השנה הייתה שנת תשמ"ה.

הדרך אליך הייתה מפחידה ומרגשת באותה נשימה – לנערה צעירה שחלמה וחלמה ואספה שנה שלמה שקל לשקל כדי להגיע להסתופף בצילך…

הדרך מהשדה אליך הייתה חוויה בפני עצמה. באותם רגעים חוויתי התנפצות של אשליה, ועדיין הם היו מהולים בהתרגשות שאין לתארה.

המונית משדה התעופה ניוארק נסעה ונסעה, כשמהחלון ניבטים אליי רחובות ניו־יורק, בתים אדומים ואנשים כהי עור. ככל שהתקרבנו ליעד, לברוקלין, נחשפתי למראות של עוני ודלות. רק כדי לשבר את האוזן מה התנפץ לי שם, אספר שכשהיינו קטנים חשבנו שאמריקה היא ארץ החלומות, והזהב מתגלגל ברחובותיה, ובאותם רגעים המציאות גברה על החלום והדמיונות.

"התוראס נדורים נו, נו"

המונית החליקה ברחוב איסטערן־פארקווי. ירדתי עם המזוודה המרופטת והדולרים הבודדים בכיסי, אלו שהצלחתי לאסוף לנסיעה משעות בייביסיטר והדרכה שעשיתי בקייטנות רק כדי להגיע לרגע הזה…

ידעתי שאם אבא שולח אותי לבד כדי לפגוש את הרבי למרות גילי הצעיר ובתנאים האלו, יש לכך חשיבות עליונה. רק לא ידעתי כמה… (זכיתי בשנים הראשונות שלי אצל המלך להתארח אצל תלמידיו של אבא – אלו שעליהם הוא סמך שייתנו לי בית חם בקרב משפחתם; היום אני יודעת שרק בגלל זה הוא שלח אותי בלב שקט).

נכנסתי לבניין 770, לעזרת הנשים, וגיליתי עולם בפני עצמו, עולם שהשפיע על  דמותי ועל מי שאני היום. נרגשת כולי פילסתי את דרכי עם המזוודה בינות לספסלים הישנים. היה נדמה לי שהם עברו את גלות רוסיה, והועתקו לכאן, לבית הזה, בשכונה טיפוסית בברוקלין…

לפתע פתאום משכה אותי אישה רחומה ומבוגרת לקדמת הספסלים, בעודה מפטירה לעברי במבטא רוסי: "התוראס נדורים נו, נו"… כאומרת עוד דקה ואת מחמיצה. התרת נדרים… הרמתי את עיניי, הישרתי מבט, וראיתי אור, אור חזק ובהיר. ומסביב לאור הרבה אנשים שנראים כמו אבא שיחי'. לא היה סידור בידיי, והאישה חלקה איתי את הרגעים האלו עם סידורה.

חזרתי הביתה

באותה שנה לא באמת עקבתי אחר מילות הסידור בהתרת נדרים. הייתי נטועה ומהופנטת למקומי, נשאבתי לעולמות אחרים… באותה שנה הנשמה שלי כאילו נדרה בלי לשאול אותי שנפשה קשורה באור הזה. הנשמה הרגישה שכאן הוא ביתה ומשכנה.

פני ההוד של הרבי חשמלו את הווייתי החיצונית והפנימית כאחד. האור שקרן מפניו חדר לעצם נשמתי. מאז בכל שנה חזרתי הביתה שוב ושוב (מלבד שנת תשמ"ט, שבה היו לי הרבה בגרויות ונשארתי בארץ ישראל, והייתה לי שנה לא פשוטה בכל המובנים).

מכיוון שלא היה לי שקל לבזבוזים ולקניות בניו־יורק של מטה, הייתי כל היום ב־770. בלילה הייתי פורשת לישון בבתים של מארחים מופלאים שאין כמותם.

בהמשך היו שנים שהצפיפות הראתה את אותותיה בשכונה. משפחות התלמידים של אבא התרחבו, ואני כבר הייתי בת בית בשכונת המלך ונעשיתי מחוספסת יותר… בלית ברירה מצאתי אכסניה ולינה בבייסמנטים שאבק וקורי עכביש ואפילו עכברים היו מצויים בהם. אבל כל זה לא נגע בי בהיותי ילדה ונערה מתבגרת. באותם ימים גיליתי יסודות איתנים ומוארים לחיי, והשאר היה תפאורה טפלה…

לימים הבנתי שהעובדה שלא היה לי כסף לקניות במנהטן או בבורו־פארק הייתה לטובתי. כך זכיתי לראות הרבה את הרבי ולהיות במחיצתו גם בתפילות מנחה וערבית, זכיתי לחלוקות דולרים פתאומיות ולא מתוכננות, זכיתי להסתופף בצילו ממש.

אומנם אז לא ידעתי שיהיו אלו רגעים שיונצחו וייצרבו בנשמתי, וייתנו לי כוח בהמשך, ברגעים מאתגרים, ברגעים של שאלות, ברגעי רגרסיה וזינוק בעלייה, רגעי משבר… והיו כאלה…

התרוממתי תמיד, כי הרבי היה איתי, הושיט לי יד מכוונת, עזר לי לפלס דרך בנתיבי החיים ופיתוליהם. הרבי כיוון אותי להבין ש"אין עוד מלבדו", ולא בקלישאות ובסיסמאות שהעולם החרדי מדקלם, אלא להפנים זאת, בתוך הוורידים.

מדמותו ומהנהגתו הבנתי שעבודת ה' היא לא במוסר ובחרדה. זו יראה מסוג אחר…

יראה שאתה חפץ בה, והיא מתעוררת מעצמה, מעצם העוצמה והגדלות שלו יתברך, שאתה חווה על בשרך במוחש יום־יום, שעה־שעה.

היחידות הראשונה

מבחינתי, מעמד 'התרת נדרים' הנ"ל, בערב ראש השנה תשמ"ו, היה ה'יחידות' הראשונה שלי עם הרבי. מעולם לא הצלחתי לתאר במילים יפות וגדולות מהו רבי, אבל אני יודעת שבלעדיו החיים שלי היום היו שונים בתכלית ממש. ואני לא מפסיקה להודות לה' יתברך שהביא את הוריי שיחיו במסע מיוחד בפני עצמו לדלתו, לפתחו ולאורו הגדול, ואני הקטנה זכיתי בזכות שאינה מובנת מאליה כלל.

הייתה שם התרת נדרים של מי שהייתה קודם ולפני כן, ונרקמה באותם רגעים ברית איתנה עם הרבי, ברית שתוביל אותי עם השנים לאן שאני, ותשפיע לא רק עליי אלא גם על כל הדמויות שיפגשו אותי במהלך החיים. כך היה והווה עכשיו, האור שלו ממשיך להאיר אותי, את סביבתי, את כל המעגלים שבחיי הפרטיים והכלליים.

זאת היא נשמה של רבי, גנרטור פרטי וכללי.

רבי, ראשי תיבות "ראש בני ישראל".

מעניק לי כוחות ומכוון אותי לעבודת ה' שלי ולשליחות הנשמה שלי כאן בעולם בהתמסרות ובאהבה אין־סופיות.

רועה נאמן שמפלס לי, הכבשה הקטנה והפשוטה, ולכל העדר דרך בטוחה ונכונה למעיין החיים.

תודה לה' יתברך ששלח אותך לגאול אותנו!

תודה אין־סופית, רבי, על שבחרת בנשמתי, להיות חיילת בצבא שלך.

באדיבות מגזין עטרת חיה