מהר או לאט?

דור האינסטנט חייב הכול עכשיו. הכול מהר. הכול מייד. כל יום הוא רצף של משימות, מטלות, הספקים ועניינים דחופים לטפל בהם.

כולם רצים. אין זמן.

הדור הזה מעריך את הזריזות, את המרוץ אחרי השעון, את היעדים המרובים. קשה למצוא את הנחת ואת השלווה, וליהנות מעשייה בקצב שלך.

אכן יש מעלה גדולה בזריזות לקראת מצווה, בחריצות. אבל יש גם תחומים שבהם נעלית היא המתינות. להתפלל בטח עדיף לאט–לאט, באריכות…

גם לאכול.

תודה, אימא 

את קונה לילד חטיפים לטיול, ועם פרצוף חמוץ ממש הוא טוען: "אבל למה קצת?"

את נותנת לו מתנת יום–הולדת מיוחדת, והוא אומר: "זה בכלל לא שווה".

גם בארוחת ערב של יום חול את שומעת אותו מקטר: "למה אני תמיד אחרון?!" ו"למה אחי קיבל יותר?"

זה קורה גם כשהבת המתבגרת נעמדת מול ארון מלא, אבל טוענת: "אימא, אין לי מה ללבוש!" ואת אינך מבינה איך יכולה להיות כזו כפיות טובה. כמה את נותנת, משקיעה ומעניקה, וזה רק הולך ומסתבך, הולך ומצטבר בערמה של תלונות, מרירות ואכזבות. את מנסה למצוא שמץ מינהו בתוכך, ואיננו.

את דווקא תמיד מקפידה להודות, לכל אחד ועל כל דבר, גם קטן ופעוט. אז מאיפה זה בא, ריבונו של עולם? ומדאיג עוד יותר: לאן זה הולך?… לאן המצב עוד ימשיך להידרדר? האם אני מגדלת ילדים כפויי טובה?

משהו אצלנו בחינוך כנראה לקוי.

אולי ביקום מקביל קיים ילד כלשהו שמתנהל אחרת. כשאימא אומרת: "מספיק סוכריות", הוא נושא אליה מבט אוהב ובפיו מילים של תודה: "תודה, אימא, שאת דואגת לי. תודה שאכפת לך מבריאות השיניים שלי…"

או כשאימא אומרת: "כבר מאוחר, קריאת שמע ולמיטה", הוא אומר בקול רך: "תודה אימא יקרה, שאכפת לך שאני אישן מספיק, שאקום בבוקר רגוע, ויהיה לי הרבה כוח לעשות עוד מצוות".

תגידי את האמת, את פגשת פעם אחד כזה? כי אני עוד לא… איך אומרים? נשמח להכיר….

רפואה סינית עתיקה

אחד מתוך עשרת הכללים של הרפואה הסינית: אכול פחות ולעס יותר. מערכת העיכול מתחילה בפה. לעיסה טובה מסייעת לספיגת חומרי הזנה במעיים. לעיסה איכותית היא לעיסה ממושכת, שהופכת את הביס ל"עיסה", במרקם קצת נוזלי. הרמב"ם מסביר כמה חשובה הלעיסה. בלעיסה המזון נטחן. הרוק מכיל אנזים הנקרא פטיאלין, המפרק פחמימות לסוכרים פשוטים, המומרים לגלוקוז. ללא שלב זה, הפחמימות לא יוכלו להתפרק היטב בקיבה, מכיוון ששם אין די מיצי עיכול תואמים לפחמימות.

הלעיסה מפעילה את כל מערכת העיכול. הפעלת הלסתות מגרה את הקיבה, את המעיים ואת יתר אברי העיכול. פעולת הלעיסה מרגיעה את הגוף, מונעת אכילת יתר. (ויש עוד יתרונות בריאותיים ללעיסה – מתוך הספר סוכרת – 'היבטים מרפואה סינית', מאת אסתר אליעזר).

כלומר, לא כמות האוכל היא הגורם המכריע והבלעדי לתחושת שובע. משך זמן הלעיסה חשוב ומשפיע עוד יותר, ויש יתרונות בריאותיים חשובים לאכילה איטית.

מי רודף אחרייך בעצם? (כאן תגיד המורה, ובצדק: הצלצול המבשר על תום ההפסקה! טוב, את ודאי תמצאי לך פתרון…)

כתרים או ספירות?

בקדושה יש 10 ספירות. ולעומת זאת, בסטרא אחרא יש 11 כתרים דמסאבותא.

נשאלת השאלה: למה בקדושה 10 ובטומאה 11? הרי צריך לכאורה להיות שוויון (זכויות)…

ועוד: מדוע בקדושה הן נקראות "ספירות", ובטומאה נקראים "כתרים"?

מסביר אדמו"ר הריי"צ (מאמר "פתח אליהו", י"ט כסלו תש"ב): בקדושה האור והחיות מתלבשים בתוך הכלים, שהם עשר הספירות. הספירות מרגישות את החיות ואת האור שבתוכן. כמו אור הנפש המתלבש בגוף, והגוף מרגיש שהוא חי ממנו ובטל אל הנפש (הגוף מבצע את מה שהנפש רוצה, למשל בתנועות). כך הכלים מרגישים את אור האין–סוף שבתוכם, והם בטלים אל החיות המהווה ומחיה אותם. לכן הם נקראים ספירות – מלשון אבן ספיר מאירה. הם בעצמם מאירים, מכיוון שהם בטלים אל האור המלובש בהם בפנימיותם. ולכן הם מופיעים במספר 10, כי האור (שהוא דרגת ה–11) מלובש בהם, בתוכם.

לעומת זאת, בטומאה החיות והאור נבלעים בתוך הכלים, ואינם מוסיפים בהם דבר. כמו שבע הפרות הרעות שבלעו את שבע הפרות הטובות, "וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה". הטוב נבלע ונאבד בתוכן.

לכן קבלת חיותם היא מבחינה י"א, המחייה אותם בדרך מקיף, ואי אפשר שיומשך האור בתוכם (שמא ייבלע), ונמצא מעליהם בנפרד. ולכן נחשבים במספר 11: 10 הכלים המקבילים ל–10 הספירות ועוד אחד: החיות שלהם שניצבת בפני עצמה. ולכן נקראים כתרים, עטרה מעל הראש, בחינת מקיף.

"אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים"

הילד אינו כפוי טובה, חס ושלום. הוא פשוט ילד. הוא עוד לא בוגר ועוד לא בר דעת להכיר טובה על כל הנתינה, הדאגה והאכפתיות האין–סופיות שלך. זה טבעי. זה ילדותי. זה שלב שבו התודעה דומה לתודעת הקליפה (י"א כתרים דמסאבותא), ומשם היא צומחת ומבשילה בקצב שלה לתודעת (עשר ספירות) הקדושה, להכרת הטוב.

מובן וברור שתמיד (גם בשלב האגואיסטי הזה) הוא ילד יהודי טהור וקדוש לגמרי, ולכן זו הזדמנות להאיר את עיניו בעדינות, ולומר בקצרה שזה בסדר שהוא אולי קצת מאוכזב. אולי היה רוצה יותר… ועם זאת, מה שנתת (זמן איכות איתך, חטיף לטיול, בגד חדש, או אפילו סנדוויץ' פשוט של יום חול) – נתת לו מכל הלב, בהרבה אהבה.

מסקנות והמלצות

1. אכלי באיטיות, לעסי היטב עד דק.

2. אל תתאכזבי מהילד המאוכזב, זה רק שלב (והוא שלב בריא).

3. התמלאי בהוקרה ובתודה גדולה ואמיתית לקדוש ברוך הוא שנתן לך את האוכל הבריא ואת הצלחת היפה הזו. שנתן לך את הילד הזה ואת קסם הילדות שלו. שנתן לנו את הרבי מלך המשיח שליט"א ואת כל רבותינו נשיאינו הקדושים, שנתנו לנו את תורת החסידות.

4. את הרי לא מסתפקת במועט (בענייני קדושה), אז חפשי את המאמר, למדי אותו לעומק, לאט, הביני אותו עד דק, התמלאי באור.

5. ספרי לחברותייך, הן יודו לך על זה.

באדיבות מגזין עטרת חיה