ברוסיה הסובייטית: כשהיה ר' יחזקאל (חצק'ל) ברוד ילד צעיר, נאלץ אביו להסתתר מפני השלטונות, ואימו נאבקה להשיג פת לחם לילדיה. בוקר אחד, לאחר לילה שבו נאלצו ללכת לישון ללא ארוחת ערב, ביקשה אימו שילך ללמוד תורה ב"חדר", אף שלא אכל. "אני אלך למצוא עבודה ואביא לך אוכל", הבטיחה. חצק'ל הסכים.

באמצע התפילה הוא חש ברע, והמלמד שלח אותו לביתו, אך בדרך הוא התעלף מחולשה. הזיכרון הבא שלו היה בבית, כשאימו מטפלת בו במסירות. באותו רגע נכנסה שכנה ונזפה באם: "איך העזת לשלוח ל'חדר' ילד שלא אכל כלום?!"

תשובתה של האם נחרטה בליבו של חצק'ל הקטן וליוותה אותו כל חייו: "יש היום כל כך מעט ילדים יהודים ברוסיה שלומדים תורה. אולי על לימוד התורה של הילד שלי העולם עומד, איך יכולתי שלא לשלוח אותו?"

בבית חב"די בימינו: שעת ערב מאוחרת. הכיור מלא, הילדים דורשים תשומת לב ואינם ממהרים להיכנס למיטות, והעייפות מורגשת היטב. הבעל חוזר מותש גם הוא, מיום ארוך ומאתגר של עבודה או שליחות. כשהאישה בוחרת להתעלות מעל הקושי, לוותר על העזרה ולעודד את בעלה לצאת לשיעור או לשבת ללמוד – היא ממשיכה את מסירות הנפש האגדית של גב' ברוד ושל כל הנשים הגיבורות שמסרו את נפשן על התורה. המסירות היום אינה מתבטאת ברעב כפשוטו, אך היא דורשת עמידה איתנה מול שחיקת היום־יום. כשאנו מוקירות את הלימוד של הבעל, אנו הופכות את הבית שלנו למקום של תורה, "בית שמגדלים בו תורה", כלשון הרבי.

הזכות להציב את התורה במרכז חיינו מסורה בידינו, עקרות הבית. אנו גם מקבלות שכר עליה, כי הרי "נשים במאי זכיין" – נשים זוכות לגן עדן בזכות הסיוע בנפש חפצה ללימוד התורה של הבעל והבנים, והשתדלות שלימוד התורה יעמוד במרכז העשייה הרוחנית בבית.

אחד מגדולי רבני ירושלים ואשתו הרבנית חיו בצעירותם בעוני רב. היא עבדה והוא למד, אך דבר אחד מעולם לא הגבילו: קניית ספרי קודש. כששכנה תמהה כיצד האישה הצעירה מאפשרת לבעלה לקנות ספרים כשבבית יש מחסור כבד, ענתה לה בפשטות: "לו הייתי תופרת, הייתי קונה חוטים ומחטים ככלי עבודה. התורה היא ה'עסק' שלו, והספרים הם כלי העבודה".

איזה יופי שאבא מתעכב

כיצד "נגדל" תורה כרצון הרבי? על ידי יצירת הילה של כבוד ללימוד של אבא, ואף של הילדים. בימינו הם חשופים לגירויים מהירים, ולא קל להם להתייגע מול גמרא. אך כשיוצרים אווירה של שמחה והוקרה ללומד, סוללים להם את הדרך.

כדי שהילדים יפנימו את מעלת לימוד התורה שלהם כדאי לערוך חגיגה או "סיום" בבית על כל פרק שנלמד, לפאר התמדה ושקידה, ואף לקשר מחמאות ללימוד התורה, כמו שעשתה אחת מנשות זקני החסידים – כאשר ביקשה מבנה לערוך תיקונים בבית, הפטירה בגאווה: "מי שלומד תורה, מה הפלא שהוא יודע לעשות הכול…"

חשוב לזכור שלא התמנינו לפקח על הלימוד של הבעל. גם השתתפות בהתוועדות ו"שיחת רעים" חסידית הן בגדר "תורה". לפעמים שיחה שקטה עם חבר מעניקה לבעל את ה"חמצן החסידי" שהוא זקוק לו. כשאנו מקבלות זאת בעין טובה ואומרות: "איזה יופי שאבא מתעכב בבית הכנסת. כשיחזור, יהיו לו בוודאי סיפורים חסידיים בעבורנו", אנו מרבות שלום וחסידישקייט בבית.

אבות רבים עמלים בימות השבוע להשגת פרנסה או עסוקים בשליחות, ובהגיעם לסעודת השבת לא תמיד נותר בהם הכוח לבאר באריכות רעיון יפה לפרשת השבוע. גם כאן בכוחה של האישה לרומם את קרנו של אבא בעיני הילדים ולהאיר את השולחן בעין טובה: לייקר כל ווארט קצר שאמר וכל מאמץ לבחון את הילדים, ולהביע את אושרה ואת העונג שלה גם כשהילד מספר סיפור מהגן – הרי גם זו תורה! מתוך האווירה המכבדת הזו התורה נעשית למים חיים המפכים בלבבות כל בני המשפחה.

זאת היא קבלת התורה שלנו: ההחלטה לתת לבעל ולבנים את המרחב ואת הפניות הנפשית ללימודה, מתוך אהבה והערכת כל רגע של קדושה. כך נבנה מקדש מעט, ונקרב את הגאולה השלמה!

באדיבות מגזין עטרת חיה