הגב'  מושקא לרנר הנחתה את הערב בחיות השמורה לשליחה. הרב שימי גולדשטיין דיבר מניסיונו כשליח למעלה משני עשורים על החידוש בשליחות דווקא בדור השביעי.

להשלמת התמונה הוצגו מופע מולטימידה וקיטעי וידאו מהרבי מלך המשיח.

את הצד השני של המטבע הביאה השחקנית צוריה נעים במופע פואטרי סלאם משעשע.

לסיכום ופעולה נמשכת כל אחת חתמה על כרטיס התחייבות לצאת לשליחות.

בכנס דובר על הקמת מערך תמיכה רב תחומי על מנת להקל על השליחות הצעירות את היציאה לשליחות.

לשאלות, והצטרפות למטה: [email protected]

כחסידי חב"ד, שמענו רבות על הקשיים שעברו החסידים מאחורי מסך הברזל. גדלנו על סיפורי מסירות הנפש, מי מבני המשפחה ומי מספרי הזכרונות.

היום, יותר משלושים שנה אחרי נפילת הקומוניזם, הכתבה עוסקת בדור השני. הילדים של אותם חסידי חב"ד מופלאים. מה הם זוכרים? מה לקחו איתם? איך הם רואים את החיים בצל מסירות הנפש של הוריהם?

מריאשה קוק היא בתם של ישראל שי ובתיה ע"ה פינסקי, מחסידי חב"ד בשכונת רמות, שעלו לישראל מברית המועצות בשנת תשל"ז. בפתיחות רבה היא משתפת בזכרונותיה, ברגשות ובתובנות שליוו אותה ומלווים עד היום.

"אני הבת הצעירה במשפחה," היא פותחת. "אבא שי' עבר את התשעים, ואמא כבר לא בחיים מזה 23 שנה. לא מספיק הערכתי ודאגתי לאסוף את ההיסטוריה שלהם. בתור צעירה יש דברים שאת עוד לא מספיק בשלה להבין ולהעריך כל פרט מידע."

נתחיל עם מעט רקע על ההורים…

אמא שלי נולדה באומן וגדלה במלחובקה, פרבר של מוסקבה. משפחתה שייכת לחסידות ברסלב. שם משפחתה דורפמן.

היא חוותה את מסירות הנפש על בשרה בתור ילדה כשאביה, ר' מיכל דורפמן זצ"ל, נעצר באופן פתאומי בלי כל הודעה מוקדמת והוגלה לסיביר. סבי, הרב יחיאל מיכל דורפמן, עזב את הבית בגיל 16, במהלך השואה, ועבר נדודים רבים עד שהגיע לאומן, שם הפך להיות חסיד ברסלב. הוא נפרד מכל המשפחה שנהרגה אחר כך במלחמה בחפירת קברי אחים.

סבא נשאר בודד בלי אחים ואחיות. באומן הכיר את סבתי, ונעשה שידוך ביניהם.

אמי היתה הבת השלישית במשפחה. ילדותה היתה קשה, אבל היא גדלה בעיירה מלחובקה מוקפת בהרבה משפחה והרבה אידישקייט, עם זהות יהודית חזקה. היא אמנם למדה בבית הספר הקומוניסטי, ומשהו מההווי ותנועת הנוער הלהיב אותה ומשך אותה בתור ילדה, אבל בבגרותה הבינה את השקר. במהלך השנים למדה להיות לבורנטית.

אבא נולד במוסקבה למשפחה חב"דית מדורי דורות, עוד מימי ה'צמח צדק'. לפני שנקראו 'פינסקי' שם משפחתם היה שו"ב, (שוחט ובודק).  אבי גדל על ברכי הרביים.

אביו, ר' שניאור פינסקי היה תלמיד ב'תומכי תמימים' בליובאוויטש, מקושר לרבותיו. הם גרו במוסקבה, במלחובקה. כשהרבי הריי"ץ הגיע למוסקבה, סבא זכה לחלוב בשבילו חלב ישראל.

כשאבא שלי גדל הוא היה למהנדס כימיה.

שני הוריי מסמלים את כור ההיתוך של היהדות בתוך הקומוניזם בברית המועצות. שניהם חיו חיים של מסירות נפש. במשך השנים שמענו מהם הרבה על השנים הרעות ההן. בעוד שהיו חסידי חב"ד שהיו גרים קרוב יותר לערים חסידיות שם הייתה מסירות נפש אמיתית, הרי שהוריי חיו פחות את הסכנה והמאבק, אבל גם זה תלוי היה בתקופות מסוימות.

זכרונות מעוררי געגוע

שתפי אותנו מעט בזכרונות, סיפורים שגדלת עליהם…

סבא שלי, הרב יחיאל מיכל דורפמן, היה איש רב פעלים, מהראשונים שפתחו את הציון באומן והגיע לשם גם בשנים בהן היתה סכנת נפשות להגיע לשם.

כשרצו להרוס שם את ה'ציון' ולהקים שכונת מגורים, פעל ללא לאות, וגם נסע לרבי שנתן לו הכוונות והוראות עם מי להיפגש ומה לעשות. הוא נפגש עם אישים שונים, והעניין הגיע עד לנשיא ארה"ב וה'ציון' באומן ניצל. בסוף חייו קיבל ויזה שחורה מממשלת אוקראינה, מה ששבר אותו.

הוא היה נוסע כמה פעמים בשנה למירון. גם כשהגיע לשנות התשעים שלו, הקפיד בכל יום על מקווה, קם לתיקון חצות. ירא שמיים במלואו.

ביתו של סבי היה עמוס באנשים שבאו לברך ולהתברך, ועם זאת, אף פעם לא שכח להיות סבא. יש לי מתנות שקנה לי לאפיקומן, עשרות ספרים על דמויות צדיקים שנמצאים איתי עד היום, יותר משלושים שנה. תמיד התעניין בנכדים ובנינים, גם באלו שלא המשיכו בדרך התורה ובמצוות.

אני מרגישה שינקתי שורשים של מסירות נפש משני הכיוונים.

כשאבי היה ילד, פרצה מלחמת העולם השניה. אביו, ר' שניאור פינסקי, גויס וכך גם האח הגדול, נוטע בער שהיה בן 16. תקופה ארוכה אמו הייתה מאושפזת בגלל דלקת קרום המוח. אבא שלי – למרות שהיה ילד – היה אמור לשמור על אחותו הקטנה וגם לבקר את האמא ולדאוג לה. תמיד הוא היה אומר, שלא ישכח את הימים שהיה צריך לקחת את אחותו בת הארבע לגן, היא היתה נשכבת על השלג ומתיישבת ולא קמה, והוא בסך הכל גדול ממנה בשלוש שנים. בבקרים הוא היה הולך עם תלושים לקנות לחם כדי להביא אוכל הביתה. היו סיפורים שלא הגלידו בו גם בעת זקנותו, כאילו בתוך–תוכו נשאר ילד שלא באמת התאושש מהתקופה הקשה.

בית הוריו היה בית מכניס אורחים. בית קטנטן ומלא תמיד אורחים ו׳לעקאח׳. אבא שלי תמיד סיפר, שבסוכות היו רוקדים, קופצים בתוך שלוליות בשביל לשמוח שמחה חסידית באמת, לחמם את הדם ולעשות הכל כדי לצאת מעצמנו; לא לחכות לשמחה שתבוא, אלא פשוט ליצור אותה.

אבא שלי היה בעל תוקע. היה יהודי, בודד חלש ומסכן שלא יכול היה להגיע לתקיעת שופר ואבא היה הולך אליו אחרי התפילה, מרחק שלוש שעות הליכה, כשהוא בצום עדיין, כדי לתקוע לו, ואז חזר את כל הדרך.

גם בשמחת תורה היו צועדים מרחק גדול ברגל בתוך הגשם כדי להגיע לבית הכנסת המרכזי ארכיפובה על מנת לעשות שם את ההקפות.

בכל דבר שהיה צריך להיות פעיל, הוא היה פעיל. במחתרת, בהתוועדויות.

חמש שנים היה אבא מסורב עלייה. לא אפשרו לו לעלות, שכן טענו שכמהנדס כימי יש לו סודות ופטנטים שאסור שיתגלו. אמא שלי לא עבדה, כי הייתה עם האחים הצעירים שלי בבית. כמובן שלא שלחו אותם לבית ספר מחמת הכפירה.

בשנים מאוחרות יותר, אחרי סטאלין, כשהיה קצת יותר קל אבל עדיין אימת הקומוניזם שלטה שלטון ללא מצרים, היו להם כל מיני נסיונות. כך למשל ועד הבית של הבניין היה דופק אחרי הדלקת נרות, או חשמלאים, ומבקשים חתימות. זה היה מפחיד. אמא תמיד ענתה: "אני יהודיה, אני שומרת שבת, ואני לא חותמת".

אחרי ברית מילה באה רופאה ממשלתית לבדוק את התינוק, ואיימה על אמא "את יודעת שמה שעשית עכשיו זה מסוכן לילד!" אמא שלי ענתה באומץ רב: "גם אני רופאה, ובתור רופאה אני יכולה לספר לך שברית מילה זה הדבר הכי בריא לילד״…

סיפור נוסף יפה שמתחיל ברוסיה ומסתיים בארץ ישראל:

הייתה אישה יהודיה בשם ברטה שגרה בשכנות להוריי במוסקבה. היא הייתה שכנה טובה ואמא תמיד השתדלה לעזור לה. פעם אחת בשבת היא ביקשה מאמא לסדר לה את המנורה, אך אמא התחמקה. שבת אחרת שוב ביקשה משהו שכלל חילול שבת, ואמא לא הסכימה. כיוון שזה קרה כמה פעמים, ברטה שאלה את אמא שלי: "תגידי, למה את לא עוזרת לי היום, מה קרה? את יהודיה?" אמא ענתה בגאווה "כן, אני יהודיה," ואז לתדהמת אמי, ברטה פרצה בבכי חזק ובדמעות. היא גילתה לה שהיא עצמה יהודיה. כשנרגעה, סיפרה לאמא שלי בגעגועים על הסבא והסבתא שלה מהעיירה היהודית הקטנה במזרח רוסיה.

כמה שנים אחרי שאבא ואמא עלו לארץ ישראל וגרו ברמות, גם ברטה עלתה והחליטה לגור דווקא בירושלים, קרוב להוריי, ולעת זקנתה אף ממש התקרבה לחיי תורה ומצוות מלאים; אכלה אוכל כשר, הקפידה לשמור שבת…

ממבטך כיום – האם הספרים שיש לנו היום המתארים את מה שעבר על היהדות מאחורי מסך הברזל, אכן מתארים את מה שעברת?

יש ספרות מאוד אותנטית שיודעת לתאר יפה את המצב שהיה בעבר. כשקוראים אותם באמת מרגישים את מה שעברו. "סוערות בדממה", "קול בדממה נשמע" של בתיה ברג. הספר ממש מכניס אותך למורכבות שהיתה שם, וזו היתה מורכבות מטורפת. גלות שאין כמוה. אנשים מצאו את הניצוץ שלהם ולא ויתרו.

לדעתי הספרות הטובה ברובה נמצאת בחב"ד, כי זה חלק מאתנו, זה הרביים שלנו. בציבור החרדי לא יודעים מספיק איזו מסירות נפש היתה שם, איזו הישרדות עברנו שם.

שנות קליטה קשות

הורייך עלו לארץ ישראל, האם זו הייתה הקלה אחרי כל מה שעברו שם?

הוריי עלו לארץ ישראל בסביבות חנוכה. היו להם חבלי קליטה קשים. תחילה הגיעו למעון עולים בכפר חב״ד. אמא למדה באולפן, אבל אבא לא למד באולפן, הוא ישב ולמד עם האחים שלי שלושה חדשים בתלמוד תורה. עד שאח אחד אמר "אבא זהו, אתה לא צריך להגיע יותר״…

בהמשך אבא מצא עבודה בפתח תקווה. לאמא היה יותר קשה, שכן היא היתה צריכה להמיר תעודות שונות מרוסיה לתעודות מוכרות בישראל.

שנה לאחר מכן, אבא נסע לרבי והרבי ביקש ממנו לגור בנחלת הר חב"ד, שכן צריכים שם דמויות כמוהו… אבא אמר שיש לו הורים בירושלים, וחשובה לו מצוות כיבוד הורים. הרבי הסכים מפאת חשיבות כיבוד ההורים, ובעקבות כך הגיעו לגור בשכונת רמות בירושלים. תקופה ארוכה אבא נסע כל יום לעבודתו בפתח תקווה.

לאמא אכן היו קשיים וגעגועים; בעיקר היה לה קשה עם השפה. בזמן שאבא היה ב׳יחידות׳ אצל הרבי, הרבי פתח את המכתבים שלו ושל אמא שלי, הסתכל על שמות הילדים, סימן אותם בעיפרון, ואז דיבר איתו על המצב במוסקבה.

הרבי אמר לו: ״היו לכם חמש שנים קשות של סירוב, גם עכשיו בארץ ישראל יכולות להיות שנים יותר מורכבות של חבלי קליטה״. האמירה הזו היתה כנראה מיועדת עבור אמא. עם הזמן נכנסה לעבוד במשרד הבריאות כמפקחת. זה לא היה לה קל. עם הזמן היא השתלבה בעזרת הרצון הטוב והנכונות שלה. היא היתה נותנת אישורים לפתיחת מוסדות, לאחר שעברו ביקורות בריאות.

המוסדות החרדיים בירושלים היו בידיה. ישיבות ות"תים חיפשו את בתיה פינסקי כדי שתעזור להם עם האישורים. היא סללה דרך למוסדות שהפכו עם השנים להיות מוסדות גדולים ויציבים. היא היתה האדם הנכון בזמן ובמקום הנכון בשביל לעזור לפתוח מוסדות של תורה וחסד.

גם אבי שהיה איש מאוד פעיל, לא הפסיק להיות פעיל גם אחרי שעלה לארץ הקודש. הוא פעל ללא לאות להקים בשכונת רמות בית הכנסת, ואף להעביר אותו מצריף למבנה של קבע.

אבא מצידו התאמץ, בלי שידע כמעט את השפה, להמיר את כל התעודות ואת כל האישורים, בשביל הזכויות שהגיעו להם. הם עשו כל השתדלות כדי שתהיה להם פרנסה יציבה ואף חשבו על האפשרויות 'לסדר' כלכלית את הילדים בעתיד, למרות שעוד היו ילדים קטנים…

על זה גדלתי

כבת להורים שעלו מרוסיה הקומוניסטית לארץ ישראל, את חשה בהבדל בין ההתייחסות שלך לדברים מסוימים לבין התייחסות של נשים שנולדו כאן?

בביתנו תמיד שלטה מנטליות רוסית; גם השפה בבית היתה רוסית. היה פרפקציוניזם וסדר. מאוד חשוב היה לשמור על מסמכים, למשל. אבל מהר מאוד ההורים שלי הבינו את הגישה הישראלית.

גם במסגרת החסידית – ההורים שלי היו אקדמאים שכן זה מה שהיה חשוב ברוסיה, אבל כשהגיעו לארץ ישראל, הם הבינו שפה, כאשר הבן מסיים את הישיבה, הוא הולך אחר כך להיות שליח ולא בטוח שיילך ללמוד מקצוע. הם מאוד זרמו עם זה, למרות שבשבילם זה היה ויתור של מאה שמונים מעלות מול המטרות עליהן גדלו.

אני חושבת שגדלנו באווירה דורשת אך מאוד מאפשרת. הייתה דרישה מצד ההורים ליראת שמים ולאחריות, ולא ממקום של "אתה חייב", "ככה ולא אחרת"… אנחנו, שלושת האחים, התפתחנו בכיוון של חינוך ב"ה.

ברוסיה יש גם משמעות למשמעת ולהיררכיה; אני לא יודעת אם זה חינוך קומוניסטי או סתם קשור לאירופה, ואולי משהו ייחודי ליוצאי רוסיה. אבל יש שם היררכיה ברורה. כישראלית וכאשת חינוך, מאוד קשה לי להתחבר לתרבות המערבית של 'להיות חברים של הילדים', או בכך שמורה נהיית שוות–ערך לתלמידה ברבדים מסוימים. זה דבר שבעיניי מאד מנוגד לסדר הנכון והטבעי. הדרך ארץ ותרבות הכבוד כלפי מבוגרים, זה דבר שלקחתי איתי לכל חיי.

עוד אלמנט שגדלנו עליו, הוא חיבור משפחתי. אצל יוצאי רוסיה, הסבתא מטפלת בנכדים וגרה איתם. יש בזה ערך של כיבוד הורים. משפחה זה משפחה. גם בן דוד שלישי הוא קרוב משפחה ששומרים איתו על קשר; נפגשים ואפילו יוצאים ל׳דאטשע׳ יחד. אולי זה בגלל מצוקת היהדות שהיה חשוב להתאחד יותר, אולי מצד ההבנה שכל אחד מהמשפחה הוא חלק משמעותי בפאזל.

אחד מן המאפיינים שחונכנו להם – גם אם יש לך אופי פורץ גבולות, תשמור על הממלכתיות. תישאר קשור למוסדות הרשמיים של חב"ד, גם אם במהלך השנים נוצר צורך לפתוח מסגרת חדשה. בתור כאלו שבאו משם, היה ערך רב בשימור היציבות, גם אם יש צורך בשינויים ואפילו אם אנחנו לא מסכימים. תמיד תיישר קו ותישאר שייך.

אני מאמינה שזה קשור גם לתרבות הרוסית שיש בה משמעת גבוהה, אבל עוד יותר בגלל החיים שעברו ומסירות הנפש שחווה, הזהות היהודית החזקה הזו חשובה יותר מכל תלונה או אי שביעות רצון אישית.

אלו דברים את מעבירה לילדים שלך הלאה?

אני מעבירה לילדים שלי שדר חזק, לאו דווקא מילולי, שקיבלתי לאורך השנים מהוריי: לא משנה אם אומרים שאנחנו דור מאתגר או דור של מהמורות, יש דברים שאנחנו צריכים להישאר בהם אותו דבר. משהו שנשאר סלע איתן. מותר לך להתערבב, מותר לך להיות מי שאתה, אבל אל תשכח שתמיד צריך לחזור לכור מחצבתך. זה מה שבונה אותך וזה הבסיס לחיים שלך, ואני מדברת על זה גם מבחינה רוחנית ויהודית, וגם מבחינת חינוך, הרגלים, משפחה. יש דברים שלא מוותרים עליהם.

מילה לסיום…

הדברים שאני מספרת, הם בחוויה האישית שלי. יכול להיות שיש שחוו את זה אחרת, או שיש להם פרשנויות אחרות.

הורי בעלי, למשל, עלו לארץ בתקופת קום המדינה כשהיו העשלונים של הבריחה דרך לבוב. גם הם חיו במסירות נפש גדולה, אבל סיפור החיים שלהם שונה. הם יהודים אותנטיים, חסידים יקרים ונועזים, בלי השכלה אקדמית, שגידלו משפחות חסידיות לתפארת.

לעומתם, הוריי עלו בשנות השבעים המאוחרות יותר, ובעצם חוו שני תקופות – גם את תחילת תקופת מסך הברזל, וגם את התקופה של אחרי סטאלין שהיתה מעט קלה יותר, כשהיה מעט יותר חופש ביטוי לכאורה; היה חינוך להשכלה ולמצוינות. ההתמודדות היתה שונה לפי תקופות ואזורים, לכן יכול להיות שוני בהסתכלות על הדברים.

כל אחת מאיתנו שייכת ופאזל מההיסטוריה המשפחתית היהודית שלה מיבשת זו או אחרת. תשמרי על הגחלת והייחודיות שלך, זה בידייך, תתענייני, תזכרי שהדם הזה זורם בך ולך הזכות והחובה לשמר ולהעביר הלאה.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

נתחיל מהסוף, כולן מסכימות על דבר אחד, גם בחופשה צריך מסגרת, חוקים וכללים. כמה ואיך? מה ומתי? על זה חלוקות הדעות.

נתחיל עם רבקי גולדברג, יועצת חינוכית: "חלק מהעולם הבטוח של הילד או הילדה אלו החוקים, הגבולות והכללים שבעצם נותנים מסגרת בטוחה. למרות שפעמים רבות נראה לנו שהילדים מתמרמרים על החוקים – הן בבית והן במסגרות החינוכית – לאמיתו של דבר, עמוק בנפשם פנימה ילדים רוצים גבולות וזקוקים לגבולות. גם המחקרים וגם המציאות בשטח, מוכיחים חד משמעית. ילדים שגדלים ללא חוקים וגבולות הם ילדים מבולבלים, אבודים, המתקשים להתמודד עם המציאות. מתקשים יותר להסתדר בעולם ולהיות עצמאיים בעתיד. כשאין מסגרת ואתה הוא זה שצריך לקבוע לעצמך מה לעשות, בתור ילד, שהעולם הפנימי שלך עוד לא מספיק בנוי, והידע שלך על העולם החיצוני עוד לא מספיק ברור, זו תחושה של חוסר יציבות ושל חוסר ביטחון. אם כל יום קורה משהו אחר, אם מה שהיה נכון לאתמול, לא נכון להיום, ומחר בכלל יהיה שונה לגמרי. איך אדע מה באמת טוב ונכון? איך אמצא את היציבות בעולם כל כך מעורער?

אז נכון, יש חוקים שמתאימים יותר במהלך שנת הלימודים, ובהחלט אני חושבת שבחופשה יש מקום להגמיש את הכללים, אבל אסור לוותר עליהם לגמרי".

דינה, אֵם למשפחה ברוכה מסכימה באופן כללי. "אני בהחלט בעד חוקים, סדר וגבולות. אבל בהחלט חושבת שיש הבדל משמעותי בין מהלך השנה לבין ימי החופשה. מצד אחד, זהו לא זמן רגיל. אין סיבה לדרוש מהבנות לקום בשעה שש וחצי–שבע בבוקר, או לשבת ולתרגל מתמטיקה ואנגלית במשך שעות ארוכות אחר הצהריים. זמן החופשה נועד למנוחה ולהחלפת כוחות.

מצד שני, אנחנו כחסידות חב"ד יודעות עד כמה הרבי לא בעד המושג של חופשה, כי אין חופש מלימוד תורה, ואין חופש מהתנהגות על פי דרך התורה. אז כן, אפשר לקום קצת יותר מאוחר, אבל אין סיבה להפוך את היום ללילה (ולהיפך), או להתחיל להתפלל בשעה שתיים בצהריים. וכן, גם לא לוותר כמובן על לימוד יומי, חת"ת – כל משפחה לפי החלטתה, מה וכמה מאיזה גיל.

בעיניי, דווקא החופשה הגדולה היא זמן מצוין לקבוע לנו שיעור שלא מן המניין באווירה ביתית נעימה, אולי 'דבר מלכות', או משיח וגאולה, הלכה או מאמר, כל משפחה לפי תחומי העניין שלה. אבל חשוב שזה ייעשה בדרך חווייתית ושמחה, מתוך הבנה שאנו רוצים להוסיף ידע בדברים שהם דווקא לא מחויבים בבית הספר, אז הילדים יכולים להתחבר לזה מאוד. והרווחנו פה משהו משמעותי בהבנה שלימוד לא קשור דווקא לבית ספר ומחויבות שמרתיעות לעתים. לימוד – זה לא רק בשביל מבחן או ציון בתעודה. אלא יש לימוד לשם לימוד. כפי שהרבי מה"מ כותב באגרות קודש (חלק י"ג, עמ' רס"ט): ׳…ובפרט אשר בימי החופש אפשר להחדיר בהילדים ענייני תורה ומצוות ויראת שמים – בקל יותר כיון שאין לימודי חול מבלבלים וקל–להבין׳.

גם באופן ההתנהלות של הבית יש חוקים וכללים – אם זה שמירה על סדר וניקיון, אין סיבה שכיון שיצאנו לחופש הסדר והנקיון יצאו גם לחופשה״…

החופש (מ)ללמוד

מרים, מחנכת בכיתות היסוד מסרבת לוותר על הלימודים הסדירים גם בחופשה:

"נכון שהכי כיף זה ללמוד חסידות, לעשות פעילויות מגבשות, ללכת לטיולים, אבל צריך וחשוב לזכור שאחרי החופשה, חוזרים ללימודים. מנסיוני, ילדה, במיוחד בכיתות הנמוכות בבית ספר היסודי, שאינה חוזרת ומשננת במהלך החופשה, קשה לה הרבה יותר בתחילת השנה. אני מסכימה עם דינה שלא צריך לשבת כל יום שעות ארוכות ולתרגל. אבל כן חשוב לקבוע זמן לתרגול במקצועות היסוד, קריאה, הבנת הנקרא, חשבון. אם נסביר לילדה מראש שזו טובתה; שאיננו רוצים שהיא תשכח את כל מה שעמלה לרכוש במהלך שנת הלימודים. ניצור אווירה נעימה ולא לחוצה סביב התרגול, תהיה היענות יותר גדולה מצידה.

גם בלימודי קודש, אני חושבת שצריך לתת לבנות לחזור על מה שלמדו, או להכין עבורם חוברות חופשה גם בענייני קדושה, כפי שהרבי מה"מ כותב באגרותיו שעל המוסד החינוכי לתת 'צידה לדרך' לתלמידים לימי החופשה. וכן לאסוף אותם מדי פעם בפעם במהלך החופשה ולפעול עליהם בענייני קדושה".

"צריך לבחון כל מקרה לגופו" טוענת רבקי. "יש ילדות שזקוקות ליותר תרגול מאשר אחרות. או ילדות עם קשיים או לקויות למידה כאלו ואחרות. כאן בוודאי חשוב לא להזניח את התרגול במהלך החופשה. אבל אם ילדה היא בדרך כלל תלמידה טובה, ושולטת יפה בחומר הנלמד. לא הייתי מקציבה זמן יומי לתרגול, אולי פעם בשבוע. באמת כדי לרענן. לגבי קריאה, למשל, אפשר לקנות או לשאול ספרים ובכך לתרגל את הקריאה והבנת הנקרא. אפשר ליצור עיתון בבית או להוציא חוברת משפחתית שכל אחד ייטול בה חלק, וכך בדרך אגב, יתבצע תרגול במיומנויות חשיבה. חשוב לא לתת לבנות הרגשה שהלימודים ממשיכים כרגיל. כי אני חושבת שהן כן חייבות את ההפסקה הזו כדי לשוב בכוחות מחודשים לאחר החופשה״.

השינה בזמני החופש 

ומה לגבי שעות השינה?

"זה סיפור לא פשוט" נאנחת דינה. "אם בכל ימות השנה אני מצליחה איכשהו להשכיב את הקטנים כשהגדולות עדיין עסוקות בעניינים שלהן, בחופשה הגבולות הללו מטושטשים למדי. אין לחץ של לקום בבוקר מוקדם, האווירה משוחררת יותר. גם אני מצידי לא רואה צורך לחייב אותם ללכת לישון בשבע וחצי. הקטנים נהנים להישאר ערים עוד יחד עם האחיות הבוגרות, והתוצאות לא תמיד מרנינות. אם זו השעה המאוחרת בה הבית סוף סוף שקט, ואז אני מגלה שאני כבר עייפה מדי בשביל להתחיל להחזיר אותו למצב צבירה סביר… אם זה הקושי של הקטנים לקום גם בשעה היותר מאוחרת מהרגיל עליה החלטתי. לעתים אני מוצאת את עצמי במצב של התלבטות מה נכון יותר, האם לוותר ולאפשר את השעה המאוחרת של השינה, בשעה שלעתים קרובות זה מעייף אותי יותר. או לעמוד על שלי כשכל הבית חוגג והילדים מתעקשים 'אבל חופש', וההשכבה באופן כזה מעייפת לא פחות״…

"זו באמת דילמה שמעסיקה הורים רבים." מסכימה רבקי. "ובכנות, אין לה פתרון חד משמעי. אפילו באותו בית יש שינויים מיום ליום. אם יצאנו לטיול, ברור ששעת השינה תתאחר, ובעקבותיה גם שעת הקימה בבוקר. הבעיה היא שגם בערב הבא נאחר לישון, כי קמנו מאוחר ועדיין לא מספיק עייפים… באופן כללי, כדי לשמור על הגבולות, הייתי ממליצה להסביר לילדים לפני תחילת החופשה: 'אמנם אתם לא חייבים לקום בשבע כדי להספיק להגיע לבית הספר. אבל בכל זאת, כל ילד זקוק לשעות שינה מתאימות לגילו והשעות המוקדמות של הערב טובות יותר לשינה. לכן ארשה לכם להישאר ערים עוד חצי שעה/שעה מעבר לשעה הרגילה במשך כל השנה, אבל לא יותר מכך. כי חשוב לא להיגרר לשעות מאוחרות מדי שאחר כך יבלבלו לנו גם את כל היום שלמחרת'.

כדאי לנסות לעמוד על הכלל הזה גם במקרה שקמנו מאוחר מאוד, כי בסופו של דבר הגוף יתרגל לאיזון הזה, והוא הרבה יותר בריא בעבורו מאשר הליכה לישון בכל יום בשעה אחרת״.

מרים מוסיפה נקודה חשובה: "זו עצה שאולי נשמעת בנאלית, אבל מנסיון, היא באמת משמעותית. אני מאמינה שאין בית בישראל שהילדים בו הולכים לישון בשבע גם בימי החופשה. אבל בכל זאת, למרות הקושי, נסו לפחות בשבוע האחרון של החופשה להחזיר את שעת השינה כמה שיותר קרוב לשעה המקורית. כך לא תקבלו בתחילת שנה ילדים עייפים המתקשים לחזור לשגרת הלימודים ולקום בשעה סבירה בבוקר ללימודים. חבל שאת החזרה לשגרת השינה יעשו הילדים בשבוע הראשון של הלימודים, במקום להגיע רעננים ומלאי כח לימים הראשונים של תחילת השנה החדשה״.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מים בהלכה

מים הם אחד מארבעת היסודות הגשמיים שבהם נברא העולם: אש, רוח, מים ועפר, ומכוון ברוחניות כנגד ספירת ה'חסד'. בחסידות מבואר כי מקור האהבה העליונה ומקור המים התחתונים היה בשרשם אחד, והם נקראו מים העליונים ומים התחתונים.

בחסידות מוסבר כי ישנם מעיינות הבוכים מאות בשנים על אשר מזדמן יהודי לאותו מוקם, ורוחץ ידיו ומברך על נטילת ידים, או שותה לצמאו ומברך תחלה וסוף.

התורה נמשלה למים כמו שכתוב "הוי כל צמא לכו למים". הרמב"ם קורא לחכמת התורה "מי הדעת". במסכת תענית נמשלה התורה למים – כמו שהמים זולגים ממקום גבוה למקום נמוך, כך אין התורה נקנית אלא במי שמשפיל עצמו עליה.

הרמב"ם, שכידוע גם היה רופא גדול, כותב בהלכות דעות שמזמן האכילה ועד שהמזון מתחיל להתעכל, יש לשתות רק מעט מים, ולא להפריז בשתייה גם כשהמזון כבר התעכל.

מים במדע

חשיבותם של המים עצומה לחיים האנושיים. חשוב מאוד לשתות מהם באופן יומיומי.  המים מרכיבים יותר מ־60 אחוז מנפח גופו של אדם בוגר. הם נמצאים בתוך התאים, בדם, בלימפה ובנוזל השדרה. המים חיוניים לקיומם של כל תהליכי חילוף והעברת החומרים בגוף, כגון נשימה ותזונה. הם מסייעים לנו להוביל חומרי מזון לתאי הגוף ולפנות מהם פסולת, לווסת את טמפרטורת הגוף, להגן על המפרקים, ועוד. כל יום אנו מאבדים מים בזיעה, נשיפה ועשיית צרכים. אם לא נספק לגוף את כל כמות המים שאיבדנו או קצת יותר, נסבול מהתייבשות. בתחילה נרגיש צמא, סומק של העור, בחילה והדופק שלנו יואץ. אם עדיין לא נשתה, יצטרפו גם סחרחורות, כאב ראש, בחילה והקאה, קוצר נשימה ועוד, ואפילו הזיות. ובמצב קיצוני באמת, התייבשות תוביל למוות.

חלק מהמים אנו מקבלים מהמזון שאנחנו אוכלים. תזונה ממוצעת, שכוללת פירות, ירקות, מרקים ודברי חלב, מספקת בממוצע כליטר של נוזלים ביום, אך זה לא מספיק.

ביום חם ובפעילות מאומצת חשוב לשתות הרבה. אין כלל אחיד לגבי כמות המים שצריך לשתות. הדבר תלוי בגורמים רבים, כגון גיל, מצב בריאותי, רמת הפעילות הגופנית, מזג האוויר ועוד. ככלל, מומלץ לשתות כ–30 מ"ל מים ליום לכל קילוגרם משקל הגוף. לדוגמה: אדם ששוקל 100 קילוגרם צריך לשתות בממוצע כשלושה ליטר מים ביום. אדם ששוקל 70 ק"ג יוכל להסתפק ב–2.1 ליטר ביום בממוצע. הכמות הזאת היא כמות המים ההכרחית שנחוצה לגופנו כדי לפעול. בלעדיה לא נוכל לפעול בצורה תקינה ותהליכים שונים בגופנו עלולים להשתבש. בימים חמים או כשאנחנו עושים פעילות גופנית מאומצת, צריך כמובן לשתות יותר מהממוצע.

האם שתייה מרובה מדי עלולה להזיק? 

מתברר שכן! במחקר נמצא שרצי מרתון נוטים לפתח מידה מסוימת של היפותרמיה, כלומר דילול של הדם (הפחתת ריכוז הנתרן בדם) עקב שתיית מים מוגזמת. מקרים חמורים של היפותרמיה יכולים להוביל ל"הרעלת מים", שתסמיניה עשויים לכלול כאבי ראש, עייפות, בחילות, הקאות, יציאות תכופות, וחוסר התמצאות נפשית. חשוב לציין שמצב כזה עלול לקרות רק אחרי שתייה של כמות מוגזמת מאוד של מים בבת אחת והוא נדיר מאוד.

גם ילדים שותים מים

גוונו את טעם המים אם הילדים מתלוננים שהמים לא טעימים להם, ראשית ודאו כי המים הזמינים להם אכן טעימים.

הגבירו את זמינות המים, ציידו כל ילד בבקבוק מים אישי משלו.

שחקו עם טמפרטורת המים.

לשתיית מים חשיבות מיוחדת כשמדובר בילדים קטנים ובתינוקות, הנחשבים לאוכלוסייה רגישה במיוחד להתייבשות. הם נוטים להתייבשות יותר ממבוגרים, משום שהם מייצרים יותר חום ומסתגלים אליו לאט יותר.

יתרה מזו, גופם של ילדים מכיל כ- 75% מים, והמוח שלהם מכיל כ–85% מים. התייבשות קלה, אפילו של כ–2% ממשקל הגוף, תגרום להפרעה ואף לירידה בביצועים הקוגניטיביים והגופניים שלהם.

הצמא הוא סימן אזהרה האומר שהגוף זקוק למים. אלא שאצל תינוקות ופעוטות המצב מסובך יותר. לצערנו, מנגנון הצמא אצלם אינו יעיל במיוחד, ועד שהם מרגישים בצמא ייתכן שגופם כבר איבד 2% או יותר מהנוזלים שבו, כלומר, התייבש.

יתרה מזאת, תינוקות אינם יכולים "לספר" לנו שהם צמאים, ואילו פעוטות אינם נוטים להטמיע את תחושת הצמא, והם מרשים לעצמם "להתאפק" ולא לשתות מים. הם אינם ששים לשתות הרבה מים. גם אם הם מסכימים לקחת את הבקבוק, הם משתעשעים איתו, ולא ברור כמה מים נכנסים לגופם.

סרבנים במיוחד הם תינוקות המעדיפים את טעם חלב–אם או תחליף החלב, ופעוטות שמעדיפים משקאות ממותקים (שוקו, פטל וכדומה).

כדאי לתת את המים לא כאשר התינוק רעב או בוכה ואין לו פנאי וסבלנות לשתות. מומלץ לנסות לתת מים מעט אחרי הארוחה. כדי לא לעורר אצל התינוק ציפיות מוטעות ועל מנת שיוכל להבחין בין מים לחלב או למשקה אחר, רצוי להבדיל את בקבוק המים מבקבוק החלב או תחליף החלב או מבקבוק המשקה הממותק. אפשר להשתמש בכוס המותאמת לפעוטות ומאפשרת לווסת את זרימת המים.

בקבוק צבעוני ומעורר עניין יסייע ויגרה את הפעוט לבדוק מה יש בתוכו.

חשוב לנסות לתת את בקבוק המים גם מחוץ לבית.

לילדים סרבנים במיוחד אפשר להתחיל לתת מים בכפית.

רצוי להימנע מתוספות ממותקות למי השתייה.

גופנו וגוף הילדים והתינוקות מאבד נוזלים גם בשינה. למדו את הילד להתחיל ולסיים כל יום בכוס מים.

הראו לילדכם שגם אתם שותים מים ונהנים:) אפשר אפילו להשתטות מעט וללגום יחד איתו מהבקבוק שלו…

גם אם התינוק מסרב לשתות מים – לא להתייאש ולנסות שוב, עם סבלנות ובלי לחץ.

שווה לשתות מים  

חשוב לציין כי לא מומלץ לשתות בזמן האוכל, עדיף לחכות 30 דקות אחרי הארוחה או לשתות לפני הארוחה על מנת לא לדלל את מיצי העיכול ולהפריע לתהליך עיכול המזון.

חשוב לדעת כי המרכז במוח המאותת על רעב ועל צמא נמצא באותו המקום במוח, לכן פעמים רבות אנשים נוטים לבלבל צמא עם רעב, והולכים לנשנש משהו במקום לשתות קצת.

חוסר שתיית מים בצורה מספקת לאורך זמן מוביל לגרימת מחלות רבות כגון: התייבשות, אסטמה, אלרגיות, מיגרנות, לחץ דם ואבנים בכליות.

שתיית מים במהלך היום עוזרת לגוף לחוש עירני וחיוני ואף עוזרת לעור להיראות צעיר ורענן. המים נספגים בשכבות העמוקות של העור ועוזרים לו לשמור על לחות וכך הוא נשאר בריא יותר לאורך זמן, ללא קמטים ובעל ברק.

המים מסייעים בהגדלת נפח הצואה (באם אכלתם מספיק סיבים תזונתיים), מגבירים את תנועתיות המעי וכך מונעים מצבי עצירות.

שתיית מים מונעת את התכווצות השרירים ותורמת לבנייתם. היא אף משפיעה על היכולת האירובית, מסת השריר והיכולת שלו לעבוד לאורך זמן רב יותר.

כאשר לא שותים מספיק מים, אזור שלפוחית השתן מהווה מצע להתרבות של חיידקים פתוגניים העלולים לגרום לדלקת בדרכי השתן. שתיית מים מרובה מנקה ושוטפת את מערכת השתן ובכך מורידה את הסיכוי להתפתחות וגדילה של מצע חיידקי פתוגני.

קבלו החלטה שאחת לשעה שותים חצי בקבוק, או לחילופין, כל פעם שרוצים לנשנש משהו, אז קודם כל שותים כמה 'שלוקים' טובים.

מים בטעמים

דרך נפלאה נוספת לגרום לעצמינו לשתות מים זה פשוט להכין מים בטעמים. (שהם ממש לא המים בטעמים שקונים בחנויות ומלאים בסוכר ובחומרי טעם וריח).

אחד היתרונות המשמעותיים של מים בטעמים הוא נוגדי החמצון – פירות וירקות במגוון צבעים עשירים בנוגדי חמצון המסייעים בין היתר להאטת תהליכי ההזדקנות והגברת האנרגיות

אז איך מכינים מים בטעמים בבית?

חותכים פירות לקוביות או עיגולים (תפוזים, לימונים, אפרסקים, תותים, פירות יער, אבטיח, אננס ועוד). מוסיפים עלים טריים או מיובשים שנבדקו מחרקים כמו: נענע, בזיליקום, גרניום, לואיזה, מליסה, עשב לימון, לבנדר וזוטה. אפשר לשלב גם פרוסות מלפפון, פרוסות ג'ינג'ר טרי, זסט של קליפת תפוז או לימון, פרחי היביסקוס וכיד הדמיון החופשית.

מעבירים את הפירות, ירקות וצמחי התבלין לקנקן, מכסים במים ומשרים כשעה.

לאחר כשעה מכניסים למקרר.

נשמר כ–48 שעות בתוך המקרר.

באדיבות: מגזין עטרת חיה

בהתוועדות השתתפו עשרות מקורבות ובנות חב"ד מכל איזור המרכז. את האירוע המיוחד סביב שולחנות ערוכים בטוב טעם, ארגנה חיה ימיני שפתחה ויזמה את "עוצמה" בית חב"ד לצעירות. המטרה להעביר ולהמחיש את רוח השליחות. המשתתפות היו מרותקות ונהנו מהשפע הגשמי והרוחני.

כנסי עכשיו! והבטיחי מקום בכנס//

זהו צו השעה!

https://tickchak.co.il/46910

טיקטוק אינסטגרם ופייסבוק

כל שיתוף יצא מאיזה בוק

החל מכוס קפה וארוחה

הויי באקסטרים וחיי משפחה

זוגיות פוטוגנית מבעד העדשה.

חופשה נוצצת בחו"ל

וכולם בלבוש תואם – בול.

מה אכלת בצהריים..

והקינוח הטעים שבעתיים.

התחלת דיאטה וריצה

והחיים פשוט במרוצה

שיתופים לרכישה אינסופית

ושכחנו תמונות מהמעלית…

ואת?

מרצה/מרוצה

בוחרת/בורחת

מועשרת/מאושרת

צורכת/צורחת

שלמה/מושלמת

מבקרת/ מברכת

נושמת??

"מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל"

בלעם שיבח היהודים

התפעם מהאוהלים

הפונים לכיוונים שונים

מהשמירה על הפרטיות

ומהחיים בצניעות

ללא חטטנות..

בקיצור..

חיים מתוך שלמות!

בואו נעצור קצת המרוץ

ונעשה את שליבנו חפץ

לא נפרק משפחה

בשביל עוד רכישה

ונעכיר האווירה

בשביל התמונה

נחיה בפילטר של "מה טובו" -ונבורך

שלוות הנפש שלך תוערך

לא משנה אוהל או משכן

העיקר שאת איתנו-כאן!

שבת שלום

אסתי פרקש

יועצת חינוכית

ושליחת הרבי לפ"ת

רחוב ירושלים בבני ברק. אשה יושבת על ספסל. מישירה אלי מבט  ושולחת לעברי חיוך ענק המחמם את ליבי. איננו מכרות/ידידות/שכנות. אני מחזירה לה חיוך, ומודה לה על הארת הפנים המיוחדת שלה כלפי.

היא עונה לי במבטא זר,  כמה חשוב בעיניה להאיר פנים לכל יהודיה באשר היא! מילותיה כמו ממיסות אותי. היא מספרת לי באנגלית,  שהיא תיירת מבלגיה.

היות והנושא המדובר בהא הידיעה, הן בארץ והן בעולם, הנו הכנסת ספר התורה השמיני! של ילדי ישראל ביום -כ' מנחם – אב הקרב ובא. שנת הקהל תשפ"ג, ברחבת הכותל המערבי. יום היוארצייט של הרה"ג הרה"ח המקובל, אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן ז"ל.

התעניינתי, האם שמעה על המבצע  הזה של הרבי, והאם קנתה לנכדיה אותיות בספר  הזה ? היא ענתה, שלמיטב ידיעתה לכולם יש כבר אות !

אני שומעת את עצמי שואלת אותה בספונטניות,  אם יש לה קשר עם הרבי ? והיא עונה להתרגשותי הרבה –  "כן" ! זכיתי בשנת 1991 בגורל,  וטסתי לרבי".

"הסתכלתי עליו במשך חצי שעה ! לא יכולתי להתיק את עיני ממראה פניו הקורן. העיניים שלו"…וכאן היא מביטה אל על ואומרת: " העיניים שלו זה כמו השמיים"!

היא ביקשה מהרבי ברכה עבור אביה,  שהיה מאד חולה. הרבי לא ענה. לאחר שלושה ימים אביה התבקש לישיבה של מעלה.

כשהיא הגיעה לרבי היא היתה במצב לא פשוט,  לאחר שעברה  ל"ע שלוש הפלות. לאחר הביקור אצל הרבי  ניפקדה וזכתה ללדת ילד בריא ושלם.

בתור זוכה בגורל, קיבלה מהרבי לא פחות מאשר …שלושים דולרים לברכה והצלחה ! הפצרתי בה,   שתתן לי דולר אחד אך היא סירבה.

לפתע הנייד  שלה  צלצל. באו לאסוף אותה. הפגישה ביננו כמו נקטעה.  אני נותרתי נרגשת, מהתיזמון בו פגשתי  לפתע תיירת ברחוב סואן, ששיתפה אותי במפגש עם הרבי !!!

למחרת, באותו מקום בדיוק… רחוב ירושלים. בני ברק. פניתי לאם צעירה בהצעה,   לקנות לילדיה אות בספר התורה לילדי ישראל. המבצע המפורסם של הרבי.

הבחנתי ביהודי צעיר  שעמד בסמוך, והקשיב לניסיון שלי לשכנע אותה לרכוש את האותיות. היא מיהרה מאד  ועזבה את המקום.

הצעיר  נשאר לעמוד והתעניין  במה מדובר. הסברתי, שזה מבצע שהתחיל לפני ארבעים ושתיים שנים ע"י הרבי מליובאוויטש. זה היה ה"התרופה" הרוחנית,  שהרבי הכין.  כדי להינצל מאיומי שליט עיראק  הרשע סאדאם חוסיין, שרצה היל"ת להטיל פצצה אטומית על ישראל.

למשמע הדברים,  הצעיר אמר :"אני רוצה לקנות אות בספר התורה הזה לילדים שלי". הוא מסר לי שמות ילדיו.  לפתע  שלף את הארנק מהכיס, ואמר  כשהתרגשות נשמעת בקולו: "יש לי דולר מהרבי !".

הוא הוציא את הדולר, שעליו נכתבו המילים: נתקבל מידי האדמו"ר שליט"א

י' טבת תנש"א.

התרגשתי מאד מההשגחה הפרטית המדהימה,  שהתרחשה  בפתאומיות מול עיני, וביקשתי רשות  לצלם את הדולר.

לפתע הגיע האוטובוס. "זה האוטובוס שאני ממתין לו ואני ממהר מאד".  למרות דבריו הוא הרשה לי לצלם את הדולר…

הנה הדולר שוב בידו. הוא  עלה על האוטובוס,  שנעלם מיד בנסיעה מהירה מהמקום.

והנה לפניכם צילום הדולר הנ"ל.  עדות מהימנה  לסיפורי.

את הסיפור  השלישי שיסופר להלן,  סיפר נהג מונית,    לאחר שהצענו לו לרכוש אותיות בספר התורה, שיזם הרבי מליובאוויטש כמובן.

"נסע אתי היום חב"דניק מכפר חב"ד שסיפר לי"..

בילדותו משפחתו התגוררה בצרפת. הוריו פנו לתלמוד תורה  על מנת לרשום אותו ללימודים. אך לא היתה בידם האפשרות הכלכלית,  לשלם את  סכום הכסף הנדרש לשכר הלימוד במקום.

הסבירו להם שיש משכורות שצריך לשלם למלמדים. יש הוצאות של אחזקת הת"ת. אך ברשות הוריו לא היה כסף.  הם נאלצו לפנות לתלמוד תורה אחר.

אך גם בתלמוד התורה השני  לא הסכימו לקבלו,  היות ולהוריו לא היתה  אפשרות כספית למימון שכר הלימוד…

בפעם השלישית  הם פנו לתלמוד תורה של חב"ד בצרפת. כשהסבירו ההורים להנהלה,  שאין להם כסף לשלם עבור לימודיו ענו להם: "תביאו את הילד".  ולא התנו את קבלתו ללימודים בת"ת בקבלת תשלום כספי עבורו.

ב"ה. הילד התמיד ועשה חיל בלימודיו במוסדות חב"ד והיום הנו  חב"דניק המתגורר  בכפר חב"ד.

יום אחד נוסף עבר. היום הרביעי. פגשנו נהג מונית שאמר; "אני אוהב את החב"דניקים. הם תמיד עוזרים עם מאור פנים. לא חשוב איפה אתה תקוע בעולם. לא חשוב לאיזה חוג אתה שייך.  תמיד יעזרו לך."

שמעה, התרגשה וכתבה:

טמה חורושוכין

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת בלק

אחד האירועים המרכזיים שעל שמה נקראת פרשה זו בלק הוא הגיוס של בלק מלך מואב את נביא אומות העולם בלעם. בלק חושש כאשר הוא חוזה בקריסת האימפריות עמן כרת ברית הגנה כנגד עם ישראל במקרה שירצו להילחם בעמו. ואכן חששו מתאמת עוג וסיחון גדולי האומות עליהם ובהם שם בלק מבטחו קרסו ונפלו במלחמה עם ישראל.

אז האסטרטגיה אליה עובר בלק הנה מלחמה רוחנית, הוא מנסה למצוא פתח שהקב"ה הוא זה  שבעצמו יביא למפלתם של ישראל. התכנית פשוטה לכאורה: בלעם ה'נביא' אותו שכר בלק יחפש הזדמנות לפרצה רוחנית בהתנהלותם של ישראל כלפי ה' יתברך, הוא יחכה לרגע בו ימעדו בברית אותו כרתו ישראל עם ה' ואז הוא ינצל את אותו רגע ש-ה' יכעס על עמו בכדי לקלל את עם ישראל ולהביא לכלייתן והעברתם מן העולם היה לא תהיה.

בלעם מנסה למצוא את ההזדמנות בשבעה מוקדים אליהם מוביל אותו בלק אך בכל פעם שהוא מנסה קורה דבר הפוך הפה שבא לקלל מוצא עצמו מברך. בלעם נושא משלו בנבואה ומברך את עם ישראל בברכות מופלאות עד אחרית הימים.

כיצד קורה הדבר שאדם הנחשב שונא מובהק של העם היהודי, המתגייס בשמחה לקלל את עם ישראל מברכם בסופו של דבר?  

העצמה שבידיעת הזולת הקשר לשתיקה ומה שביניהם!

בכדי להבין זאת נקדים: ידיעה מהי? ומה משמעותה של ידיעה בקשר בין אישי?                      

מייסד תנועת חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מילאדי המכונה 'האדמו"ר הזקן' מבאר בספר היסוד לחסידות חב"ד ספר התניא (פרק ג') את משמעות המילה דעת וז"ל: "והדעת הוא מלשון (הפסוק בבראשית פרק ד' פסוק א'): והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות", כלומר: על מנת להכיר את הפנימיות של האדם, לחוש ולהרגיש אותה, האדם נדרש להתקשר ולהתחבר לזולת.

תכונת הידיעה מספרת לנו על היכרות מעמיקה עם הדבר אותו אני יודע, כשבמקביל אני מתקשר וחובר אליו. כל זמן שחסר בידיעה- בדעת, הדבר לא מחייב את עשייתו בפועל ממש!

וכפי שהאדמו"ר הזקן מבאר (שם) "כי אף מי שהוא חכם ונבון… הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא".
האהבה והיראה הנן פועל יוצא של התקשרות וכל זמן שאין הולדה של אהבה ויראה אין ביטוי להתקשרות.

ובהמשך כותב אדמו"ר הזקן (שם) "ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן"
בחסידות חב"ד מבואר: שספירת הדעת מכונה- "מפתח הכולל לששת המידות", ( ישנן עשר כוחות נפש המורכבות מ-3 תכונות המכונות 'מוחין' (שכל) והם חכמה, בינה ודעת. ו- 7 מידות (תכונות רגשיות) חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות. ספירת המלכות נכללת ב-6 המידות באופן רשמי, אך שונה במהותה מהן בכך שהיא לא נחשבת למידה אקטיבית אלא לתכונה בנפש שעניינה הוא 'בחינת מקבל'- כלומר מידת המלכות מקבלת את חיותה מ-6 המידות ובזכותן הוא קיומה) מה שמסביר את תכונתה הייחודית והעיקרית של הדעת החודרת את האדם כולו ומאחדת אותו סביב הדבר אותו הוא מבקש לדעת, אליו הוא רוצה להתקשר ולחבור.

אם כן כאשר אני מכיר ויודע את הדבר לעומקו ומאוחד עמו, אין לי אפשרות שלא לפעול בהתאם לצורך העולה מהדבר אותו אני יודע!

ידיעה משמעה חיבור אינטימי:

אריך פרום בספרו 'אמנות האהבה' ( 1998) מדגיש את הצורך הבסיסי של כל אדם לדעת את זולתו, צורך המבטא רצון עז להכיר את הזולת לפני ולפנים, להכיר את מהותו, לחשוף את ייחודיותו, כל זאת על מנת לחבור לזולת בצורה אינטימית.

הידיעה מפיגה את החרדה הקיומית מפני 'לא לדעת' ומאפשרת חבירה אינטימית בין בני אדם ללא חשש מביקורתיות או שיפוטיות.

היכולת 'להופיע' אל מול העולם כפי שאני ואיך שאני מותנית בסוג ואופי המפגש בין בני אדם!
ככל שהמרחב בו אני 'מופיע' בעולם מרגיש לי בטוח ומוגן כך 'ההופעה' שלי אל מול העולם תהיה יותר אותנטית!

החשש מפני המפגש עם העולם, מספר את סיפורה של החרדה הקיומית אתה האדם מתנהל בעולם וחש לא מוגן ולא בטוח, לשם כך נזקק האדם לדעת- לחבור להתקשר לזולת ולחוש מוגן ובטוח!

הכמיהה לצאת מכלא הבדידות, הנה המשיכה לדעת את הנפש שלנו ושל הזולת, אך ככל שנעמיק בניסיוננו לדעת את עצמנו ואת האחר, כך תחמוק מאתנו מטרת הידיעה. אך כל זה איננו מונע מאתנו להמשיך לחקור את נפש האדם.

כך שידיעה הנה הדרך המשמעותית להתחבר ולהתאחד עם הדבר אליו אנו רוצים לחבור באופן הכי אינטימי, קרוב וחזק.

משמעותה של שתיקה והיכולת לשהות בחוסר ידיעה מובילה בסופו של דבר לידיעה:

אחד הכלים הנפלאים בטיפול ובחיים בכלל הנו היכולת לשהות עם הגירוי העומד בפני מבלי לנסות לנטרל אותו וכך בעצם לא לחוות אותו כאיום.

הדוגמא הבולטת לכך הנה: השתיקה-כאשר אנו נפגשים לשיחה אינטימית עם הזולת ולפתע ישנו הרגע המוכר בו אין לנו מילים יותר, הדחף הראשוני שעולה בנו הנו הצורך להפר או לשבור שתיקה, מתוך מבוכה העולה בנו מהשתיקה הרועמת שבחדר.

דווקא ברגעים אלו יש לנו הזדמנות נפלאה לפגוש את עצמנו ולהכיר את עצמנו ממקום שונה הזדמנות לחבור לדעת להרגיש לחוש חלקים חבויים בתוכנו ולהתוודע אליהם ולמה שהם מביאים אל תוך חיינו.

השתיקה הנה אחד הכלים הללו בהם אין צורך לומר, לספר, לשתף, אלא פשוט להיות שם ולחוות את הרגע הקסום של לשהות עם הרגע כפי שהוא ולקבל את כל מה שהוא מזמין אל תוכנו באותו רגע מבלי לנסות לערער עליו ולהפר אותו עם זריקה של מילים לחלל האוויר כדי לחמוק מתחושת המבוכה.

דווקא עכשיו כדאי לי לנסות ולראות ברגע שתיקה זה אירוע מכונן בחיי, בו אני חשוף למצב של מבוכה ולמה הוא גורם לי, איך אני מתפקד במצב של מבוכה? איך זה מרגיש לי ברגע של מבוכה? למה אני ממהר לברוח מרגעי מבוכה?

ההזדמנות שבהסכמה לשהות ברגע הזה, בשתיקה הזו ועם מה שהיא מביאה ומזמינה לי, מגלה לי ובי כוחות ויכולות שלא היו במודע אצלי ודווקא בזכותם נוכחתי לדעת שאני יכול להפיק תועלת משמעותית במרחב הבין אישי ובתפקוד שלי ברגעים מביכים!

מעניין לציין את רגע של שתיקה שייסד הרבי מליובאוויטש במוסדות ברחבי ארה"ב לפני שמתחילים את היום, כדי להכיר ולזכור את העובדה שלקוסמוס הזה יש מנהיג, ברגע זה כולם הופכים שותפים למרחב הגלובלי אותו אנו חולקים יחד כדי לשרת מטרה אחת ויחידה, איך אנו יכולים לתרום ולהפוך את העולם הזה ליותר טוב מהרגע שקדם לו!

דווקא הרגע של השתיקה הוא זה שיכול ליצור הזדמנות של עוד אדם לעצור רגע את הטירוף של החיים ולחשוב מה אני בעצם עושה בעולם? מה המטרה, האתגר שלי בעולם?, כיצד אני יכול לגרום לעולם להיראות ולהפוך למרחב טוב יותר?

הבריחה מהרגע היא בבחינת פספוס הזדמנות, בה יכולתי לגלות עוד משהו על עצמי כאמור!
אם כן לשהות בחוסר ידיעה הנה הדרך לדעת את עצמי את הזולת ובכך להיוודע למהות הפנימית שבי או בזולת, לחוש אותם ואת צרכם ולפעול בהתאם לכך.

ידיעה זו מחייבת ומובילה אותי לפעול בהתאם למידת העוררות הרגשית והנפשית מעצם ידיעתי את הזולת, החיבור וההתקשרות ביננו, כך שכל צורך שיתעורר מהחיבור ביננו יוביל לעשיה!

דרגות שונות באהבה והתקשרות זו למעלה מזו:

הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) בספרו 'ליקוטי דיבורים' מתאר במסה מאלפת את דרגות האהבה השונות הקיימות בין אדם לחברו.

וכך הוא כותב: "באופן כללי, קיימות דרגות שונות בגילוי האהבה. ובהתאם לדרגות אור האהבה, כך הן התנועות המהוות "כלים" שבהם מתגלה אור האהבה.

הדרגא הראשונה: בכלי האהבה היא הושטת יד בנתינת וקבלת שלום.

למרות שפעולה זו אינה אלא ענין חיצוני, כפי שנהוג בכל העולם כשפוגש איש את רעהו מושיטים יד אחד לשני, ואין בזה שום רגש של אהבה, אלא רק סימן להיכרות. אך לאמתו של דבר קרירות העולם היא ששיוותה לזה את האופי החיצוני.

בימי קדם היה ה'שלום עליכם' העממי אחר לגמרי כנה וטהור יותר.

 בעבר היו הדברים אחרת. האמת הייתה 'מטבע מהלכת'.

האדם עצמו היה כנה ואמיתי, וגם ה'שלום עליכם' וה-'עליכם שלום' שלו היו כנים ואמיתיים. האדם עצמו היה חם יותר, וה-'שלום עליכם' וה-'עליכם שלום' הפשוט (של ימות החול) היו חמימים. וכאשר שני יהודים נפגשו יחדיו היה ה-'שלום עליכם' וה-'עליכם שלום' נאמרים בחיות פנימית.

'הנחות העולם הכניסו סדר מסוים בדרכי החיים, אבל יחד עם זה גם קרירות מסוימת. העדר משמעותי של האמת, ולפעמים גם שקר.

ב-'שלום עליכם' הרגיל של היום, ניתן להרגיש תכופות, או במרבית הפעמים, תחושה של 'לך לשלום'.

'ואילו ה-'שלום עליכם' התורתי, ה-'שלום עליכם' של אז, היה והנו כלי לאור האהבה.

אך זו רק הדרגא הראשונה של אהבה.

הדרגא השנייה הנה: כאשר שני אוהבים נפגשים, מתבטא אז רגש האהבה בנשיקה. שיש בה משום גילוי אור אהבה נעלה יותר מאשר בהושטת יד בלבד.

הדרגא הגבוה יותר הנה: כשבמפגש בין האוהבים ניכר אריכות הדיבור באהבה וחיבה יתירה. כפי שרואים במוחש כששני רעים אוהבים נאמנים נפגשים, מרבים הם לדבר ביניהם ולספר איש לרעהו מכל הנעשה אתם עמם.

הדרגא הנעלית ממנה היא: כאשר האהבה כה גדולה בין האוהבים עד אשר בגינה הם לא מצליחים לדבר ביניהם כלל. כי הדיבור לא יכיל אותה. המילים יבשות מכדי שתוכלנה להביע את רגש האהבה הפנימי. או אז מתבטאת האהבה בהסתכלות עיניים זה בזה באין אומר ודברים.

כל הפרטים האמורים הם ביטויי אהבה גלויים. שהרי ענין האהבה באופן כללי הוא התקשרות והתאחדות, שבאה בגילוי באופן השונים אמורים.

ברם: ישנה התקשרות פנימית עמוקה יותר מגילוי הרגש והאהבה במפגש רעים, והיא התקשרות של המחשבה. באופן כזה שהאחד מרגיש את השני, כאילו הם עומדים בקרוב מקום, פנים אל פנים והאחד רואה את חברו. כפי שהדבר בא לידי ביטוי במחשבה, שריחוק מקום לא תופס מקום לגביה, כך גם התקשרות רעים במחשבה האחד מרגיש את חברו גם במצב שהם בריחוק מקום האחד מהשני. וכמו רעיו של איוב, אף שהיו במקומות רחוקים ולמרות זאת הרגישו זה את זה".

העצמה שבקשר שבשתיקה:

כאן טמון הסוד בהפיכת הקללות לברכות על ידי הקב"ה כאשר בלעם בא לברך. בלעם לא הפך את עורו ברגע, להיפך בלעם נותר ברשעותו ובשנאתו לעם ישראל גם לאחר שנאלץ לברך את עם ישראל!

הדבר היחיד אך המשמעותי מאוד שהשתנה במשוואה בהפיכת הקללה לברכה הנו ידיעת ה' יתברך את עם ישראל.

כלומר: מעצם ידיעתו של ה' יתברך את עם ישראל אין לו אפשרות כביכול שלא לפעול בהתאם לצורך העולה מהדבר אותו הוא יודע!

משמעות הדברים הנה: שידיעה זו הנה הדרך המשמעותית ביותר בה בחר ה' יתברך להתחבר ולהתאחד עמנו ולקרב אותנו אליו. ה' יתברך רוצה לחבור באופן הכי אינטימי, הכי משמעותי, הכי קרוב והכי חזק אלינו.

מה שמזמין אותו לשהות עם 'הגירוי העומד בפניו' כלומר: קללת בלעם הרשע, מבלי לנסות לנטרל אותו וכך בעצם לא לחוות אותה כאיום!

ה' יתברך ראה הזדמנות לשהות ברגע הזה בו בוחר בלעם לקלל את עם ישראל עם כל המשתמע מכך ועל כל מה שהוא מביא עמו, ולחשוף את בלעם לגילוי של קשר ואהבה שלא ידע ולא הכיר בלעם בשום צורה שהיא לפני כן, קשר עצמי עם ישראל הנובע מידיעה אמיתית של ה' אותנו. קשר שלמעלה מטעם ודעת, קשר בלתי מותנה, קשר שאינו תלוי בדבר, קשר עצמי!

 שהות זו ברגע של שתיקה מחד אך חשיפה ל-מהו קשר עצמי מאידך, גילתה בבלעם כוחות ויכולות שלא היו במודע אצלו, וברגע של השראה מגילוי האהבה העצמית של ה' יתברך לעם ישראל בלעם מוצא עצמו נשאב אל בקסם שבקשר העצום הזה המתבטא ללא מילים רק בשתיקה עצמתית ומפיו בוקעות ברכות מאליפות בשבח עם ישראל והקשר הייחודי שלו עם ה' יתברך!

הדברים נכונים גם אלינו בחיינו אנו: לפעמים שהייה בשתיקה לרגע, מבטאת את עצמת הקשר המיוחד ביננו לבין יקירנו. לפעמים לא צריך מילים בכדי לבטא את האהבה, להיפך האהבה מדברת בעד עצמה מתוך האהבה העצמית שלנו את יקירנו, הנובעת כאמור מהרצון לדעת ולחבור אל יקירנו ואהובינו ממקום עצמתי!

השתיקה הנה הקשב האמפתי לאהובינו ויקירנו שדרכו ועל ידו אנו מוצאים ונותנים ביטוי לקשר עצמי, בלתי מותנה ובלתי תלוי בדבר.

ללמוד מ-ה' יתברך להביט אל הנפש ולראות את הטוב הגלום שבכל אחד ואחת:

על הפסוק בפרשתנו: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר פרק כ"ג, פס' כ"א).

מפרש המלבי"ם על אתר כך:

יש הבדל בין ראיה ובין הבטה. ראיה: מציינת את הראות הפיזית של  העין. והבטה מציינת את 'הראות הנפשית' כלומר: שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ"ש בישעיה (פרק ה', פסוק י"ב).

 כמו כן יש הבדל בין אָוֶן ובין עָמָל. אָוֶן מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין את תכונת הנפש בעת עשות הרע.

 לפי ביאור זה היה ראוי שיאמר בכתוב: לֹא רָאָה אָוֶן וְלֹא הִבִּיט עָמָל, כי ה- אָוֶן שבפועל נראה בחושי העין והעמל הנפשי מושג רק על ידי העיון ושימת לב על הדבר, וכמו שכתוב: "לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט" (חבקוק פרק א', פסוק ג').

מבאר המלבי"ם:

'לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב': השם יעקב אותית י'-עקב (מלשון עקביים) מסמל את עבודת רוב פשוטי ותמימי העם הממשיכים את שכינת עוזו (ה-י' הראשונה שבשם ה' המסמלת את נקודת החכמה) כאן בעולם הזה (בספירת המלכות הנרמזת באות ה' האחרונה שבשם ה') על ידי מעשיהם ועבודתם בששת ימי החול המשלבים את עבודת ה' יתברך בעבודת כפיים.

עליהם נאמר: לֹא הִבִּיט – כלומר ה' יתברך איננו חפץ לתת לבו ודעתו, ל- אָוֶן – למעידות בפועל של פשוטי העם, אין הוא משקיע את הדעת הקושרת אותו רגשית למעשה המעידה של 'יעקב', פשוטי העם, להיפך הוא נותן לבו ודעתו להבין את מעשיהם ולהכיל אותם כפי שנאמר: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". (תהילים פרק ל"ג, פסוק ט"ו). היוצר – משום שהוא היוצר אחד הוא, על כן הוא לבדו יבין אל כל מעשיהם (אבן עזרא על אתר).

לעומת זאת: 'וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל'- בישראל אותיות לי-ראש המתאר את גדולי ישראל, הצדיקים שבעם, שאינם נכשלים או מועדים במעשה בפועל, שימת הלב ונתינת הדעת של ה' יתברך אינה על תנועת הנפש בכוונת עשייתם, אלא ראייתו עליהם. הוא יתברך בוחר לראות את כוונת הלב הטהורה הבוערת בם ולא לראות את ה-'עָמָל'- כלומר: את הכוונות שאינם טהורות.

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: ( הובא בספר 'מאור עיניים' תחילת פרשת חוקת), שכאשר אדם רואה רע בזולת, הרי זו הוכחה שיש בו עצמו משהו מאותו רע. שכן הזולת הוא בבחינת מראה עבורנו, ומי שפניו נקיים, אינו רואה במראה שום לכלוך על פניו, וכשהוא רואה איזה שהוא לכלוך על פניו במראה הרי זו הוכחה שהלכלוך הזה משקף את מה שרואות עיניו.

כשהיה הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק) ילד קטן (כבן 4) הוא שאל את אביו, הרבי הרש"ב (רבי שלום דובער): אבא, מדוע ברא הקב"ה לאדם שתי עיניים? הרי הוא ברא לאדם אף אחד ופה אחד, מדוע דווקא עיניים צריך שתיים? ענה לו הרבי הרש"ב: האם אתה יודע את אותיות הא'-ב '? כן השיב הילד, למדנו עם המלמד את כל האותיות. אם כן, ודאי אתה יודע שיש שי"ן ימנית ושי"ן שמאלית. האם אתה יודע מה ההבדל ביניהן? בשי"ן ימנית הנקודה מצד ימין, ובשי"ן שמאלית הנקודה מצד שמאל, ענה הילד בשמחה. יפה, שיבח אותו הרבי הרש"ב. תראה, בני, ה' יתברך ברא לנו שתי עיניים כיוון שיש דברים שצריך להסתכל עליהם בעין ימין, ויש דברים שצריך להסתכל עליהם בעין שמאל. בעין ימין עלינו להסתכל על מעלות הזולת, ובשמאל – על חסרונות עצמנו.

שבת שלום ומבורכת

לעילוי נשמת רחל בת זהבה

בת של הרבי, הצטרפי למהפכה- מאות ילדים יגלו בזכותך עולם של גאולה!

שבת גיבוש סוערת, יום עיון מרתק וערכה ממותגת הם רק חלק מההפתעות שמצפות לך ביהדודס…

היכנסי עכשיו לקישור, מלאי את פרטייך ובעזרת השם עוד תהפכי עולמות!

https://forms.gle/QjPbYmE3JSecwMfg9

הסתר פנים לפני הגאולה

בחודש זה מתחילים שלושת השבועות בהם מתאבלים על חורבן בית המקדש, כאשר כשבועיים מתוכם נמצאים בחודש תמוז – אך למרות זאת מכנה הרבי מה"מ את החודש הזה כחודש הגאולה – הכיצד?

לאחר שבשנים האחרונות נוסף מימד חדש לחודש זה, יום ג' תמוז, ננסה להבין יותר לעומק את העניין.

בהקשר לכך שמעתי בהתוועדות חסידית מאחד המשפיעים, שציין באריכות כי משה רבינו גואל ראשון בא להודיע על הגאולה במצרים, אלא שאז הגלות כבדה על בני ישראל, והוא נעלם לפתע מבלי שהיה ידוע לכמה זמן ולהיכן נעלם – ורק לאחר מכן חזר וגאל את ישראל ממצרים וכו', כך גם אצל גואל אחרון שיבשר את בשורת הגאולה ויעלם ורק אז יופיע ויגאל את ישראל.

ובהקשר לזה דבר פלא גימטריה של ג' תמוז = עוד משיח חי = 456.

רק כך נוכל להבין למה חודש תמוז נקרא בפי הרבי מה"מ "חודש הגאולה" – אשר למרות ההעלם וההסתר, אין זה אלא חלק מתהליך הגאולה כפי שהיה אצל הגואל הראשון.

מובן אם כן, כי למרות החושך הכפול, חודש זה נקרא חודש הגאולה. הלואי שנזכה שמההעלם יגיע הגילוי, ונזכה לראות את משיחנו גואלנו מיד ממש.

התשובה המוחצת בסעודת השבת

שמעתי לא מזמן נוטריקון נאה, כי המלה "משיח" מורכבת מהמילים מ.ש.- חי.

בהקשר לזה שמעתי סיפור מדהים מבת דודתי, הגב' טובה רפופורט המכהנת כשליחה באטלנטיק סיטי זה כארבעים שנה. בדרך כלל סועדים על שולחנם כ-30 איש כ"י מדי שבת וחג – נוסף על כך שהם עצמם משפחה מרובת ילדים בלעה"ר. היא המבשלת והמגישה וכו'. ה' ישלם שכרם הטוב.

פעם סיפרה לי כי מדי שנה מתארחים בביתם אורחים שמגיעים ליריד עסקי גדול המתקיים באטלנטיק סיטי, בו כל בעל עסק גדול מציג את סחורתו. בין הבאים נמצאים גם יהודים רבים מכל הסוגים: דתיים, מסורתיים וגם כאלו שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות. רבים מאותם סוחרים, מתארחים בשהותם בעיר זו אצל משפחת השלוחים.

באחת השבתות, התארחו בביתם חסידי סאטמר מבורו פארק, וחסידי טושנא, וטאלנא ועוד חסידים מכמה חצרות, ובניהם יהודים בשלבי התקרבות שונים. לפתע, באמצע סעודת-שבת, כשהאוירה התחממה, העזו כמה מהאורחים לשאול את בעל-הבית שאלה קשה: איך יתכן שחסידי חב"ד לא עושים רבי חדש? מה פירוש להיות חסידים ללא רבי? (ח"ו)…

עוד בטרם הספיק להשיב תשובה, קם אחד האורחים, יהודי בשם ג'ו קיל, בעל תשובה, סוחר אמיד וחשוב. הוא החל זועק נגדם: "מה פירוש? אני אספר לכם מי זה הרבי מליובאוויטש מלך המשיח; אני אספר לכם כיצד הוא מנהל את כל עדת ישראל".

וכך החל מספר בדידו הווא עובדא:

הוא אב לכמה ילדים נחמדים ויפים בלעה"ר, והנה לפני כמה חודשים, נולד להם תינוק חדש. כעבור זמן קצר שמו לב כי רגליו רפויות. בדקו ומצאו שהקולית והירך אינם מחוברים ה"י. כמה רופאים ניסו לחברם בידיהם אך לא הצליחו. לבסוף ערכו סדרת צילומים ומצאו ממצאים קשים; הקולית שהיתה צריכה להיות כעצם עגולה הנכנסת בתוך הירך, אינה כזאת, אלא עצם קטנה רגילה, וזוהי היתה בעיה רצינית ביותר. הרופאים הודיעו להורים שרק כאשר הילד יגיע לגיל חצי שנה, יתחילו לעשות לו סידרת ניתוחים, ואולי יצליחו לשתול משהו בדומה, אך לא מבטיחים שהילד יוכל ללכת.

מצב רוחם של הורים נפל. חודש רדף חודש, וכבר הגיע כמעט הזמן להתחיל את הניתוחים.

כשהוא הסתובב כך נפול ברוחו ברחובות, בירידים, פגשו חסיד חב"ד  ששאל אותו "מה קרה לך? מדוע פניך השתנו?" והוא שח לו את צרתו.

"כבר כתבת לרבי מלך המשיח?" והוא השיב לו כי עדיין לא כתב. ואז התיישב בדחילו ורחימו, וכתב לרבי וביקש והתחנן שהילד שנכנס לניתוח ייצא יותר בריא.

כמה ימים לאחר מכן הגיע מועד הניתוח. האשה הלכה עם הילד לניתוח, כשהיא מפוחדת מאד. לא חלפו 20 דקות עד ששמה נקרא במערכת הכריזה של בית הרופאים להגיע מיד למשרדו של הרופא. היא נבהלה מאד ורצה מיד למשרד הרופא.

הרופא אמר לה: "ראי, אינני מבין מה קרה עם בנך, כבר הכנו אותו לניתוח, אבל ברגע האחרון החלטתי לנסות שוב להכניס את עצם הקולית לירך. ופתאום חשתי שזה מתברג, נשמע "קליק" וזה תפס… ניסיתי כך גם ברגל השניה ושוב חזר אותו סיפור. בו במקום הפסקתי את ההכנות לניתוח, וכעת אני חייב לעשות צילומים חדשים"…

מיד הריצו אותם לצילומים, והתברר שהקולית אכן לבשה צורה ונהיתה עצם נורמלית; התברגה בדיוק כמו שצריך, בירך הרגל הרגילה.

כל הרופאים היו בהשתוממות רבה. היתכן? הם שמו את שני הצילומים זה ליד זה, אלו שלפני הניתוח ואלו שמצאו בזמן הניתוח, וכולם ראו בעיניהם נס גדול. ממש עצם חדשה! כשנודע להם כי ביקשו את ברכתו של הרבי, כולם הנהנו בהבנה: "עליו אין שאלות!"…

וכעת – סיים ג'ו קיל את סיפורו – הילד ב"ה בריא ושלם, בדיוק כמו שבקשתי מהרבי, שיצא מהניתוח יותר בריא ממה שנכנס, עכשיו תבינו מי זה הרבי מליובאוויטש שממשיך גם עכשיו להנהיג את עם ישראל.

כל החסידים והאורחים שישבו סביב שולחן שבת, השתתקו בהתפעלות. כבר לא שאלו שאלות… הם הבינו הכל…

סיימה גב' טובה רפופורט את סיפורה, כי השנה חזרו אליה אותם סוחרים חסידים, והם סיפרו לה כי בכל מקום אליו הגיע, סיפרו "דער מופת פון דער ליובאוויטשער רבי, מלך המשיח!"…

שחרור כפול

אם כבר התחלנו עם השלוחים מאטלנטיק, אספר סיפור נוסף ששמעתי מהם:

צעיר יהודי שסחר בדברים אסורים, נתפס והוכנס לבית הסוהר באטלנטיק סיטי למשך שנה. אמו של הבחור הגיעה אל השלוחים כדי לבקשם שיעשו משהו למען בנה. הם ניסו בדרכים שונות, שוחחו עם עורכי-דין וכיוצא בזה, אך דבר לא עזר. להיפך, כעבור שנה הסתבכה הפרשה. התברר שהבחור כלל לא אזרח ארה"ב ונכנס פנימה ללא רשות. לשלטונות זה הספיק כדי לשפוט אותו מחדש ולהאריך את מאסרו בעוד כמה שנים.

בחופשה קצרה שהיתה לו, הגיע האסיר למשפחת השלוחים ביחד עם אמו. הם הציעו להם לכתוב לרבי מליובאוויטש ולבקש ברכה. הצעיר התיישב לכתוב בכאב לב, ופתחו באגרות קודש – וראה זה פלא: בשני העמודים כתב הרבי אודות גט כהלכה ובקשת סליחה וכו'.

השליח הרב רפפורט לא הבין במה מדובר, ושאל את הבחור האם היה פעם נשוי? התברר, שהיתה לו חברה בארץ במשך כשנה, בחורה יתומה, והוא הבטיח לה להתחתן אתה, אך לבסוף חזר לארצו מבלי לקיים את ההבטחה, בנתקו עמה את הקשר. היא כמובן נפגעה מאוד.

כשהרב רפפורט שמע זאת, הבין היטב את התשובה. הוא אמר לבחור ולאמו, כי על הבחור לבקש סליחה מאותה בחורה. הם צחקו ולא לקחו את הדברים ברצינות, במיוחד שעברו מאז שנים רבות, ולא ברור להם היכן היא נמצאת כעת.

חלפו שנתיים, ושוב המצב הסתבך. העבירו אותו לבית כלא אחר, ומישהו שם אף אמר לו "שקשה לצאת מהמקום הזה…"

כשהצעיר ראה בכך, נזכר בדבריו של השליח הרב רפופורט, וקיבל על עצמו לעשות את דברי הרבי מליובאוויטש. הוא החל לחפש נואשות אחר המספר של אותה בחורה יתומה מהארץ – ומצא! הוא צלצל אליה והתברר שהיא נשואה עם שני ילדים ומאושרת. הוא ביקש את סליחתה מאז, והיא אמרה שסולחת לו!

כמו בסיפורי הבעל שם טוב: יומיים לאחר מכן באו אליו לכלא שני אנשים שהודיעו לו כי הוא משוחרר… פשוט נס.

שלא על פי הטבע

לכבוד ג' תמוז צריך כנראה להמשיך להתוועד על עוד מופתים מהרבי מלך המשיח.

באחד מביקוריי בארה"ב, פגשתי בגב' הלוי מלוס אנג'לס שזכתה ששלושת בניה חזרו בתשובה ונהיו חב"דניקים, והקימו משפחות חסידיות וכו'. רק בתה עדיין לא שמרה מצוות. בעלה לא רצה בשום אופן להניח תפילין, גם כאשר ניסו הגיסים שלו לדבר על לבו וכו'.

והנה מעשה שהיה אתה: היא היתה גרושה עם ילד בן תשע, ונישאה לבעלה הנוכחי בנישואין שניים. גם שנתיים לאחר נישואיה, לא זכתה להפקד בילד. בני הזוג החלו לדאוג, והם ופנו לרופאים. התבררה בעיה מסוימת ובעלה היה צריך לעבור ניתוח מסובך. בני הזוג היו בדאגה גדולה והיא החליטה שהיא נוסעת במיוחד מלוס אנג'לס לרבי מה"מ, כדי להתפלל.

לאחר כשבוע-שבועיים של המתנה לניתוח, פתאום חשה בשינויים. היא פנתה לבעלה ואמרה "לפני שהולכים לרופא, אולי כדאי לעשות בדיקת הריון שגרתית".

תוצאת הבדיקה היתה חיובית!… הרופא התקשה להאמין, שכן זה היה שלא על פי טבע בעולם הרפואה. מובן שבעקבות כך, בעלה החל גם תפילין בכל יום, וגם היא ילדה בשעה טובה ומוצלחת.

הלוואי שזכה כבר כולנו ללידה האמיתית של הגאולה. לא ייתכן שנישאר בגלות. גם אם נראה לנו שהחושך הוא גדול והגאולה רחוקה – לא תתכן מציאות שמשיח לא יבוא. הוא בוא יבוא ומיד וברחמים!

יעזור ה' שנזכה כבר לחגוג את חודש הגאולה בגאולה האמיתית והשלימה, וכשם ש"סתום נפתח" בלידה, כך ההעלם יפתח לגלוי, ויום ג' בתמוז יהפך לששון ולשמחה ונוכל להכריז מיד "מזל-טוב" ללידת עם ישראל!

באדיבות: מגזין עטרת חיה