מצרכים:

לבצק:

4 ביצים

3/4 כוס סוכר

מרגרינה ללא מלח

2 סוכר וניל

3.5 כוסות קמח

1 אבקת אפיה

לגבינה:

קצפת צימחית כפולה/ 2שמנת מתוקה

חצי כוס סוכר

2 גבינה

אינסטנט פודינג

רבע כוס חלב (צריך רק אם משתמשים בקצפת צמחית)

אופן ההכנה:

הבצק: 

לערבל במיקסר בוו גיטרה (צורת K):

4 ביצים – כשהקצף מתייצב מעט, להוסיף 3/4 כוס סוכר, לערבל עוד מעט ולעצור.

להוסיף: מרגרינה רכה, חתוכה לקוביות, סוכר וניל, קמח וא. אפיה.

לסיים ערבוב כשהבצק הופך למקשה אחת.

לשטוח את הבצק בתבנית בינונית ולאפות ב180 מעלות עד שמשחים.

הגבינה: 

להקציף את הקצפת/שמנת לאחר שהקצף יציב – להוסיף סוכר, לערבב עוד מעט ולעצור. להוסיף: אינסטנט, גבינות וחלב ולסיים הקצפה.

לאחר שהבצק התקרר, לגרד בזהירות שכבה דקה ולפורר אותה לפירורים בצלוחית נפרדת.

לשפוך את הגבינה  מעל העוגה. ולפזר מעליה את שכבת הפירורים. להכניס למקרר לכמה שעות לפני הגשה.

בנפלאות מתגברות זיהינו את הצורך שעלה שוב ושוב מהשטח ולכן פיתחנו את המיזם החדש והמרגש – מיזם שכולו ביקור חולים ועזרה הדדית בין "אלמנות-אחיות". בפרויקט "מִתְגַּבְּרִיאוּת" מלוות מתגברות את חברותיהן לבדיקות רפואיות וגם מבקרות אותן בתקופת ההחלמה.

המתנדבות של מִתְגַּבְּרִיאוּת הינן בעצמן אלמנות, בעלות ניסיון (ולא אחת גם בעלות הסמכה רשמית) בתחום הסיעוד או הטיפול. במקרים רבים, בייחוד בטיפולים מורכבים יותר או בכאלה הנמשכים זמן רב, נוכחות של אדם נוסף הינה קריטית: היא מסייעת לחולה מנטלית ופיזית ומעניקה לו גם את השקט במקרים שדרושה קבלת החלטה רפואית כזו או אחרת.

האחיות המתגברות חולקות ביניהן את הידע כחלק בלתי נפרד מהרשת החברתית של נפלאות, ועוסקות גם בביקור חולים אצל חברות המחלימות ממחלה או נמצאות בתקופת טיפולים. אלה יכולות לפנות למשרדי נפלאות מתגברות וצוות המשרד דואג "לשדך" ביניהן לבין האחיות.

מִתְגַּבְּרִיאוּת היא חוליה נוספת בשרשרת העשייה המופלאה למען האלמנות. זה הזמן לקחת חלק ולהיות שותפים למענן – עזרו לנו להגיע אל היעד ולהיות כאן גם בשנה הבאה עבור מאות מתגברות מכל הארץ!

לתרומה מאובטחת ומהירה עכשיו

סיכום תוכן השיחה

מצגת סיכום השיחה

דף צביעה

שלום לכולם   

השבוע נקרא בתורה בפרשת שלח.

הכל מתחיל ומסתיים באופן בו אנו בוחרים להביט על עצמנו!

הסיפור המרכזי בפרשה (שעל שמו היא נקראת) הנו שילוח המרגלים לתור את הארץ. המרגלים שתרו את הארץ 40 יום חוטפים 'פיק-ברכיים' מהמפגש עם הארץ ועם העם היושב בה, מוציאים את דיבת הארץ רעה וממרידים את העם כנגד משה ומדברים סרה המשולבת בכפיות טובה על ה' יתברך ומשה על כך שהוציאום ממצרים להמיתם במדבר.

סיפור טראגי שבסופו של יום מסתיים בהודעה הדרמטית של ה' יתברך למשה כל הדור הזה שלא רצה לנחול את הארץ והוציאו דיבה על הארץ הטובה ימותו במדבר במהלך 40 השנים הבאות (כנגד 40 ימי הריגול, יום לשנה) ולא יזכו להיכנס לארץ. מלבד יהושוע בן-נון וכלב בן יפונה שלא שיתפו פעולה עם המרגלים ובנוסף הילדים עד גיל 20 והנשים שלא היו שותפים למרד נגד ה' ומשה עבדו.

אחת האמירות המשמעותיות בה התבטאו המרגלים הייתה: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, ל"א).

בכדי להבין את משמעות האמירה: "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" נקדים את האמירה הנוספת בה התבטאו המרגלים לאחר מכן בסדר המקרא: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (במדבר י"ג, ל"ג(.

האמירה 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים' – משקפת דימוי וערך עצמי נמוך, כאשר האדם רואה את עצמו כ-'חגב' גם הזולת רואה בו חגב – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

ומשם נולדת האמירה: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ- שמשמעה הוא 'כִּי חָזָק' – החוזק של אויבנו הוא 'מִמֶּנּו'ּ – מאתנו /או בגללנו!

אם כן מה שנדרש בכדי לתקן את חטא המרגלים הוא התבוננות פנימה על עצמינו בכדי לבדוק איך וכיצד אנחנו תופסים ורואים את עצמנו!

בכדי לבחור נכון יש צורך לחוש ראוי לבחור!

במרחב החיים אני נפגש במסגרת תפקידי בעיקר עם בני נוער שבאופן מתמיד עסוקים בשכנוע עצמי שהם לא מספיק טובים, חכמים, יפים, אהובים ועוד.. העובדה שאחרים רואים בהם את כל המעלות בשלימותם לא מספקת אותם ולא משכנעת אותם והם מתעקשים לדבוק בדימוי העצמי אותו יצרו 'במו ידיהם' אנחנו לא מספיק- טובים, חכמים, יפים, אהובים לא, לא ולא!

הנחת יסוד זו נשענת על תחושת ה-'לא ראוי שבי', האם אני מרגיש וחש ראוי להרגיש טוב בעיני ועם עצמי? חכם בעיני ועם עצמי?, יפה בעיני ועם עצמי?, אהוב בעיני. ועם עצמי?

 כאשר אוכל להעניק לעצמי את האישור לתחושת ה-'ראוי שבי' ולחוש בנח עם אותה אהבה, הערכה, פרגון ומחמאות לעצמי רק אז אוכל לחוש בנח עם ההערכה, המחמאות והפרגון להן אני זוכה ובצדק מקרוביי, מחבריי ומהעולם הסובב אותי!

לזהות המתגבשת בגיל ההתבגרות משמעות רבה התלויה במידה רבה בערך והדימוי העצמי שלנו.

מכאן נגזרת גם מידת הביטחון שלנו לגבי הבחירות שאנו עושים בחיינו: לאלו חברים נחבור?, אלו לימודים נלמד?, איזה מקצוע נרכוש?, איזה בן או בת זוג נבחר? ועוד..

משמעות הבחירות שאנו עושים נשענת על היכולת שלנו להרגיש בטוחים לבחור! כשאפשרות הבחירה מתערערת בתוכנו גם הבחירות שלנו מתערערות ואנו לא מסוגלים לבחור מה שנכון ומדויק עבורנו.

אחת הסיבות לערעור הביטחון ביכולת שלנו לבחור נכון נשענת על הדמויות המשמעותית בחיינו. הדמיות המשמעותיות יכולות להיות ההורים שלנו, המורים שלנו, החברים שלנו..

כאשר אותן דמויות שהיו אמונות על טיפוח ובניית הביטחון והערך העצמי שלנו, אכן טיפחו ובנו את האמון בנו ובתוכנו, על ידי אמון שיקוף העצמה והאדרה של מי שאנו, אזי הערך העצמי והדימוי העצמי שלנו גדל אתנו מה שמיטיב אתנו בבואנו לעשות בחירות משמעותיות בחיים. לעומת זאת כאשר הדמויות המשמעותיות ערערו פעם אחר פעם על יכולת הבחירה שלנו, האמון שלנו בעצמנו נשחק, יכולת השיפוט והבחירה שלנו נפגעות, אנחנו חשים וחושבים שאנחנו לא ראויים או מסוגלים לבחור נכון!

אני אמנם בעל הבית של בירה זו, אך את המפתחות לשימורה הפקדתי בידיכם!

לאחר חטא המרגלים התפלל משה ל-ה' יתברך וביקש ממנו למחול לעם-ישראל. בתוך תפילתו אמר את המשפט הבא: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר". כלומר: הגיעה השעה להאריך אפיים לעם ישראל ולסלוח להם (על פי רש"י). או הגיעה השעה שתגבר מידת הרחמים על מידת הדין (על פי רבינו בחיי).

  ל-ה' יתברך מספר כינוי שמות, כל שם משמותיו של ה' יתברך רומז למידה אחת משבע המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות). שם 'אלוקים' מציין את מידת הדין (כנגד מידת הגבורה), שם 'הוי'ה' – את מידת הרחמים (כנגד מידת התפארת), ושם 'א-דני' מסמל אף הוא  את כוח האדנות והשלטון של ה' יתברך (כנגד מידת הדין והמלכות גם יחד).

לאור זאת יש להבין מדוע השתמש משה רבנו דווקא בכינוי " כֹּחַ אֲדֹנָי ". לכאורה היה עליו להשתמש בכינוי "כח הוי'ה", כדי להגדיל את מידת הרחמים של ה' יתברך כלפי עם ישראל, ולא לציין דווקא את מידת האדנות, הקשורה יותר עם מידת הדין?

מבאר הרבי מליובאוויטש: המרגלים ניסו להניא את לב העם מלהיכנס לארץ-ישראל, משום שכפרו ביכולתו של ה' יתברך וביכולתו לסייע להם להתגבר על קשיי הכניסה לארץ-ישראל. כאמור לעיל הם טענו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". משמעות הדברים היא: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" היושב בארץ, "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" מ-ה' יתברך, כביכול (על פי רש"י). הם ערערו על בעלותו ואדנותו של ה' יתברך ובכך ש"אתה אדון לכל בריותיך".

על-ידי חטא המרגלים נפגמה והתערערה בעלותו של ה' יתברך בעולם, ולכן התפלל משה רבנו וביקש: "ועתה יגדל-נא כוח א-דני", כדי לתקן את הפגימה שנעשתה על-ידי המרגלים.

בפרשת לך-לך ישנו תיאור נפלא מהמדרש על משמעותה של בעלותו של ה' יתברך בעולם. המדרש מתאר את תחילת הקשר של אברהם עם ה' יתברך באמצעות המשל הבא:

"ויאמר ה' לאברהם לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך… (בראשית י"ב, ב) – משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה. וכך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם" (מדרש רבה בראשית, ל"ט).

המדרש מתאר אדם העומד מול טירה העולה באש וזועק היי מי כאן בעל הבית של הטירה הבוערת? הגיח בעל הבית וענה לו אני כאן בעל הבית.

כאשר אברהם רואה את ההנהגה בעולם המלא בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הוא זועק חמס היי מה קורה כאן מי כאן בעל הבית? ואז ה' יתברך מתגלה אליו ואומר לו אני, אני כאן בעל הבית.

כשמתבוננים במשמעות הדו שיח המעניין במשל ובנמשל מתעוררת לה תהייה במבט ראשון: מה פשר התשובה אותה משיב בעל הבית לשואל אני כאן בעל הבית?

הרי השואל מתמודד עם חוסר אונים מוחלט כאשר הוא נעמד מול הטירה הבוערת ומנסה להבין כיצד ניתן לכבות את השריפה? כמו אברהם אבינו העומד חסר אונים אל מול עולם המושחת על ידי בני אדם ולא יודע מה לעשות, מי כאן בעל הבית המאפשר את שריפתה של טירה יפה זו? מי כאן בעל הבית המאפשר את השחתתו של עולם מופלא זה?

על כך באה התשובה אני כאן בעל הבית! אם אתה מחפש תשובה למי אחראי על כיבוי שריפה זו המכלה את הטירה היפה הזו? או מי אחראי להשבת הסדר בעולם הנפלא הזה המושחת על ידי בני האדם שבו?

אז דע לך שתיקונו של עולם תלוי בך! אני בעל הבית של בירה זו ובידך הפקדתי את שמירתו, כך שאם משהו לא טוב יקרה בעולם ולעולם דע לך שזו אחריותך הבלעדית!

תכלית מעשיך ובריאתך בעולם הזה הנה בכדי שתסייע לי לשמור עליו, אתה השומר המופקד מטעמי על בירה זו אותה הפקדתי בידך כבעל הבית שלה על מנת שתשמור עליה מכל משמר.

זו היא מהותה של נוכחותו של ה' יתברך בעולם אותו ברא, הבעלות של ה' יתברך מוחלטת היא ודווקא בשל כך הוא בוחר וחפץ להפקיד את הזכות לשימורו בידנו ובאחריותנו. כך שאם מתעורר בנו ספק או תהייה על זהותו של בעל הבית, נסתכל פנימה ונתבונן כיצד ה' יתברך בטובו וברוב חסדו סומך עלינו במאת האחוזים בכך שהוא מפקיד בידנו אחריות כה גדולה וכבדה לשמור על עולמו אותו ברא עבורנו!

היכולת לקחת סיכון כל כך גדול על שימורו של עולם נפלא זה והפקדתו בידי בשר ודם מלמדת על גודל האמון המוחלט אותו חש ה' יתברך כלפינו ובוחר בנו למרות הידיעה הברורה שיתכן שנטעה, נסור מן הדרך, נפגום ונקלקל את השורה, זה לא מונע ממנו להפקיד בידנו את האחריות על עולמו הנפלא אותו ברא.

ה' יתברך מכיר ויודע שאנחנו בני אדם בשר ודם שאיננו מושלמים, כאלה המסוגלים להחריב, להרוס ואף להעלות באש את מעשי ידיו הנפלאים, על ידי התנהגות חסרת רסן ומעצורים ולמרות זאת ויחד עם זאת ואולי דווקא בשל זאת הוא בוחר דווקא בנו בני האדם לשמור ולקיים את עולמו המופלא אותו ברא עבורנו.

בכדי לשמר את העולם אותו ברא בעל הבית יש צורך להפוך את הדרים בו לבעלי בית!

ה' יתברך בבחירתו להפקיד בידנו את עולמו על מנת לשומרו מכל משמר, מצפה מאתנו להפוך לבעלי בית בעצמנו על עולמו שהוא עצמו ברא! הוא מפקיד בידנו את הזכות ונותן לנו את היכולת להפוך ולהיות בעלי הבית של בירה זו!

כל הורה טוב, כל מחנך דגול, וכל מטפל מקצועי יודעים שבכדי שהילד יגדל ויתפתח להיות מי שהוא נועד להיות יש לדאוג שהילד יקבל את הכלים ואת הצידה לדרך מאתנו, אך את השימוש בהם יעשה הוא עצמו בהם! אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחשוב שאנחנו אלה שנעשה את הדרך במקומו!

אף ה' יתברך בטובו וברוב חסדו מפקיד בידנו את הכלים ומתווה עבורנו את הדרך לשימור העולם ולהפיכתו למקום טוב יותר עבורנו, אך את האחריות ללכת בדרך ולצעוד בה אל עבר השגת הייעוד הפיכת העולם לדירה לו יתברך הפקיד הוא בידנו.

וכך מתאר המדרש את מהות תפקידו של האדם עלי אדמות:

"בַּשָּׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן,
וְאָמַר לוֹ: רְאֵה, מַעֲשַׁי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵם, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי- בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי.
תֵן דעתך שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי
שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ". (קהלת רבה פרק ט').

לפעמים האדם עצמו הוא המתאים ביותר להתייעץ עם עצמו ולסמוך על עצמו!

מספר הרב ד"ר צבי הירש ויינרב: "למרות שלא הייתי חסיד חב"ד, תקופה קצרה לפני נישואיי התגוררתי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין נ.י. והשתתפתי בכמה התוועדויות של הרבי.

כשלוש שנים לאחר נישואיי עברתי להתגורר בסילבר ספרינג שבמרילנד, שם למדתי באוניברסיטה המקומית. קיבלתי תואר פרופסור בפסיכולוגיה והתחלתי לעבוד במקצוע ברשת בתי הספר המקומית. בנוסף לכך, הייתי מעביר שיעורים בגמרא – שיעור אחד בשבת אחר הצהריים שהיה פתוח לקהל הרחב, והשני ביום שלישי בלילה לקבוצה קטנה יותר שרצתה ללמוד בעיון.

הייתי אז בשנות השלושים לחיי. משבר אמצע החיים לא היה אמור להופיע – אולי הוא הופיע מוקדם מהרגיל – אך בערך בזמן זה שאלות רבות החלו להציק לי.

האם עליי להקדיש את חיי ללימוד התורה בלבד, או להמשיך בעיסוק בפסיכולוגיה? ואם פסיכולוגיה, כיצד אקדם את הקריירה שלי? לעבור לתחום הריפוי הפרטי, או לקבל משרה שהוצעה לי מאחד הארגונים החברתיים באזור מגוריי? התלבטתי גם לאיזה מקום לימודים לשלוח את ילדיי, ואם לא די בכך היו לי גם ספיקות באמונה ובדת לצד שאלות פילוסופיות. בקיצור, הייתי נבוך.

שאלות אלו הכניסו אותי לדיכאון ולא ידעתי להיכן לפנות. שוחחתי עם כמה מחבריי, ואחד מהם – חסיד חב"ד – הציע שאפגש עם הרבי.

בפברואר 1971 התקשרתי לרבי.

מזכירו של הרבי השיב לטלפון באנגלית. Hello, who’s this – שלום, מי זה? הוא שאל בפשטות.

תוך כדי שיחה, אני שומע קול ברקע. זיהיתי את הקול מההתוועדויות בהן השתתפתי – היה זה הרבי שדיבר באידיש ורצה לדעת מי בטלפון.

"מדבר יהודי ממרילנד" אמרתי.

סיפרתי למזכיר על השאלות הרבות שרציתי להציג לרבי – להיכן עליי לפנות בחיי, כיצד לפתח את הקריירה, שאלות באמונה… הסברתי כי אני מאוד מבולבל ולא יודע להיכן לפנות.

דיברתי באנגלית, ותוך כדי המזכיר חזר על דבריי באידיש – כנראה כדי שהרבי ישמע במה מדובר.

ואז שמעתי את הרבי אומר באידיש: "אמור לו שיש יהודי המתגורר במרילנד והוא יוכל לשוחח עמו. שמו הוא ויינרב."

"שמעת מה אמר הרבי?" שאל אותי המזכיר.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי! ידעתי במאת האחוזים שלא אמרתי למזכיר מהו שמי, אך הרבי אמר את שמי – ויינרב! נדהמתי ורציתי לוודא ששמעתי היטב. כשהמזכיר שאל אותי אם שמעתי, השבתי בשלילה.

הוא חזר על דברי הרבי. "יש יהודי במרילנד עמו עליו להתייעץ. שמו הוא ויינרב".

השבתי: "ויינרב זהו שמי!"

ואז שמעתי את הרבי אומר: "אם כך, עליו לדעת שלפעמים על האדם לדבר אל עצמו".

יכולתי להבחין כי המזכיר בעצמו היה נדהם ממה שהתרחש למול עיניו. הוא עצר לרגע, שמעתי אותו מתנשם, ואז הוא אמר לי: "הרבי אמר שלפעמים הדבר הטוב ביותר הוא כי האדם ידבר אל עצמו. האם אין שמך ויינרב?"

"כן, שמי הוא ויינרב, אולי הרבי מתכוון לויינרב אחר."

"לא, הרבי אמר 'דבר עם ויינרב' והוא הסביר שכוונתו היא שעליך לדבר עם עצמך. הודיתי לו מקרב לב, והשיחה הסתיימה!

שבת שלום ומבורכת

מאת מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו רחל בת זהבה.

הייתי אז בת 14, בשנת תש"נ. טסתי עם דודים להיות אצל הרבי בי"א ניסן וחג הפסח. מיד כשנכנסתי ל770 בתפילת שחרית, הרבי הביט בי – ותמונה זו חקוקה במוחי היטב (הרבי עמד כשפניו אל הקהל, נשען על הסטנדר, תפילין וטלית על ראשו, וכל פניו לוהטות באש הקודש) – מיד ברכתי שהחיינו.

לקראת תפילת מנחה אמרו לי שכשהרבי יוצא מחדרו והולך לתפילה – הוא מחלק מטבעות לצדקה לילדים שעומדים ליד חדרו. המליצו לי גם ללכת, אך התרו בו: "את בת 14 כבר, רק ילדות עד גיל 12 ובנים עד גיל בר מצוה ניגשים לבקש מהרבי מטבעות. את תעמדי בצד – ולא תושיטי את ידך ולא תתקרבי לרבי. אם הרבי ירצה – הוא יושיט לך".

וכך עשיתי: נעמדתי בצד, היו שם כמה ילדים צעירים, וכמה מבוגרים וגם אני איתם. הרבי יצא – והחל לחלק לילדים מטבעות לצדקה. הילד הראשון קיבל מטבע – והרבי מביט בי, ועוד ילד מקבל מטבע – ושוב הרבי מביט בי. הרב בנימין קליין שעמד מאחורי הרבי – סימן לי בעיניו – לגשת אל הרבי. אך אני כיאה וכיאות לאזהרות הרבות שנתנו לי קודם, לא זזתי ממקומי כל עוד הרבי לא הגיש לי. ושוב הרבי מביט בי ושוב… אז הרב קליין דחק בי – וסימן לי בידו בצורה ברורה – בהצביעו על הרבי – שאגש. ניגשתי…

הרבי חייך אליי ונתן לי שתי מטבעות, ואז הרבי הסתובב כמו להמשיך ללכת – והסתובב אליי שוב ונתן לי עוד שלושה מטבעות.

כך אני משחזרת לי את פרטי המאורע, ופתאום התרגשתי כל כך ופרצתי בבכי, ולא יכולתי להרגע. זו הפעם הראשונה בה אני קולטת כמה זה קשור לחיי…

לאחר חתונתי ב"ה נולדה לנו ביתנו הראשונה בשעה טובה עוד לפני יום נישואינו הראשון, גם בנינו השני נולד בקלות ב"ה. אך לאחריו חוויתי קשיים רבים לאורך כמה שנים, ב"ה שלושת ילדינו הנוספים נולדו לנו וכל אחד ניסו עמו…

לפתע נפלה בי ההכרה – חמישה ילדים = חמישה מטבעות!

לצערי, במהלך השנים נעלמו לי המטבעות (שהרי כידוע מחליפים את המטבע שאותו הרבי נתן, ונותנים אחר במקומו לצדקה). אך ב"ה הברכה בעינה עומדת וקיימת…

ההרגשה וההכרה שכבר בגיל 14 הרבי בירך אותנו לכך – מלווה אותנו כעת יום, יום ושעה, שעה…. תודה לך רבי! על ילדים כה נפלאים חסידיים ובריאים! תודה! שנעשה לך הרבה נחת!

בדיוק בשבילן הוקם לפני 4 שנים ארגון "נפלאות מתגברות". אשת התקשורת החב"דית מירי שניאורסון ראתה אחרי פטירת אביה את הצורך העז שיש בארגון שיעזור לאלמנות בהפגת בדידותן והחליטה לעשות מעשה. אם חשבה שמדובר במשהו שיצריך ממנה התנדבות חד-שבועית בת כמה שעות, הרי שמהר מאוד גילתה שמדובר במשהו שמצריך עבודה מלאה מסביב לשעון, ולא רק שלה אלא של עוד 5 נשים שעובדות כיום במשרה מלאה ב'נפלאות מתגברות'.

שמעו של הארגון עבר מפה לאוזן, ומשפחות רבות של אלמנות מכל העדות והמגזרים פנו אליו לעזרה. שנה אחר כך הוא הפך לארגון שמטפל בכל האלמנות הדתיות והחרדיות בנות הגיל השלישי.

"חשוב להדגיש" אומרת גב' שניאורסון "יש אמנם ארגונים חשובים שעוזרים לאלמנות, אבל הייחודיות שלנו היא בשניים. גם בעובדה שאנו מלוות את האלמנות בנות הגיל השלישי, אלא שמטבע הדברים פחות עוזרים להן, כי כבר אין להן ילדים 'על הראש' ואין להן צורך לחתן ילדים. וגם בעובדה שאנו לא ארגון שעוזר להן לשקוע באלמנות ובמסכנות שלהן, ומקבע את מעמדן ככאלו שצריכות עזרה. אנחנו ארגון שמעצים! אנחנו נותנים להם את הכלים לקום מתוך הכאב, השכול, היגון והחוסר ולהביט קדימה.

"בגלל זה אנחנו נקראים 'נפלאות מתגברות'. אצלנו אין אלמנות, יש 'נפלאות'. כל אשה שאנו מלווים אותה היא אשה מפלאה שמתגברת וממשיכה קדימה. העבודה שלנו היא להעצים, לתמוך, לדרבן, להביט קדימה. לחיות את החיים למרות השכול.

התגובות כמובן בהתאם. כל אחת מהנשים שנעזרת בנו נותנת לנו משובים על הכוח שנפחנו בה ועד כמה אנחנו הכרחיים בשבילה. כל תגובה מרגשת אותנו ונותנת לנו כוח להמשיך לפעול עבורן.

כדי להבין עד כמה הפך 'נפלאות מתגברות' לארגון הכרחי וכזה שנותן מענה למאות רבות של אלמנות, רק נזכיר שמאז הוקם הארגון, נפתחו ברחבי הארץ לא פחות מ-12 סניפים, בפריסה ארצית המהווים בית חם עבור "הנפלאות", ובהם נערכים פעילויות רבות ומגוונות, כדי לתת להן גב וכוח להתמודד עם השכול והבדידות.

רק לפני כשבועיים, בערב חג השבועות חזרו לארץ עשרות אלמנות מכלל המגזרים והעדות שהשתתפו במסע ייחודי בן שמונה ימים לחצרות קודשנו.

גב' שניאורסון מתארת את שהתרחש מאחורי הקלעים של המסע המיוחד: "המסע המיוחד הוא אירוע שיא שבו השתתפו בס"ד 52 אלמנות ממגזרים שונים ומקהילות שונות – נשים מבתים ליטאיים וחסידים, ספרדים וכיפות סרוגות. כל אחת מהן רואה במסע אבן דרך מיוחדת, יכולת להפיג את הבדידות והכאב, והזדמנות מיוחדת לשאת תפילה עליהן ועל משפחתן".

קישור לתרומה לשותפות בארגון נפלאות מתגברות: https://www.shutaf.im/niflaot

ב"ה את שלב בחירת החתן כבר עברתי ותודה לק-ל, אנו נשואים וכמה ילדים כבר מגדלים, הגיע הזמן לעבור שלב, ולחשוב על דירת קבע…

מלאי מרץ טוב, ששים ושמחים יצאנו אל השטח של שוק הדירות – הרי היום אנו רוצים לקנות דירה, מי לא יגיל וירנן למכור לנו דירתו הטובה והמתאימה?!

אפילו לא ניסחנו לעצמינו מה חשוב לנו בדירה ועליו לא נוותר, בטוחים היינו שנמצא בקלות! הרי אנו אנשים טובים, מתכוונים לשלם בעזרת המשכנתא את כל הסכום – וה' יהא בעזרינו!

אך.. לאחר ביקור בשש דירות כבר הבנו שדרכינו לא תהא קלה, רבים הרוצים לקנות ורבים הרוצים למכור, אך בין הדירה המפורסמת ומה שרואים בשטח – הבדל תהומי!

כאשר כתוב: מציאה! דירת 3.5 חדרים, משופצת, נוף יפהפה, מיקום נוח, קומה נוחה, מחיר גמיש. הפירוש הוא: 2 חדרי שינה פיצפונים ששתי מיטות בקושי יכנסו בהם.. עוד מסדרון שעליו הכריז בעל הבית שאם נרצה נוכל לסגור אותו לחדר, וסלון קטן מחובר למטבח – שניהם לא יצליחו לארח משפחה ברוכת ילדים בסעודת השבת… תאמרו, נו לפחות משופצת? אכן, צבעו את הדלתות ואת הקירות לפני כמה שנים (רק שמאז הם התלכלכו מאד) – אבל המטבח, האמבטיה, החלונות, הריצפה – הכל זועק הצילו…! הנוף: הכביש הסואן מתחת ביתנו שמשני צידיו שורת עצים – בהחלט נוף פורח.. מיקום נח – קרוב לכביש ולתחבורה – אכן. קומה נוחה? אם לקומה חמישית תקראו נוחה כשאין מעלית ויש לסחוב עגלות? נו, בעל הבית אומר שהוא סוחב את הקניות בצ'יק צ'אק ללא עזרה. חבל שהוא לא מוכן להיות העוזר שלנו בסחיבת המשאות והילדים והעגלות בכל יום למעלה ולמטה.. ובל נשכח את שקי הזבל שידרדרו במורד הקומות ויגיעו שלימים עד לפח בחסדי ה'…

אז עצרנו לערב אחד, והתיישבנו לכתוב לעצמינו על מה לא נתפשר ובמה נתעקש ולא נוותר: דירה משופצת כחדשה, נראית טוב, קומה לא יותר משניה, מקום שקט יותר, קרוב למוסדות החינוך של הילדים, איזור חרדי, צמוד למכולת וספורמרקט וירקן, 3 חדרי שינה – לא פחות, בגודל נורמלי וסלון ומטבח בגודל אירוח…

ושוב הסתובבנו וחיפשנו וראינו – המשופצת לא הלמה את המחיר בכיס, המוזנחת הייתה נוראית, ועד שהייתה דירה נאה וגודלה טוב, היא הייתה רחוקה מאד מכל האיזורים שאנו זקוקים להם מידי יום וללא רכב..

ושוב עצרנו וחשבנו לעצמינו – מה יהא לנו הכי קריטי…

ושוב התאמנו ציפיות ושוב יצאנו לחפש, ובסוף מצאנו את דירת חלומותינו! בסביבה חרדית וטובה, קומה נוחה, שכנים טובים, גדולה ומרווחת לשכן בה משפחה ברוכת ילדים, קרובה למוסדות הילדים והעיקר מתאימה לכיס שלנו..

ואם תשאלו כמה היא משופצת? כמה היא יפה? אז נכון.. היא לא משופצת, וזקוקה להשקעה כדי להיות דירת פאר – אבל כרגע על זה התפשרנו, בעז"ה כשירחיב השם גבולינו נשפץ אותה, את הבסיס החשוב ביותר יש. ואת כל התוכן אנחנו ניצוק לבית והוא יהיה בית פאר! של שמחה, יראת שמים והרבה התקשרות לרבי ואירוח ו…גם יפה…!

תצחקו, אבל בכל התקופה הזו נזכרנו בתהליך הארוך ששמו – שידוכים… יוצאים אל 'עולם השידוכים' ששים ושמחים בטוחים שעומדים לתפוס את כל העולם: בחור כליל המעלות, משפחה עשירה, בדיוק גדול מהכלה בשנה, הורים תומכים, עבר מסלול לימודים ושליחות מסודר, והרשימה עוד ארוכה.. אך השם מעביר אותנו תהליך מושלם של חיפוש ותהיה, חישוב מסלול מחדש ושיקלול המצב בשטח, התבוננות במצבי העכשווי והחלטות מחודשות של מה לא אתפשר ומה בעדיפות ב'. ושוב בודקים ושוב מעבדים את הנתונים ומגיעים למסקנה שעל בחור טוב, יראת שמיים, מידות טובות, מקושר לרבי, שמח ופעיל בענייני הרבי – לא מתפשרים.. כי זה מה שהכי חשוב! ואז בחסדי השם מוצאים את המיועד, ועושים חנוכת הבית בדירה המושכרת החדשה לתפארה מיד לאחר החתונה J

ועוד מסקנה לסיום: עם כל השווה, יש שוני תהומי בין דירה לחתן, בדירה עוד יש דברים מסויימים שאפשר להתפשר ואחרים יחפו עליהם, בעניינים המהותיים בבן זוג שישפיעו לאחר מכן על חוסנו ורוחניותו של כל הבית שנבנה – לא…

בהצלחה לכל אלו שעדיין בשלב החיפוש, שתצליחו להגיע במהירה לשלב המציאה הטובה בלי התפשרות על המהות!

אופן ההכנה:

לאדות במחבת עמוק 1 בצל קצוץ +מעט שמן עד שמשחים.

להוסיף לאידוי קצר: 3 עגבניות חתוכות לפרוסות.

להוסיף ירקות חתוכים לקוביות / חצאי עיגולים:

1 בטטה, 1 קולורבי, 2 קישואים, דלעת – בגודל הרצוי, 1 דלורית, 2 גזר.

וכן: חצי כוס מים

מעט סוכר

כף גדושה מלח

לתת לתערובת להתבשל על אש נמוכה עד שכל הירקות רכים והרוטב מבעבע, ואז להוסיף את פיסות הדג (אפשר גם דג אחר, לא סלומון) – שיטבעו בתוך הירקות – לבשל יחד על אש נמוכה (אם זה סלומון – לא לבשל את הדג יותר מעשרים דקות).

אנחנו עייפים.

מאורעות גדולים ועצומים מבהיקים מולנו, אך פיהוק ענק מטשטש אותם.

מעירים אותנו פעם אחר פעם, ואנחנו משפשפים עיניים, מנסים להסיר קורי שינה. בחלוף כמה ימים אנו מסתובבים לצד השני. איפה הכרית הנוחה?

אנחנו עייפים, לא מחזיקים ראש.

טרוטי עיניים מעבירים את היום בהרגלים המוכרים, כמו אתמול, כמו שלשום.

הולכים בחושך, ולא יודעים שיש אור גדול.

לא יודעים?

ודאי שיודעים. מאמינים, מחכים ומצפים. אבל – – – מתוך מעטה סמיך. רפה ותשוש.

הגיע הזמן לקום!!!!

הרי עייפנו כבר 'לבלות' בקיטון הגלות הצר והמחניק.

2000 שנה אנחנו ב'חדר בריחה', מנסים לפצח את הקוד שיוציא אותנו מהסגר.

מידי פעם מישהו מתעורר, מנסה… אך האובך מרדים והערפל מטשטש את הראות.

אנשים עייפים וטובים, בכדי שלא תשקעו בתרדמת, קיבלתם לפני שלושים שנה תיבת אוצרות מיוחדת, זוכרים?

היא כאן, מפורשת, גלויה. היא ורק היא תוציא אותנו החוצה.

הבעיה שמנעול כבד חוגר את לשונית הפתח. רק כאשר נחלץ אותו הכל יפתר, ישתחרר ופשוט יגאל.

כל אחד רוצה להיות זה שיכריע את הכף, אז אנחנו מנסים…

א', למשל, עד כמה שהוא עייף – לא מבזבז זמן. הוא הופך את התיבה, בוחן היטב מכל צדדיה. מחפש איזשהו פתח נסתר שיקצר את הדרך.

ב' משחק עם הקודים של המנעול. עד שאחרים יקראו את ההוראות הוא כבר ינחש לבד מה הקוד.

פיהוק, שניים ושלושה נרשמים מצד ג': "לא בשבילי תיבות כאלו, כמה ניסינו, כמה? ולא הצלחנו".

ד' לא מעשי. עסוק בלהעלות השערות מה שמחכה בתוך התיבה – עץ ממתקים? זיכוי כספי?

"מה אתם עושה?" ה' צועק על ב' "תרחיק את הפטיש המטופש הזה! אתה רק תשבור פה הכל!"

לו' מתאים להתעצבן. לדעתו, אף אחד כאן לא יודע איך עובדים. אבל אפילו לעקם את האף אין לו כוח, הרי בסוף איכשהו התיבה תפתח: "תקראו לי כשתצליחו"…

היצליחו?

רק ז' מרים את קלף ההוראות שמוצמד לתיבה. קורא בעיון את המשימות ומתחיל לעבוד שלב אחר שלב.

החושך שמתגבר מקשה על א' לעבוד,  האפילה גורמת לעמדה של ג' להתעבות באנשים רפי כוח. ורק ז' יודע (הוא למד!) שהדרך הישרה והקצרה ליציאה מ'חדר הבריחה' היא לקרוא בעיון את ההדרכה המפורשת. גם לו קשה, אבל הקלף הזה מעיר אותו, מראה לו את הכיוון….

ובכן… לא קיבלנו תיבה ללא 'הוראות פתיחה'.

לא הכניסו אותנו לחדר בריחה בלי הנחיות הפעלה.

גם אם קשה לנו, ועקב עומס העייפות מרגיש לנו שאנחנו מחוץ לתמונה… גם אם פעם היינו טריים ורעננים ובעלי חיות בכל העניינים… גם אם ה'גלות הפנימית בענייני עבודת ה" מפילה עלינו טשטוש איום שכזה – יש פתרון:

ללימוד התורה בענייני משיח וגאולה כוח מיוחד – להקפיץ אותנו למצב של גאולה.

ללמוד ענייני גאולה ומשיח זה מעורר כמו לשתות קפה חזק וחם… התעמקות בשיחות ה'דבר מלכות' מרעננת ושוטפת את הפנים היגעות במים צוננים…

ללמוד ענייני גאולה ומשיח זה להחזיק את הראש מעל המים!

כדי שההתעוררות לא תתנדף מיד – צריך לקום ולעשות מעשה.

גם אנשים עייפים יכולים להתחייב.

לעשות משהו שיכריח אותם מידי שבוע לקרוא מחדש, מבפנים, לעומק את 'הוראות הפתיחה' של תיבת האוצר:

לקבוע עם חברה ללכת לשיעור קיים.

להיות אחראית על: פרסום/דרבון נשים להגיע/כיבוד ועריכה.

או לפתוח שיעור חדש. (הוא לא חייב להיות רב־משתתפים, והוא יכול להיות עם הילדים, אבל הוא חייב להיות)

זהו, הקוד נפרץ והתיבה נפתחת:

ברוכים הבאים לעולם של גאולה!

באדיבות: מגזין עטרת חיה

השבוע נקרא בפרשת בהעלותך.

הפרשה נפתחת בתיאור הציווי של ה' למשה רבינו: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח', ב').

רש"י על אתר כותב כך: בְּהַעֲלֹתְךָ – לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים, חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה, לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ! שֶׁלְּךָ גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת ) על פי מדרש תנחומא ה' ).

חנוכת המזבח כפי שתוארה בפרשת נשא בארוכה, מפרטת את הקרבנות שהביאו 12 השבטים כל שבט על ידי נציגו נשיאי השבט. אהרון הכהן  ושבטו לא לקחו חלק בהקרבת הקרבנות לחנוכת המשכן. אהרון חש חולשת דעת על כך שלא זכה להיות חלק ממעמד נעלה זה. הקב"ה מנחם אותו אל תיפול רוחך שלך גדולה משלהם בהטבת ובהדלקת נרות המנורה.

אמנות גילוף העץ כפי שבאה לידי ביטוי בנפש האדם:

בכדי להבין מדוע הטבת הנרות והדלקתן גדולה מהקרבת קורבנות נשיאי ישראל בחנוכת המשכן נקדים פסוק נוסף מהנביא.

הנביא ישעיהו מביא מטפורה נפלאה 'לאמנות הנשים' המנהלות את ביתם בתבונה ובאמנות, אותה הוא מכנה 'תפארת אדם' ממלאכת אמנות הפיסול בעץ.

חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת (ישעיהו מ"ד, י"ג).

חרש עצים – אדם העוסק בפיסול בעץ- מכונה "חרש עצים", הנביא מתאר זאת כך היא דרך המפסלים:

נטה קו – כדרך הנגרים, ועל פי הקו יתארהו בשרד – מיישר אותו במסור.

יתארהו – ייפהו.

יעשהו במקצועות – ומחליקו באיזמל.

ובמחוגה יתארהו – אם בא לשרטט או לחרוט בו ציורים בצורות שונות, חג אותו במחוגה.

כתפארת אדם – היא האשה שהיא תפארת בעלה. (על פי רש"י  שם).

כלומר: כאשר נבא לתאר את גדולתן של נשים המעמידות בית לתפארת, נעזר באמנות העץ. אמנות גילוף העץ הנה מלאכת מחשבת הדורשת ידע וכשרון רב, אך מלבד היותה 'מלאכת מחשבת' הנה אמנות הנפש. חריטה על עץ גולמי הנו ביטוי של חוש הציור כפי שבא לידי ביטוי בנפש האדם.

אדם הרוצה לתת ביטוי ו-'לחרוט את אשר על דם לבו' בציור הנפש, זקוק לתכנון מדוקדק ומדויק לפני שהוא ניגש למלאכת החריטה מה הוא רוצה לחרוט?, כיצד הוא רוצה לחרוט?, מה המסר אותו הוא רוצה להעביר בחריטה זו?, כיצד יעבור המסר באופן הטוב ביותר? ועוד..

חריטה הנה ביטוי לרצון הנפש לבטא את תחושותיה באופן כזה ש-'גם כי יזקין לא יסור ממנה'. להנציח את ערכיה באופן כזה שלא תהיה אפשרות למחות את הרושם העז אותו הותירה חריטה זו. הרצון 'לתקוע יתד', להיאחז בנפש האדם באופן מוחלט, קבוע ומבוסס מתאפשר רק כאשר הפעולה להנצחת הזיכרון תעשה בדמות חריטה.

האמנות בעץ מלבד היותה חריטה אמנותית היא מעוניינת להעביר מסר לכל הבא במגע עם העץ. יד האמן שחרטה בעץ זה חשבה ודאגה כמובן לכל הנדרש ביצירה אומנותית זו עד אחרון הפרטים, אך מעבר לכך היא חרטה את נפש האומן ביצירה זו!

וכאן נכנסת לתמונה המטפורה של הנביא:  'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. ובפירושו של רש"י על אתר: 'היא האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה זקוקה לחכמת נשים כפי שהתבטא החכם באדם שלמה המלך במשליו: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). בכדי לעצב את נפש האדם נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני הגבר.

'אשת חיל עטרת בעלה':

יצירת אמנות בנפש האדם הנה עבודה ארוכת טווח יום אחרי יום, חדש אחר חדש, שנה אחר שנה. בסיפור אודות רחל אשת רבי עקיבא אנו מגלים את מלאכת אמנות 'גילוף הנפש' בהתגלמותה.

רחל בוחרת להינשא לרועה צאן שעבד אצל אביה עקיבא שמו, רווק מתבגר בגיל 40 בור ועם הארץ שלא ידע צורת אות. רחל זו שגדלה בבית אחד מעשירי ירושלים של אותם ימים, זו שלא חסרה דבר מזהה בעקיבא הרועה את צאן אביה משהו שאף אחד לא ראה בו. בתלמוד בבלי (מסכת כתובות ס"ב, ע"ב) מתואר שרחל ראתה שהוא מעולה במידותיו וצנוע בהליכותיו ולכן בחרה להינשא לו.         יום יום רואה היא איך מוציא הוא ומכניס את הצאן מהדיר ולדיר חזרה, את מידת האכפתיות שלו, את החמלה האנושית שבו, את היכולת לראות את צרכי הצאן אותו הוא מוביל ומנהיג כל אחד לפי צרכיו האישיים.

אמנם: תנאי התנתה עמו שילך ללמוד תורה. בכדי להבין את האבסורד שבבקשה זו כדאי לקרוא את דברי הגמרא במסכת פסחים מ"ט ע"ב) "תניא: אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי ייתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור אמרו לו תלמידיו רבי אמור ככלב אמר להן זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם". כלומר: לפני התוודעו לתורה רבי עקיבא מעיד על עצמו על שנאתו מבורות וחוסר ידע כמובן לתלמידי חכמים.

למרות זאת רחל משדלת אותו ללמוד תורה בראותה את הפוטנציאל העצום שבו, אך עקיבא מסרב, שכן אין הוא מאמין בעצמו. ההשגחה העליונה מזמנת לו סימן בו הוא רואה וחש את המסר העובר אליו והוא מחליט גם אני יכול ללמוד תורה בגיל 40.

וכך מסופר בפרקי אבות לרבי נתן: (תוספת פירוש למסכת אבות שנכתבה על ידי רבי נתן הבבלי מתקופת הגאונים) "פַּעַם אַחַת הָיָה עוֹמֵד עַל פִּי הַבְּאֵר בְּלֹד ,אָמַר: מִי חָקַק אֶבֶן זוֹ? אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אִי אַתָּה קוֹרֵא "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם)"איוב י"ד, י"ט) – הַמַּיִם, שֶׁנּוֹפְלִים עָלֶיהָ תָּדִיר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַ' עֲקִיבָא: וְכִי לִבִּי קָשֶׁה מֵהָאֶבֶן? אֵלֵךְ וְאֶלְמַד פָּרָשָׁה אַחַת מִן הַתּוֹרָה.הָלַךְ לוֹ אֶל בֵּית הַסֵּפֶר וְהִתְחִיל קוֹרֵא בְּלוּחַ הוּא וּבְנוֹ. אָחַז רַ' עֲקִיבָא בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ וּבְנוֹ בְּרֹאשׁ הַלּוּחַ. כָּתַב לו אָלֶף בֵּית וּלְמָדָהּ.אָלֶף תָּיו – וּלְמָדָה.

ואז הגיע הרגע לו ייחלה רחל בעלה הולך ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא טובת עצמה חיפשה רחל, אלא בהיותה אשת חיל היא מחפשת ורוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הטמונות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו, את אותם כשרונות שחשה בהם בתבונתה עוד בהיותו בור ועם הארץ. לשם כך היא מוכנה להישאר לבדה שתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה, בעוני מחפיר ובבוז גדול מכל שכנותיה על כך שבעלה נטש אותה לטובת לימוד תורה.

עד לאותו יום גדול למענו הקדישה את חייה כל אותן שנים רוויות סבל. היא סורכת רגליה בלוית בגדים למפגש הגדול עם בעלה, שכעת הנו רבן של ישראל שגידל 24 אלף תלמידים, שבשיאו רבי עקיבא מוציא תכשיט של ירושלים של זהב ומקדישו לה. ומכריז בקול רם בפני כל תלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" .

רחל באמנות ובתבונה מגלפת את חומר הגלם ושמו עקיבא. מסירה בעדינות שכבה מפה שכבה משם, משייפת קצת, מייפה מעט, ומוציאה תוצר מושלם תחת ידיה לאחר 24 שנות נישואין.                 רחל חרטה את עצמה על לוח לבו של רבי עקיבא. היא הנציחה את הערך הגדול מכל בתכלית האדם עלי אדמות והוא: 'עץ מגלפים באהבה', אהבה ממיסה גם לב אבן. כשאוהבים מישהו באמת האהבה מחלחלת בו, היא מעצבת אותו, היא מגלה אותו. 'המים ששחקו אבנים' סיפרו לרבי עקיבא על אהבת אמת של רחל כלפיו, על כך שבכוח אהבתה אליו היא הצליחה להמיס את לב האבן שלו.

עיצוב חיי הזוגיות והמשפחה הופקדו בידי האשה:

יש לזכור כי בכדי לזכות ולהגיע למימוש היעד "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (ישעיהו מ"ד, י"ג). נדרש שיתוף פעולה מלא משני הצדדים כאשר על האשה מונחת אחריות גדולה וכבדה יותר מזו של האיש, שהנה בעצם זכות גדולה. האשה זכתה והתברכה כאמור בתכונה הנפלאה אותה מנה הנביא ישעיהו 'כְתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת'. המוסב על פי פירוש רש"י (שם) על: 'האשה שהיא תפארת בעלה'. האשה הנה ה-'מגלפת' והמעצבת את נפש בעלה, היא ניחנה בחכמת נשים היתרה מזו של האיש על פי דברי החכם שבאדם שאמר: "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ".. (משלי י"ד, א'). אם כן בכדי לעצב את חיי הזוגיות והמשפחה נדרשת בינה יתרה לה זכתה האשה על פני האיש כאמור.

במכתב מאלף מאת אדמו"ר הריי"צ רבי יוסף יצחק שניאורסון האדמו"ר השישי בשושלת חב"ד לדורותיהם. ישנה התייחסות נפלאה ל-איך וכיצד אמורים להיראות חיי משפחה וחיי זוגיות משותפים ומאושרים וזה נוסח המכתב ככתבו וכלשונו:

ב"ה כ"ט ניסן לייקווד אל מרת… תחיה ברכה ושלום!

לפני נסיעתי מריגה, ביקשתי כמה פעמים לטלפן אליך, אך את לא היית בבית. אחר כך הייתי עסוק מאד, ופשוט היה בלתי אפשרי מצדי להקדיש את הזמן הדרוש, לדבר אתך על מה שרציתי לומר לך.

במילים קצרות אומר לך, שחיי משפחה דורשים מהאיש, ועוד יותר מהאישה. יתר שימת לב ויחסים כנים של מסירות ועדינות, שזה חייב לעלות בהרבה זמן ואנרגיה. על פי תורתנו הקדושה ועל פי שכל הבריא אין בחיים האנושיים כחיי התורה האמיתיים, היפים והסוציאליים, שאפילו מצוות כיבוד האב ואם, מפנה את מקומה אצל האדם במידה מסוימת, עבור המצווה של חיי משפחה.

חיי משפחה נכונים על פי התורה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, ניקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית. כך צריכים לנהוג שניהם, הבעל והאישה. אך לרב זה תלוי באישה, כפי שכתוב חכמות נשים בנתה ביתה – את הבית בונה האישה.

השם בית אינו מתייחס לבניין או מקום מגורים, אלא כוונתו למושב האדם באופן כללי, כמו שכתוב "כתפארת אדם לשבת בית". זאת אומרת, לא רק הדירה הגשמית כפשוטה אלא גם הדרגה הרוחנית והמוסרית של הדירה, ועל דירה זו נאמר – חכמת נשים בנתה ביתה. ודאי חייב כל אחד ואחת לקחת חלק בחיי דת הקהילתיים, ומה שהאדם, ברוך ה', במצב טוב יותר צריך הוא להתמסר לכך יותר, אך ראשית הכל הוא – "בנתה ביתה", לבנות את הבית הפרטי.

חייב אני לומר דבר שכואב לי מאד לאומרו: היה לי צער גדול מאד – ולעת עתה, בנושא זה לא הוטב לי, ואל תתרעמו על התבטאותי הישירה – מן הקלות בה אתם מעריכים את חיי המשפחה.

אתם עדיין צעירים ולא מנוסים מדי, וודאי חסר לכם גם את הידע התורני הנדרש, וההסברים הדרושים, לדעת את החשיבות העליונה ביותר בחיים, של חיי משפחה, בחיי האדם ותולדותיו לדורי דורות. הכל ללא יוצא מן הכלל, תורה ומצוות, בריאות, ילדים, פרנסה, לגרום נחת להורים ולידידים טובים, להיות אהוב ונחמד על הבריות – כמאמר "כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו" הכל תלוי בחיי משפחה נכונים.

הנני מברך אתכם שהשם יתברך יאיר אצלכם את ההבנה, ויעיר את לבבכם להבין כל מה שדיברתי עליכם. כל זאת תחדירו היטב במוחכם ולבכם, על מנת לקיים זאת בהצלחה.

והשם יתברך יחזק את בריאותה ובריאות ידידי הנעלה בעלה שיחי' וישמח את לבכם בזרעא חייא וקיימא ויתן לכם פרנסתכם בהרחבה גדולה בגשמיות וברוחניות.                                      המברכה יוסף יצחק שניאורסון.

כעת נבין מדוע הטבת והדלקת המנורה על ידי אהרון גדולה מהקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.

הקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן מבטאת את ההודאה על הזכות לבית בו תשרה השכינה. הטבת הנרות והדלקת המנורה מאפשרת את משכן השכינה בבית.

ובמילים אחרות: הטבת והדלקת הנרות מבטאים את היכולת להיטיב את ועם כל אחד ואחת באמנות השמורה לאהרון הכהן הגדול עליו נאמר: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

מלאכת הטבת הנרות והדלקתן מקבלת ביטוי מיוחד כאשר היחס למלאכה זו מקבל את הביטוי הרוחני שהנו הטבת והדלקת נפש האדם, ובפרט שהיא מותאמת בדיוק נפלא לכל אחת ואחת על פי אישיותם.

"אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך!"

בסיפור הבא נוכל לקבל מעט ממשמעות הדברים כפי שבאה לידי ביטוי במפגש עם רוען של ישראל: במפגש יחידות- (מפגש יחידות של עדת החסידים מכונה 'יחידות', מפגש של חסיד עם רבו בו מהות ועיצוב אישיות החסיד מקבלת משנה תוקף בהיותו חסיד. למפגש אישי זה זכו שלל אנשים נשים וטף יהודים ושאינם יהודים מכל רחבי העולם עם הרבי מליובאוויטש לאורך עשרות שנים מפגש זה נמשך לעיתים 14 שעות ויותר בו נכנסו אנשים ליחידות עם הרבי משעות אחה"צ והערב עד שהאיר היום).

באחד ממפגשי יחידות זו נכנס אל הרבי הדיפלומט הישראלי מר יהודה אבנר. במהלך היחידות שאל יהודה את הרבי מה תפקידו של הרבי בעולם? על כך השיב לו הרבי:

"תאר לעצמך שאתה רואה נר, ואני אומר לך זהו אינו נר, זהו גוש שעווה שבתוכו חוט. מתי השעווה והחוט נהפכים לנר? כאשר אתה מביא להבה אל החוט, אז השעווה והחוט נהפכים לנר, לאמור, הם ממלאים את התכלית שלשמה הם נבראו. זה מה שאני משתדל לעשות" אמר לו הרבי, "שכל איש ואישה יקיימו את המטרה שלמענה הם נבראו. כאשר אתה מצמיד את הלהבה אל הפתילה, הפתילה שנמצאת בפנים זו הנשמה, אז הדבר מעורר לחיים את הגוף – השעווה, והגוף והנשמה יחד ממלאים את המטרה שלשמה הם נבראו, וזאת באמצעות אש התורה".

לשמע תשובה זו שאל מר יהודה את הרבי: "האם הרבי הדליק את הנר שלי?  ענה לו הרבי, "אני נתתי לך את הגפרור אך רק אתה יכול להדליק את הנר שלך".

באמצעות סיפור זה נחשפת מעט התפיסה של מה היא הטבת והדלקת הנרות בנפש האדם. זה היה תפקידו של אהרון שמהותו הנה אהבת הבריות. אדם שאוהב את הבריות (בריה: הנה כינוי לנברא שמלבד השם בו הוא מכונה 'בריה' לא ניכרת בו לכאורה שום מעלה) יכול גלות את נשמתם להיטיב איתם ואותם ולהאירם באור יקרות.

זו זכותו של אהרון ועל כך אמר לו ה' יתברך: שלך גדולה משלהם, כי שלי ושלכם שלך הוא.

שבת שלום ומבורכת

רבות יצא לי לשמוע כיצד ממשילים את חיי הנישואין לנהיגה בכביש.

כל אדם הרוצה לנהוג על רכב חייב ללמוד 24 שיעורים (ורוב האנשים לומדים הרבה יותר), לעבור מבחן תיאורטי ולהיבחן במבחן מעשי הבוחן את כשירותו כנהג.

נשאלת השאלה, אם לומדים ונבחנים כך על נהיגה בכביש, כיצד לחיי נישואין כשעומדים לחיות זה עם זו כל החיים ולהיות הורים לילדים נכנסים לתחום ללא שיעורים כלל, לא נבחנים במבחן תיאורטי ומעשי כדי לבדוק את כשירותנו כבני זוג והורים לעתיד?!

בעיניי משל זה נכון ומעורר. כיוון שכולנו מבינים שחיי נישואין וזוגיות דורשים עבודה פנימית, כשירות, רצון ונכונות. לכן, פניתי לכמה נשות מקצוע נפלאות על מנת שתשתפנה אותנו מניסיונן העשיר.

את אפרת אני מכירה משנת נישואיי הראשונה, נחשפתי לקורס מדהים שלה (באמת!) שעשה לי המון סדר בתחום.

נעים להכיר

אפרת צור: "נשואה, אם לשבעה, גרה ברעננה. אחות, בעלת תואר שני במנהל מערכות בריאות (H.P.M) ומדריכה קלינית מוסמכת. מדריכת כלות, מוסמכת בייעוץ זוגי וייעוץ לאישות, מרצה ומוסרת קורסים וסדנאות בנושאי זוגיות ותקשורת זוגית.

"האני מאמין שלי: את הרצון לזוגיות צריך ליצור כל פעם מחדש. זה לא מגיע אוטומטית רק בגלל שהתחתנו. עולם הייעוץ והטיפול מלא בכלים יעילים לזוגיות טובה. מטרתי היא ללמד ולהנגיש את הכלים האלה, כדי שזוגות יוכלו לפתור בעיות ולצמוח בכוחות עצמם, ובאופן תמידי!"

ביילי אייזנבאך: "נשואה, אם לתשעה ילדים, ב"ה – חמישה מתוכם נשואים – גרה בכפר חב"ד. מדריכת כלות ומדריכה מותאמת לכלות שעברו פגיעה. יועצת נישואין ומטפלת רגשית בנערות ונשים. עוסקת בהנחיית סדנאות לאימהות על הכנה לשינויים הפיזיים בגיל ההתבגרות ומוגנות".

דיקלה קליין: "נשואה ואם לחמישה ילדים, ב"ה, גרה במושב זיתן. מטפלת רגשית וזוגית, מאסטר P.L.N, מאמנת אישית ומשפחתית ומדריכת כלות".

נכנסתי בשלום

מתוך ניסיונך מזוגות שמגיעים אלייך לפני ואחרי, איך לדעתך כדאי להיכנס לעולם השידוכים?

אפרת: ישנה תפיסה שגויה שנפוצה בקרב הצעירים, והיא: שהכי חשוב למצוא את האדם הנכון. ניסיוני עם זוגות לימד אותי משהו אחר. נכון שיש משמעות לבחירת בן־זוג מתאים לחיים. אך יש משמעות יותר גדולה למה שיוצרים ביחד.

לאורך זמן, מה שבונה את הזוגיות הוא פחות ההתאמה שהייתה בתחילת הדרך, ויותר מה שעושים לאורך הדרך: נכונות להקשיב וללמוד, וגישה אקטיבית להתפתחות אישית וזוגית.

ביילי: ראשית, בחורה שנכנסת לתחום השידוכים צריכה להיות עצמאית ולא תלותית. צריכה להיות לה היכולת לחשוב לבד, לקבל החלטות, לקחת אחריות.

שנית, יכולת היפרדות מבית ההורים. בגלל שלבחורה הקשורה מידי להוריה יהיה קשה ליצור נפרדות ולאחר החתונה הבעל צריך להיות הראשון במעלה וכזוג הם אף יצטרכו לקבל החלטות לבד בעצמם, וזה שינוי בראש ממה שהיה עד היום. זו יכולת חשובה מאוד, להיות מסוגלת לעשות את ההפרדה הבריאה הזו.

דבר שלישי, תקשורת – ליצירת מוכנות לנישואין חשוב כבר מגיל צעיר לפתח בילדים את התקשורת. כהורים ביכולתנו לעזור להם לשפר את התקשורת הבין־אישית שלהם. נוכל לעשות זאת דרך התקשורת שלנו איתם.

לדוגמה, הילד עונה לנו באופן לא מכבד, בהרמת קול, או באופן מזלזל – כהורים, לפעמים יש לנו נטייה לוותר, לסלוח, לעיתים עולה מחשבה: 'העיקר שהוא יהיה מרוצה' וכך אממש את תפקידי כהורה. אבל למעשה, ההיפך הוא הנכון! עלינו לומר להם מה הרגשנו ולבקש שידברו באופן מכבד: 'כשאמרת לי כך וכך הרגשתי מבוכה/בושה/פגיעה' ולהדריך אותם איך פונים בצורה מכבדת.

אם נוותר להם תמיד, זה לא יכין אותם לתקשורת טובה ונכונה בחיים!

מאיתנו הדבר דורש יותר תשומת לב ואימון, אך בדרך זו הם יתאמנו לכבד ולדבר על צרכיהם ולשתף ברגשותיהם באופן בריא ומתקבל וירכשו כלים לתקשורת נכונה בחברה ובחיי הנישואין.

בנוסף, חשוב להתאמן בהקשבה שהיא מיומנות חשובה שלכל אחד יש לאן להתקדם בה.

כשמישהו מספר משהו, מיד עולות לנו אסוציאציות וחוויות דומות, ואנו מאוד רוצים לשתף בהם. להקשיב – זה לשמוע עד הסוף ולא לקפוץ עם הסיפור שלנו לתוך דבריו. חז"ל לימדונו: 'חכם אינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב'.

לאחר ההקשבה נשקף. שיקוף זו מיומנות חשובה בה אנו חוזרים על דברי השני בקיצור תמציתי ואז שואלים: 'אם הבנתי נכון זה מה שהרגשת/התכוונת?' (בסימן שאלה ולא סימן קריאה!) כך השני יוכל לתקן וירגיש שהוא חשוב לי ושאני רוצה להבין מה עבר עליו ומה הוא חש".

דקלה: לדעתי, חשוב ששני הצדדים יגיעו לעולם השידוכים עם ביטחון, כשהם שלמים עם עצמם, מכירים את מעלותיהם וחסרונותיהם, יודעים מה הם רוצים, יודעים לשאוף ולהתקדם לעבר מטרותיהם – בחיים בכלל ולא רק בשידוכים.

מניסיון של למעלה מעשור בליווי בנות למציאת זוגיות, מגיעות אליי בנות שהן כל־כך רחוקות מעצמן, לא בטוחות במי שהן, בייחודיותן ובמעלותיהן ובעקבות כך ההסתכלות שלהן שגויה. כי במקום להסתכל ממקום של האם הבנאדם ראוי ומתאים להיות בן־הזוג שלהן הן עסוקות בהאם הוא ירצה אותן בכלל… ומשם זה מוביל למפח נפש גדול כי הן נוחלות אכזבות ונפגעות.

כשמגיעים ממקום שלם שהבחורה יודעת מה היא רוצה ומכירה את עצמה, עובדת ומתקדמת לעבר מטרות, ועושים הכנה טובה וממוקדת – מה מחפשים בבן הזוג, מה נכון לרצות ומה פחות, מחליטים מה הקו האדום ועל מה מוכנים להתפשר – הכל טוב; אך אם המצב אינו כך, הצעירים הולכים לאימון/טיפול כדי להתקרב לעצמם יותר ואז ממילא מגיעים לפגישות ביישוב הדעת וממוקדים יותר.

חשוב לזכור: הייעוץ הינו דבר נפלא שהשם הביא בדורנו. אמנם מסע השידוכים הוא כקריעת ים סוף אבל זה החלק הקל! העבודה האמיתית מתחילה לאחר החתונה.

בנוסף, לגבי הכנה לחיי נישואין. לא פעם אני נתקלת בכלות שלמדו אצל המדריכה רק את הנושאים ההלכתיים והטכניים שזה נהדר, אבל צריכים להבין ולהכיר את השוני המהותי והתפיסתי בין גבר לאישה, למרות שכל מה שנלמד לא יהיה כמו ההתנסות בפועל, ועם זאת, בנות שעברו אצלי הדרכה מדווחות לאחר החתונה כמה היה חשוב הלימוד הבסיסי על השונות בין גבר ואשה – בשפה, בחשיבה וזה כל כך חשוב לדעת ולהבין. אנו לומדים ומשיגים תארים במקצועות שונים, אך את המקצוע הכי חשוב בחיים שזה זוגיות והורות לא מלמדים אותנו בכובד ראש.

אם הורה מזהה שהילד שלו מחוסר ביטחון/ביישן מדי, או אנוכי מאוד, סגור ומופנם – רגע לפני השידוך כדאי לשלוח לאיש מקצוע, לפתוח את הראש, לבדוק אם זה יושב על משקעים, טראומות, חוויות; לוודא שהילדים מגיעים לנישואים ממקום שלם ובטוח. בחירת בן זוג היא לכל החיים. כשאנחנו מתחברים לעצמנו, אנחנו לא מתחתנים מתוך פשרה – רק שירצו ויקחו אותנו… אלא ממקום של מה שנכון לנו בעזרת השם.

לגבי נראות: לעיתים בנות אומרות לי על בחור שפגשו 'הוא לא דוחה אותי'. עצם האמירה מדליקה נורה כי הן משוכנעות שזהו פרט חיצוני ושלא נכון להתעסק עם חיצוניות. אני סוברת שחיצוניות זה דבר ראשון, כשנפגשים עם אדם, קודם כל רואים את המראה החיצוני שלו וצריכה להיות מציאת חן ולא להינשא מתוך פשרה. כוונתי היא לא לחפש את היופי והחיצוניות המושלמת! אבל, אם מראה חיצוני מפריע ומרתיע – זו בהחלט סיבה לעצור ולהבין שזה לא בשבילך.

שנה דבש

מה הכי חשוב לכלה בשנה הראשונה לדעת עבור עצמה, בעלה והזוגיות? כדי לצלוח את השנה הראשונה בצורה כזו שהקשר, האחווה והתקשורת ביניהם תבנה?

אפרת: לדעת שתמיד יהיו עליות וירידות וזה בסדר. לדעת שלא תמיד מוצאים את האיזון המושלם בין מרחב אישי לשיתוף זוגי. חשוב לדעת שלא נולדנו עם כל הכישורים לקיים את הזוגיות הטובה ביותר ותהיה לנו עקומת למידה. עם הזמן נוכל לשפר את התקשורת, שיתוף הפעולה, הביטוי העצמי וחיי המשפחה. וכמו כל דבר בחיים – את התשובות אפשר למצוא גם בתוך עצמנו, וגם בספרים, מורים, הרצאות וקורסים. אין להתבייש ללמוד דברים בנושא ואין לחכות לרגעים קשים כדי להתחיל.

בנוסף, יש ערך גדול לביטוי עצמי אותנטי. ויתור על דברים שחשובים לי כדי לרצות את בן הזוג – זו לא דרך טובה לטווח הארוך. מצד שני – כן צריך לבוא לקראת בן הזוג גם מחוץ לאזור הנוחות שלי. המשחק בין חיבור לעצמי לבין לבוא לקראת הינו הסוד של זוגיות צומחת. גם בשנה הראשונה, וגם בעשרות השנים שיגיעו בעז״ה בהמשך. יש לשים לב להבדל שבין 'לוותר' ובין 'לבוא לקראת'.

ביילי: בשנה הראשונה, כשעדיין לא מטופלים בילדים, כדאי לבני הזוג לחוות הרבה חוויות משותפות ומסוגים שונים. החוויות המשותפות יתנו להם הרבה כח, זיכרונות נעימים ויהיה להם למה להתגעגע… הם גם יזכרו לעשות זאת מידי פעם גם בהמשך חייהם. בשנה הראשונה לא להישאר בריטואל של עבודה, לימודים מחויבות ועול – את זה יהיה להם בעז"ה כל החיים… אפשר לשלב: לימוד משותף, ביקורים אצל דודים ומשפחה, נסיעה לרבי, טיולים מסוגים שונים, משחקים ועוד.

ייעוץ נישואין מהו?

אפרת: קודם כל, יש לגשת לייעוץ נישואין מקצועי ומוסמך בלי להסס ולהתבייש. גם אם הקשיים הם כביכול קטנים. לא צריך לחכות למשבר קשה כדי לקבל עזרה מקצועית. זוגיות טובה היא הבסיס להצלחה בכל תחום בחיים ושווה להשקיע בה. שנית, כדאי להכיר אפשרויות שונות לייעוץ – שכיום, ב״ה, קיימות ונגישות. קורסים, קבוצות, סדנאות, סופי שבוע. אפשר להתנסות במשך השנים במגוון אפשרויות ולהתייחס אליהן כאל זמן איכות זוגי.

ביילי: בשנים האחרונות המגמה משתנה וב"ה יותר ויותר זוגות מגיעים לטיפול וייעוץ מקצועי. אני ממליצה לכל זוג לגשת לאחר שלושה חודשי נישואין –  במטרה שיכירו את המציאות הזו ואני ממליצה להמשיך בפגישות נוספות גם אם הכל בסדר. כדאי להיות תמיד עם 'יד על הדופק' ובמקרים רבים אני רואה את חשיבות הייעוץ.

המטרה של ליווי נישואין הוא שיהיה מישהו חיצוני, בוגר, ניטראלי ומקצועי שיראה את הזוג אחרי החתונה: אולי יש אתגר בפתחם? האם הם מסתדרים? אולי ישנה בעיה כלכלית מטרידה? בעיה רפואית או נפשית והם מתביישים לפנות או לא רוצים שההורים ידעו… לכן מומלץ שמישהו מהצד יראה וישמע אותם. אם זו בעיה כלכלית, יש היום קורסים בכלכלה נבונה וניהול כספים. אם חלילה הסתבכו במשהו יש כל מיני עמותות שיכולות לעזור, בענייני רפואה יש אנשי מקצוע. לכל קושי יש, ב"ה, סוגי פתרונות שאולי הם לבד לא יודעים עליהם או חוששים.

המטרה השנייה היא לעבוד על התקשורת ביניהם. אני מאמינה שהכוחות נמצאים אצל הזוג, אך לפעמים נכנסים דפוסי התנהגות לא בריאים שראו בעבר או חוסר הבנה לגבי השונות שביניהם ובליווי אנו עובדים איתם על תקשורת.

בנוסף, פעם לימדו שמילת הקסם בנישואין היא ויתור, היום מלמדים שמילת הקסם היא: הבעת צרכים. אדם שמוותר בלי סוף עלול להימחק ואז נוצרת בעיה. הוא לא יכול להיות נשוי עם עצמו, הוא צריך בן זוג! בן/ת הזוג צריכים להיות בעלי עמוד שדרה, מביעים את צרכיהם ורצונותיהם באופן שהשני יוכל להבין ולקבל. אדם שיוותר באופן תמידי לא יוכל להיות מרוצה באמת. אולי באותו רגע הוא ישיג 'שקט תעשייתי' אבל זה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן ויכול לגרום להתפרצות בעתיד כשהשני לא מבין על מה ולמה. ויתור עצמי תמידי יכול לגרום להצטברות רגשות שליליים שלא באים לידי ביטוי ובהמשך עלולים לגרום חלילה לחרדה או מחלה.

חשוב שבן/ת זוג יכיר ברצונות, דרכי החשיבה, השאיפות והחלומות של בן/ת זוגו. להכיר ולהיות מסוגלים לחיות יחד אפילו שהשני חושב אחרת. פגישות הליווי נותנות להם כלים להביע עצמם אחד מול השני ולהכיל זה את זו. ככל שיעבדו על תקשורת טובה בשלבי הזוגיות הראשונים, הדבר יעזור להם בשלבי החיים הבאים: לידת ילדים, מציאת עבודה, יציאה לשליחות, רכישת דירה. החיים דורשים מאיתנו המון! וככל שבני הזוג יהיו יותר מבוססים בתקשורת טובה, יצליחו בכל המטלות ויעמדו באתגרי החיים. אני מציעה להגיע ממש בהתחלה ולא לחכות, אם יש דילמות שעולות ולא מבינים אחד את השני. טיפול זוגי ניתן לעשות בכל שלב בחיים אבל אין ספק שבתחילת הקשר זה כל־כך בונה וחוסך בעיות רבות בהמשך.

דקלה: אני אומרת לבנות שאני מלווה לגבי השנה הראשונה שאם הכל זורם ונעים נהדר! אבל, אם הן רואות שמתחיל מתח, דברים שנאמרים – לא נשמעים ולא מצליחים להגיע לעמק השווה, מחלוקות… לגשת מיד לייעוץ זוגי. זוגות שהתעקשו ושמו את הזוגיות במקום הראשון (ולפעמים צמצמו בדברים אחרים כדי להשקיע בזה) צלחו את השנה הראשונה בצורה יפה ובונה.

משום מה, יש אמונה ששנה ראשונה זו שנה קשה ואני חולקת על זה. היא שנה קשה מאוד אם באים בחוסר מודעות, בלי הכנה ולא מוכנים לגשת לייעוץ, אז באמת זו יכולה להיות שנה נוראית. אבל ראיתי בקליניקה בנות שעשו תהליכים, השקיעו, למדו וחוו שנה מדהימה וכיפית של חברות, תקשורת, הבנה ובניית קשר יציב ואיתן. חשוב ללמוד מהי זוגיות, מה נדרש משני הצדדים, איך מתקשרים, איך להיפתח, כדאי להקדיש לזה זמן ואין ספק שזוגות שהקדישו ועבדו יצאו בחיוך ובהבנה ועם ארגז כלים לדרך חדשה.

כשאני רואה בסייעתא דשמיא זוגות שמצליחים ומתקדמים ולעומתם זוגות שסובלים כל־כך, אני מצטערת בשבילם כי כה חבל שהם לא מנצלים את הכלים שהקב"ה העניק לדורנו.

לפניות, הערות והארות לכותבת:

[email protected]

באדיבות מגזין עטרת חיה

כשגיליתי את הגישה (או אם תרצו: השיטה) המונטסורית הרגשתי שמצאתי את שחיפשתי. הייתי שותפה לערכים הללו לפני עוד שנחשפתי אליה: לימוד דרך חוויה, לתת ולהעצים את תחושת המסוגלות והעצמאות, כבוד לילד… זו גישה מדהימה שאני כה מתחברת אליה.

אחד מערכי הגישה המונטסורית הוא הנגשת הבית לפעוט/לילד. שמתי לב שהבית לא מונגש לקטן ואיך הוא יפתח עצמאות כשהוא חייב את עזרתי?!

אז גם אם אין לנו אפשרות לשלוח לגן שמשלב את הגישה המונטסורית להקניית מיומנויות לילד, בבית אפשר לשלב זאת בקלות. התחלתי מדברים פשוטים כמיון משחקים, שילובו בבישול ואפייה והכנת ארוחת הבוקר לעצמו. מדף במטבח בגובה שלו עם כליו, מגש עם פירות וירקות חתוכים הנמצאים בהישג ידו בכל עת. תליית מתלים (לתיק ולמעיל) התואמים לגובהו. שילובו בעבודות הבית. הרחבתי גם משימות שנתתי לו בעבר – הוצאת כביסה מהמכונה, טאטוא, ניקוי עם סמרטוט. הכנתי מקום מיוחד לנעליו על שרפרף עץ וגם מגשים עם פעילויות ומשחקים המתאימים לו. עבורי היה זה גילוי מרתק ושמתי לב שרבות מחברותיי, כלל לא יודעות מה זה אומר לכן אני כאן כדי לשתף ולספר.

גישה מתקדמת

אני מעבירה את הבמה לקרן שתסביר על הגישה המופלאה:

"שלום, שמי קרן פוליצקי, נושמת ומגשימה חינוך רוב חיי, דור שני לעוסקים בחינוך. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד, מדריכה מונטסורית מוסמכת לגילאי 3–6, גננת ומדריכה מונטסורית מובילה בגן 'פרחי הבר' בקדימה 8 שנים. כמו כן, בניתי מערך פדגוגי מונטסורי לשני גנים נוספים שנפתחו.

"בסוף לימודי התואר שלי בחינוך מיוחד לפני 14 שנה, התחלתי לעבוד בגן פרטי… אבל, מצאתי עצמי מתוסכלת שוב ושוב: מכמות הילדים, צורת הלמידה, העומס, התלות בגננת, הלימוד התבניתי הכובל, חוסר המשמעות מאחורי הלמידה – הגוררת חוסר מסוגלות ואי־אכפתיות אצל הילדים. התעוררו בי שאלות כמו: האם חינוך הוא העברה בעל־פה של ידע? האם למידה מתוך הקשבה היא למידה איכותית וטובה? הרי ילדים סקרנים אז למה הם לא אוהבים ללמוד? כאשר אנחנו הגננות 'גוף הידע' מה תפקיד הילד – לשבת פסיבי ולהקשיב? כשילד יושב על כסא/שטיח שעות ומקבל הוראות הפעלה האם הוא יפעל מתוך הנעה פנימית ובחירה או מתוך ריצוי וכפייה?

"עם השאלות האלה ועוד, פגשתי את הגישה של 'מונטסורי' להקניית מיומנויות לילדים שאמרה כי, 'תפקיד החינוך לעזור לילד לגלות את הכוחות הטמונים בו' לכן בכל גן/בית ספר מונטסורי בעולם הידע נמצא בסביבה! ולא אצל הגננת. מוח הילד מסוגל לספוג ידע וביכולתו ללמד את עצמו. הרי ילד מדבר בשפת הוריו, בקלילות, ומצליח להשתמש בשטף בהטיית פעלים, לקרוא בשמות עצם, להצמיד תארים ולהרכיב משפטים בצורה מעוררת התפעלות. לילד, לא היה מורה ללמידת שפה, ובכל זאת, למד אותה היטב! כי אנשים לומדים הכי טוב מחוויה, התנסות חושית, מדוגמא אישית.

הסביבה: גוף הידע

"הגישה המונטסורית בונה סביבה, שהיא 'גוף הידע'. הסביבה נבנית לפגוש את צרכי הילד: את כל התקופות הרגישות שלו; את העובדה שבגיל הזה, מוחו כספוג ורוצה רק לחקור וללמוד; את העובדה שילדים זקוקים לתנועה, להתנסויות חושיות, לסדר וארגון. בתצוגה המונטסורית יש מסגרת ברורה המאפשרת לילד לפעול עצמאית מתוך חוויה ובחירה. וכשיש חופש, ילדים לומדים ומסתקרנים בצורה הכי טבעית ואיכותית. בכל כיתה/גן מונטסורי תבחינו שהסביבה מסודרת ומאורגנת, תראו 5–6 מרחבים בתחומי דעת שונים. בכל אזור ישנם שידות מעץ, הרבה חומרים, מגשים ומגוון עצום של פעילויות".

מונטסורי/אנתרופוסופי/דמוקרטי?

"שיטות אלו הם חלק מזרם חינוך מהפכני שצומח ומתפתח. רוב השיטות לא חדשות ונוסו בהצלחה במדינות מגוונות, אך לקח להן עשרות שנים לקבל הכרה ממסדית. הדומה בכולן, שהן מציעות דרך אלטרנטיבית ללמידה, ולחקירה. לכל שיטה ייחודיות משלה ונשענת על תיאוריות שונות. היום בכל העולם, הפרדיגמות החינוכיות הישנות נשברות בעזרת הרבה לחץ מהשטח.

"בארה"ב ובהודו לדוגמא, הגישה המונטסורית נפוצה עשרות שנים ואף ניתן לראות מוסדות מונוטוסרי חב"דיים. בישראל יש כ–30 גנים ו–6  בתי ספר פרטיים, כ–8 גנים ציבוריים ו–5 בתי ספר ממלכתיים שנפתחו בשנתיים האחרונות. 40 יוזמות מונטסוריות הן בתהליכים מול העיריות בימים אלו, חלקן כבר אושרו".

השיעור החשוב ביותר שלמדתי

"כשאבי ואני החלפנו ביחד גלגל בפעם הראשונה, משהו קרה שם, הייתי צעירה בת 24, לא ידעתי להסביר זאת אז, אבל שנים לאחר מכן, תוך כדי החלפת גלגל פעם בתקופה, הבנתי שמה ש'היד עושה הראש זוכר' ואיך תחושת המסוגלות והעצמאות שלי התעצמה. כך בלמידה, בני אדם לומדים הכי טוב מהתנסות וחוויה. גב' מונטסרי אמרה: 'הידיים הם כלי האינטליגנציה של האדם' וילדים תמיד ימשכו לאביזרים מעולם המבוגרים ולתחושת שייכות ותפקיד.

"בדיוק על ההנחה הזאת מתבססת הגישה – בניית סביבה שתכין את הילד פיזית לכך שהוא ידע שהוא יכול ומסוגל! שתעורר בו את הרצון, ההנעה הפנימית ותאפשר לו ללמוד מתוך חוויה, התנסות וחקירה אקטיבית. למידה מתוך הקשבה–פאסיבית' היא קרקע פוריה למאבקי כוח ושליטה. ילד לא עושה פעילות או משימה בשביל התוצאה – שהשולחן יהיה נקי, הוא פשוט יתלהב לנקות כי יש לו מים ומטלית, וזה חושי וחוויתי, ואפשר לחקור איך מים נספגים. לא מעניין לו שהשטיח יתנקה, אבל הפעלת שואב אבק זה מרתק! ילדים עושים דברים בשביל התנסות שיש בה חקר וגילוי ולכן אם נהפוך למידה למשחק, לחוויה חושית ואקטיבית הילדים ישמחו לחקור וללמוד דברים חדשים.

"כשילד לומד, מתוך חוויה והתנסות הוא מרגיש מסוגל, מוצא משמעות, מרגיש שייך, חש הצלחה ורוצה לשתף פעולה וללמוד. הוא רוצה להשתתף במשימות הבית/הכיתה ולא מרגיש אותם כמטלות. כי אם אני יכול להתנסות במזיגה מכוס לכוס או לטאטא כמה אגוזים, ולקחת מגש ולהחזיר אותו למקום, אני חלק מסביבתי, אני שייך וגם יכול!"

 מעשה בפועל

"במקום לדבר עם הילדים בבית, על ניקיון ואיסוף גזרי הנייר למשל, צרו פינת ניקיון עם מספר מטאטאים ויעים נגישים, בגודל ובגובה הילדים, פח נגיש, ותראו איך הם יתווכחו, מי ינקה עם המטאטא קודם. במקום לנאום לילדים על שיתוף פעולה וחברות: צרו מספר פעולות יומיות הדורשות שיתוף פעולה – למשל: איסוף כביסה מלוכלכת, איסוף כוסות/צלחות לאחר א.בוקר/צהריים או הרמת משהו כבד יחדיו. במקום למזוג לילדים מים לשתייה כל היום, צרו פינת שתייה, בה הם ממלאים בעצמם מתוך קנקן/בקבוק/בר מים את הכוס האישית שלהם. כך, בעזרת הנגשת עצמאות ובחירה, אנחנו יוצרים אצלם, הנעה פנימית לעשייה ולמידה אקטיבית מתוך סקרנות ומשמעות, והילדים ישתפו פעולה בהנאה ושמחה.

"בימים אלו אני מלווה גנים שרוצים להכניס כלים מונטסורים, מפתחת ובונה משחקים/עזרי לימוד ואמצעי הוראה בגישה. מדריכת חוגים מונטסוריים, מדריכה הורים, צוותים וגנים בגישה ומלווה הורים בתקשורת מקרבת. לשחק עם ילדים בשבילי זו חגיגה, שם הם מלמדים אותי, מה זו בחירה, חיבור, נראות, חגיגת המשחק ואותנטיות. אני שמחה להנגיש ולהראות שכל למידה היא משחק וכל משחק הוא למידה!

כיצד פועלת הגישה בגן חב"ד?

מדריכה מונטסורית חסידת חב"ד משתפת:

"שמי אימי גבאי, אם לחמישה ב"ה, שליחה ביפו. בהכשרתי אני יועצת אישית עסקית וזוגית, עובדת כרכזת סניף ומדריכה מונטסורית לגיל הרך בגן 'בראשית' ברמת אביב.

במונטסורי יש עקרונות שמאוד מתחברים לעקרונות החינוך החסידי – כבוד לילד והתבוננות אמיתית וכנה ביכולות, בכישרונות ונטיית לבו. יש דגש על ניקיון, אסתטיקה וארגון הסביבה באופן המתאים. הכל מכוון לכך שהילד יוכל למצות את יכולותיו וכשרונותיו. עקרונות אלו מאוד מזכירים את העקרונות שהרבי הריי"צ מדבר עליהם ב'כללי החינוך וההדרכה'. החל מראייה אמיתית של הילד, דרך הרגלי עבודה והנקיות, דרישה מהמחנך שיהווה בעצמו דוגמא ויפתח מערכת יחסים של הדדיות ואמון עם הילד, שימת לב לטבע ולסביבה שלנו ועוד. בסופו של דבר, מטרתנו שהילדים יגדלו להיות כ'שלהבת עולה מאליה', והעבודה המונסטורית מכוונת למקום הזה. לעניין, לאתגר, לפתח את הילד במקומות שאליהם הוא מחובר. בנוסף, מונטסורי זו גישה שלא מערבבת בתוכה פילוסופיה, זו גישה שכלית המבוססת על תצפיות ועל השלבים השונים שהילד עובר במהלך התפתחותו, ולכן אפשר לקחת ממנה את הטוב בלי חשש כמו בשיטות אחרות שקיימות".

האם יש גני חב"ד מונטסורים?  ואיך ניתן לשלב את הגישה בגני חב"ד? ומה בכל זאת החיסרון בזה אם יש? 

"אני לא יודעת לומר כמה גני חב"ד יש היום בארץ, בחו"ל יש המון. אני מאמינה שהסיכוי שנראה יותר ויותר גנים של חב"ד משלבים את הגישה הולך וגדל, כבר רואים זאת בשטח – מאז שבגן 'בראשית' התחלנו לשלב את הגישה פונות אלינו כל הזמן גננות להתייעץ, לקבל רעיונות ולהבין איך משלבים את המונטסורי בגן. זה בהחלט תהליך ואנחנו עדיין לומדים ומדייקים כל הזמן.

למשל: בגן מונטסורי רוב הבוקר הוא מה שנקרא 'מעגל עבודה', בזמן מעגל עבודה, מרכזי הפעילות פתוחים והילדים בוחרים את התרגילים שהם רוצים. בזמן הזה הצוות מכוון, מתצפת ומדגים, באותו זמן הילדים גם יושבים לאכול באופן עצמאי – אבל מה עם 'נטילת ידיים' ו'ברכת המזון'? תפילה?… לנו כמובן זה לא התאים. החלטנו לקחת מהגישה את מה שאנחנו יכולים ליישם ולזכור ש'השפיץ של המחוגה' שלנו הוא בתורה ומצוות, בחינוך החסידי, ואם יש התנגשות בין השניים, אין בכלל שאלה מה מנצח.

"הצוות נמצא כל הזמן בקשב לצורך שעולה מהשטח – מה מעניין ומה לא, מה עובד ומה פחות ואיך לשלב את הנושאים החשובים בתרגילים. יש לנו אזור שבו מונחים רק התרגילים הקשורים לנושאים הנלמדים עכשיו בגן – בכסלו אלו היו תרגילים הקשורים בשמן, סביב ה' טבת תרגילים שעסקו בדפוס, התחלנו להמחיש את פרשת השבוע על מגש איתו הילדים יכולים לשחק לאחר מכן. נדרשת חשיבה רבה בכדי לבנות נכון את שילוב הגישה בגן קיים, אבל התוצאות בשטח שוות הכל!"

מה את מציעה לאמהות שמעוניינות להכניס הביתה את הגישה? במה להתחיל? איך נדע מתי להתקדם עם הילד? 

"לתינוקות ממש קטנים כדאי לייצר סביבה עם מעט גירויים, צבעים רגועים. להוריד עומס משחקים. לגדולים יותר אפשר להנגיש את הפעולות היומיומיות לפי רמת הגיל. שרפרף לצחצוח שיניים, סידור הבגדים כך שיוכלו להוציא לבד מהארון, כנ"ל לגבי כלי אוכל. צריך לזכור שיישום מונטסורי בבית הוא שונה מהיישום בגן, אני רואה בקבוצות שונות הורים שמעמידים בבית שידות עם תרגילים, רוכשים אביזרים יקרים ומשקיעים בזה המון. זה יפה כשלעצמו, אבל העיקר במונטסורי הוא לא האביזרים והתרגילים. הבסיס של הגישה הוא הכבוד לילד, ההקשבה.

"בבית זה יבוא לידי ביטוי בהנגשת הסביבה הביתית לצרכי הילד. לאפשר לו עצמאות כשהוא מבקש אותה ולעזור לו לגלות אותה במקומות שהוא עדיין לא יודע לבקש אותה בעצמו.

ליישם מונטסורי בבית אומר מבחינתי שאם הילד שלי מראה רצון לתחום מסוים, אני אסייע לו להתקדם בתחום הזה. בגילאים הצעירים מאוד פשוט לראות מה מעסיק אותם וללכת איתם לכיוון הזה. לתרגל העברה מכלי לכלי עם כף או מלקחיים של עצמים מוצקים מאפשר לילד בהמשך למזוג לעצמו אוכל, תרגיל של מזיגת נוזלים מכלי לכלי – למזוג לעצמו מים וכן הלאה… צריך רק לזכור שבמונטסורי מתאמנים, מנסים, עד שמצליחים – ולא מתרגשים מכל מה שנשפך, מתפזר או לא מצליח בדרך… חלק מהעניין הוא ללמד את הילדים לאסוף ולנגב (ואגב, גם למיומנויות אלו יש תרגילים).

"תפקידי הוא להיות קשובה למה הוא מבקש, מה מעניין אותו ובעיקר האם זה תואם את הגיל שלו. כשהבן שלי (היום בן ארבע וחצי) ביקש לחתוך איפשרתי לו לחתוך עם סכין לא חדה (טיפ – לא חד פעמי!) דברים קלים, כמו: פטריות וביצה קשה. בהמשך הוא חתך דברים קשים יותר עם סכינים 'אמיתיות'. בשלב מסוים הוא חתך כל היום ירקות לסלט… עד שעבר לו. מיומנות השימוש בסכין כבר לא עניינה אותו והוא עבר לדבר הבא.

"כאמא, עם הילדים הגדולים יותר זה אומר מבחינתי לייצר שיח מאפשר ומכבד. ליצור תנאים בהם הילד יכול לחקור ולהתפתח בתחומים המעניינים אותו. אם הבן של מתעניין בציור למשל, אספק לו את התנאים המתאימים – חומרים איכותיים, מידע, אפשרות לתרגל ועוד.

הרבה נחת חסידי לכולן!"

באדיבות: מגזין עטרת חיה