בפרשת השבוע אנו קוראים על תוכחת משה רבינו לעם ישראל.
וכפי שנאמר בכתוב: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם". (דברים פרק א' פס' א-ג').
40 שנה (בבחינת אדם העומד על דעת רבו לאחר 40 שנה) נזקק משה להמתין בכדי לאמר לבני ישראל את אשר על לבו.
מדוע נזקק משה לכל כך הרבה זמן בכדי לאמר לבני ישראל את תוכחתו?
לשם כך נקדים ונבאר מהי תוכחה ומה התנאים הנדרשים בכדי לאמר תוכחה.
תוכחה מהי?
תוכחה כשמה כן היא, מלשון הוכחה! הוכחה על אהבה עזה השוכנת בין בני אדם. בבחינת "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". הבאה לידי ביטוי בדברים היוצאים מלבו של האומרם ועל כן גם נכנסים אל לב השומעם!
המקום: (עולם)
האורח חיים הקדוש עומד על כך בציטוט מן הפסוק- "בעבר הירדן": נתעכב מלהוכיחם עד שהיו בעבר הירדן, שראו שהגיעו למחוז חפצם שאז יקבלו מוסרו ולא מקודם שהיו מרוחקי התקווה ונפשם קצרה ולא יטו אזנם להשכיל בתוכחותיו.
העיתוי: (זמן –שנה)
רש"י במקום עומד על כך בציטוט מן הפסוק- "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש" מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ממי למד? מיעקב , שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה…
ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה-
א. כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו.
ב. שלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו.
ג. ושלא יהא בלבו עליו.
ד. ושאל יהיו המוכיחין מתווכחין.
שהתוכחה מביאה לידי שלום .
כדאיתא בספרי (סוף פרק ד' , פיסקא ב').
הסיטואציה: (נפש)
רש"י עומד על כך בציטוט מן הפסוק "אחרי הכותו"- אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו מה היטיב לנו אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואח"כ הוכיחן.
זהות המוכיח:
ובמדרש רבה במקומו עומד על זהות המוכיח ומדייק (שם): "אלה הדברים": (דברים רבה א',ד') "אמר רבי אחא ב"ר חנינא ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים שונא מוכיחנו ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים אוהבן ברכן אמר הקב"ה יוכיחן משה שאוהבן ויברכן בלעם ששונאן כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל".
סיבת ומטרת התוכחה:
בלקוטי שיחות (חלק י"ט שיחה א') מצטט ומבאר הרבי מליובאוויטש את הפסוק: "אחד עשר יום מחורב"..
"אומרים חז"ל ורש"י מצטט זאת בפירושו על התורה, שישראל עברו את הדרך מחורב ועד קדש ברנע, שהיא מהלך י"א יום בשלשה ימים. בכך הוסיף משה רבינו ענין נוסף של תוכחה, כדברי רש"י: "אמר להם משה: ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר, ואף היא מהלך י"א יום, ואתם הלכתם אותו בשלושה ימים (כחישוב רש"י שם) וכל כך הייתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה".
בהמשך השיחה מבאר הרבי את משמעות הפסוק "אחד עשר יום מחורב".. הרבי נעמד על כך שישנם בכללות שני סוגי עבודות בעבודת האדם את קונו האחת מלמעלה למטה והשנייה מלמטה למעלה.
בעבודה 'מלמעלה למטה'- הפעולה מתבצעת בעיקר על ידי המעלה, כלומר: ה' יתברך מעניק לנו את התוצר המוגמר ומביא אותנו לארך המובטחת בדרך מתנה.
זהו האופן בו רצה הקב"ה להכניס את עם ישראל לארץ, כפי שקיצר להם את הדרך מחורב לקדש ברנע באופן על טבעי.
לעומת זאת בעבודה 'מלמטה למעלה'- הפעולה מתבצעת בעיקר על ידי התחתון, כלומר: האדם העובד המסתייע בכוחות שנתנו לו מלמעלה על מנת לפעול את עבודתו ולהגיע ליעד הנכסף.
זהו הביאור לכך מדוע משה רבינו מוסיף בתוכחתו את העיכוב במדבר ארבעים שנה בהזכירו את האפשרות לקיצור הדרך שנמנעה כתוצאה מקלקול בהתנהגותם של עם ישראל.
דרכי התורה שהנה תורת חסד מטרתם להגביה את האדם ולרוממו ,כך שאדם המתמודד עם 'עונשים' הבאים עליו בשל חטאו, צריך לזכור ולדעת שכל מטרת 'העונש' היא כדי לרומם את האדם, לטהרו, לזככו מפגם החטא ולקרבו אל ה' יתברך. כך גם מטרת הגזירה להיותם במדבר ארבעים שנה איננה בכדי להעניש את עם ישראל על חטא המרגלים, אלא כדי להביא את עם ישראל לידי קשר חזק ועמוק יותר עם הקדושֿ ברוךֿ הוא, לרוממם למצב ולדרגא גבוהה בנפש, כזו שתמנע מהם לחטוא פעם שניה בחטא שכזה.
העובדה שה' יתברך עכבן במדבר 40 שנה במדבר מוכיחה, שאהבת ישראל האמתית של משה התבטאה דווקא בכך שהוא הביא את ישראל לעבודה ויגיעה עצמית במהלך 40 שנה אלו שבסופו של יום הגביהה אותם נפשית ורוחנית ובכך ביססה וחיזקה את הקשר שלהם עם ה' יתברך והפכה אותם לראויים להיכנס אל הארץ המובטחת.
אם כן הפסוק "אחד עשר יום מחורב…" מהווה סיכום לדברי התוכחה הכתובים בפסוק הקודם ('אלה הדברים') ,ש" יוכיחן משה שאוהבן", כי מטרת דברי התוכחה הייתה להביא את ישראל לידי תשובה ועבודה מצד עצמם ובכך לגרום להם לחוש ראויים ולזכות בכניסה אל הארץ המובטחת בזכות עצמם. את זה יכול לגרום רק מי שקרוב אליך ואוהבך אהבת נפש אמיתית. זוהי אם כן הסיבה לעיכוב הכניסה לארץ המובטחת והליכתם במדבר ארבעים שנה בשל האהבה העצומה של ה' יתברך את עמו ומשה רבינו את צאן מרעיתו.
וכפי שאמר החכם שבאדם שלמה המלך בספר משלי: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (פרק ג' פס' י"ב).
המלבי"ם על אתר מפרש זאת כך: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח": התוכחה היא סימן לאהבה, שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו מדרגתו מעלה מעלה.
הקשר עם הזולת הנו 'מפתח הלב' למידת השפעת התוכחה על הזולת:
בכדי להגיע למצב בו התוכחה תעבור את 'חומות ההגנה' של מקבל התוכחה ותיגע בלבו ממקום מיטיב ומאפשר נדרש קשר מעמיק ומשמעותי עם הזולת אתו אנו באים במגע. לשם כך נידרש לפתח את חושי האכפתיות והאמפתיה שלנו.
על מידת האכפתיות והמסירות של משה רבינו כלפי עם ישראל אומרת התורה (שמות ב', י"א): "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" וגו'. על מילים אלו כותב רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר: בכדי להרגיש ולחוש בסבלו של הזולת יש להשתמש בחושים שלנו במקרה זה העין והלב. העין והלב מהווים את התגלמות הרגש האנושי, האותנטי והעצמתי של האדם יותר מכל אברי הגוף. די במאמר חז"ל: "העין רואה והלב חומד", בכדי להבין את עצמת איברים אלו בגוף האדם המשקפים כאמור את הממד הרגשי של המין האנושי ה'אדם' לטוב ולמוטב.
משה רבינו מלמד אותנו שיעור כיצד ואיך ניתן לחוש את הזולת בכל מציאותך ובכל מהותך עד כדי תחושה והבנה של מהו סבל. כאשר משה רואה בסבלם של עם ישראל הוא מגייס את כל כולו לכך 'נותן עיניו ולבו' המהווים כאמור את מלא עצמת הרגש האנושי. עיניו רואות לבו חש והוא כל כולו חווה את סבלם של עם ישראל.
דבר נוסף ומשמעותי שמלמד אותנו משה הנה הדרך הנכונה לחבור לרגשות הזולת. הספרות הטיפולית מתייחסת להבדל שבין הזדהות לבין אמפתיה.
הזדהות: הנה חבירה רגשית לסבלו ולמצוקתו של הזולת תוך התערבבות רגשית שלא מותירה אפשרות לעזור לזולת, מכיוון שהמזדהה נבלע בתוך החוויה הרגשית של הזולת. אמפתיה לעומתה: הנה היכולת להבין ולהרגיש את סבלו מצוקתו (ולהבדיל לשמוח בשמחתו) של הזולת מבלי לבטל את מציאותי כסובייקט על מנת לאפשר לעצמי להגיש סיוע מתוך מרחב מאפשר.
משה מלמד אותנו איך אפשר מצד אחד לחבור נפשית רגשית למצוקה של הזולת עם כל המהות והכוחות שלנו עיניים ולב. אך מצד שני מלמדנו שהלב והעיניים נועדו על מנת לדעת ולראות את הזולת ואת סבלו, אך לא להחליף את סבלו בהתערבבות רגשית המבטלת את האפשרות לעזור לו. את זה מבטא רש"י במילים נתן עיניו ולבו להיות מיצר 'עליהם': כאשר אתה חש את הזולת בכך שאתה נותן עינך ולבך עליו, ולא במקומו אלא יחד אתו אתה מאפשר את מציאותו ובכך גם את האפשרות שהוא יוכל לצאת ממצבו ולעצמך אתה מאפשר לעזור לו.
הדרך לפתח חוש שמיעה רוחני
על הפסוק בפרשתנו: "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ." (דברים א' פס' ט"ז).
מפרש הבעל שם טוב שלשה פירושים:
א. מי שהוא 'שָׁמֹעַ', שיש לו חוש שמיעה רוחני, ויודע עד כמה גדולה אהבת ה' לכל יהודי באשר הוא, ועד כמה כל יהודי יקר למעלה-הוא 'בֵּין אֲחֵיכֶם' הוא מבין ('בֵֵּּין'-מלשון הבנה) את גדולתם של בני ישראל ('אֲחֵיכֶם').
ב. מי שהוא 'שָׁמֹעַ'- שיש לו חוש שמיעה רוחני-הוא נמצא 'בֵּין אֲחֵיכֶם', שלוב ומאוחד ('בֵּין'-מלשון אחדות והשתלבות) עם בני ישראל ('אֲחֵיכֶם'), ומרגיש עונג רוחני בכל יהודי בייחוד.
ג. על מנת להיות בדרגת 'שָׁמֹעַ' בכדי לזכות בחוש שמיעה רוחני, לחוש ולהרגיש בגדולתו של יהודי- צריך יהודי להיות 'בֵּין אֲחֵיכֶם', שלוב ומאוחד עם כל היהודים ('בֵּין-מלשון אחדות והשתלבות), ולחוש שכל יהודי, אפילו הפשוט ביותר, הוא אחיו ממש ('אֲחֵיכֶם'). (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ חלק ד' עמ' צ"ו).
אינטרפרטציה- זו לא רק פרשנות הגיונית אלא ביטוי לקשר משמעותי ועמוק:
שפה אחרת:
התרגלנו לשמוע ולהשמיע את קולנו בשפה מאוד מוגדרת, מאוד מובנה ותבניתית, אך בעיקר מאוד צפויה. המילים בם אנו משתמשים והמסר אותו אנו מעבירים דרכם הם חד גוניים.הקשב דרכו אנו מפנימים את המסר העובר אף הוא נע על רצף מאוד מצומצם של פרשנות קונקרטית למה ששמענו.
בכדי להרחיב את השפה ואת מנעד הקשב למסרים הסמויים העוברים אלינו דרך השפה, אנו נדרשים לשפה ולקשב מסוג אחר.
אחד המושגים שטבע הפרופסור ד"ר ארווין ד' יאלום ('מתנת התרפיה'. יאלום 2002) הנו בשימוש הנעשה בטיפול ב-'כאן ועכשיו' כלומר: שימוש במידע העולה בין המטפל למטופל על פי מה שקורה ביננו כאן ועכשיו מבלי לחפש אחר אירועים מקדימים בחייו של המטופל, פשוט להיות אתו כאן ועכשיו בהווה ומשם לחבור לעולמו של הזולת ולצרכיו.
הדרך היצירתית לשימוש ב-'כאן ועכשיו אומר יאלום (שם) הנה': 'לגדל אזני ארנבת'. כלומר: להיות ער וקשוב לsubtext – (טקסט סמוי, מסר מבין השורות). מה המסר אותו מעביר אלי הזולת בדיבורו, בהתנהגותו ובהתנהלותו מולי.
מה המסר שהזולת רוצה שאשמע? ולא מה המסר שאני שומע! מה המסר אותו רוצה הזולת להעביר לי? ולא מה המסר אותו אני רוצה להעביר!
השימוש ב-'כאן ועכשיו' דרך גידול 'אזני ארנבת' הנו הביטוי להסכמה שלי להיות פתוח להקשבה מלאה בה הזולת ימצא את מקומו לאדם קשוב הסקרן וצמא לשמוע ממנו מה הוא צריך, למה הוא זקוק, מה מתאים לו ובכך לאפשר את הבחירה הנכונה לו ממקומו, על פי מצבו הנפשי 'כאן ועכשיו'.
בכך למעשה אנו מעבירים מסר לזולת: אתה הוא זה שמעסיק אותנו כעת, אותך אנחנו רואים כאן ועכשיו, בך אנו עסוקים ברגע זה, אתה עצמך ולא הניסיון לפענח ולפצח את אירועי חייך ובכך לחבור אליו ממקומו תוך ידיעה ברורה שהדבר היחיד שמעסיק אותנו כאן ועכשיו זה רק מה נכון לו ולא הרצון שלנו למצוא עבורו את הדרך הישר, מה שבאופן טבעי ירחיק אותו מאתנו.
כשאבא קורא שומעים רק ברכות:
דוגמא לדבר נוכל לראות בסיפור הבא, בו בא לידי ביטוי סוג של קשר עמוק המשפיע על המקושר לבעל המעשה באופן כל כך מהותי הן לטוב והן למוטב.
בלוח היום יום ('היום-יום': הנו ספר פתגמים יום יומי הראשון אותו ערך הרבי מליובאוויטש) בתאריך י"ז אלול כותב הרבי: "רבינו הזקן (רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד) היה בעצמו הקורא בתורה. פעם אחת לא היה בעיירה בה התגורר ליאזנא בשבת פרשת כי תבא, ושמע בנו רבי דובער המבונה אדמו"ר האמצעי (האדמו"ר השני בשושלת חב"ד לדורותיהם) – והוא עודנו נער קודם הבר מצוה – את קריאת התורה מאדם אחר. העגמת נפש מהקללות הכתובות בתוכחה הביאוהו לכאב לב, עד שביום הכיפורים נסתפק רבינו הזקן אם יוכל בנו להתענות. כששאלו את אדמו"ר האמצעי הרי בכל שנה קורים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא לא נשמעים קללות." כשאבא קורא, גם אם זו תוכחה, לא רק שלא נשמעים קללות, אלא כשאבא קורא שומעים רק ברכות.
הסיפור כל כך מדהים ומשקף כאמור קשר יוצא דופן של אדמו"ר האמצעי לאביו, קשר כל כך עמוק עד כדי השפעה פיזיולוגית על הגוף:
א. הן לטוב- שאוזניו הורגלו בשמיעת ברכות ולא היה מסוגלות לשמוע קללות! ב. והן למוטב- שגופו נחלש כל כך עד כדי ספק האם יוכל לצום ביום הכיפורים כאשר שמע את הקריאה ממשיהו אחר.
סיפור זה יש בו להמחיש לנו יותר מכל את משמעות השפעת הקשר של האדם על הזולת. כאשר הקשר הוא משמעותי ועמוק האדם חש ומפנים את החלק המיטיב שבתוכחה וחווה אותה כברכה. לעומת זאת כאשר אין קשר משמעותי ועמוק ביניהם האדם חווה את התוכחה כהיפך הברכה חלילה.
כשאבא נותן פרשנות זה נחווה ונשמע אחרת לגמרי:
בתלמוד הבבלי במסכת מועד קטן (דף ט', עמוד ב') ישנו סיפור מעניין:
רבי יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים למדו תורה בבית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. הגיע היום והשניים היו צריכים ללכת לעיר אחרת לעניין מסוים. הם סיימו את לימודם באותו יום, וניגשו לרבי שמעון כדי לקבל ממנו רשות ללכת. למחרת בבוקר הם שוב הגיעו לקבל ממנו רשות.
דבר זה התמיה את רבי שמעון: "וכי לא באתם אליי אמש להיפרד?" שאל. אמרו לו: "לימדתנו רבנו שתלמיד הנפטר מרבו ולאחר מכן לן בלילה באותה העיר, עליו להיפרד ממנו שוב בפעם אחרת". הם ציינו גם שכך מצאנו בחנוכת בית המקדש הראשון – שעם ישראל נפרד משלמה המלך ביום השמיני של חג סוכות, ומאחר שנשארו לישון בעיר באותו לילה, נפרדו ממנו שוב למחרת.
רבי שמעון התפעל מאוד מדבריהם ואמר לבנו: "בני אדם הללו – אנשים של צורה הם (אנשים שמהות אישיותם הנה הצורה הרוחנית ולא החומר הפיזיולוגי, כלומר: אנשים מיוחדים הם). לך אליהם שיברכו אותך". הלך בנו של רבי שמעון כמצוות אביו ומצא אותם כשהם שקועים בלימוד תורה.
לאחר מספר דקות הם הבחינו בו ושאלו אותו: "מה אתה עושה כאן?" השיב להם: "אבא אמר לי שאלך אליכם כדי שתברכו אותי". ואז הם אמרו לו דברים שבמבט ראשון נשמעים תמוהים: "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך, יתבלבל שולחנך, ולא תראה שנה חדשה".
בנו של רבי שמעון הצטער מאוד מדבריהם חזר לאביו עצוב מאוד ואמר לו: "לא רק שהם לא בירכו אותי, אלא הם ציערו אותי וקיללו אותי". שאל רבי שמעון: "מה אמרו לך?" ובנו פירט לו "כך וכך אמרו לי". אמר לו אביו רבי שמעון: "כל מה שאמרו לך אלו ברכות":
"תזרע ולא תקצור" – כלומר: תוליד בנים ולא ימותו.
"תכניס ולא תוציא" – כלומר: תכניס כלות לביתך, ולא ימותו בניך ויצאו נשיהן חזרה לבית אביהן.
"תוציא ולא תכניס" כלומר: תוליד בנות שיצאו לבית בעליהן, ולא ימותו בעליהן ותכניס הבנות חזרה אליך.
"שיחרב ביתך ותתיישב אכסנייתך"- כלומר: העולם הזה נחשב לאכסניה שלך, והקבר נחשב לבית שלך (ע"פ תהלים מ"ט, י"ב). ולפי זה נמצא שבירכו אותך באריכות ימים – "תתיישב אכסנייתך" – ובכך הקבר שלך לא יבא לידי שימוש, אלא להפך – "שיחרב ביתך".
"יתבלבל שולחנך"– הכוונה שיתבלבל שולחנך מרוב בנים ובנות שישבו סביבו.
"ולא תראה שנה חדשה" – כלומר: שלא תמות אשתך ואז תצטרך להתחתן עם אישה אחרת ולנהוג עמה את דיני השנה הראשונה של הנישואין שנקראת "שנה חדשה".
נמצא אם כן שכל האיחולים שאמרו תלמידי רבי שמעון לבנו לא היו אלא ברכות.
גם בסיפור זה ניתן לראות את מידת השפעת הקשר בין בני אדם על הפרשנות הניתנת לאירוע כל שהוא. דווקא בשל הקשר העצמי בין אב לבנו (רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר) ומידת האכפתיות כלפיו אפשר וניתן לגלות בעולם הזה ברכות שלאוזן נשמעות כקללות, אולם בשרשן בעולמות הרוחניים הן ברכות בעצם. זאת משום שלקשר בין בני האדם מידת השפעה רבה ועמוקה על אוזן השומע.
לסיכום:
כאשר אנו ניגשים להוכיח אדם נצטרך לוודא אם אנחנו מבינים מהי תוכחה? מהי סיבת ומטרת התוכחה? מי הוא האדם המוכיח? ומה מידת הקשר הנפשי רגשי שלנו אתו? ורק אז נחליט האם אנו האדם המתאים והראוי להעביר את התוכחה!
לשם כך נדרשים הקריטריונים הבאים כאמור: הבן מהי תוכחה? מה משמעותה? ומהי מספרת עליך? ועל הקשר שלך עם הזולת? בחר את: 1. המקום (עולם), 2. העיתוי (שנה), 3. הסיטואציה (נפש), 4. זהות המוכיח, 5. מטרת התוכחה? דרך זו הנה הדרך הישרה אשר תוביל לכך שהתוכחה תשמע כברכה אצל המקבל.
שבת שלום ומבורכת
לעילוי נשמת רחל בת זהבה
