לקראת חודש תשרי יצאה משפחת שושני מצפת לשליחות בניו-זילנד. מענדי וחיה מושקא יצאו יחד עם שתי הבנות הקטנות כדי להביא את אור היהדות לאלפי יהודים החיים במדינה המרוחקת: כדי שעוד יהודי ישמע תקיעת שופר, יברך על ד' מינים ויזכה לשבת בסוכה.

כשבועיים לאחר שמחת תורה אירעה תאונת דרכים בה נפצעה חיה מושקא באורח קשה. לאחר 24 שעות שבהן נלחמו הרופאים על חייה היא נפטרה והותירה את משפחתה המומה וכואבת.

הלב נקרע!

לזוג הצעיר לא היה כל מקור הכנסה והמשפחה נותרה כעת ללא משענת. על הכאב העצום והקושי הנורא של האב הצעיר והיתומות הקטנות נוסף קושי קיומי כפשוטו! לולא עזרה מהירה יהיה להם קשה שבעתיים להתרומם מאסון כזה כבד.

אחים, חסידים – כולנו חייבים לעזור למשפחה היקרה בכל מה שניתן וגם מעבר, כדי להקל עליהם ולו במעט בתקופה הקרובה. וה' הרחום ישיב לכל אחד מידו הפתוחה והרחבה.

לא מתעלמים מהכאב העצום – לתרומה לחצו כאן

להשתתפות:
https://us02web.zoom.us/j/7701230770?pwd=eGlqTGlNUmJrOEMxOVN4Tk4wY0Fzdz09

לרישום

https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSfvfyQVl2QpYcYRBD-W6-vKVLOJUIGbZSbdvjw7l-mHQNGBxw/viewform

מחר, יום חמישי י"א חשון בשעה 10:00 בבוקר,

כל הפרטים כאן:

לכניסה להשתתפות דרך הזום

"…את חייבת לחזק אותנו, תכתבי פוסט אמונה🙏🏻" – כך השבוע אמרו וביקשו כמה חברות.

ואני חושבת איך אוכל לחזק אחרים? והרי אני כל כך מרוקנת, כל כך מרוסקת

-כואבת עם כל עם ישראל

-משתדלת בין לבין להתפלל

-מנסה להניח את הראש במקום

השכל ממאן לקלוט מצב כואב ואיום.

והרגש שמחלחל לכל הגוף…

יותר מתמיד חייבים משיח דחוף!

אז באמת איך מחזקים ביטחון?

איך ממשיכים לפרסם בגאון אמונה של שנים?

כן אמונה היא (בעיקר) כשלא מבינים.

אולי הפעם את יכולה לחזק אותי?

ולספר לי שה' משגיח, ה' איתי.

אשמח להיטען ממך בכוח

ואתאמץ באמת לבטוח

ולשנן לעצמי, שהגאולה קרובה מתמיד.

מחכה לקרוא ממך, וגם ממך.

כשאנחנו יחד הכוחות שלנו חזקים יותר.

אוהבת, שרה

הזום יתקיים בשעה  *21:00*

ע"י ארגון נשי ובנות חב"ד צפת

הפיצו לנשים נוספות

קישור לזום

בימים חמישי ושישי התקיימו השיעורים הקבועים עם מירי שניאורסון, ששילבה בנושאי השיעור גם דברי חיזוק לאור המצב. ביום שני קיימנו מפגש זום בהשתתפות כל המתגברות שחלקו תחושות זו עם זו. רבות הזקוקות לעזרה או מעוניינות לעזור שיתפו בנושא, ולאחר מכן גם שמעו דברים מיוחדים מפיה של הרבנית סימה אשכנזי שתחי'. מפגש זה ייערך מעתה בקביעות מדי יום שני!

ביום שני במפגש דיברה גם פרופ' אילת דונסקי – ראש ביה"ס למדעי הספורט והתנועה במכון וינגייט ומומחית לפעילות גופנית ובריאות בגיל המבוגר. פרופ' דונסקי העניקה כלים וטיפים חשובים לשמירה על שגרה בריאה בימים מתוחים.

מזכירים שוב שכל התכנים זמינים לצפייה גם בערוץ של נפלאות – מוזמנות!

לצפייה בשיעורים

שליחות מלחמה

דריכות נשמה

אין זמן, אין רצון, אין מצב

מצטערת שאני פנויה רק עכשיו.

כל כך הרבה מחשבות על

המלחמה הפתאומית

גם את מרגישה שינוי תדמית?

רגשות של כאב מתערבבות עם תקוה

תסכול יחד עם אהבה

הרגשה כאילו כלום לא ברור

רצון אמיתי שיגמר הסיפור.

רגע, אני לא מבינה

ולא רואה את כל התמונה..

אך יודעת ש

*אימונים* דורשים *אמונה*

ו- *אמונה* מגיעה לאחר *אימונים*

דווקא עכשיו כשהמצב נראה איום ושחור,

דווקא עכשיו מתגלה האור!

אנו עם שאין כמותו בעולם

אנו עם שהוא סמל לעולם

אנו עם המחולק להמון עדות וזרמים

ורק העם שלנו- מתמסרים לילות כימים

אברך הכולל אי שם לומד

ובכח התורה, חייל לוחם ועומד

במרכז השכונה ילדים ממלמלים

פרקי תהילים

ואז שומעים שחזרו על אויבינו פצצות וטילים

בזכות ציצית קולטים שהחייל יהודי

וכך הוא ניצל באופן מיידי.

ועוד מאות סימני אהבה בין כל היהודים-

כי יהודי הוא הודיה! לה' אנו מודים

וניסים על הדרך והמון תפילה

(תסכימו איתי) העם דורש ג-א-ו-ל-ה!

וידוע שמרובה מידה טובה ממידת פורענות.

אם החושך כל כך מציק ומוזר,

אז הגאולה שבפתח? אור עצום ויקר,

אה יקר?!

זו בדיוק הסיבה

שאור הגאולה עדיין נחבא,

אז בואי נפעל יחד גאולה?

כן, באמת שאת יכולה

עם מילה טובה ותחושת ביטחון

נשיג בשלימות ניצחון.

נצחון שיקרה בקרוב ממש

ניצחון שיסתיים בבית המקדש.

להשתמע ולקום לשופרו של משיח.

מייחלת, שרה

חוטפים רגעים של "הקהל"

שבוע של סוף שנה, וכבר אפשר לחוש באוויר את ההתרגשות לקראת השנה החדשה שניצבת בפתח. רחבת הפלאזה מלאה במזוודות, ובכל יום מגיעות עוד ועוד קבוצות של נשים ובנות לסעוון סעוונטי. עזרת הנשים כבר מלאה, וככל שעוברים הימים הצפיפות בתפילות הופכת להיות מורגשת יותר ויותר. כבר קשה להבחין אם רעש ההמולה וקולות הלימוד שלא פוסקים לרגע מגיעים מלמטה או מעזרת הנשים. כל מי שנכנסת נדבקת מיד בלהט הלימוד, ובכל פינה וספסל אני רואה קבוצות נשים ובנות המתוועדות בענייני היום ובאופני ההכנה לקראת ראש השנה.

בסימן סיומה של השנה המיוחדת, שנת ׳הקהל׳, החלטנו להפוך כל התאספות של נשים ובנות ל'מפגש הקהל' בהוספה ביראת שמים. בכל מעגל של לימוד או התוועדות ואפילו בחדר האוכל של ארגון אש״ל – הכנסת אורחים הפועל במסירות למען האורחות של הרבי – יש מישהי שקמה ומכריזה ״זה הקהל״. על מנת לנצל את הרגעים האחרונים של השנה עד כמה שאפשר. בסיום התפילה הזדרזנו כולנו לכתוב פ"נ לרבי. המחשבה על כך שהרבי יעורר ויחשוב על כל אחד ואחת בזמן התקיעות, מעבירה בי רטט. אני משתדלת להזכיר את כל הקרובים והמכרים, להביא לרבי גם את אלו שעדיין לא זכו להגיע.

גילו ברעדה

ראש השנה נכנס. החזן מתחיל בתפילה, תפילת הימים הנוראים. אני מודה לרבי על הזכות שלי להיות כאן, במקום ובזמן הכי קדוש. החזן מנגן את הקדיש בניגון של ימים נוראים יחד עם כל הקהל שמצטרף, מרגישים באוויר את הכתרת המלך. הזמן עובר מהר מאוד, בין התפילות וסעודות החג אני מנסה להכניס כמה שיותר פרקי תהילים ולהמעיט כמה שאפשר בדיבורי חול. יום שני של ראש השנה, היום נזכה לשמוע קול שופר. הגיע הרגע, מתחילים ב׳סדר ניגונים׳ לוהט כהכנה לתקיעות. כל החסידים מחכים ומצפים לשמוע את קול השופר מפי המלך, הרבי. רגע של ציפייה עזה והשתוקקות לחזות תיכף ומיד בהתגלות. לקראת מנחה של היום השני כל אחת מחפשת לה מקום טוב להתמקם בו לקראת ההתוועדות הגדולה. 'סדר ניגונים' מתחיל, ואני ממש מרגישה את הרבי נמצא פה. אני מוחה דמעות, רואה סביבי עוד כמה כמוני… דורשות בלהט לזכות כבר לראות בעיניים גשמיות. מוציאים את החג בתפילת ערבית והבדלה, עם הרגשת שמחה וביטחון שעוד השנה נזכה לגאולה השלימה.

עשרת ימי תשובה. שנת תשפ"ד החלה, ואנחנו מתחילות בפריצת דרך חדשה לגאולה. לקראת יום כיפור, היום הקדוש בשנה, הלימוד של כולנו צובר תאוצה. הודות לארגון ׳אחות התמימים׳ בראשות הרבנית יפה קדוש ובשיתוף פעולה עם ׳בית מדרש לנשים׳, בראשות הרבנית אריאלה בן חיון מתקיימים מדי יום שיעורים והתוועדויות מרתקות במיוחד עבור אורחות המלך. מרגש ללמוד ולדעת על גילוי ה׳יחידה׳ שבנפש וההתאחדות הגמורה שלנו עם הקב"ה ביום זה. פה מצליחים להיכנס ליום הקדוש בתחושה של שמחה ורוממות, עם ביטחון גמור כי כבר נחתמנו לגאולה. לצד האירועים הגדולים, כמידי שנה, נפתח בימים אלו עבור אחיות התמימים מבצע "חבל על הזמן" של לימוד מעמיק אודות נושאים חמים מהשטח. המבצע סוחף את כולן, ובנות נשארות שעות רבות נוספות בסעוון סעוונטי במטרה להספיק ללמוד כמה שיותר. השנה חוברות הלימוד התחלקו לשניים, ועסקו בדבר מציאותו של מלך המשיח והתגלותו בדורנו. בתור חסידות חב״ד, אין כמו לימוד שמחדיר ומחדד לנו את העניינים של משיח והתגלותו, ובמיוחד כשנמצאים כאן בבית מדרשו של נשיא הדור.

ערב יום כיפור. בסיום תפילת שחרית עמדו נשים וחילקו ׳לעקאח׳ לכל מי שביקשה. כל אחת שביקשה וקיבלה, זכתה גם לאיחול לבבי של "אני אתן לך לעקאח, ושהקב"ה יתן לך שנה טובה ומתוקה". בחוץ חיכה לנו המראה המוכר של מאות קופות הצדקה שהתמימים תלו. כפי מנהגו של הרבי, הכנסנו מטבעות רבות ככל האפשר ממה שפרטנו מראש. הרעש החזק והצליל של שקשוק המטבעות אחת בחברתה בטוח שישברו את כל הקליפות. יחד עם בליל הצעקות והקולות של האנשים מסביב – המראה שואב ומהפנט. אנחנו מתנתקות בכח, מזדרזות ללכת לאכול סעודה מפסקת ולהתארגן לקראת החג שמתקרב.

יום כיפור, נכנס החג. אנחנו עומדות בתפילה מאחורה, נרגשות. כל התפילה מלאה בקטעי שירה וניגון, ושוב אני חושבת על הזכות הגדולה שלי להיות פה. מיד בסיום התפילה אנחנו הולכות לישון, לצבור קצת כח לפני היום הבא. אני קמה מוקדם בבוקר, ממהרת לסעוון סעוונטי ומופתעת למצוא אותו מלא. מוצאת לי מקום בעמידה מאחורה, יחד עם כולן ויש מקום לכולן. עוד תפילה ועוד מוסף, ״עלינו לשבח״ ו״ברכת כהנים״. הזמן עובר מהר וכמעט שלא שמים לב. יש הפסקה קטנה לפני מנחה ותפילת נעילה והתפילה החמישית והאחרונה הגיעה, ניתן להרגיש את גילוי ה׳יחידה׳ של הנשמה. כל השערים ננעלים, אפילו בפני המלאכים, נשארים רק אנחנו והמלך. נשים מכל הסוגים מגיעות, כולן צפופות יחד, מאוחדות בעצם. שאגת ״שמע ישראל״ ו״ה' הוא האלוקים״, וכל הקהל פורץ ב׳מארש׳ אדיר של ניצחון. אחרי צום ועמידה ממושכת, אי אפשר להסביר את העוצמה של הריקוד. הריקוד הסוער רק הולך וגובר, ריקוד של ניצחון שלא נגמר.

השיא: זמן שמחתנו 

חג סוכות מתקרב. ככל שהימים עוברים תחושת הקדושה והזכות לחגוג את הרגל במקום קדוש זה מתעצמת. מרגש לעבור ברחובות השכונה ולראות את הסוכות הרבות שנבנות לקראת החג. תוך זמן קצר, גם עזרת הנשים מתחדשת בסוכה מיוחדת שנבנית בקצה הפלאזה. תפילת החג עברה עלינו באווירה חגיגית ומיוחדת עם תוספות היום טוב ו׳הלל׳ שלם. בעת הנענוע של ארבעת המינים, כל 770 מתמלא בניחוח מרענן של מצוה. על הסטנדר של הרבי מונח סט של ארבעת המינים, באמונה עיקשת שגם כשלא רואים, הרבי פה. סעודות חג אכלנו אצל משפחות השכונה, שאירחו אותנו יחד עם האושפיזין בסוכה 🙂 בכל בוקר בימי חול המועד, נטלנו לולב בסוכה של הנשים. בכלל, התפילות בחול המועד עם חיות מיוחדת יותר מהרגיל. ׳יחי׳ לפני התפילה בניגון של ׳ושמחת׳, ותוספת של ׳הלל׳ שלם ו׳הושענות׳. בלילה, משתדלים ללכת לישון מוקדם, כדי להספיק כמה שיותר שעות שינה. קמים לפנות בוקר ומזדרזים להגיע לשמחת בית השואבה –  השיא של החודש מבחינתי. זה הזמן שאנחנו מקבלות בו חיות ושמחה לכל השנה. אכן, מי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה מימיו. אי אפשר לתאר או להעביר את השמחה שיש פה. מעגלים מעגלים של ריקודים, זוגות ובודדים. שמחה ואחדות אמיתית שפורצת כל גבול. בצד הנשים אנחנו עומדות ומוחאות, יודעות שהכפיים שלנו פועלות. השמחה לא מפסיקה עד הבוקר, ומחכים כבר ליום הבא שיבוא.

הושיעה נא!

הושענא רבה, שמחת בית השואבה מסתיימת מוקדם ורצים חזרה ל–770 לומר תהילים במניין של הרבי. בבוקר אוכלים קצת לפני התפילה, היום התפילה ארוכה עם הושענות. כולנו מגיעות מצויידות בערבות שקנינו מראש בדוכנים. לקראת החג 770 פושט צורה ולובש צורה חדשה. מנקים ומכינים את המקום היטב לעומס הגדול שעתיד להגיע. בזמן ההקפות יש הרבה רעש ובלאגן, אבל אף אחת לא מוותרת וכולן מנסות להישאר הכי קרובות. נכון, כמעט ולא רואים, ובקושי שומעים. ובכל זאת "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו!". בסוף ההקפות נפתחו מעגלים מאחורי עזרת הנשים, והשמחה הדביקה והכניסה את כל מי שעברה ליד. שמחת החג לא מפסיקה גם כשמגיעים עדכונים לגבי המצב הקשה בארץ ישראל. להיפך, כולם פותחים בריקודים סוערים ושירת "עוצו עצה ותופר" מהדהדת מכל כיוון לפרוץ מסכים בכוח השמחה ולהמתיק הדינים. אנחנו מרגישות היטב את האחריות שיש לנו בתור נשים, ומשתדלות להוסיף בשמחה ובביטחון גמור להבאת הגאולה. ספר התהילים מחולק בין כולן עשרות פעמים, ועם כל השמועות וחוסר הוודאות שיש, אנחנו משתדלות לנצל כל רגע שנשאר לנו בשמחה של החג.

ההתוועדות הגדולה הגיעה, הפעם ברגשות מעורבים. דורשות בתוקף את ההתגלות של הרבי, לא מוכנות לצאת משמחת החג למציאות הקשה שבחוץ. בצאת החג כולן יוצרות קשר עם המשפחה. ברוך השם, המצב קשה, אבל כבר יש גם בשורות טובות ומעודדות. בעקבות המצב, הרבה טיסות מתבטלות. כל אחת שנשארת פה מרגישה את האחריות שלה בתור נציגה של המשפחה, נציגה של העיר ושל כל הסביבה, להיות במקום הכי קדוש בעולם ולהשפיע על המצב שקיים בארץ. מתקיימות התוועדויות ושיעורים לחיזוק האמונה והביטחון, ועשרות נשים ובנות התעוררו והלכו לקנות תוף מרים בביטחון גמור שעוד ברגע זה נזכה ונגאל ונעלה לירושלים בשמחה ובהלל.

תם לו חודש השביעי שהשביענו בשפע רב, שניפגש מיד ב–770 בירושלים הבנויה ורבינו מלכנו משיחנו בראשינו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

לכניסה לזום

מערך ההתנדבות הרחב כולל סיוע מקצועי וכללי לזקוקות לכך, במגוון תחומים. בהם: סיוע בתחומי הטיפול (רגשי, פסיכולוגי, סוציאלי), ביצוע סידורים וקניות לבית, שינוע לכל צורך שהוא (מבדיקות שוטפות ועד מעבר לאירוח), ביקורים פיזיים וטלפונים, סיוע טכני או טכנולוגי לכל מה שנדרש ועוד.

צוות "נפלאות מתגברות" מרכז את כלל הפניות ומחבר בין העוזרים לנעזרים, כדי להבטיח שבעיקר בימים האלה – אף אחת לא תישאר לבד.

אם את רוצה להיות מחזקת ומתחזקת הכנסי עכשיו

אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו בכל צורך, גם אם אתם עצמכם לא זקוקים לעזרה אבל יודעים על מי שכן זקוק לה – וכמובן לתרום להמשך והרחבת הפעילות. כי בנפלאות כבר מנצחים יחד כל השנה!!!

לא מפסיקה לבקר 

שרה לא אוהבת את עצמה. רוב הזמן היא חושבת: 'כמה אני גרועה!'. יש בה מין קול קטן בתוך הראש, 'הקול המבקר' היא קוראת לו. היא חושבת שהוא טוב דווקא. 'כזו אני, מעבירה כל מחשבה ומעשה שלי דרך מסננת של ביקורת קפדנית'. הקול הזה מלגלג על כל מחשבה או רעיון שעולה בה. מסביר לה כמה המחשבה טיפשית. למה הרעיון לא ראוי. הקול הזה מסביר לה שוב ושוב, אחרי כל שיחה, למה היא הייתה צריכה להגיב אחרת. לומר מה שלא אמרה, ולשתוק איפה שכן דיברה. הקול ההוא, מסביר לה גם, כמה שהיא אמא גרועה – 'איך צעקת עליהם הערב! טראומות את עושה לילדים שלך! הם עוד יספרו את זה לפסיכולוגית שלהם, מסכנים'. גם על הזוגיות שלה יש לו הרבה מה להגיד. בכלל, עליה כאדם. הקול הזה הוא גם האמא של ייסורי המצפון הבלתי נגמרים.

אנה קרא איוונוב. פסיכולוגית קלינית, פותחת: 

קודם כל חשוב להגיד שביקורת עצמית מתמשכת לא קורית סתם. יש לכך כמה סיבות: ביקורת עצמית מתרחשת כי הנפש שלנו מרוויחה מזה משהו. הנפש שלנו חכמה באופני התגובה שלה. אם היא בוחרת באופציה של ביקורת עצמית כנראה שהיא מאמינה שהאלטרנטיבה גרועה יותר, באופן תת־מודע כמובן. ונסביר: הנפש שלנו מורכבת מהרבה רבדים. ברובד אחד הביקורת העצמית הזו פוגעת בי, אך ברובד אחר, לעיתים ביקורת עצמית גורמת להרגשה שיצאתי ידי חובת ביקורת, כמו שמדבר הרבי בשיחה על אליהו בהר הכרמל שקרא: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?" זאת אומרת שנוצר מצב שאישה גם פוגעת בעצמה וגם מרוצה כי מרגישה שיצאה ידי חובת 'חשבון נפש' לכאורה.

סיבה שנייה שגורמת לביקורת עצמית, היא שכך גדלה אותה אישה. לעיתים אישה שבילדותה נחשפה המון לדברי ביקורת, יודעת לחשוב על עצמה רק במושגים כאלו. הקול הביקורתי הוא הקול שהיא הפנימה מהסביבה, ובאמצעותו היא תופסת את עצמה.

שאלה שאני אוהבת לשאול את המטופלות שלי היא: של מי הקול הזה? למי הוא שייך? מי מדבר עכשיו?

סיבה נוספת: ביקורת עצמית, בכלל ביקורת, נובעת מתוקפנות.

מילה על תוקפנות: כולנו נבראנו איתה ולא בכדי. תוקפנות מדודה משרתת אותנו לטובה במקרים מסוימים, כמו במקרה שנדרש מאיתנו לעמוד על שלנו, או להיות אסרטיבים. יש אנשים שלא מסוגלים להפנות את התוקפנות החוצה, במקרה הצורך, ולהביע את מה שהם צריכים.

בעצם ביקורת עצמית מתמדת היא סוג של התעללות עצמית, בזה שהיא תוקפנות המופנית כלפי פנים. כמובן לא מדובר על הביקורת עליה מדבר הרבי הריי"ץ, ביקורת מאוזנת עליה הוא אומר: "היא תעמידך על הגובה האמיתי".

חשוב לי להדגיש שהדבר מאוד אינדיבידואלי כל אחת והסיפור האישי שלה. התשובות שלי הן כלליות ולא משקפות את המקרה והנתונים האישיים של כל אחת. אך חשוב לדעת שלכל אחת יש סיפור. הנפש לא טיפשה ולא עושה דברים סתם. תמיד יש סיבה, צריך פשוט להבין אותה.

כך נתקן ביקורת עצמית מתמשכת 

השלב הראשון הוא להקשיב לעצמנו, לראות מה קורה בתוכנו. אפשר גם לבדוק איך הסביבה תופסת אותנו זה יעזור לנו להבין את הדפוסים שלנו. זו לא חייבת להיות חפירה אל העבר. מה שחשוב הוא להבין את המנגנון. למשל: יש אישה ששמה לב שבכל פעם שהיא עצובה, והיא לא יודעת לקרוא לרגש העצבות בשמו, אז מתחיל אצלה המנגנון הפנימי של הביקורת העצמית, כי ככה היא מביעה את העצבות. אישה אחרת, תשים לב שהביקורת העצמית מתחילה בכל פעם שהיא עייפה או כשהיא כועסת על מישהו. כך מזהים את המנגנון ואז בוחנים: מה הוא משרת לי ולמה זה קורה. יש מנגנונים ברורים וקלים שאישה יכולה לזהות בעצמה. ויש מנגנונים מורכבים יותר שכדי להשתחרר מהם כדאי להיעזר באחרים – חברה, בעל, משפיעה או מטפלת רגשית.

השלב הבא הוא להבין שלא מגיע לי לספוג את קיתונות הביקורת העצמית הזו. יש דימוי פנימי כזה לחלק מן הנשים, האומר ש: 'לי מגיע לקבל על הראש'. הוא נמצא בתת־מודע כמובן. אז צריכה להיות הכרה פנימית בכך שלא מגיע לי! אין אדם שמגיע לו לספוג את זה ברמה היומיומית. ומשם להגיע לרצון שזה יפסק. צריך זיהוי של המצב, ורצון שיהיה אחרת.

חווית ילדות

מוריאל יודקביץ, פסיכולוגית חינוכית, מסכימה ומוסיפה אפשרות אחרת:

ביקורת עצמית גבוהה מגיעה מהילדות. זאת אומרת, ילדה שגדלה במשפחה ביקורתית ושומעת רוב הזמן דברי ביקורת תגדל להיות מבוגרת המבקרת את עצמה הרבה. הורים שמבקרים עושים זאת בדרך כלל מתוך תחושת חוסר ביטחון עצמי. תחושה חזקה שהם לא שווים שום דבר. ואז נולדת הילדה, והיא כמו דף חלק – סופגת ושומעת הכל, את כל דברי הביקורת, ומאמינה להם. וזה חודר לתוכה והופך להיות המציאות עבורה. החוויה שלה היא כזו של: 'למה שמישהו יעריך אותי? אני הרי לא שווה כלום'. זה מביא גם לידי קורבנות, הילדה חשה שהיא קורבן בגלל שביקרו אותה כל כך הרבה, וזה מכאיב.

יכול להיות גם שלא הייתה ביקורת בבית והביקורת העצמית נובעת מקשיים שהיו בחברה. אך אם חיי החברה תקינים ובבית לא ראו את הילדה כפי שהיא באמת, והיא לא קיבלה כלים לצמיחה אז היא תגדל להיות אשה עם הרבה ביקורת עצמית.

לפעמים הורים מרגישים שהם נותנים את המקסימום, ועושים הכי טוב עבור הילדה אך הילדה מרגישה שלא ראו אותה או שהיא לא קיבלה את המענה שהיא צריכה. הסיבה לזה היא שההורה לא מצליח לנתק את הילד ממנו ולהפריד את הצורך האינדיבידואלי של הילד מהצורך שהוא ההורה רואה כנכון. ההורה לא מספיק תופס את הילד כשונה ממנו.

אני אוהבת לתת תרגיל להורים בו הם נדרשים לשאול את הילד/ה: איך את/ה יודע/ת שאמא אוהבת אותך? ילד אחד יגיד, "כי אמא מחבקת ומנשקת אותי", ילד אחר ידבר על המתנות שהוא מקבל מהוריו, וילד שלישי יגיד "כי אמא מספרת לי סיפור"… כל ילד והצורך שלו. יכולים להיות עשרה ילדים לאותה אם ולכל אחד מהם צורך אחר לחלוטין.

את התיקון לביקורת עצמית אני ממליצה לעשות בטיפול רגשי מקצועי. שם מפרקים את כל החבילות הכבדות של הילדות ועושים עבודה עצמית טובה. חוץ מזה, הכרת הטוב מאוד יעילה. לכתוב כל בוקר חמשה דברים שאני מודה עליהם. דברים קטנים כמו גינה יפה, או ילד שהצליח במבחן. ממש לנסות לראות את הטוב בכל דבר ולהודות עליו. ובעיקר – למצוא בתוכנו את הטוב ולתת לו מקום. להתייחס להצלחות שלנו.

כשהמנורה כבויה

לאה אפתית. זה לא שהיא שונאת את המשפחה שלה. אך היא גם לא אוהבת. היא מרגישה כלום ושום דבר. בעלה מצטער לראות אותה שוכבת במיטה רוב היום. פעם זה היה אכפת לה, הצער שלו. היום לא. "לפחות תאכלי" הוא מתחנן אליה. אבל זה לא מעניין אותה. לא התחנונים ולא האוכל. הילדים באים מתרפקים עליה, מספרים לה סיפורים מהגן ומבית הספר. פעם היה לה רגש אמהי שגרם לה לחייך אליהם, להקשיב ולהתעניין. היום היא נשארת עם מבט אטום, בקושי מסתכלת עליהם. מחכה שילכו. אין לה כח לכלום.

אנה אומרת:

זה ממש עצוב ודי נפוץ והרבה נשים עוברות את זה. הדבר המרכזי המאפיין את הדיכאון או הדכדוך הוא רפיון הידיים. משהו שמתנתק מהמציאות ונכבה. השכיבה במיטה וחוסר התזוזה פוגעים בתנועה, באכילה ובשינה. כאילו האשה אומרת: 'פוס משחק', אני שוברת את הכלים ולא משתתפת יותר. מה שקורה, זה שהנפש מרגישה שקורה משהו שהוא יותר מדי בשבילה ואז היא כמו מכבה את עצמה. כמו מחשב שמתחמם מדי ומכבה את עצמו. המחשב יודע לזהות שהוא צריך מנוחה ולכבות את עצמו. בני אדם לא תמיד יודעים לעצור באופן שהוא לא אקוטי, לעצור בזמן – כשיש איתותים, לכן לנפש אין ברירה והיא עוצרת הכל באופן אלים. המנגנון הזה בבסיסו הוא מנגנון לשימור עצמי. כמו המחשב שמכבה את עצמו כדי לא לקרוס. נכון שהתוצאה לא רצויה אבל ההגיון הוא שימור עצמי, הנפש במהלך הישרדותי אומרת: "אני לא משתפת פעולה יותר, אם אני לא אעצור יהיה גרוע ממש".

הרבה פעמים המנגנון הזה הוא השיא של המנגנון שדיברנו עליו בסיטואציה הקודמת, אם אני 'יורדת על עצמי' כל היום, הנפש שלי תגיע למצב שהיא תרגיש שהיא חייבת לעצור הכל.

עשו מחקר על ילדים שגדלים בסביבה לא בטוחה, מתעללת או מזניחה, מה שאפיין את אותם ילדים היה אפתיה. לא כעס או אגרסיה שהיינו מצפים לראות. היה נראה שלא אכפת לילדים. כי כשרע מידי הנפש אומרת "עד כאן". המחירים של זה אינם פשוטים, הנפש עושה זאת עבור שימור עצמי אבל זה לא באמת מה שקורה. הקול הפנימי המלקה, לא נכבה כשהאשה בדיכאון, להפך, הוא אף מתגבר: "תראי איזו אמא גרועה את! שוכבת כל היום ולא עושה כלום". זהו סבל נוראי.

אין חבוש מתיר עצמו

אישה שהגיעה למצב כזה כדאי מאד שתיגש לעזרה מקצועית ואם היא כבר במצב שאין לה מוטיבציה אפילו להיעזר כדאי שהקרובים שלה יפנו, אם זה נמשך מעל שבועיים. אם נחזור לדוגמה של המחשב, גם מחשב צריך לפעמים התערבות מבחוץ של טכנאי.

חשוב לי לומר שדיכאון אצל נשים הוא דבר נפוץ. יש תקופות בחיים שמועדות יותר לדיכאון כמו בזמן הריון, אחרי לידה, מקרה של מוות במשפחה ל"ע, תאונה, מעברי דירה או מצב משברי. באופן כללי, אין סיבה לסבול ככה. לפעמים יש אמירות מסביב של: "יא–ללה תקומי, תלמדי חסידות זה יעשה לך טוב". זוהי תגובה לא אמפתית שאינה מסייעת. כי יש מקרים שלימוד חסידות כבר לא מסייע. לא סתם יש בהלכה למשל את הגדר של 'שוטה' וההתייחסות אליו בהלכה מראה שמצב נפשי משפיע על היכולת של האדם ללמוד תורה ולקיים מצוות.

באופן כללי, כדאי שהסביבה תהיה כמה שיותר אמפטית, תומכת, מכילה ומלטפת. דיכאון הוא מצב של "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ובאמת נדרשת עזרה מקצועית, יש מכתבים של הרבי מה"מ ששלח אנשים במצבים נפשיים מסוימים למטפלים, בשנים שבהם טיפולים אלו לא היו נפוצים ומקובלים כמו היום. כשאשה בדיכאון הולכת לטיפול זה כבר תחילת ה"להתיר עצמה מבית האסורים", עצם הנכונות ללכת היא תחילת הריפוי. זו עבודה להקים את עצמך, להודות שיש כאן בעיה ואת מוכנה ללכת ולטפל בה, ולדבר את כאבי הנפש עם המטפלת.

ושוב חשוב לי להדגיש: דיכאונות אצל נשים זה דבר שקורה, נשים מועדות לזה בעיקר בתקופות מאתגרות. זה בסדר וזה קורה. זה לא אומר עלייך שאת חריגה או שאת לא בסדר. השם ברא את הדיכאון וברא לו פתרון – הרבה עבודה שהיא אפשרית.

כבר לא טובעת בים הדיכאון

מוריאל מביאה עוד נקודת מבט:

דיכאון יכול להיגרם ממשבר או מטראומה שאני לא מצליחה להתרומם ממנה. ישנם שני סוגים של דיכאון: דיכאון גלוי ודיכאון סמוי. מה שעוזר לצאת מדיכאון הוא טיפול ממוקד. הטיפול הכי טוב הוא לחפש משמעות. יש סיפור על אישה בדיכאון שהגיעה ליחידות אל הרבי, והרבי יעץ לה להסיח דעת מהמחשבות ולהתמקד בשליחות שהיא עושה. שמעתי אישה שהייתה בדיכאון ומספרת שהמשפיעה שלה אמרה לה לקום ולערוך התוועדות אצלה בבית. היא חשבה: 'מה התוועדות, אני בקושי קמה מהמיטה'… אך היא קמה ועשתה התוועדות וזה עזר לה. המשפיעה ידעה שהיא אוהבת לארגן התוועדויות – שזה משהו שמסב לה הנאה. משמעות יכולה להיות בכל דבר, להסתכל על אחד הילדים ולומר: "אני רוצה לזכות להיות בחתונה שלו, אני עושה הכל בשביל זה". למצוא כישרון שיש לי ואני נהנית לפתח אותו.

יש מושג שנקרא: "גשר מאחד" שהוא ראשי תיבות של שבעה גורמי חוסן שעוזרים לנו להתקדם ולצאת ממצב של דכדוך:

ג – גשמי. כל דבר גשמי שעושה לי טוב. אכילה, שתייה, שינה. ספורט עושה פלאים להרגשה הטובה. אוכל – עדיף בריא, אבל אם קוביית שוקולד זה מה שמשמח אותך, תאכלי קוביית שוקולד. מקלחת חמה.

ש – שכל. למצוא איפה את יכולה לחשוב עם השכל. לנסות למצוא סיבה כלשהי לכתוב כל בוקר איפה טוב לי.

ר – רגש. לזהות רגשות ולהביע אותם. הזיהוי הוא חשוב. לפעמים עייפות מתמשכת יכולה להתפרש בטעות כדכאון.

מ – משפחה. תמיד טוב להיעזר בקשר משפחתי למי שיש משפחה תומכת.

א – אמונה. להתחבר לאמונה פשוטה שיהיה טוב.

ח – חברה, חברות. לצאת עם חברות. אם אני חברותית, דיכאון מנתק מהחברה ומשפיע עליי חזק באופן שלילי.

ד – דימיון. לקרוא ספרים, לברוח אל עולם הדמיון והסיפורים. לחשוב מה עושה לי טוב – לטייל בטבע? קפה עם חברה? ולבצע מיד, לא לחכות, זה יעזור לצאת מהמקום המדוכדך.

פגועה ללא הפסקה 

בלילה, בעיקר בלילה, אז המחשבות משוטטות להן חופשי, כועסת דנה מאוד. אחותה הגדולה פגעה בה במשך שנים. 'ממש התעללות רגשית' היא חושבת והלב שלה דופק שוב בזעם. רופא השיניים אמר לה שרואים על השיניים שלה שהיא חורקת אותם בלילה. כי בלילה היא חולמת חלומות מתסכלים וביום היא חושבת שוב ושוב על מה שאחותה עשתה לה, מזינה את המחשבות הללו במעגל אינסופי. היא מדמיינת, שוב ושוב, איך היא עומדת מול אחותה, עונה לה. כועסת עליה. מטיחה בה את כל הפגיעות שפגעה. מדמיינת את אחותה מתביישת. בפועל היא לא מעזה לעשות כלום. מפחדת מידי. אבל בפנים? בפנים למחשבות העלבונות והכעסים, חיים משל עצמם, והם מפכים בזעם הולך וגדל. היא רוב הזמן פגועה וכועסת. פגועה וכועסת.

מוריאל אומרת: "אני שומעת שהיא מאוד פגועה מאחותה. נשמע כמו התעללות רגשית. קשה לי לענות ככה כשאני רק שומעת תיאור של הסיטואציה. אם היא הייתה מולי, הייתי שואלת הרבה שאלות, כמו: איך מערכת היחסים עם אחותה כרגע? האם יש אפשרות לשוחח עם אחותה על הפגיעה? הייתי מנסה לאזן את הפגיעה על ידי טיפול נרטיבי. הכוונה היא: לשנות את הסיפור שאותה אישה מספרת לעצמה על ידי ההבנה של כל המכלול. למשל: יכול להיות מצב שההורים עסוקים והם משאירים את הילדה שלהם עם אחותה הגדולה שהיא בעצמה ילדה ולא מסוגלת לספק לאחותה הקטנה את כל צרכיה הרגשיים. או שהיא אחראית על עוד ילדים והיא לחוצה, או שאין לה כח לטפל כי היא צעירה כאמור. אז צריך להבין את המכלול של הסיפור ובתוכו לנסות להבין את המקום של השני.

אם מדובר בבעיה אישיותית של האחות והיא פוגעת באותה אשה עד היום, אז אולי כדאי להתרחק ולא לנסות לרדוף אחריה ולשמור על הקשר בכל מחיר.

אם לאחותי יש קושי נפשי אני צריכה להבין שלא מגיע לי שיפגעו בי ולהגן על עצמי מפניה. וגם להבין שמה שחוויתי הוא לא באשמתי. תובנה חשובה נוספת שעוזרת היא: ׳לא כולם נגדי, כל אחד בעד עצמו׳. יכול להיות שאחותי הייתה בהישרדות או בתוך קושי מסוים והיא הוציאה את הרגשות הקשים שלה שעלו מתוך הקושי – עליי.

גם כדאי לבחון האם מדובר בדפוס שלי. האם רק מאחותי אני נפגעת? או מכל אחד? ואם אני נפגעת מכל אחד בקלות אז משהו בי דורש שינוי של איך אני מתבוננת על החיים.

פוגעת בעצמי

לדעתה של אנה, השאלה היא איך וכמה הפגיעה משפיעה לדנה על חיי היום יום. האם זה בראש שלה כל הזמן, האם זה מפריע לה בתפקוד היומיומי? אלו שאלות שצריכות להישאל.

"אני חושבת שיש פה שני חלקים, אומרת אנה, "כמו בסיפור על שמעי בן גרא שקילל את דוד. מצד אחד, ברור שהשם שלח אותו. ודוד הבין שזהו מסר מהקדוש ברוך הוא. האם זה פתר את שמעי מעונש? לא, הוא הוצא להורג. ישנם שני מהלכים, קודם כל המהלך הפנימי ביננו לבין עצמנו. אם זו פגיעה ישנה בת עשור, קרו מאז הרבה דברים בחיים – אז מה משאיר אותי שם? צריך להבין מה קורה לי ולמה אני עסוקה בזה כל כך.

אלו מקומות שאם את לומדת חסידות את יכולה לעשות עבודה פנימית בינך לבין עצמך. פגיעה היא בעצם תגובה לסיטואציה. כל סיטואציה יכולה לזמן כל מיני תגובות ופגיעה זו אחת מהן. במקביל לעבודה הפנימית, אני יכולה לנסות לדבר עם אחותי, אם מתאפשר, לנסות להבין את הסיטואציה מהצד שלה. כמובן שישנם סוגי פגיעות עמוקות הרבה יותר שהן משפיעות על הנפש בצורה עמוקה ומטלטלת עד כדי שמשהו בנפש משתנה. ככה השם ברא אותנו שפגיעות חמורות מסוימות מטלטלות את הנפש חזק. ואז התהליך והעבודה העצמית לא יספיקו ויש לגשת לאשת מקצוע (כפגיעות פיזיות למשל).

ישנם מצבים ומערכות יחסים, שיכולה להיות לנו פנטזיה לגביהם, שיהיו בהם תיקון ודיבור על מה שפגע. הפנטזיה הזו לא תמיד מציאותית. לא תמיד מי שפגע בי מוכן לקבל את זה שנפגעתי ולדבר איתי על זה. במקרים כאלו כדאי להבין שזוהי המציאות ולקבל אותה כמו שהיא. לקבל החלטה האם אני רוצה להמשיך לחיות את הפגיעה או לא. בעצם העובדה שאני ממשיכה להחיות את הפגיעה אני פוגעת בעצמי.

מפסיקה להתבוסס

איך עושים את כל זה?

שלב ראשון הוא להבין מה משאיר אותי שם. מה הנפש שלי מרוויחה מזה.

השלב השני הוא להשלים עם המציאות. לזכור שמה שקרה קרה והחיים ממשיכים.

לפעמים אדם ממשיך להתבוסס בעלבון והוא מעדיף שלא לעשות את העבודה הנדרשת על מנת לצאת מחוויית הפגיעה, כי הוא חושש שאם הוא ישלים עם הפגיעה כל השנים שהוא חי את הפגיעה יהפכו אותו למגוחך. למשל: אם לא דיברתי עם אחותי יותר מעשור, ועכשיו אני אבין מה קורה שם, ואשלים עם המציאות ואף עם אחותי, אז מה זה אומר עליי שלא דיברתי עם אחותי כל כך הרבה שנים? שטעיתי כל כך הרבה זמן? זה מחיר לא פשוט לשלם, וכדי לפתור את זה צריכה להיות הרבה חמלה עצמית. חמלה עצמית אומרת: זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הפגיעה  במשך כל השנים, והיום אני במצב שבו אני מסוגלת לעשות עבודה ולהשלים עם המציאות.

עוד סיבה שיכולה לגרום להתבוססות של שנים בתוך פגיעה מסוימת היא איזשהו רצון לא מודע ולא אפשרי שמישהו ימחוק את הפגיעה, ימחוק את מה שהיה. שתהיה מציאות אחרת. לא מוכנים לקבל את מה שקרה. וההשלמה היא להסכים לקבל שמה שקרה – קרה!

פרספקטיבה אחרת על המצב

יש מאמר של הרבי בשם "ונתת ליראיך נס להתנוסס" תשל"ו, בו הרבי מסביר שבדורנו נגמרה עבודת הבירורים, ונשארה רק עבודת הניסיונות. מה הכוונה? הדור שלנו הוא יחסית דור של שפע וטוב. ברור שאנו לא מתעלמים מהמצב בארץ הקודש ולצערנו עדיין יש אסונות קשים וצרות לעם ישראל לא עלינו, אבל ביחס לדורות הקודמים אשר היו עסוקים כל הזמן בהישרדות יומיומית של רעב, פוגרומים, התנכלויות של שלטון רשע וכולי. הדור שלנו, למרות כל מה שאנו רואים ונחשפים אליו, חי בתקופה הרבה פחות אלימה, זה מבוסס מחקרית. די לראות את הזעזוע העולמי מהזוועות שנחשפו מהטבח הנורא שחוללו הערבים ימ"ש ביישובי עוטף עזה – העולם של היום לא רגיל למחזות שכאלה! זה קורה כהכנה לגאולה שאז יהיה שפע. ההבדל בין עבודת הבירורים לעבודת הניסיונות הוא כמה המציאות מעורבת בזה. לדורות הקודמים הייתה עבודת הברורים עם המציאות שלא הפסיקה לאתגר. עבודת הנסיונות של הדור שלנו, אומר הרבי, זו עבודה פנימית. בלשון הרבי: "עמד דבר להעלים ולהסתיר" כל העבודה היא על זה שיש מחסום בנפש שלי שמסתיר ממני את האור האלוקי. ממש רואים שזה אחד לאחד מה שהרבי אמר, הדור הזה הוא דור שעיקר ההתמודדות שלו היא התמודדות עצמית בינו לבין עצמו.

אנחנו הדור השביעי ויש לנו הרבה כוחות אבל גם התמודדות מאוד ספציפית. יש כאלו שיגידו שזוהי התמודדות קלה יותר, אני חושבת שזו התמודדות קשה יותר. למשל: בעולם המערבי שיש בו שפע גשמי, יש עלייה מתמדת במספר הדיכאונות וההתאבדויות. ואילו במדינות עולם שלישי, בהן יש רעב ואנשים נאבקים על הקיום, מספר מקרי האובדנות שואף לאפס.

אני רוצה לסכם ולומר, שה'ובכן' מכל מה שאמרתי הוא, שאנחנו צריכות לעשות עבודה עם עצמנו. לזהות מתי זה גדול עלינו ואנחנו לא מצליחות לבד. ואז אנחנו בבחינת "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ולפנות לקבל עזרה מקצועית. אין שום בושה בלקבל עזרה ולצאת מהגלות הפנימית לגאולה פרטית אמיתית.

באדיבות מגזין עטרת חיה

תמיד לא הבנתי איך יתכן שיבוא משיח בהיסח הדעת,

הרי תיהיה מלחמה של גוג ומגוג

והרבה סימנים מבשרי טוב.

בוודאי נרגיש קרבתו באוויר

ונראה במימוש כל הנבואות והמדרשים.

וודאי,

נשב ונתכונן כל הימים,

נרבה בתפילה ונעשה רק מעשים טובים.

נכין הבית כמו ליום של חג

ונדאג גם לבגד שיהיה מוכן.

לא דמיינתי,

דעת שלא יכולה לחשוב – להכיל את עוצמת הכאב

נפש מבולבלת חרדה –לא תדע יום מה ילד.

תעדיף אז הדעת לא להיות לא לדעת

להיות מין אוטומט בלי לחשוב כמעט.

נכנסו למין מרתון של שגרת מלחמה

משתדלים להרבות בזכיות ותפילה,

לעשות מה שאפשר במציאות המוזרה.

לחשב יציאה לפי זמן ההתגוננות והמרחק.

ולהשתדל לתת לילדים מרחב למרות כך.

שמים רק מבטיחנו בבורא עולם

שממנו הכל וחשבונתיו לא נדע.

יודעים שגם בפעמי גאולה

ידינו בידו, והוא מוביל אותנו בדרך הנכונה.

ומבין שיירי הבינה נרבה בתחינה,

שישמור ה' עלינו ועל כל עמו,

יראה לכולם נסיו וחסדו

במהרה אחשינה נזכה לגאולה

בקרוב ישמעו אזנינו בן דוד בא.

נח

מבול

מגדל בבל

דור הפלגה

הכול.. רק לא נח

תשפ"ד

מבול טרדות

הפגנות

מלחמה

צער וכאב

שוב הכול… רק לא נח.

איך יוצאים מזה?!

איפה המנוחה הזו?

מאין המזור לנפש הפצועה?

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה"

תיבה= מילה

בואי אל אותיות התיבה והתפילה

הוסיפי עוד מעשה טוב

המשיכי את מעגלי החסד

בואי!

את וכל ביתך!!

בחיבור אמיתי שלם ומושלם.

חיבור לתורה 👑 חיבור בעם 👑 וחיבור לארץ ישראל.

"והחוט המשולש לא במהרה ינתק"

ובעז"ה ננצח!!

🕊️

שנזכה למנוחת הנפש והדעת בגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד!!

🕊️

שבת של שלום ובטח

אסתי פרקש