מה בין יעקב לעשיו?
בפרשת תולדות מסופר על לידתם של יעקב ועשיו.
התורה מספרת על כך שיעקב אהב את עשיו "כי ציד בפיו" כלומר: עשיו היה סוג של אישיות מניפולטיבית.
ורבקה אהבה את יעקב בשל תמימותו הטהורה שנשתמרה גם בבגרותו ..
התורה פותחת חזית עם נושא מאוד רגיש בחיינו.. "העדפה של ילד אחד על פני אחיו והפוך"..
התורה נכנסת לעובי הקורה בייחס של רבקה ויצחק כלפי ילדיהם עשיו ויעקב ומגלה לנו מה היו נטייתם של הורי יעקב ועשיו וכיצד נטייה זו השפיעה על זהותם של יעקב ועשיו.
עשיו ירש ולמד מאמו את התכונה הכל כך בסיסית והראשונית בחיי היום יום להתמודד עם אתגרי החיים והניסיונות שהם מזמנים עבורנו גם כשנראה שהמצב הוא בלתי אפשרי..
רבקה גדלה בחרן אצל לבן ובתואל מה הסיכוי שלה לא לגדול ולהפוך לנערה בסיכון?
עשיו נמשך לעולם וכל מה שהוא מזמין עבורנו. מבחינתו הדרך להתמודד עם אתגרי החיים הנה דרך למידת והפנמת המסרים שהעולם מעביר אלינו ומציאת שפה שבה ועל ידה האתגרים הופכים למעצימים ועל ידם גדלים ומתחשלים.
יעקב לעומתו הבין שהעולם מסוכן עבורו ולכם יש למצוא את הדרך להישמר ממנו על ידי שימור התמימות בה אופיין מלידה
את זאת הוא ירש ולמד מאביו שנקרא וכונה בעקבות פרשת העקידה "עולה תמימה" על שם כך שלא הרהר אחרי אביו ואחרי בוראו.
במילים אחרות: הילדים יעקב ועשיו ירשו ולקחו כל אחד תכונות אופי מהוריהם אליהם נמשכו בטבעם..
יצחק אהב את עשיו כי לנגד עיניו גדל ילד שמתמודד עם אתגרי החיים ונסיונות, כך שמבחינתו עשיו מהווה מושא להערצה..
יצחק נמשך לתכונות אופי של אדם המספר על התמודדות ואומץ אל מול אתגרי העולם. הוא גדל בבית שחינך וגידל על קירוב של כל אדם אל בוראו ויוצרו, כך שאך טבעי מבחינתו לאהוב את עשיו..
רבקה לעומתו סלדה מעשיו וממה שהוא ייצג. רבקה רואה בעשיו את ייצוגם של אביה ואחיה לבן הארמי. רבקה שגדלה בבית עם פוטנציאל לנערה בסיכון סלדה מאתגרים. היא נמשכה לתמימות ויושר פנימי כפי שהשתקפו באישיותו של יעקב.
העדפה בזוגיות:
סיפורם של האחיות רחל ולאה שנישאו ליעקב משקף יותר מכל את משמעותה של העדפה של האחד על פני השני.
מחד, יעקב לא מסתיר את אהבתו המועדפת לרחל: "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת".
אך מצד שני לאה חשה שאינה אהובה יותר כשרחל נכנסה בברית הנישואין עם יעקב (על פי פירוש האור החיים הקדוש): "וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה."
ואז מגיעה ההשלכה: "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי".
התחושה הראשונית של בן אדם המשתוקק לחוש אהוב לא מתקיימת.
ואז הוא תר בכל דרך אחר ההכרה לה הוא זקוק, במקרה של לאה זה בא דרך הניסיון לקבל את תחושת האהבה הראשונית לה היא זקוקה מיעקב, דרך העמדת דור ישרים העמדת משפחה בהולדת בנה בכורה ראובן בנה ובכך היא הופכת לאם ויעקב לאב.
וכך נמשכת הסגה בן אחר בן כל ילד מקבל את שמו על פי משמעות הסבל אותו חשה לאה כשנואה.
בלידת שמעון מתואר סבלה כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן".
ובלידת לוי מתואר סבלה כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".
רק בלידת הבן הרביעי קורה משהו בחייה של לאה, בלידת יהודה מתארת לאה את מצבה כך: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְהוָה עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת".
כאן לאה חשה צורך להודות ל-ה' יתברך על מה שיש לה, למרות שאת תחושת האהבה נזקקה להשיג דרך לידת ילדים והקמת השבטים, מתוך הבנה לחשיבות העצומה בהעמדת 12 השבטים. שהיוו נדבך משמעותי בחייו של יעקב ובחייהן של האמהות הקדושות כמטרת על, הן ראו את העמדת השבטים מיעקב כדור המשך לעם ישראל כולו, כפי שאכן בא לידי ביטוי ב-12 השבטים עליהם מתבססת חלוקת עם ישראל על סוגיו וגווניו לדורותיו.
ואז מתואר בשני מילים התרחיש הבא: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת". לאה כבר לא חשה צורך להתמודד, להשיג ולרדוף אחר ההכרה לה היא זקוקה, היא מרגישה שיחס יעקב אליה משתנה והאי זוכה להכרה אותה היא משיגה כאמור דרך הולדת ילדים.
כאן מתעורר הצד הרדום, רחל רואה את השינוי שחל במעמדה של אחותה בעקבות לידת 4 ילדים מ-12 השבטים מלאה, והיא מתקנאה בה, אמנם קנאה חיובית בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה", כפי שרש"י מפרש על הפסוק: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי".
וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ – " קִנְּאָה בְּמַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים, אָמְרָה: אִלּוּלֵי שֶׁצָּדְקָה מִמֶּנִּי לֹא זָכְתָה לְבָנִים) ב"ר ע"א,'ו(..
ואז מגיע הסיפור הבא: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". (בראשית ל'ה, פס' י"ד-ט"ו).
ראובן בנה של לאה יוצא לשדה ליום עבודה שגרתי, כשהוא שב הביתה הוא חושב על אמו ומחליט לשמח אותה, הוא קוטף לה מצמח הדודאים.
כשרחל רואה זאת היא פונה ללאה בבקשה לחלוק עמה בדודאים. כשלאה שומעת זאת היא מתריסה בפני רחל ומתלוננת בפניה על כך שלא רק שלקחה ממנה את יעקב בעלה אלא כעת באה היא לבקש את פרח הדודאים שהביא בנה ראובן מן השדה?
רחל שותקת ואף עונה ללאה בנימת התנצלות: "וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".
ה' יתברך רואה זאת ומיד כותבת התורה: " וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ" (בראשית ל', כ"ב).
ורש"י על אתר כותב: וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל – זָכַר לָהּ שֶׁמָּסְרָה סִימָנֶיהָ לַאֲחוֹתָהּ .
וכאן עולה לה השאלה: למה דווקא כאן מזכיר רש"י את העובדה שה' זכר לרחל את הסימנים שמסרה לאחותה הרי היה נכון לגמול לה על כך כבר בתחילת נישואיה עם יעקב ומדוע התעכב ה' בלפקוד את רחל רק לאחר סיפור הדודאים ולגרום לה צער כל כך הרבה זמן ואף להביאה לקצה גבול היכולת האנושית בהתבטאותה: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"?
ההסבר לכך נעוץ בעובדה שרחל אמנו בוחרת להמשיך באותו קו של הכנעה ושפלות וענווה אנושית בהחלטה עקרונית: אני לא פוגעת או מביישת את אחותי ויהי מה!
רחל אמנו בוחרת לשתוק! היא הרי זוכרת כיצד בחרה לא לביש את אחותה באותו ליל כלולות עת הייתה אמורה להינשא ליעקב וויתרה מרצונה לאחותה ויתרה מזו אף מסרה לה את הסימנים עליהם סיכמו וידעו רק רחל ויעקב לפני נישואיהם, על מנת שלא לביישה!
וכעת אחותה מתריסה בפניה, שהיא זו שלקחה ממנה את יעקב? היוצרות התהפכו, אך רחל כאמור בוחרת לשתוק..
וכאן מגיע הרגע בו נסגר המעגל מבחינתה של רחל ולאה האחיות: רחל מבינה שאחותה זקוקה להכרה עמוקה וראשונית לזכות באהבת יעקב, ומרגע זה ואילך היא מתגייסת בצורה יוצאת דופן למען אחותה ומשתדלת בכל כוחה להעניק לה את התחושה שהיא ראויה לא פחות ממנה לזכות לחוש נאהבת!
העדפתו של יוסף על פני אחיו:
סאגה דומה ומעניינת אנו מוצאים בפרשת יוסף ואחיו.
אחת הפרשות הכל כך כאובות והטרגיות בהיסטוריה היהודית הנה פרשת מכירת יוסף והתוצאה הקשה אותה היא הביאה בסוף המר והקשה של עשרת הרוגי מלכות.
פרשה זו תחילתה בהפליה לה זוכה יוסף מאביו כבן זקונים, הן בייחס המועדף על פני אחיו לו הוא זוכה והן במחוות אותן עושה יעקב עבור בנו יוסף כדוגמת תפירת כותנת פסים ייחודית לו המבדילה אותו מאחיו, דבר המוביל בסופו של דבר לקנאה עד לשנאה מאחיו.
כפי שמתארת זאת התורה: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם".."וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם".
והמשכה הטראומה הקשה אותה עובר וחווה יוסף בבור אליו הושלך על ידי אחיו המלא בנחשים ועקרבים וסופה במכירתו של יוסף לסוחרי בני אדם לעבדים.
בסיפור זה אנו נחשפים שוב להעדפות ולהפליה אותה יוצר יעקב בתוך משפחתו הפעם עם בנו בכורו מאשת לבו המועדפת רחל שנפטרה בדמי ימיה והותירה אותו שבור לב..
דבר היוצר כאוס בתוך המשפחה ומביא בסופו של יום להתנכרות האחים אליו עד כדי שנאה וחרישת מזימות כיצד להיפטר ממנו!
העברה בין דורית או סוגי אישיות?
יעקב במודע או שלא, ממשיך את אותו הקו בו נהגה רבקה אמו ויצחק אביו בהעדפותיהם האחד את עשיו והשנייה את יעקב, ואת הנהגתו בהעדפתו את רחל על פני לאה, וכעת את העדפתו של יוסף על פני אחיו, בשלשה מוקדים שונים שבסופו של יום יצרו קנאה ושנאה מיותרים וגרמו לסבל רב לכולם.
מה משמעותה של העדפה זו אצל יעקב אבינו? ומה היא מספרת לנו עליו?
כשמתבוננים לעומק ומנסים להבין את משמעותן של העדפות אלו ניתן לראות ולחוש בקו המאחד אותן ועובר ברצף כחוט השני ביניהן.
לשם כך אקדים וארחיב מעט על משמעות ההעדפה בכלל והעדפה של יקירנו בפרט!
העדפה של ילד-כחלק מהזדהות השלכתית רגשית:
אחת התופעות המעניינות בחינוך ילדים הנה ההתמודדות עם העדפה בין ילדים הן בתוך הבית עם ילדינו והן בחוץ עם חניכינו.
ראשית אקדים ואומר: שנטייה והעדפה ספציפית, ממוקדת, זמנית וחולפת של ילד אחד על פני האחר הנה טבעית ומשקפת את היותנו בני אדם בעלי רגשות, עם נטיות והעדפות רגשיות אלו ואחרות הבאות לידי ביטוי בקרבה הרגשית ליקירנו!
ישנם מצבים בהם אנו חשים את הצורך לתת יחס קרוב ומועדף למי מבני ביתנו או תלמידנו כאשר עולה סיבה אשר דורשת יחס מועדף זה.
זה יכול להיות אירוע משמח או עצוב שדורש התייחסות מיוחדת, כך שברור ופשוט שאנו נדרשים בשעה זו ובזמנים אלו להפנות את כל תשומת לבנו לכך ולתת את מה שנדרש ליקירנו.
ארצה להתייחס כאן להעדפה ונטייה קבועה ומתמשכת (למעלה מחצי שנה) לאחד מיקירנו המעורר בנו רגש פנימי עמוק הנוגע בנו, הגורם לנו לאהוב חלקים מסוימים הנוגעים בנו מחד, וסלידה והתרחקות מחלקים המעוררים בנו רגשות ותחושות שליליים מאידך.
משמעותה של נטייה זו בקרב בני אדם הנה: השלכה והעברה רגשית של חלקים פנימיים שבנו, המעוררים בנו חרדה מלחבור אליהם ולגלותם בנו, מה שמזמין הדחקה והכחשה של חלקים אלו על מנת להרחיקם מאתנו, להשליכם וליחסם ליקירנו כחלק מחוסר היכולת להכילם, עד הגעה למצב של הזדהות רגשית של יקירנו עם העברה והשלכה זו והפנמתה כחלק מאישיותם.
אסביר: בכל אחד ואחת מאתנו ישנם חלקים פנימיים בנפש המעוררים בנו רגשות שונים ואמביוולנטיים (מצב בו מתקיימים רגשות מנוגדים כלפי אדם או דבר מסוים).
ישנם אנשים שחוו חוויות מיטיבות בתחומים מסוימים בחיים המעוררים בהם זיכרונות טובים או/ו רגשות חיובים, לעומת חוויות המעוררות בהם זיכרונות או/ו רגשות שליליים.
כאשר חוויות אלו פוגשות אותם במרחב החיים דרך מקרה מסוים שחוו או אדם מסוים שראו, הן מציפות מחדש את החוויות הנשכחות. מצב זה מזמין מיד את התגובה האוטומטית- של העברה והשלכה רגשית של החוויה הלא מוכלת נפשית ורגשית על הזולת.
בשלב מתקדם: יקירנו מזדהים עם ההשלכה והעברה הרגשית הזו שאנו לא יכולים להכילה, (כלומר: את כל הרגשות והתחושות האמביוולנטיות העולים בנו שאנו מייחסים ליקירנו), מה שעלול לגרור מצד יקירנו הזדהות וחבירה אל ההשלכה זו והפנמתה כחלק מאישיותם!
ובמילים אחרות: העדפה של ילד זה על פני ילד אחר לא קשורה בהכרח או בהכרח לא קשורה להתנהגות זו או אחרת של הילד עצמו, אלא למצבנו הנפשי רגשי ומה שמעוררים בנו מצבים אלו העולים וצפים בנו ומשתקפים ועוברים דרך ילדינו ובמה שמזמינים לנו החיים. מה שמזמין כאמור העברה והשלכה של תחושות ורגשות לא מוכלים אלו על יקירנו, ובסופו של יום גם הפנמת ההעברה וההשלכה וייחוסה לעצמם.
* תופעת ההעברה וההשלכה שלנו על יקירנו הנה באופן לא מודע לחלוטין ואינה משקפת אישיות מורכבת ובעייתית, אלא זהו השתקפות של מצב נפשי קונקרטי!
ההשלכה והמשמעות של נטייה והעדפה בייחס מפלה:
כאשר אנחנו נותנים יחס מועדף לאחד מיקירנו והפליה בייחס לילד אחר כתוצאה מהקושי שלנו להכיל מצב רגשי בו אנו משליכים באופן לא מודע את התחושות העולות בנו על יקירנו. אנו יוצרים מצב של הזדהות רגשית מצד יקירנו לתחושות ולתכנים המושלכים עליהם.
כלומר: אנו יוצרים מצב בו הילד החווה פעם אחר פעם ובאופן מתמשך את ההשלכה של היחס המועבר מאתנו אליו ,מפנים את ההעברה וההשלכה והופך אותה לחלק מאישיותו.
אנו יכולים לצפות מצב בו הילד אכן חושב שהוא מייצג את מה שחושבים עליו, את מה שאומרים לו, את התחושות העוברות אליו מאתנו, הילד עשוי להפנים את התחושות ולהתחיל להתנהל בהתאם למה שהעברנו אליו, מה שמתורגם בדרך כלל להתנהגויות חריגות ומעוותות מצדו.
הדבר בא לידי ביטוי בתחושה שהוא ילד פחות חכם מאחרים, פחות מוצלח, פחות אהוב…
מה שעלול כאמור להוביל לדימוי עצמי שלילי, ערך נמוך, תסכול וזעם עצור שעלול להתפרץ באופנים שונים ומעוותים אצל הילד.
מספר דוגמאות להמחשת התופעה:
* הסיבה הבסיסית והראשונה יכולה פשוט להיות דמיון בין ההורה לילד או בין המחנך לילד, הן דמיון פיזי (מראה) והן דמיון נפשי (תכונות אופי). כאשר הורה או מחנך רואה ופוגש בילד חלקים מסוימים המזכירים לו את עצמו הוא בעצם רואה את הילד שבו דרך הילד.
אם כן: ישנם חלקים פיזיים או נפשיים שההורה או המחנך חש צורך להתקרב ולחבור אליהם, משום שהם מעוררים, משקפים ומזכירים לו את עצמו במקומות מיטיבים אליהם הוא חש שייכות, חשק ורצון לחבור, כך שהילד יגרום לו להעדיף אותו על פני ילד אחר. לעומת חלקים פיזיים או נפשיים בילד המציפים ומעוררים בהורה או במחנך זיכרונות וחוויות שליליים, הגורמים לו להתרחק ולסלוד מחלקים אלו, ובאופן טבעי מהילד ולהעדיף ילד אחר על פניו.
* דוגמא וסיבה נוספת: ילד עם תכונה ייחודית הנוגעת רגשית והקרובה ללבו של ההורה או המחנך, כמו: ילד חכם במיוחד, ילד עם לב טוב באופן ייחודי וכד' המעוררת בהורה או במחנך משיכה טבעית לתכונותיו של הילד, הגוררת העדפה לילד זה על פני אחר. או להיפך: תכונת אופי המעוררת בהורה או במחנך סלידה ורתיעה, מה ששוב מזמין העדפה של ילד אחד על פני האחר.
* דוגמא וסיבה נוספת: לפעמים מתוך תחושת הזדהות רגשית עם המצוקה של הילד המעוררת תחושות אשמה סובייקטיביות (האם אני הורה או מחנך מספיק טוב? ), מעדיף ההורה או המחנך את הילד עם הצרכים המיוחדים בתקווה להפוך אותו לבן טיפוחיו ובכך להסיר את תחושות האשם הסובייקטיביות העולות בו, מה שגורר העדפה של הילד עם הצרכים המיוחדים והזנחה של הילד הרגיל. או להיפך סלידה ורתיעה מהילד בעל הצרכים המיוחדים והעדפת הילד הרגיל.
* דוגמא וסיבה נוספת: הורה או מחנך שהילד בהתנהגותו ובהבעת אמון בו גורם לו לחוש הורה או מחנך מוצלח. הילד בהתנהגותו יוצר עבורם מרחב מאפשר בו הורה או המחנך חשים תגמול להשקעתם בו, מה שמזמין העדפה של הילד על פני אחרים. או להיפך ילד שבהתנהגותו מאתגר את ההורה או את המחנך ומערער את תחושת הביטחון ההורית או החינוכית ומעמידה במבחן. מה שמזמין התרחקות וסלידה מילד זה והעדפת אחרים על פניו.
מצבים אלו עלולים להוביל כאמור להפנמת הדימוי והתחושות העוברות אליו מהדמות המשמעותית אם זה ההורה או המחנך. מה שבסופו של יום עלול לפגוע כאמור בדימוי ובערך העצמי של הילד ולהשליך על התנהגויות שונות כחלק מהפנמת ההשלכות העוברות אליו.
'נוף הולדתנו':
יצחק ורבקה מבטאים ומשקפים דרך נטיית ליבם לילדיהם יעקב ועשיו מצב נפשי ורגשי עמוק המבטא את רחשי ליבם. התיאור המובא בתורה לנטייתם ואהבתם כל אחד את הילד המועדף עליו משקף ומבטא את נטיית ליבם ומשיכתם אליו על פי אותו נוף ילדות אותו ראו וחוו בעצמם בבית גידולם של כל אחד מהם.
רבקה חוותה סלידה עמוקה מהנהגת אביה ואחיה לבן הארמי, ובכל דרך אפשרית ניסתה לשמור על עצמה מהחוויה של המניפולציות והשקרים אותם ראתה בבית אביה, מה שהביא אותה כאמור באופן טבעי להזדהות השלכתית עם יעקב בנה וחבירה רגשית אליו, אל מול אחיו עשיו שהציף אצלה בהתנהגותו זכרונות מהם סלדה בבית אביה.
יצחק לעומת זאת גדל בביתם של אברהם אבינו ושרה אנשי החסד המופלאים שקבלו כל עובר ושב אל ביתם לאש"ל (אכילה, שתייה, לינה) מלא, ללא הבט על מין, גזע, או דת. יצחק גדל מספר שנים עם אחיו (מצד אביו) ישמעאל הנער הראשון שגורש מביתו עקב התנהגותו העבריינית הקשה!
יצחק נמשך לנוף הולדתו, הוא רואה בעשיו בנו נער בסיכון שאם ישקיעו בו אהבה, אכפתיות וחמלה יגדל לאיש מופלא. הוא פחות עסוק בנוחות האישית שלו, הוא רואה איך אפשר עם השקעה לתווך ארוך 'להוציא יקר מזולל'.
הדבר משפיע באופן טבעי על יעקב ובחירותיו ועל נטיית לבו כאשר הוא נדרש להקים בית בישראל.
הכתוב מיטיב לתאר זאת כאשר פוגש יעקב לראשונה את רחל על יד הבאר: וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.
רש"י על אתר מפרש כך: כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא- קָרוֹב לְאָבִיהָ, כְּמוֹ: "אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ". וּמִדְרָשׁוֹ: אִם לְרַמָּאוּת הוּא בָּא, גַּם אֲנִי אָחִיו בְּרַמָּאוּת וְאִם אָדָם כָּשֵׁר הוּא, גַּם אֲנִי בֶן רִבְקָה אֲחוֹתוֹ הַכְּשֵׁרָה.
כלומר יעקב מחפש בת זוג המגלמת את שייכותו הרגשית והנפשית לרבקה אמו על כל צדדי אישיותה. מצד אחד אשת החסד העצומה שהשקתה את אליעזר ואת כל גמליו ורצה להכניס אורחים בשמחה. אך מצד שני ובאותה נשימה סלדה בכל ליבה ממעשי אביה ואחיה שגילמו אישיות מניפולטיבית ומלאת שקרים ומרמה.
יעקב נמשך אחר רחל המשקפת ומגלמת בעיניו מנקודת מבטו הסובייקטיבית את אישיותה של רבקה. מצד אחד הוא חווה את אותה חוויה משוחזרת על הבאר עם אליעזר ורבקה, כאשר רחל בת לבן הארמי דולה ומשקה אותו ומזמינה אותו להתארח בביתה. ומאידך הוא צופה וחווה את הצד השני באישיותה של רחל שגילתה יחס עוין כלפי אביה בכל הקשור לשקרים והמניפולציות אותן הפעיל על יעקב בזמן שהותו בחרן ואף גנבה את התרפים של אביה במטרה לעקור את האמונה בתיפלות ובפסלים אותם עבד אביה, רחל גילמה אישיות שלימה בעיני יעקב אשת החסד מחד ואשת אמת הרודפת אמת וצדק מאידך.
הדבר שב ונשנה בהעדפתו של יעקב והפליה אותה הוא עושה עם בנו יוסף.
יעקב רואה ביוסף המשך ישיר לרחל אשתו היקרה שנפטרה זה עתה באופן טרגי במהלך לידתו של בנימין בנה הקטון.
יש כאן חוויה סימביוטית הנשקפת באהבתו של יעקב כלפי יוסף בניסיון להמשיך את הקשר עם רחל גם לאחר מותה, באופן לא מודע יעקב נוהג בבנו כאילו הייתה זו רחל ומעניק לו יחס מועדף על פני אחיו.
יעקב ממשיך ורואה ביוסף את תכונותיה של אמו רחל. יוסף יפה התואר ויפה המראה כאמו, מייצג את אמו בהתנהגותו מצד אחד הוא אוחז בקו האמת והצדק באופן אבסולוטי- כפי שמתארת התורה: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם
ורש"י על אתר מפרש כך: אֶת דִּבָּתָם רָעָה- כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה, הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו. שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת.
ומצד שני הוא גומל חסד ומכבד את אביו ואחיו באופן בלתי רגיל עד כדי סיכון עצמי!
כפי שמעידה התורה: וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.
יוסף מודע היטב לשנאת אחיו אותו ולהשלכות העלולות להיווצר מפגישה איתם בשדה פתוח כשהוא יהיה איתם לבד, אבל הוא לא מהסס לרגע הוא מתייצב לקריאת אביו לחפש ולשאול בשלום אחיו.
הוא אף טועה בדרך אך ממשיך בנחישות לתור אחר אחיו בשליחות אביו ופוגש איש שמצא בשדה שהיה המלאך מיכאל (רש"י) ודורש לדעת היכן אחיו ובלשון המקרא: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ"!
מלבד הפירוש בפשוטו של מקרא של חיפוש פיזי אחר אחיו, יוסף דורש את אחיו, הוא רוצה להיפגש עם החלק העצמי, הטהור, המחבר וקושר אותו עם אחיו אותו קשר דם שיש ביניהם! "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ", זועק יוסף!
יוסף תר אחר הצד הטוב הפנימי של אחיו ותוהה בקול כשהוא פוגש את המלאך מיכאל (שר של חסד) הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים?
כיצד? איפה? היכן? אני אמור לתור כדי למצוא אחר הטוב הטמון באחי? האם ישנה דרך שאתה יכול לייעץ לי בה אמצא את מבוקשי?
והמלאך מיכאל משיב לו: "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן".
רש"י על אתר מפרש: נָסְעוּ מִזֶּה – הִסִּיעוּ עַצְמָן מִן הָאַחֲוָה.
נֵלְכָה דֹּתָיְנָה – לְבַקֵּשׁ לְךָ נִכְלֵי דָּתוֹת שֶׁיְּמִיתוּךָ בָהֶם.
המלאך מיכאל מספר ליוסף היכן ובאיזה מצב נפשי ורגשי נמצאים אחיו, 'הִסִּיעוּ עַצְמָן מִן הָאַחֲוָה'- כלומר זזו מהעמדה אותה מחפש אצלם האחווה מהם והלאה, הם מחפשים וזוממים להרגך!
אף על פי כן יוסף לא מהרהר לרגע, וממשיך בדרכו אל עבר אחיו בדותן, כל זאת בשל מצוות אביו לתור ולחפש את השלום והאחווה אצל אחיו!
זהו יוסף הצדיק אותו ראה יעקב כממשיך דרכו של אמו רבקה ואשתו רחל!
אז איך מתמודדים עם 'נוף הולדתנו'?
נוף הולדתנו הוא חלק ממי שאנחנו, הוא מעצב את אישיותנו ומשפיע עמוקות על עתידנו, מחד. אך בשום אופן לא מונע מאתנו לבחור איך וכיצד נתפקד? אלו בחירות נעשה בחיינו? איזה מקום הוא יתפוס במרחב החיים שלנו? ומה תהיה מידת השפעתו עלינו, מאידך!
נוף הולדתנו אמנם מעצב את מי שאנחנו, אך בשום צורה לא מחליף את יכולת בחירתנו!
כשהרבי הציע לנערה: "בכל ארוחה הציעי עצמך כמלצרית"
מאשא, נערה בעונת השידוכים, התקשתה מאוד למצוא את ה'יהלום' שיהלום אותה. היא הייתה מאוד אנוכית ובררנית. עם כל בחור שנפגשה דיברה רק על עצמה: מה היא צריכה, מה צריכים לתת לה וכיצד הייתה מצפה שבן זוגה יתמוך בה, והתוצאות המתבקשות הלמו בה פעם אחר פעם. אחרי 'הרצאה' כזו, אף בחור לא הוסיף להיפגש עמה.
מכריה הציעו לה להיפגש עם פסיכולוג שיאבחן את בעייתה ולבטח ימצא לה פתרון הולם. מאשא הלכה לכמה וכמה פסיכולוגים. כולם התחרו ביניהם מי מצליח לאבחן טוב יותר את הרקע לבעייתה. אחד קבע בוודאות כי אמה הייתה מתוחה בתקופה בה היניקה אותה, אחר 'גילה' לה כי אמה לא מיהרה לגשת אליה כאשר היא בכתה בתינוקת והיא איבדה בתת המודע את האימון באמה ובכלל בבני אדם, שלישי תלה זאת בבעיה תורשתית שורשית. הדיאגנוזות למיניהן הביאו את הפסיכולוגים למסקנה לפיה אין לה כל כך סיכוי למצוא חתן. פתרון לבעייתה – אף אחד לא הציע.
הימים החולפים לא הפכו את מאשה לצעירה. ככל שנקף הזמן, מינון הצעות השידוכים הלך והתמעט. אמנם מאשה חיפשה לא יותר מחתן אחד, אולם בפגישות שקיימה עם כל אלו שהוצעו לה, נפסלו המועמדים בזה אחר זה.
בשלב מסוים, התקרבה מאשה לחסידות חב"ד. היא הגיעה ל'מכון חנה' במינסוטה, שם פגשה לראשונה את השליח של הרבי, הרב מאניס פרידמן. הרב פרידמן הציע לה לנסוע לרבי ולקבל עצה וברכה .מאשא נרתעה. "הרבי פסיכולוג?", שאלה ."אינני יודע אם הרבי פסיכולוג" השיב הרב פרידמן, "אבל הוא מבין גדול בבני אדם."
מאשא נסעה לרבי ונכנסה לפגישת 'יחידות'. במהלך ה'יחידות', הוציאה מאשא מתיקה שלושים עמודים של ניתוחים פסיכולוגיים על עצמה. "אלו הן הבעיות שלי", הניחה את צרור הדפים על שולחנו של הרבי.
הרבי לקח את הדפים ועבר עליהם במהירות רבה. הרושם של מאשא היה כי הרבי רפרף על העמודים מפני הנימוס בלבד ולא ממש קרא הכול.
אני לא מבין מה הבעיה", הפתיע הרבי את מאשא בנימת התמיהה שבקולו.
הרבי קרא את כל מה שכתוב בדפים שהגשתי?" שאלה מאשא באי אימון.
"כן, קראתי", השיב לה הרבי.
"אני כבר שמונה שנים בתהליכי תרפיה", החלה מאשא לבכות, "פסיכולוגים מרוויחים עליי מאות דולרים בשבוע. הם טוענים שאני אנוכית קיצונית ואיני מצליחה להיות קשובה לאחרים.
"אני שומע את מה שאת אומרת. גם הבנתי זאת מהדפים שהגשת לי", אמר הרבי. "אבל אינני מבין מה הבעיה!"
מאשא מצידה החלה לספר את המצוקות הנפשיות שמלוות את משפחתה מזה כמה דורות. מסתבר שהפסיכולוגים הצליחו לשכנע אותה…
הרבי מצדו לא השתכנע. "את ההיסטוריה המשפחתית כבר הגשת לי כתובה. השאלה היא מה הבעיה עכשיו?"
"הבעיה היא", הטיחה מאשא, "שאני אנוכית מאוד, וזה מחריב את חיי ואת חיי הסובבים אותי".
"אז תפסיקי להיות אנוכית!", אמר לה הרבי.
מאשא הסתכלה על הרבי במבט מוזר. עיניה כמו אמרו, 'זה מה שיש לך להגיד לי? בשביל זה באתי לכאן?'.
הרבי קרא את מחשבותיה, חייך ואמר: "יש לי עצה עבורך: את הרי חוזרת ל'מכון חנה' במינסוטה. כאשר תיכנסי עם חברותייך לחדר האוכל, מדי ארוחה, תיגשי לאחד השולחנות שסביבו כבר יושבות בנות ותשאלי אם מישהי שכחה לקחת משהו מהשולחן המרכזי, עליו ערוכים המאכלים והכלים לכולן. סביר להניח", העריך הרבי, "כי בכל שולחן תהיה לפחות אחת ששכחה מזלג, כוס או פרוסת לחם. בכל ארוחה תפני לשולחן אחר והציעי עצמך כמלצרית. עשי כך במשך שלושה שבועות".
מאשא חשבה שנשמתה תפרח. "רבי!", קראה בטון מזועזע, "זה בלתי אפשרי! הבנות תחשובנה שהשתגעתי".
אבל הרבי לא הרפה: "זו ההצעה שלי. זו דרך הפעולה שאני ממליץ לך, כדי להצליח לחדול מלהיות אנוכית ולתרגל התחשבות בסובבים אותך.
מאשא חזרה למינסוטה מלאת תקווה. היא הרגישה שהרבי העניק לה כוחות מיוחדים לבצע את שביקש ואכן צייתה לדברי הרבי. כמובן, שחששותיה לא התבדו. היא לעולם לא תשכח את זוגות העיניים שנפערו כאשר פנתה לבנות בהצעת 'מלצרות'… הן היו בטוחות כי קרה לה משהו לא טוב.
אבל מסתבר שקרה לה משהו מאוד טוב. היישום המעשי של התחשבות בצרכי הזולת חולל בה שינוי והשפיע לטובה גם על הקשר של חברותיה עמה. מאשא השילה את שכבת האנוכיות שכבשה כל חלקה טובה באישיותה ופתאום התגלתה מאשא אחרת לגמרי, חברותית ונעימה לסביבה.
בעיה גדולה ככל שתהיה אינה מגדירה את אישיותנו:
בסיפור הזה ישנו פרט משמעותי ביותר הממחיש לנו כאמור שרק האדם הוא זה שיכול להגדיר את עצמו.
מאשא הבחורה שחוותה את עצמה והגדירה את עצמה כאנוכית, לאור חוות הדעת הפסיכולוגיות הרבות והשונות שקיבלה, מצאה את עצמה בתוך בועה הזועקת ממנה "אני אנוכית".
'העקשנות' של הרבי בשאלתו את מאשא פעם אחר פעם "אני לא מבין מה הבעיה?", היא זו שהובילה את מאשא לשינוי המיוחל.
הרבי בחכמתו הרבה הוביל את מאשא להגדיר את בעייתה, מבלי להישען על חוות הדעת שדרכה רצו הפסיכולוגים להגדיר אותה.
כלומר: הפסיכולוגים בחוות דעתם הגדירו את אישיותה של מאשא והרבי התעקש שהבעיה שמאשא מתארת איננה מה שמגדיר את אישיותה, אלא עוד בעיה גם אם היא נראית ומרגישה גדולה ככל שתהיה שמאשא מתמודדת עמה ככל אתגרי החיים השונים.
הרבי הניח לפני מאשא את העובדה שאנו אלה המעצבים ומגדירים את מי שאנו ולא בעיותינו הן המגדירות אותנו.
תפיסה זו יש בה את הכוח לשנות את מהות האדם וממילא את חייו .האחריות והבחירה למה או למי מגדיר אותנו מונחת לפתחינו!
עיצוב האישיות הנה מלאכה הדורשת מאמץ והתמדה בלתי פוסקים החל מיום עומדנו על דעתנו עד יומנו האחרון. אך הבחירה כיצד לעצב את אישיותנו תלויה בעיקר בהחלטתנו האם לאפשר ו/או למי ולמה לאפשר לקחת חלק בעיצוב אישיותנו.
כאשר אנו מאפשרים לאירועי חיים שונים לקחת חלק בעיצוב אישיותנו ולהגדיר את מי ומה שאנחנו, אנו חייבים לקחת בחשבון את השפעת האירועים הללו עלינו.
כלומר: כאשר אנו עוטרים אירועי חיים כתכשיט המעטר אשה, או כאותות המעטרות איש צבא אנו בוחרים להעניק לאירוע זה את הכח לעצב את אישיותנו ולהגדיר אותנו תחת הכותרת אותה נושא אירוע חיים זה בחובו.
מה שמזמין אותנו להתבוננות על אירועי החיים השונים הפוקדים אותנו, להתבונן על החוויה אותה אנו חווים מאירוע זה, כיצד היא משפיעה עלינו? מה הלך הרוח אותו היא משרה עלינו? לאן תחושה זו מובילה אותנו? ובשורה התחתונה- כיצד השפעה זו מתורגמת ובאה לידי ביטוי בתפיסה שלנו את עצמנו?
רק לאחר התבוננות זו נוכל לקבל החלטה עבורנו: האם אנו מעוניינים לאפשר לאירוע חיים זה להשפיע עלינו? לעצב את הלך רוחנו? לעצב ולהגדיר את אישיותנו?, את מי ומה שאנו?
כלים מעשיים:
זכרו! כל אירוע חיים מנסה להגדיר את מי ומה שאנו לטוב ולמוטב, לכן התבוננו היטב לפני שאתם מעניקים כח ואפשרות לאירוע חיים לתפוס מקום בעיצוב אישיותכם.
בעיה היא רק אירוע חולף: כל בעיה, אבל כל בעיה ממש, גדולה ככל שתהיה איננה מגדירה אתכם, היא רק מספרת על משהו המתחולל בנפשכם, המזמין אתכם להתבונן פנימה על מצבכם בניסיון להיטיב אתכם.
אירוע חיים הנו ממש כמו אירוע פיזיולוגי: מיחוש רגשי מקרין בדרך כלל על הגוף בדמות כאב פיזיולוגי כל שהוא היכול לפקוד כל אזור שהוא בגוף, מה שמזמין אותנו מצד אחד להעניק לגוף את הצורך הקיומי שלו דרך טיפול מותאם, אמנם שרש הבעיה והדרך לפתרונה עובר דרך ההטבה עם מצבנו הרגשי נפשי.
בדמות עייפות המזמינה כאב ראש, מתח המזמין כאב בטן, כאב גרון המספר לנו על ה'קול' האבוד המנסה למצוא את ביטויו, ועוד. הנפש והגוף יחדיו מספרים לנו על מה שמתחולל בנו פנימה והחוצה.
אנו היחידים הבוחרים כיצד ואיך לעצב את אישיותנו ולהגדיר את עצמנו מי ומה אנו. אירועי החיים מנסים להפוך לכאלו המגדירים אותנו ומעצבים את אישיותנו, אמנם אנו אלו היחידים האמונים עליהם, האם לאפשר להם לחדור אותנו ולעצב את חיינו ואישיותנו, או לצבוע את אישיותנו סביב אותו אירוע חיים שפוקד אותנו.
הרבי כתב לאדם שקבל על מצבו והתאונן כי בכי רע הוא..
"רואים אנו במוחש, אשר במידה ידועה ורבה תלוי הרושם ממאורעות חיי האדם באדם עצמו באיזה חריפות הוא מקבלם ומגיב עליהם. ומי לנו גדול כרמב"ם אשר חייו החיצוניים היו מלאים צרות והרפתקאות ייסורים ואסונות ר"ל יוצאים מן גדר הרגיל, ובכל זאת השקפתו על החיים, כפי שמבואר בספריו מורה נבוכים, הייתה אופטימית. ולאידך גיסא ראינו כמה וכמה אנשים שבחייהם החיצוניים לכאורה מוצלחים הם, ובכל זאת רק לעתים רחוקות ביותר נראה בהם איזה שביעת רצון." (אגרות קודש חלק ד', אגרת תתקפ"ח).
שבת שלום ומבורכת לכולם
באדיבות: מישאל אלמלם
לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה ע"ה
