כחלק מהעשייה למען המתגברות וכלל הפעילות שעומדת בסימן חיזוק האחדות בעם ישראל, יתקיים המסע המרגש. במהלכו יבקרו המתגברות ב-770, יישאו תפילה מרגשת במיוחד בציון הקדוש ויערכו שורה של אירועים, התוועדויות ומפגשים מיוחדים.

מייסדת נפלאות מתגברות הגב' מירי שניאורסון, מספרת על מה שעומד מאחורי ההפקה: "לאורך כל השנים הייתה לרבי גישה מיוחדת למה שאנו מכנים כיום 'גיל הזהב'. הרבי עודד את אנ"ש והשלוחים לארגן פעילויות סביב לימוד תורה והתחזקות ביר"ש, הקים את כולל 'תפארת זקנים לוי יצחק' ואת המקבילה 'עטרת מלכות".

"מסגרת הלימוד הזו הוקמה ע"י הרבי בשנת ה'תשמ"א שבדיוק כמו שנה זו – הייתה אף היא שנת הקהל. אנו ממשיכים ברוח הזו ומפעילים את 'תפארת נפלאות' כאשר מדי שבוע נפגשות ומתאחדות ה'מתגברות' סביב לימוד תורה, התנדבות ועזרה הדדית. המסע לרבי הוא אירוע שיא שבו ישתתפו אי"ה 50 אלמנות ממגזרים שונים ומקהילות שונות. הנסיעה המשותפת, מתוך אחדות אמיתית וכאשר כולה סביב נושאים של תורה ורוחניות – זה 'מעמד הקהל' במלוא מובן המילה!"

בכל אחד מהמסעות והאירועים המיוחדים שמארגנים ב"נפלאות מתגברות" המופתים מתגלגלים כפשוטו, עם סיפורי ישועות מרגשים במיוחד – מעבר לעצם הכוח ששואבות הנשים מהפעילות. בייחוד בתקופה זו בה עם ישראל משווע לגאולה ולקירוב לבבות אמיתי, המסע הזה יוסיף אור ובעז"ה יהיה צעד נוסף בדרך לגאולה!

עמותת נפלאות מתגברות 0585217700

ליל הסדר.

כמה טרחת, ניקית, הברקת, בישלת, קנית, הכנת וסידרת… ימים ושבועות טרחת כדי להגיע לרגע הזה הכי מוכנה שאפשר.

ובסוף?

הבית מבריק, השולחן ערוך ומסודר, בני המשפחה יושבים סביב השולחן באצילות, מחכים להתחיל בסימן הראשון אבל את במקום להתרגש וליהנות מהרגע רוצה פשוט… לישון.

וזה לא מתחיל ונגמר ברגע הזה. העייפות הזו פוגשת אותך בבוקר, בצהריים, בערב ולמעשה המקום היחיד שבו היא נגמרת הוא בחלומות…

למה זה קורה לנו? מאיפה מגיעה העייפות הבלתי נגמרת הזו? ואיך אפשר להתמודד איתה ולהתמלא באנרגיה חיובית במשך כל היום?

כל התשובות בכתבה שלפנייך.

התעוררי!

שש סיבות לעייפות-יתר

עייפות היא תופעה נפוצה ושכיחה מאוד בדור שלנו.

סדר היום העמוס והתובעני לא משאיר לנו הרבה זמן לנשום ברוגע ולנוח, והמרוץ הבלתי פוסק סביב כל מה שצריך להספיק פשוט מעייף.

כדי להגביר את הערנות ולמקסם את השעות שבהן אנו פעילות – כדאי להיות מודעות לכמה מגורמי העייפות הנפוצים ביותר ולהשתדל להימנע מהם.

הסיבות לעייפות הן רבות ומגוונת, ושמירה על אורח חיים בריא יכולה להפחית את העייפות ולסייע בהרגשה ערנית ואנרגטית במשך היום כולו.

(חשוב לציין כי ישנם מקרים בהם העייפות נובעת מבעיה רפואית הדורשת התייחסות מיוחדת. אם את מרגישה עייפות כרונית ולמרות כל הניסיונות לטפל בה, התופעה לא עוברת – כדאי לפנות לרופא המשפחה).

הסיבות השכיחות לעייפות:

1. מחסור בשעות שינה – זו אולי הסיבה הנפוצה ביותר. לפי מחקרים רבים מספר שעות השינה המומלצות עומד על 7 – 8 שעות בלילה לאדם מבוגר. חוסר בשינה פוגע בערנות ובחיוניות שלנו בהתנהלות היום יומית כיוון שבזמן השינה הגוף עובר תהליכים קריטיים הנוגעים להתפתחות תקינה. יותר מזה, מחקרים מוכיחים כי מחסור בשינה לאורך זמן עלול לגרום לבעיות רפואיות מתמשכות, להשמנה, לירידה ביכולת הזיכרון ובעוד מגוון יכולות נצרכות.

אגב, חשוב מאוד לשים לב מתי אנחנו ישנות ולא רק כמה… השינה המספקת והמועילה ביותר מגיעה בתחילת הלילה. שינה במשך היום לעומת הלילה משנה את הסדר הטבעי של הגוף ופוגעת בהתפתחות התקינה שלו.

כדי להימנע מלהגיע למצב בו אנו לא ישנות מספיק ובזמן הנכון (כמובן בהנחה שהתינוק התורן מתנהג יפה ונותן לך לישון כמה שעות ברצף במשך הלילה) כדאי מאוד להקפיד על שעת שינה קבועה ומוקדמת ככל האפשר ולהשתדל לעמוד בה כמה שיותר. במידה ואת נחה במהלך היום – עדיף לנוח בשעות הצהריים המוקדמות ולא בערב סמוך לשינה על מנת שתוכלי להירדם בשעה מוקדמת של הלילה.

2. תזונה לקויה – חסרים תזונתיים יכולים לגרום לתחושת עייפות והרגשה כללית לא טובה. בעידן של היום, רבות מאיתנו נוטות לוותר על ארוחות מסודרות ויציבות ובמקום זה דוחפות לפה משהו קטן כדי להשקיט את הרעב. ברוב המקרים "סותמי הרעב" האלה לא מכילים את הויטמינים ואבות המזון החיוניים לגוף שלנו והתגובה שלו מתבטאת, כמה מפתיע, בעייפות.

כדי להימנע מזה כדאי להקפיד עד כמה שניתן על אכילה מסודרת הכוללת מזון בריא, כמה שיותר טרי וביתי ולא מתועש וקנוי, ובנוסף – שעות אכילה קבועות.

3. שתייה שאינה מספקת – מחסור בשתייה (בעיקר בתקופת הקיץ) עלול לגרום לעייפות, ולכן מומלץ להקפיד על שתייה של כ–10 כוסות מים (נקיים, לא שתייה ממותקת) ביום על מנת להגביר את קצב חילוף החומרים וזרימת הדם בגוף ולשמור על רמת ערנות גבוהה.

4. לחץ – עומס המטלות שמוטל עלינו והקצב המהיר בו מתנהלים חיינו משפיע רבות על תחושת הערנות שלנו. חוסר רוגע ומנוחה משפיע רבות על הנפש ועל איכות החיים, מה שגורם לתחושת עייפות פנימית שמקרינה גם החוצה…

חשוב לעצור מידי פעם, לנשום עמוק ולהשתדל לא להעמיס על עצמנו יותר מידי. לעיתים הכל תלוי בניהול זמן נכון, אם את מרגישה שיש לך מה להשתפר בתחום – יש היום הרבה קורסים והרצאות שעוזרים לשמור על סדר יום שפוי ועל ניהול זמן נכון. אם את עמוסה מאוד  – נסי להיעזר ולהעביר חלק מהמטלות הלאה.

5. עודף משקל – סיבה זו יכולה גם היא לגרום לעייפות. שמירה על אורח חיים בריא הכולל פעילות גופנית מתונה ושמירה על תזונה נכונה יכול להשפיע רבות על תחושת הערנות במהלך היום כולו.

6. מחסור בתנועה – קראתי פעם משפט אירוני שאומר כך: "כמה טוב לא לעשות כלום ואחר כך לנוח מעט"…

מחסור בפעילות גופנית נמצא גם כן כאחד הגורמים לעייפות. בעת פעילות גופנית זרימת הדם מתחדשת והגוף כולו נעשה פעיל יותר וחיוני יותר. למרבה האבסורד, אנשים נוטים להימנע מפעילות גופנית בתואנה שהם עייפים, וכך הגלגל ממשיך להתגלגל ללא מעצור… כדי להימנע מכך הקפידי על פעילות גופנית אפילו מועטה, כמו הליכה ברגל במקום ברכב, עלייה במדרגות במקום במעלית וריקוד שמח בבית שבוודאי ישפר לך את מצב הרוח ויעלה לך את רמת הערנות והאנרגיה. 

י"א ניסן

בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:

נוסח ה"יהי רצון" לאחר אמירת הנשיא של אותו יום:

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵייה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט אָשֵׁר שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:

חומרים:

6 חתיכות מושט

2 עגבניות

2 תפוח אדמה בינוני

גמבה

חבילת כוסברה

(אופציה: פלפל חריף)

1-2 קופסאות שימורים גרגרי חומוס

רבע כוס שמן

חצי כוס מים

תבלינים: כפית פפריקה, כפית כמון, מעט כורכום, מעט תבלין לדג, מלח ופלפל שחור.

אופן ההכנה:

בתחתית הסיר שמים חצי חבילת כוסברה, פרוסות תפוחי אדמה, פרוסות עגבניה וגמבה.

מעל זה את כל השאר: מושט, כוסברה ועגבניה שנותרה, חומוס.

מערבבים בנפרד: שמן, חצי כוס מים, תבלינים ושופכים מעל.

מדליקים אש בינונית ל45 דקות.

משה בפרשת צו

מצווה את אהרון ובניו

שיכינו את עצמם לזמן

של השראת השכינה במשכן

ההכנות ארכו שבעה ימים

שבעת ימי המילואים

והנה, אחרי כל ההכנות הגיע היום

כן, זה כבר לא חלום

יום זה הוא יום גדול ומיוחד

כבוד השם יתגלה לכל אחד

היום הזה הוא הראשון כמובן

שחיכו בני ישראל המון זמן

אך יום זה דווקא שמיני נקרא

אחרי שבע ימים של עבודה

כי שמיני- זו המעלה הכי גדולה

שמונה רומז לטובה וברכה

לכל מי ששאל

שידע שיש כלל

המספר שבע

הוא החול-הטבע

שימו לב שמערכת החיים

סביב המספר שבע מסתובבים

למשל: שמיטה, ושבעת ימי השבוע

כל אלה הם סביב שבע באופן קבוע

אך המספר שמונה רומז על קדושה

כי המספר שמונה, הוא למעלה מהשגרה

ברית מילה נערכת ביום השמיני ללידה

שמונה נרות יש בחנוכה

בשמיני עצרת יש את הקדושה הכי גדולה

ושמונה נימים יהיה לכינור בבית הבחירה

גם במשכן השראת הקדושה

היה ביום השמיני- בעל המעלה הכי גדולה

כי שמונה-עוקף את שבע

שמונה-הוא מעל הטבע

קישור כניסה להתוועדות:

https://edu-il.zoom.us/my/sara77060087

השבוע נקרא את פרשת צו העוסקת בין היתר בדיני קרבן תודה שהנו קרבן נדבה.

כפי שמתארת התורה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" (ויקרא פרק ז' פס' י"ב).

ורשי על אתר מבאר: 'אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ' – אִם עַל דְּבַר הוֹדָאָה עַל נֵס שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ, כְּגוֹן יוֹרְדֵי הַיָּם וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרִיּוֹת וַחֲבוּשֵׁי בֵּית הָאֲסוּרִים וְחוֹלֶה שֶׁנִּתְרַפֵּא שֶׁהֵן צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (תהילים ק"ז).

מקור הדברים נמצא בתלמוד הבבלי (מסכת ברכות דף נ"ד ע"ב)  שם למדו חז"ל שקורבן תודה בא דווקא על נס ייחודי שנעשה לאדם והם מונים ארבע סוגי ניסים ייחודיים שכאלה:

1. יורדי הים – הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה.
2. הולכי מדבריות – שאף המדבר הוא מקום סכנה.
3. חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת.
4. ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר.

התלמוד הבבלי מבסס את חובת ההודאה של ארבעה אירועים אלו על מזמור ק"ז בתהילים שם מתוארים ארבעת סוגי ניסים הללו ובכולם נאמר בסיום: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם".

שיתוף הדדי איש את רעהו בטוב שבחיינו, הנו הסגולה הטובה ביותר למניעת אירועים שליליים ומצערים:

ייחודיותו של קרבן תודה כאמור הנו בכך שהבאתו הנה על דבר חיובי שארע לאדם או על אירוע שלילי חלילה שנמנע ממנו בנס שנעשה לו.

אחד הדברים המשמעותיים והעיקריים אותם דרש ותבע הרבי מליובאוויטש מאנשים שבאו לבקש את ברכתו ועצתו לאירועים ודברים הדורשים תיקון איתם הם מתמודדים בחייהם, הנו לבשר לו טוב כאשר הדברים יסתדרו. הרבי הסביר שכאשר מבשרים טוב על דברים טובים שמתרחשים בחיים ממילא לא יצטרכו לבקש על דברים שהם הם היפך הטוב.

וכלשונו של הרבי: "וכבר כתבתי לאחדים מאנ"ש שאם היו מתאמצים ובמשך הזמן מתרגלים לכתוב מכתבים בבשורות טובות, הרי בטח שמזמן לזמן היו פוטרים אותם מכמה עניינים משונים שהמסובב מהם הוא כתיבת מכתב, כי הרי אין איתנו יודע עד מה, ואפשר כל העניין הוא בשביל ששני יהודים יבואו בקישור עוד הפעם, ובאופן של קירוב הלבבות, עניין הגורם נחת רוח למעלה מעלה, וכמובן ממה שנתבאר בלקוטי-תורה ד"ה "החלצו" ובדרך-מצוותיך, מצוות אהבת ישראל וכו' (אגרות קודש חלק י"ב עמ' קע"ד).

נקודה נוספת אותה חידד הרבי בכתיבת בשורות טובות הנה: 'מצוות ואהבת לרעך כמוך'. ובלשונו של הרבי: "ובוודאי כשיהיה לו בשורה טובה בזה לא ימנע הטוב מלהודיעני, והרי זהו אחד מפרטי המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", לגרום שמחה לאיש הישראלי, אשר אם בכל התקופות נשתוקקו לזה, על-אחת-כמה-וכמה בתקופתנו זו רבת התלאות, ורבת היגון, שכל עניין של טוב ושמחה יקר ביותר". (שם).

הרבי לימד שכאשר באים לבקש טוב יש להודות על העבר ואז לבקש על העתיד. בהודאה על העבר אנו פותחים את המרחב לאפשרויות העתידים לבא אל פתחנו. הודאה הנה הכלי בו ודרכו האדם מספר על הדרך שלו להתקרב אל הזולת.

בהודאה יש אלמנט עמוק בו מתרחשת קרבה אינטימית בין שני סובייקטים. ההכרה בסובייקט עוברת בהודאה בכך שיש משהו שבו ועל ידו הזולת יכול להסב לי קורת רוח ושמחה. ההודאה מבטאת את הכרה בכוחו של הזולת להעניק לי משהו שרק אני כסובייקט עצמאי ייחודי יכול להעניק לו.                                                                                                                   

ההודאה מאפשרת אם כן לצעוד עוד צעד אחד קדימה האחד אל עבר השני בדרך לחיזוק הקשר ביננו. הזכות להודות הניתנת לאדם, מספרת על כך שהזולת רואה בו ומכיר בייחודיותו כאמור, אך בעיקר היא מספרת על העובדה שהמקבל הנו משמעותי מאוד לנותן שבחר להעניק למקבל הזדמנות לראות ולחוות את היוקר שלו כסובייקט בעיניו של הנותן.

אם כן קרבן תודה טומן בחובו סיפור של אדם הבא להביע את הקרבה המשמעותית השוררת בינו לבין אלוקיו. היוקר של התודה בכך שהנותן הופך את הנתינה להזדמנות להתקרב (מלשון קרבן), לאלוקיו. אדם הזוכה להכיר תודה מעביר מסר למקבל התודה, שבתודה זו קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר בחיי. והיא הזכות להודות לך.

אך בתודה ישנו אלמנט עמוק נוסף והוא הזכות של מקבל התודה להודות לנותן התודה. כאשר מקבל התודה מחזיר את הבעת הזכות ותודה על האפשרות להעניק למקבל התודה את מה שבעיניו הוא ראוי לו. כאן בעצם מעניק מקבל התודה לנותן התודה את הזכות להתקרב אליו יותר.

כאשר הקשר המתקיים בין אדם לאלוקיו הנו קשר מבוסס ועמוק אזי האדם מעניק לבורא את ההכרה בו בכך שהוא מודה לאלוקיו על הזכות להתברך ממנו והקב"ה מעניק לאדם את הזכות להתברך ממנו. אך לצד זאת גם מכיר לאדם תודה על הזכות להעניק לו כבורא את האפשרות להתברך מפיו כיציר כפיו.

 זו הזכות הגדולה לברך ולהתברך! האדם המתברך מודה לאלוקיו על ברכתו והקב"ה מודה לאדם על הזכות לברכו.

אדם שעבר אצל הרבי מליובאוויטש בחלוקת דולרים ביום ראשון בשבוע וביקש ברכה עבור רעייתו החולה, והודה לרבי על ברכתו ענה הרבי: "תודה רבה שנתת לי את האפשרות לברך יהודי. שהקדוש ברוך הוא יברך אותך לעשות טוב יותר, והעיקר שהברכות יתממשו".

על משמעותה של הכרה והכרה הדדית-ועל הודאה והודאה הדדית!

הספרות הטיפולית מתייחסת למושג הכרה והכרה הדדית: הכרה (Recognition ) – הוא מושג שטבעה ג’סיקה בנג’מין פסיכולוגית יהודייה אמריקאית. וכך היא הגדירה את משמעותה של ההכרה: “הכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. ההכרה יכולה לבוא רק מן האחר, שהוא מוכר על ידינו כיצור מובדל מאתנו, לא פרי הפנטזיה שלנו” (בנג’מין,2005).
ובהרחבה למושג 'מהכרה' ל-”הכרה הדדית” היא כותבת: "הכרה הדדית (Recognition, Acknowledgment ) – כאשר הכרה זו מקבלת ביטוי מצד שני סובייקטים המכירים זה בנפרדותו של זה, מאפשרים ונותנים ביטוי סובייקטיבי זה לצד לזה היא מוגדרת כ-“הכרה הדדית” (שם).
מן הדברים ניתן ללמוד על כך שהזולת הפנים שלצדו חי סובייקט בעל צרכים, רצונות ומאוויים ייחודיים משל עצמו, והזולת מאפשר ונותן להם מקום וביטוי עצמי לצדו. ייחודיותה של הכרה והכרה הדדית הנה בכך שהזולת איננו מבטל את עצמו, את צרכיו, רצונותיו ומאווייו לטובת הזולת, אלא מכיר בהם ומאפשר את ביטויים הייחודי לצדו- כאמור, בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לזולת להכיר בו בתורו ואף ליהנות מייחודיותו.
הכרה הדדית מעניקה לאדם מקום ומרחב מאפשר בנוכחותו של האדם כשווה בין שווים, כסובייקט בין סובייקטים, נפרד מאחרים ומחובר אליהם בעת ובעונה אחת.
הכרה הדדית מתייחסת לצורך של האדם שהזולת יראה אותו, ישים לב לקיומו, יתחשב בו. ראיה זו, שימת לב זו וההתחשבות אותה מעניק הזולת מגדירה את אופן ההתייחסות המאשר את קיומו של הפרט כסובייקט ראוי ועצמאי. היא מקנה תוקף להיותו עצמאי, בעל בחירה, בעל יכולת ליצור משמעות אישית ולהשפיע על יחסיו עם עצמו ועם אחרים.
הכרה זו יש בה בכדי להוביל את האדם לפעולות עצמאיות שאינן מוכתבת על ידי החברה, לביטוי ומימוש עצמי, לתפיסה שאני ראוי ומסוגל להוביל את עצמי ואחרים למקומות משמעותיים.
חשיבותה העליונה של הכרה הדדית מתייחסת לאפשרות הייחודית: קיומן של מגוון דעות שונות בעת ובעונה אחת, מבלי לבטל האחת את השנייה, תוך כדי מתן וביטוי עצמי ממשי וייחודי לכל דעה.
תפיסה זו מדגישה את חשיבות קיומן של דעות שונות ומגוונות, כדי לייצר שיח הדדי מפרה ובריא. כך שלא רק שלדעה ההפכית אין מקום לצדי, אלא שעצם קיומה של דעה נוספת לצדי מפרה אותי ואת מרחב הדיון בו ואליו אני שותף.

על קרבן תודה נאמר שאינו בטל לעולם: "אמר רבי פנחס בשם רבי לוי: כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, שנאמר: "אשלם תודות לך". שתים: אחד כנגד התפלה, ואחד כנגד הקרבן". (מדרש רבה (ויקרא פרק ט' ז'),

ובהמשך המדרש (שם) רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה כפי שכתוב (ירמיה פרק ל"ג, פס' י"א) "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה". ומביאין תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהילים פר' נ"ו, פס' י"ג) "עלי אלהים נדריך אשלם תּוֹדֹת לך". תודה אין כתיב כאן אלא תודות שהם א. ההודאה ו- ב. קרבן תודה.

משום שמהותו של קרבן תודה כאמור הנו הקרבה הייחודית בה ועל ידה נוצרת התניה של הכרה והכרה הדדית בין הנותן למקבל. מצד אחד הזכות להעניק תודה על הברכה ומצד שני לקבל תודה על הזכות להעניק ברכה.

אני מודה משמע אני קיים!

בתלמוד הבבלי מסכת סנהדרין נאמר: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם" (מסכת סנהדרין דף צ"ד ע"ב).

להודאה צורות שונות של ביטוי: ההודאה הבאה לידי ביטוי בנתינה ללא מילים, או במילות ההערכה והוכרה קוגניטיבית או רגשית בשירה – זמרה וריקודים, מספרת על החיבור הקיומי של האדם לעצמו לבריאה ולמי שבראו. מהות החיבור של האדם לעצמו עובר ביכולת ההכרה בכך שעל כל דבר שהוא חווה ועובר ואתו הוא מתמודד צריך להודות.  החיבור לבריאה עובר בהכרה שמהות הקיום הנה ההכרה במי שברא את העולם מנהלו ומנהיגו בכל רגע ורגע.

כאשר האדם מחובר לעצמו בעצם ההכרה בבורא העולם ומנהיגו דרך הגשמת ייעדו עלי אדמות מעיד הוא במעשיו על העולם ובוראו.

במדרש תמורה מסופר (מדרש זה הוא ספר 'מדרש קטן' המיוחס לתנאים רבי ישמעאל ורבי עקיבא).

"מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא מִין וְאָמַר לְרַ' עֲקִיבָא: הָעוֹלָם הַזֶּה מִי בְּרָאוֹ? אָמַר לוֹ: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא . אָמַר לוֹ: הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר . אָמַר לוֹ: לְמָחָר תָּבוֹא אֵלַי.  לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ . אָמַר לוֹ רַ' עֲקִיבָא: מָה אַתָּה לוֹבֵשׁ? אָמַר לוֹ: בֶּגֶד.  אָמַר לוֹ: מִי עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: הָאוֹרֵג.  אָמַר לוֹ: אֵינִי מַאֲמִין לְךָ, הַרְאֵנִי דָּבָר בָּרוּר!  אָמַר לוֹ: וּמָה אַרְאֲךָ, וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהָאוֹרֵג עֲשָׂאוֹ? אָמַר לוֹ: וְאַתָּה אֵינְךָ יוֹדֵעַ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ? נִפְטַר אוֹתוֹ הַמִּין אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: מַהוּ הַדָּבָר בָּרוּר?  אָמַר לָהֶם: בָּנַי, כְּשֵׁם שֶׁהַבַּיִת מוֹדִיעַ עַל הַבַּנַּאי, וְהַבֶּגֶד מוֹדִיעַ עַל הָאוֹרֵג, וְהַדֶּלֶת עַל הַנַּגָּר, כָּךְ הָעוֹלָם מוֹדִיעַ עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא בְּרָאוֹ".

כלומר העדות על בורא עולם הנו העולם!  ההכרה בבורא עולם מאפשרת את ההודאה ואת ההכרה הקיומית של האדם הנברא. כאשר האדם מכיר תודה על עצם קיומו הוא מעיד בעצם על קיומו! ההודאה על קיומי, מספרת על ההבנה שהקיום הנו תלוי בורא נברא, ובהכרה זו אני מגיע להבנה שכאשר אני מודה על קיומי אני בעצם קיים!

קיום שכזה המאפשר לאדם לזכור ולהזכיר לעצמו בזכות מה ומי הוא קיים, יכולת זו מאפשרת את המשך קיומו בכל רגע ורגע מחדש על ידי בורא עולם ומנהיגו המחדש בטובו בכל יום ובכל רגע ורגע מעשה בראשית.

מכיוון שמציאות הנברא הנה ממציאות הבורא. לכן כאשר האדם מייצג את הבורא עלי אדמות במעשיו הוא מאשר ומנכיח את קיומו.

שני היבטים משמעותיים אם כן בהכרת תודה: האחד- עצם ההכרה המביעה את התודה בפשטות שאינה נאחזת בתובנה קוגניטיבית או רגשית. זו המבטאת הודאה הפשוטה בעצם הבאת מתנה בדמות קרבן תודה. והשני- ההיבט הקוגניטיבי והרגשי ההתבוננות המעמיקה במקבל המתנה והרגש הגואה אליו כתוצאה מהחיבור הקוגניטיבי שהביא להתפעלות רגשית המעוררת ומחזקת את הקשר ביננו.  

דבר זה בא לידי ביטוי בכמה מקומות במקרא: אחד המקומות הנו הבאת הביכורים לבית המקדש כפי שנתפרש בתורה: "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.  וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". (דברים פרק כ"ו פס' א-ב')                                                                                                 

הכלול משני היבטים הנ"ל: האחד- עצם הבאת הביכורים כהכרה וכמתנה ל-ה' יתברך. והשני- מצוות מקרא ביכורים: המצווה להביע לפני ה' יתברך תודה בשבח והודיה כפי הנוסח המופיע בתורה בפרשת ביכורים, על הזכות ועל האפשרות להביא לו מהפירות בהן נשתבחה ארץ ישראל ועל הזכות לגדלן ולאוכלן בבוא העת.

רועה הצאן שלימד את הבעש"ט שיעור בעבודת ה':

מסופר על הבעל שם טוב הקדוש רבי ישראל בן אליעזר, שיום אחד גילו לו מן השמים שיש יהודי צדיק שעובד את השם יותר ממנו, ואם ירצה יוכל לפגוש אותו ולהיווכח במו עיניו.

סיפר הבעל שם טוב את הסוד שגילו לו משמים לתלמידיו, והזמינם להכיר את הצדיק. התלמידים נדהמו, ולא האמינו למשמע אוזניהם. אולם הבעל שם טוב ביקש מהם להצטרף אליו כדי לחזות במו עיניהם את הנהגותיו של הצדיק.

לשם כך ביקש הבעל שם טוב מתלמידיו לבוא עמו אל היער, ולהתחבא מאחורי עצים, בהסבירו להם ששם עומד הצדיק להתגלות אליהם. נכנסו התלמידים לתוך היער הסתתרו מאחורי העצים מתוך ציפייה לפגוש איזה צדיק גדול. שיערו התלמידים בנפשם שאולי יזכו לראות את משה רבנו רבן של נביאים, או אולי דוד המלך נעים זמירות ישראל.

בעודם מתרגשים ממה שהם עתידים לגלות, עבר לפניהם נער כפרי ההולך לדרכו לרעות את צאנו, אולם איש מהם לא שת לבו לנער הזה.

לתדהמתם החל הנער כורע על ברכיו וקרא בקול גדול:

ריבונו של עולם! אני כל כך אוהב אותך! רק אתה יודע עד כמה אני אוהב אותך! אבל מה אעשה ואיננו יודע מה לעשות! להתפלל – אינני יודע! לקרוא אינני יודע! ללמוד תורה איני יודע!

אבל מה? יש דבר אחד שיודע אני לעשות! אני יודע לחלל בחליל, אז זה מה שאעשה!

לקח הנער את חלילו והחל לחלל בכל כוחו לכבוד ה' יתברך מרוב מאמץ התעלף הנער ונפל על הרצפה.

עברו דקות מספר שוב התעורר הנער ושוב קרא בקול: ריבונו של עולם! אני אוהב אותך, אני נשבע שאני אוהב אותך. מה אני יכול לעשות עבורך? אתה יודע מה? יודע אני לקפוץ ולהתגלגל! אז זאת אעשה למענך!

ומיד החל הנער לקפוץ ולהתגלגל על הרצפה לכבוד השם, וגם הפעם עשה זאת עד שאפסו כוחותיו והתעלף.

הביטו תלמידי הבעל שם טוב בתעלוליו של הנער, ולא הבינו למה הם מבטלים לימוד תורה ומציצים מבין העצים על מעשיו של נער תימהוני זה. אולם הבעל שם טוב הביט על הנער תוך שהוא מתמלא שמחה פנימית עצומה ומעניו זולגות דמעות של אושר וכולו רועד מהתרגשות, ומאיץ בתלמידיו להשתתק ולהמשיך להביט ולהתבונן במעשיו של הנער.

שוב התעורר הנער וזעק בקול גדול: ריבונו של עולם אני אוהב אותך, ורוצה לתת לך מתנה, ומה אעשה וכסף אין לי? או, יש לי פרוטה שחוקה אחת! אותה רוצה אני לתת לך, תוכל לקנות בה מה שתרצה! מיד זרק הנער את הפרוטה כלפי מעלה.

באותו רגע יצאה יד מן השמים ותפסה את הפרוטה. מתנתו של הנער התקבלה באהבה גדולה מלמעלה.

או אז הבינו התלמידים שנער זה ומעשיו רצויים ואהובים לפני ה' מאוד! הנער שהיה פשוט ותמים באהבתו לה', נתן לה' יתברך את כל אשר לו בפשטות תוך מסירת נפשו וכידוע, 'רחמנא ליבא בעי' -הקדוש ברוך הוא חפץ בלב האדם! את העבודה הפנימית והאמיתית, את אהבת ה' ויראתו הכנים התמימים והפשוטים.     

ט' ניסן

בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה: כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת: פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:

נוסח ה"יהי רצון" לאחר אמירת הנשיא של אותו יום: 

יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵייה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט בִנְיָמִן שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:

"שואלות ודורשות" בהלכות החג

שלושים יום קודם החג שואלים ודורשים בהלכות החג.

בנוסף לשאלה ולדרישה בהלכות הפסח אשר בה אנו מצווים כעת, יורשה לנו לבצע את ה"שואלים ודורשים" (או בעצם שואלות ודורשות…) בסגנון שלנו, כדבר אישה אל אישה.

ובכן,

את "דורשים" אנו מקיימות בהידור רב בערבי פסחים. כל כך הרבה דרוש לנו: ראשית לכל – כסף. בשביל צורכי החג, כדי לשמח את בנות הבית בבגדי צבעונין ובתכשיטים, אולי גם עבור פאה חדשה, כמה מוצרי חשמל קטנים שהתבלו, ועוד ועוד…

שנית – אנחנו צריכות כוח. שה' ינסוך בעורקנו אנרגיה רבה כדי שנוכל להמשיך למרק ולשפשף גם כשהעיניים כבר חצי עצומות וכל שריר בגופנו משווע למנוחה.

אחרון חביב – דרושה לנו יצירת 'יש' מ'אין': זמן! כמה היינו מאושרות אם היו יותר מאשר עשרים וארבע שעות ביממות הקצרות מדי של ערב פסח.

אכן, דרישות מינימליות לחלוטין. אך, כבר לימדנו אדמו"ר הזקן שכדי לקבל את הנצרך ב"דורשים", צריך קודם כל להקדים לו את ה"שואלים". למה הכוונה? למענה שענה לאותו חסיד ששפך את ליבו לפניו אודות מצוקותיו: דרוש לו סכום כסף גדול להשאת בנותיו, הוא צריך גם רחמי שמים בעניין שלום הבית, וגם ברכה לבריאות טובה וכו' וכו'. ענה לו אדמו"ר הזקן: מה אתה צריך מהקב"ה – אתה יודע היטב! אך האם שאלת את עצמך לשם מה צריכים אותך? מה ה' דורש ורוצה ממך?

שאלה זו ידועה ומוכרת וימיה כימות עולם. מה טעם היא צריכה להישאל דווקא עתה, בסמוך ל"דורשים" של ערבי פסחים? משום שהיא שזורה ורקומה בתוך תוכה של המשימה העיקרית שבעבורה אנו נותנות את הנשמה בימים אלו – ביעור החמץ והכנסת המצה.

דיירים בבית של החמץ והמצה

המילים 'חמץ' ו'מצה', מורכבות כידוע, מאותיות כמעט זהות. השוני וההבדל ביניהן הוא דווקא באותיות שצורתן מזכירה בַּית: ח' ו–ה'. לכל אחת מהן קירות ותקרה דומים, ברם הבדל קטנטן מבדיל ביניהן:

ה–ח' היא בית חסומה לחלוטין, כמעט בית כלא. יש בה פתח רק כלפי מטה, ושם נמצאת האדמה, קרי – הארציות, החומריות, העולם הזה השפל.

ה–ה' גם היא בית פתוח כלפי מטה, אך נוסף לה חלון קטן, צוהר פתוח בכותל הפונה כלפי מעלה. מעין אשנב שדרכו נושאים האסירים בבית הכלא עיניים כמהות אל פיסת השמים שנשקפה מבעד לסורגי החלון. תכלת השמים – כמה אור בה, ואיזו תקווה היא מעוררת! הן בה נשקף כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו ושולח נטפי נוחם אל בין הקורות הסוגרים סביב.

אם כן, מהותן הפנימית של ה–ח' וה–ה' – החמץ והמצה –  מקביל לשאלה ולדרישה עליה דובר לעיל: ה–ח' של החמץ מלאה דרישות, כי החמץ התופח והגאה רואה רק את עצמו ואת צרכיו. הוא רוצה להביא את האדם להסתכל אך ורק כלפי מטה, שם נמצאות תאוות גשמיות למכביר, ועל כן הוא משלב את ידו בזרועה של הנפש הבהמית ולוחש לה את דרישותיו השונות והמשונות.

המצה המעודנת והבטלה מנתבת את מבטו של האדם אל על, שם היא מגישה לו – מבעד לפתח העליון – מגש של כסף ועליו קורטוב של קירבת אלוקים. אדם הגר ב–ה' של המצה יכול להתרומם מעל להוויה הגשמית, לשאת כפיים אל השמים ולשאול: מה אלוקיי שואל מעמי? לשם מה הוא ברא אותי בעולמו?

בזיקה לימי האביב, לובשת שאלה זו פנים "פסחיות": האם באמת כל מה שאני קוראת לו "ניקיון הפסח" הוא לרצון ה'? האם הקב"ה רוצה שאכלה את כוחותיי במיון של בגדים, צעצועים ומה לא – אשר אין בהם חמץ כלל – ולא תישאר בי טיפת אנרגיה חיובית עבור הבעל והילדים?

האם מסע הקניות הנרחב שאני עורכת כולל דברים שהם באמת נחוצים כדי לענג את החג, או שמצוות הענקת המתנות לכבוד החג היא עילה לסחיטת התקציב המשפחתי ממה שאין בו? אולי בכלל, סגנון המתנות וערכן מושפע מן המבט הבהמי של החמץ, וכשאנו רואים רק את עצמנו – קשה להבחין בענות נפשו של בן הזוג המתרוצץ בין הגמ"חים…

בעקבות השאלות ישתנו הדרישות, משום שהן תגענה מבית מדרשה של המצה. אז יעלה הרצון שהפסח יהיה לא רק כשר אלא גם שמח, שמחה כפשוטה. שמחה שנובעת מהיות "גופו נבזה ונמאס" – קרי: מצה, "רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה" – נפש המבטת דרך החלון אל אלוקיה.

יש לנו אבא

פרט לרוח מול גשם, לביטול ולשפלות מול האנוכיות והיישות המתגוררים זה מול זה ב–ה' וב–ח'- יש בחמץ ובמצה דייר נוסף: גר לו שם גם ילד.

משנולד, אין הילד מודע יתר על המידה למה שקורה בסביבתו. הוא חווה את מציאותו העצמית בלבד וסבור שכל העולם שייך לו ואמור לרקד סביבו ולדאוג שלא יהיה לו קר, שלא ירעב ושיוכל לישון בשלווה וחוזר חלילה. הילד גדל ומתפתח וממשיך לחשוב שהוא מרכז היקום. הכל שלו – הצעצועים, כרית הליטוף החביבה, עגלת הילדים.

ההזדמנות הראשונה, המפעימה, שבה ניכרת בברור העובדה שהפעוט כבר מכיר בקיומם של אנשים נוספים, היא הרגע שבו הוא הוגה את המילה הראשונה: אבא! מילה שאין בה עדיין הבנה מי ומה הוא אבא, אך יש בה רגש רב. כאילו הוא אומר: יש לי אבא, והוא גדול כל כך… הוא אוהב אותי, ורוצה אותי, ומגן עליי… ואני שלו!

כדי שהילד יגיע לשלב החשוב והמיוחל הזה בתהליך התפתחותו, אין צורך בתרגול, שינון והדרכה. הגמרא אומרת שהתפתחותו תלויה במשהו שאינו כלול בספרי הפסיכולוגיה, וגם אין לומדים אותו בחוגי הנחיית הורים: "אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן". טעם הדגן האמור – על פי הזוהר – הוא כזית מצה.

כי הילד הזה הוא אנחנו, "בני בכורי ישראל". רוב ימות השנה אנו עומדים על פי התהום הפעורה שבקרקעית ה–ח של החמץ, תהום של דיכאון, ייאוש וחידלון. אנו מנסים לשכך אותם באמצעות סיפוקים רגעיים של תינוק: מזון, שינה, הצלחות חומריות.

עד שמגיע הלילה שבו "נגלה עלינו מלך מלכי המלכים". אכילת המצה – "מיכלא דמהימנותא" – מאכל האמונה – פוקחת את עינינו להכיר את אבא, אבינו שבשמים, והוא גואל אותנו ממ"ט שערי הטומאה של מצרים הקדורנית והחשוכה ומשער ה–נ', הפעור לרגלינו במדרון היורד מן החמץ. כשאנו נושאים את עינינו אל הזוהר האלוקי הבוקע מן המצה – מציפים אותנו קרניו בגלים של אמונה טהורה, ואנו מרגישים שיש לנו אבא בשמים: גדול, אוהב, מגן, ואנו שלו!

כל שאינו בעשייה – אינו בלמידה

יש פרט אחד בכל העניין שקצת קשה לנו להבין בשכלנו הדל. מדוע צריך החלון של ה–ה' להיות בפינה העליונה, ליד התקרה? למה שלא יהיה, למשל, בגובה העיניים, כדי שנוכל לראות בעדו בלי מאמץ, ללא התרוממות על קצות האצבעות ובלי הטיית הראש כלפי מעלה?

מפני שכדי להרגיש קירבת אלוקים לא מספיק לדעת שהוא כאן, לידינו. צריך לעשות משהו כדי לחוות את חסדו, בבחינת "שאו מרום עיניכם" ואז "וראו מי ברא אלה". כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות – החוויה הנוצרת מעשיה, חורטת את רישומה בקולמוס הלב.

ההתרוממות מן העמידה השפופה ב–ח' של החמץ (אשר בה, בדומה לבהמה אנו עם ה"ראש למטה") ההזדקפות על מנת להביט קוממיות אל מרומי החלון – הן שתיצורנה את התחושה שיש ה' בקרבנו, ורגש עמוק של אמונה ינסוך טל של תחיה בכל אברינו. 

כך היה גם במצרים. בני ישראל אשר התעוררו לקול הנפת שוטי הנוגשים היו נתונים בין חומותיה של ח' חסומה, אפופה אפלה, ייאוש ושחור. ממול עיניהם לא סרו דמויותיהם של הילדים שהיו ואינם, נשטפים במצולות היאור, ר"ל.

באותן חומות שיעבוד פרצו להן הנשים אשנב קטן, בכוחה של האמונה המקננת בליבן ביתר שאת וביתר תוקף. הן ידעו אל נכון, והצהירו בביטחון מלא שבבוקר תזרח שמש של ישועה. הרי הקב"ה הבטיח שבוא יבוא לפקוד את בניו, ואין כל ספק שהנה, הנה יחוש למלא את דברו ולהביא את הגאולה.

הן לא הסתפקו במילים, אלא אף תמכו את תקוותן במעשה: הן הן הנשים הצדקניות ששכנעו את בעליהן להמשיך וללדת ילדים נוספים, ובכך הקימו את הדור שיצא ממצרים. אלמלא ראו בעיני רוחן את האור עוד בטרם הופיע בקצה המנהרה – לא היה לקב"ה את מי לגאול בבוא היום הגדול.

איך הן היו מסוגלות ללדת ילד אשר ייתכן שיומת ביום היוולדו? ועוד אחד, ועוד – שאולי ילכו בדרכו של אחיהם, חלילה? מהיכן לקחו את תעצומות הנפש כדי להרעיף אמונה ותקווה על בעליהן?

מן החלון. מן השמים ומן ההבטחה של שוכן השחקים. אף שעברו מאות שנים מאז אמר אותה, לא חדלו לשנן בוודאות נחרצת שהוא בוא יבוא לגאלנו. ואם זה עדיין לא קרה עד היום – זה יהיה עכשיו, מיד, ממש!

המצה המהודרת ביותר

מורה וקבוצת ילדות ניצבו לאחרונה באחד מבתי ספר חב"ד ליד קיר שעיטרו, והתבוננו במעשה ידיהן. הן עיצבו בצוותא נוף של הגאולה העתידה: במרכז התנשא בית המקדש נישא ורם, וממנו בוקעת אלומת אור. את עמודי יכין ובועז קישטו הילדות בגפנים של זהב. סביב בית המקדש ובצמוד אליו הודבקו תצלומים של בתי כנסת מרחבי תבל ש"עלו" לירושלים, ובראשם "בית רבנו שבבבל" – 770. בתי הכנסת השתלבו בין מבנים ירושלמיים טיפוסיים, עטורי כיפות ומחופי אבן ירושלמית.

עמדו הילדות והתבוננו, שבחו, העירו והאירו, והמורה שותקת. לבסוף שאלה אותה אחת הזאטוטות: מה את אומרת על היצירה, המורה?

הרכינה המורה את ראשה אליהן והן ראו שעיניה דומעות בעת שאמרה להן בחמימות: "אני מאוד מתרגשת… הרי זה מה שאנחנו נראה בקרוב ממש כשהרבי מלך המשיח יתגלה ונעלה כולנו לירושלים!"

הקטנות שנדהמו מפרץ הרגשות נאלמו דום. רק אחת ההינה להגיב: "נו, באמת, המורה"…

המורה נזדעקה: "האם את אומרת כל יום 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'?" שאלה את הילדה. "מה את מתכוונת כשאת אומרת את המילים האלו?"

"כן, המורה, בוודאי" – השיבה הילדה – "כולם יודעים שהמשיח יבוא, אבל רק את מדברת ככה"…

מדברת ככה – מה הכוונה?

מדברת ככה – זה לא רק מדברת, אלא מתרגשת, דומעת ומבטאת את התחושות עלי קיר שהוא אשנב לגאולה. כולם יודעים, והיא חווה את הגאולה כבר עכשיו.

זה הוא הלקח שלימדונו אמותינו במצרים: לא מספיק שיודעים שה' עומד אחר כותלנו ומציץ מן החרכים. צריך לקרוע חלון בנשמה באמצעות מעשים שיחיו את הידיעה.

אפשר לתלות בחדר הילדים תמונה של בית המקדש, ולתאר בגוף ראשון מה נראה בעת שנהלך בו בקרוב ממש. לכתוב עם הילדים במשותף ספר, שבו יתאר כל אחד מה יזכה לראות ולעשות בקבלת הפנים לרבי מלך המשיח. לחלק תפקידים כדי שכולם ידעו מי ממונה על מה בעת העליה לרגל, ואפילו להבטיח לזה שאינו מחבב את טעמו של "בשר על האש", שהנתח של קורבן פסח שנקריב בוודאי ינעם לחיכו.

כך תחדור לתוך לשד עצמותינו האמונה הבלתי ניתנת לערעור אשר אותה ירשנו מן הנשים הצדקניות שבמצרים – שגם אם עבר זמן מה – יש לנו אבא, ואת הבטחתו ש"הגיע זמן גאולתכם" יקיים. או אז תלבשנה הדרישות שלנו פנים חדשות, ונפנה בלהט אל היושב במרומים: אבא, אבינו שבשמים! אנו רוצים לראות כבר את אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח מוביל אותנו אל בית המקדש השלישי, זה שציירנו גם על הקיר וגם בלב. אנו רוצים משיח עכשיו! 

מצה עם ה' כזו, אשר חלון האמונה שלה הוא גדל מימדים – תהיה המצה המהודרת ביותר אשר נוכל להשיג לחג הפסח.

שיהיה חג כשר ושמח, שבו אור חדש על ציון יאיר, ונזכה כולנו במהרה לאורו