לשליחת שאלות בנושאי חינוך

קישור לזום

מספרת הגב' שטערני דהאן, משלוחות הרבי מלך המשיח לבית שמש:

השמש של בית שמש הוותיקה כבר החלה לטפס במעלה הרקיע, צובעת את הבניינים האפורים באור חמים של בוקר. בעבור רבים זהו עוד יום רגיל, אך בעבור שלוחי הרבי מדובר באחד הימים המכריעים של השנה: עונת הרישום. בתיק שלי מונחים פליירים ריחניים של גני חב"ד, ובכל אחד מהם מקופלת תקווה שילד נוסף יזכה להיכנס למוסד של הרבי מלך המשיח, ולקבל חינוך חסידי אמיתי.

אחת הדרכים להפיץ את הפרסום לגן היא באמצעות מעונות היום בשכונה. הורי הקבוצה הבוגרת מתלבטים לאיזה גן לרשום את ילדם לשנה הבאה, וזה הרגע המתאים להכיר להם את רשת גני חב"ד בבית שמש. צעדתי לעבר אחד המעונות הוותיקים באזור. זהו מקום המאכלס משפחות רבות שאינן שומרות מצוות לעת עתה, בתים שבהם המושג "חינוך דתי" נתפס לעיתים כרחוק או מגזרי.

ניגשתי למשרד המנהלת, הלב דופק בתפילה שכל דף שיחולק יהפוך לזרע שינבוט. אבל המנהלת לא הייתה במקום. "תניחי על השולחן", אמרה לי בקול עייף בטלפון, "אגיע מחר ואראה מה לעשות עם זה".

יצאתי מהמעון בתחושה מעורבת. אני חיה את השליחות, ויודעת שהמרכיב המכריע ביותר בעבודה הוא הקשר האישי. 'האם הפליירים האלו יהפכו למטוסים מנייר או שיגיעו לידיים הנכונות?' תהיתי. לא ידעתי שבאותם רגעים ממש הגלגלים של ההשגחה הפרטית כבר הסתובבו במהירות שיא.

המענה האישי שלי

שעה קלה לאחר מכן פגשתי את חברתי לשליחות, הגב' שושי קליין. שושי, שמנהלת בעצמה מעון חב"די ומכירה את מנהלות המעונות הנוספים בעיר, עצרה אותי בהתרגשות. "היית עכשיו במעון פלוני?" שאלה. כשאישרתי, היא תפסה בידי: "את חייבת לשמוע מה קרה שם!"

מתברר שאותה מנהלת, אישה יקרה המתמודדת עם צומת דרכים מורכב בחייה, ביקשה משושי עזרה (שושי כמובן לא פירטה את הפן האישי של הסיפור). יחד הן כתבו לרבי באמצעות ה"אגרות קודש". התשובה שהגיעה הייתה ישירה ומפתיעה. הרבי כותב לאותה מנהלת כמה חשוב החינוך הטהור וכמה כואב לרבי שהחינוך הפך להיות מפלגתי. הרבי מבקש שהחינוך יהיה מבוסס רוחניות ולא מפלגתיות, ומורה לה לסייע לעניין של חינוך דתי, כי זה שייך לכל ילד יהודי! וודאי שאם היא רוצה ותתאמץ, היא תצליח. הרבי מוסיף שאדם שיש לו קשר לענייני חינוך חובה, בוודאי יהיה לו גם קשר לענייני חינוך ל"נר מצווה ותורה אור".

שושי סיפרה לי שהמנהלת נותרה המומה. "איך אני קשורה לחינוך דתי?" שאלה את עצמה, "בסך הכול ביקשתי ברכה לעניין אישי, והרבי מבקש ממני להפיץ תורה?"

מייד אחרי שדיברתי איתה והנחתי על שולחנה את הפליירים, המנהלת הרימה טלפון לשושי כשהיא נרגשת עד דמעות. "שושי, אני מנהלת את המקום הזה שנים", היא אמרה בקול רועד, "ומעולם לא הגיעו אליי לחלק פליירים של חב"ד. בדיוק עכשיו, רגע אחרי שקראתי את המכתב של הרבי – זה הגיע. הבנתי שזה לא מקרה. זה לא רק פלייר, זה המענה האישי שלי. ברור לי שהרבי מצפה ממני לפעול".

חלק ממערך אלוקי

השליחות שלי באותו בוקר קיבלה משמעות חדשה. לעיתים נדמה לנו שאנחנו רק מחלקים דפים או עושים עבודה טכנית של פרסום, אבל האמת היא שאנחנו חלק ממערך אלוקי רחב. הרבי מכין את הלבבות, כותב את המכתבים, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא רק להניח את הפלייר במקום הנכון ובזמן הנכון.

קשור או לא? הרישום לגנים כבר מלא, ברוך ה'…

באדיבות מגזין עטרת חיה

ברוך השם יתברך שמו לעד, בזכות העיסוק במבצעי הקודש של הרבי מליובאוויטש, אני זוכה להיפגש עם יהודים שחושפים בפני במפתיע, את הקשר שלהם לרבי מליובאוויטש. כל פעם בנסיבות חדשות ובמקומות חדשים, ובהפתעה מרגשת. ואני מודה להשם יתברך שמשמח אותי כל כך, בסיפור חדש ומפתיע על יהודים

שהתברכו ונושעו בזכות ברכת הרבי!

בשבוע שעבר הבחנתי בשעת ערב לא מוקדמת, באשה לא צעירה שיושבת על מעקה בטון, ולא על ספסל…

חששתי שהיא לא חשה בטוב, ושאלתי לשלומה. היא ענתה שהיא מרגישה בטוב, ופשוט ממתינה לנכדתה. פניתי ואמרתי לה, אם השם "אירגן" שנדבר, באמצע הרחוב ( השעה היתה לא מוקדמת), אולי ננצל את המיפגש שנעשה ביחד משהו טוב לנכדי'ה..

וסיפרתי על מבצע של הרבי של "אות בספר תורה של ילדי ישראל". היא סיפרה שדודתה חב"דניקית. גב' דרייזין משכונת חב"ד קראון הייטס. אני מופתעת ובהתרגשות מעדכנת אותה במשהו מישפחתי שמקשר בין שתינו…

אני מספרת לה על החסיד אברהם מאיור דרייזין ע"ה ( אביו של החסיד שלום בער דרייזין, בעלה של דודתה, הגביר בעל החסד , שתורם לבחורי הישיבה חליפות לפסח וכו' וכו'),

שהיה הולך ביחד עם החסיד הרב התמים, ר' יוסף חיים גאנזבורג ע"ה , (שהוא סבא של שיבלחט"א) בעלי שיחי', לאסוף כסף ברוסי'ה בסתר עבור עינייני הרבי הריי"צ נבג"מ.

כשהיא שומעת ממני על הרבי הריי"צ היא מספרת לי, שהורי בעלה היו נשואים ארבע שנים. לא על אף יהודי ללא ילדים. הם כתבו לרבי הריי"צ נבג"מ

וביקשו את ברכתו. הוא ענה להם במכתב וברך אותם. והם אכן זכו וניפקדו בבן שנולד ברוך השם ביום כג' מנחם אב תש"י. המכתב המקורי מהרבי הריי"צ שמור אתם עד עצם היום הזה ! *ובעלה היה הילד היחיד שנולד להם* !!!

לשמע הסיפור הזה אני מרגישה צמרמורת מטפסת לי בידיים….

האשה ממשיכה לספר שהיא ( שתיבדל לחיים טובים וארוכים)ובעלה ז"ל היו אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק. וכל אחד מהם קיבל דולר מהרבי !!! ששמור אצלה.

לפתע האשה מקבלת שיחה בנייד שלה. ועוברות כמה דקות בודדות, והבן שלה, שהנו ראש ישיבה בכוילל במרכז בני ברק, מגיע למיפגש הלא מתוכנן בין אמו וביני…

הוא מקריא לי את המספרים בכרטיס האשראי, כדי שאוכל לרשום את כל הנכדים ואת כל הנינים, ואת הילדים ובני זוגם, כל אחד לפי גילו. הקטנים עד גיל מצוות ב"ספר התורה של ילדי ישראל" ואלה מבני מישפחה שהם מגיל מצוות ומעלה ב "ספר התורה הכללי לאחדות ישראל".

את בני המישפחה ה"בוגרים" היא ביקשה לרשום כך שהיא תקבל תעודה בדואר לכל אחד ואחת מהם, במחיר מלא של שמונה עשרה ש"ח לכל אחד מהם.

ואני מודה לקדוש ברוך הוא שמשמח אותי לגלות כל פעם מחדש ובאופן מפתיע ומרגש, בהפתעה גמורה, עוד יהודי ועוד יהודיה, שמעידים שהתברכו מהרבי, שניפגשו עם הרבי, שחייהם הוארו והם ניצלו בזכות ראש בני ישראל, נשיא ישראל, הרבי מליובאוויטש.

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

על הכיסא שמולי שוכבת לה בנחת כרית הנקה גדולה וצבעונית, ונדמה שהעולם נדם. השקט התעשייתי שסביבי, כשהאוצר המתוק שקוע בשינה שלווה במיטתו, מאפשר לגלגלי מוחי לעבוד ביתר שאת.

לפתע מטלטל אותי בכי עז. התחלתי לעכל בפעם הראשונה את היותי א-מ-א, חלום חיי, שחיכיתי לו כמעט שמונה שנים.

התחלתי לשחזר מההתחלה את כל ניצוצות (סימני) הדרך, מודה על הנס (הלב הקטן) הפועם ששכב בקרבי תשעה חודשים.

ההתוועדות

הכול התחיל מהתוועדות אחת תמימה, או שלא, שהשתתפתי בה לפני כשנה אצל המשפיעה שטערנא אלפרוביץ.

אחת לשנה המורה שטערנא עורכת התוועדות לרגל י"א בניסן, יום הולדתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. להתוועדות זו, הנערכת בערב פסח, מתאספות למרות העיתוי המאתגר נשים ובנות מכל קצוות הארץ, מקבלות עליהן החלטה טובה ומבקשות ברכה בשביל מישהו קרוב, ובשנה הבאה באות להודות על הניסים.

בנעוריי חברה סחבה אותי להתוועדות הזו. נכנסתי, שרתי ניגונים, ולא הבנתי ממה כולן מתלהבות. עוד התוועדות, נו, שוין. הגעתי שנה אחרי שנה להתוועדות, החלטתי החלטה, ולא יצא מזה שום דבר.

באחת השנים נשואה טרייה שהגיעה להתוועדות שיתפה את כולן: בכל שנה היא מקבלת עליה החלטה, לא מצליחה לעמוד בה, ואינה זוכה לברכה שהיא זקוקה לה כל כך – למצוא את החצי השני של נשמתה. לפני שנה היא החליטה ליישם, והנס קרה.

מאז הבנתי שהברכה זקוקה לדבר שתאחז בו, ואני חייבת לקבל עליי החלטה יישומית כדי לזכות באוצר.

היו שנים שהחלטתי, ולא הצלחתי לעמוד בהחלטות. והיו שנים שהחמצתי את ההתוועדות כי לא ידעתי מתי בדיוק תתקיים. הרגשתי שלהשתתף בהתוועדות הזו – זה יותר מלזכות בפיס.

בשנה שעברה הלכתי להתוועדות וקיבלתי עליי שלוש החלטות – שתי החלטות לזכות חברה ולזכות חמי, שיהיו בריאים, ועוד החלטה אחת בשבילנו, שנזכה לפרי בטן. באורח פלאי ביותר הם נרפאו, ואנחנו עדיין חיכינו.

לפני מי אתם מטהרים

ההחלטה הייתה נראית לי פשוטה למדי, אבל למעשה היא התבררה כצוק איתן שניצב בעוז מול גלי הים.

החלטתי לקחת עשרים חוברות של טהרת המשפחה ולחלק בטיפולים שעברנו.

בטיפול הקרוב לקחתי איתי את עשר החוברות הראשונות, ולא העזתי לחלק אפילו אחת מהן, הרגשתי כאילו אני מציעה לאנשים תפילין לפני כ־60 שנה, כשמבצע תפילין עוד היה בחיתוליו, ונתקל בגבות מורמות ובהתנגדות ממש.

וכך עוברים להם הטיפולים, ואני מטפטפת בכל פעם חוברת אחת. כשהגעתי לחוברת העשרים, ראיתי אישה שיוצאת ממעלית עם דמעות בעיניים. הגשתי לה את החוברת האחרונה ואמרתי: "קחי, זה בטוח יעזור לך".

לא עוברים ימים רבים, ואני מקבלת תשובה חיובית. את זעקות השמחה לא היה אפשר לתאר. הודיתי לבורא עולם ולרבי, הודעתי להורים והתקשיתי לעכל.

לא לעזוב את החינוך

כעבור זמן מה סיפרתי למנהלת שלי בעבודה, והיא שמחה איתי יחד. זכיתי לטפל בתינוקות ולהתמסר לחינוכם. אהבתי את עבודתי, אך במהלך ההיריון היה לי קשה מאוד לצאת לעבוד. הייתי "נשפכת" למיטה מוקדם ולא מצליחה לקום בבוקר. מגיעה לזמן קצר, ושוב מוצאת את עצמי "נשפכת" בחדר הג'ימבורי של המעון.

הרגשתי לא נעים, אני מקבלת משכורת, והתפוקה שאני נותנת היא כלום וכלום. כתבתי לרבי שברצוני לעזוב את המקום, והרבי כתב לי בעשרות מכתבים להישאר בעבודת השליחות, בשטח החינוך, למצוא את העבודות הקלות ועוד ועוד.

ואני, אני נשארתי. הרגשתי שהרבי מלווה אותי לאורך כל ההיריון, דווקא בזכות העבודה בשטח החינוך.

היריון ולידה של גאולה

ההיריון היה שגרתי למדי, הבדיקות כולן יצאו תקינות. ההקאות המעטות היו רק בלילה ולא ביום (כדי שיהיה לי קל בעבודה בבוקר, כך הרגשתי). כמעט לא היו צרבות, ורק העייפות העיקה.

רוב חודשי ההיריון היו בעונת החורף, אז גם החום לא הפריע. פעם אחת גם נפלתי, אך, ברוך ה', הכול היה תקין. פשוט מלאכים ליוו אותי בדרך.

ללידה קיבלתי את הדולה המדהימה ביותר שיש, דבורי דורון. היא ליוותה אותי לאורך כל ההיריון בייעוץ ובהסבר, הרגיעה אותי כשחששתי מהלידה, ובלידה עצמה השרתה את הרוגע המושלם ביותר בעולם. עשתה לי עיסויים במשך כמעט יממה, עשתה הכול כדי שאצליח לעבור לידה ראשונה ללא אפידורל.

ועוד מתנה גדולה, מלבד האוצר עצמו, הייתה ללדת ברוגע, בזמן של הפסקת אש, ללא אזעקות ופחדים.

מלבד התודות שאני רוצה לומר לאבא שבשמיים, לרבי מה"מ, לבעלי שתמך בי לי לאורך כל הדרך ולכל היקרים סביבי – זו גם הזדמנות להגיד כמה מילים גם לך, קוראת יקרה: תתחילי לחפש. לחפש את כל הזרקונים שה' והרבי זורעים לך במהלך חייך. רק את יכולה למצוא אותם בתוך ים של מכשירי הכושר והמהמורות. רק כך תביאי גאולה לעצמך, לסביבתך ולעולם כולו.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שבת נעימה וחמה, סוף־סוף רגע לנוח מהמרוץ של כל השבוע, המבחנים, השיעורים, העזרה בבית וההדרכה בצבאות ה'. ספר טוב או שינה מתוקה יכולים למלא היטב את שעות אחר הצוהריים הארוכות והרגועות של השבת. סוף־סוף לנשום עמוק, לשכב בנחת…

בסוף לא.

בכוחות על־אנושיים הן מתרוממות, נועלות נעליים, שוטפות פנים ולוקחות את חבילת השלוקים מהמקפיא. יוצאות אל הגינות או אל בית הכנסת הקבוע, וצועקות בקול ניחר עוד פסוק ועוד אחד, מספרות סיפור ומפרידות בינתיים מריבה קטנה על המקום ליד החלון, מחלקות שלוקים דביקים, ומבטיחות שייתנו בשבת הבאה שניים למי שלא קיבל היום. ברוך ה' שהגיעו ילדים רבים כל כך!

כמה אימהות ניגשות להודות או להתעצבן או לשאול משהו. ביום ראשון הן כותבות דו"ח לרבי, גורמות נחת רוח מרובה.

חיילות בחזית החינוך.

"ויש לקשר האמור לעיל עם הוראה לפועל בעניין שהזמן גרמא:  להקהיל קהילות בכל שבת להיכנס בבתי כנסיות ובתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים (כולל גם באופן ד'העמידו תלמידים הרבה'), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך 'זמן מתן תורתנו' על אחת כמה וכמה." (דבר מלכות בהר־בחוקותי, אות י"ד).

לא סיפור גדול…

מספרת הגב' הניה ליין:

נכנסתי ליחידות אצל הרבי, עם אימי. הייתי נערה צעירה, בת שלוש־עשרה. הרבי אמר לי: "אימך סיפרה לי שאת מנהלת מסיבות שבת. האם את יכולה לספר לי מה את עושה?"

אמרתי: "אה, זה לא כזה סיפור. אנחנו מסתובבות ומביאות את כל הבנות מבתיהן ומביאות אותן לביתנו, ואז נותנות להן אוכל, מברכות ברכה, שרות שיר, רוקדות. מספרות סיפור מתוך 'שיחות לנוער' (זה כל החומר שהיה באותם ימים) ואז אנחנו מברכות ברכה אחרונה ולוקחות אותן חזרה לבתיהן."

למה אמרתי "אנחנו"? כי אני עשיתי את זה, וכל אחיותיי עשו את זה. לכל אחת הייתה קבוצה בבית.

הרבי הרים את מבטו אליי, חייך חיוך רחב מאוד מאוזן לאוזן ואמר: "זה נפלא מה שאת עושה, עלייך להמשיך."

ואז הרבי החל להרעיף עליי ברכות רבות כל כך שאמרתי לעצמי: "וואו, זה באמת כזה סיפור גדול?"

חשבתי לעצמי: בבת אחת נערה צעירה בת שלוש־עשרה גבהה לגובה של שלושה מטרים…

לפעמים עושים משהו ולא רואים תוצאות, ובכן, אני רוצה לרוץ קדימה, ברבות השנים. כש"האקדמיה העברית" של קליבלנד, אוהיו (מוסד חינוך יהודי) חגגה חמישים שנה מעת הקמתה, ההנהלה החליטה להעלות על נס את פועלם של הוריי, הרב והרבנית קייזן. אמרתי לאחותי, רבקה: "אני חושבת שעלינו לנסוע לקליבלנד". כשהיינו שם, כמעט כולם סביבנו היו דתיים, מישהי ניגשה אלינו ואמרה: "את יודעת מי אני? תראי אותי, רבקה! את היית המדריכה שלי ב'מסיבות שבת'. היינו מגיעות למסיבות שבת שלכן, רובנו היינו תלמידות בית ספר ממלכתי, הרבה מאיתנו למדו לימודי יהדות אחרי הצוהריים, הרבה מאיתנו עברו לאקדמיה העברית, וכל מי שאת רואה כאן למדה בסמינר להשכלה גבוהה בארץ ישראל או במקום אחר, כל אחת מאיתנו היא תוצר של מסיבות השבת שלך!"

פסוקים מתוך השטיח

אישה צעירה ומבוהלת פנתה לעזרתם של פעילי "יד לאחים". הסיפור האישי שלה היה קורע לב. היא עלתה בילדותה עם הוריה מאחת ממדינות חבר העמים, וגדלה כאן בארץ ישראל ללא זיקה כלשהי ליהדות. כשבגרה, הכירה בחור ערבי, ויחד עברו לגור באחד הכפרים.

לזוג נולדו שתי בנות. די מהר הבעל הערבי, שהיה כה נחמד כשהכירו, גילה את פרצופו האמיתי, והאישה סבלה רבות מנחת זרועו. הוא מנע ממנה כספים, אסר עליה לצאת מהבית, והיה משפיל אותה ומתעלל בה. באחד הימים הצליחה האישה להימלט מהבית בעור שיניה, אבל הילדות… הן נשארו אצל משפחת בעלה בכפר.

בוכה ומבוהלת ביקשה את עזרתם של פעילי "יד לאחים", מתחננת שיחלצו את שתי בנותיה הקטנות.

האב והבנות התבצרו בתוך בניין שהיה שייך לחמולה שלו, ונראה היה שחילוץ הבנות יהיה קשה מאוד. חיילי צה"ל הסכימו לאבטח את המבצע, ואולם התרו כי יש להוציא את הבנות מהבית בתוך דקות מספר בלי להתעכב.

הבית, שבו השתכנה כאמור כל החמולה, היה מלא ילדים וילדות, והאם התבקשה לתת סימן זיהוי מהיר והחלטי כדי שיוכלו להכיר את הבנות ולהוציא אותן מן הבית במהירות האפשרית.

התשובה הייתה מפתיעה מאוד: "הילדות יודעות את שנים־עשר הפסוקים!"…

ברגע האמת לא הצליחו הפעילים למצוא את הבנות. נראה היה שבני המשפחה התכוננו לרגע הזה, והם מחביאים אותן במקום סתר כלשהו. המשימה למצוא שתי ילדות לא מוכרות בבית ענק מלא אנשים נראתה חסרת סיכוי, ואז הכריז אחד הפעילים: "תורה!" "ציווה!" לאחר רגע של דממה שמע קולות ילדותיים עונים לו מתוך שטיח מגולגל…

מזועזעים, שחררו הבחורים את הילדות מהמחבוא הנורא, והחזירו אותן לאימא הדואגת.

"איך הילדות ידעו את הפסוקים?" שאלו אותה, עדיין המומים.

"כשהייתי ילדה קטנה," סיפרה, נרגשת, "היה בחור שהיה אוסף את כל הילדים בכל שבת לאמירת שנים־עשר הפסוקים. הוא היה מחלק ממתק, ואהבתי מאוד להשתתף בפעילות. באחת השבתות חילק לנו דף ובו שנים־עשר הפסוקים, והבטיח שמי שילמד אותם בעל פה עד שבת הבאה, יקבל ממתק מיוחד. כשגרתי בכפר והבנתי שהילדות שלי גדלות בלי שום סממן יהודי, החלטתי ללמד אותן לפחות את הדבר היחיד שאני ידעתי, שנים־עשר הפסוקים…"

מה גדולה הזכות של אותו בחור שיצא מדי שבת לומר עם הילדים את הפסוקים, כשאינו מדמיין לעצמו שיום אחד יצילו הפסוקים שהכריז שתי ילדות קטנות מכפר ערבי…

המחאות מן המזכירות

מספרת הגב' רבקה זקוטינסקי:

היינו בנות שתים־עשרה כשיצאנו לטיול שנתי בניו־יורק. לקחו אותנו מטעם בית הספר של יום ראשון לראות את הרבי. היינו נרגשות מאוד כשנסענו ברכבת מניו־הייבן. כמובן סיפרו לנו את מי אנחנו הולכות לבקר, קראו לו "הרב הגדול…" הרגשנו יראת כבוד כלפיו, וכאשר הוא דיבר איתנו ידענו שהוא רוצה בטובתנו. קיבלתי די השראה כדי לרצות לעשות משהו. רציתי להקים מועדון מסיבות שבת. ידעתי איפה הרבי נמצא ומה כתובתו, אז כתבתי לו מכתב: "אנחנו רוצות להקים מועדון מסיבות שבת, אבל אין לנו כסף בעבור הכיבוד שאנחנו צריכות לקנות."

כמה זה כבר עלה? אולי שלושה או ארבעה דולרים בשעתו…

אבל הרבי ענה לי במכתב לבבי: "אני גאה מאוד בכך שאת רוצה לעשות את זה, אני מעודד אותך לעשות זאת, אדאג לכך שהרב חודקוב ישלח לך מהמשרד, בשמי, כסף כדי לכסות את ההוצאות."

אנחנו רק היינו צריכות לשלוח לו את הרשימות ואת התוכנית, מה עשינו ומה קנינו. וכך עשיתי.

הגיעו הרבה ילדים, ואני, עם העוזרת שלי, סיפרתי סיפור, לימדתי אותם שיר, עשינו ריקוד, בירכנו ברכות, וכבר חלפה לה שעה.

ואז, אחרי השבת, כתבתי מכתב עם רשימה מפורטת: "עוגת שיש בעבור ברכת מזונות, בוטנים בעבור ברכת האדמה, ממתקים בעבור ברכת שהכול…"

הייתי שולחת את הרשימות, וההמחאות היו מגיעות…

עולמות שלמים

מספר הרב אליהו גבאי, רב ודיין בעיר רחובות:

בבחרותי החלטתי לעבור מישיבה ליטאית שבה למדתי לישיבת חב"ד. בדרך נכנסתי ללמוד בעתודה הטכנולוגית אלקטרוניקה. בינתיים לא הצלחתי לדחות את השרות הסדיר, והשתלבתי בטייסת להדרכת טיסה בחיל האוויר.

תוך כדי השירות החלטתי לעשות מבצעים ולפתוח בית חב"ד בבסיס חיל האוויר בחצרים שבו שירתי. הייתי מכין ילדים לבר־מצווה ובעיקר עשיתי מסיבות שבת לכל ילדי הבסיס. היו תקופות שהשתתפו במסיבות שבת למעלה ממאה וחמישים ילדים!

באחת השבתות התארחתי אצל זוג חב"די יקר בבאר שבע. הם היו שניהם יהודים מיוחדים, עובדים במקצועות נחשבים, ואולם לא זכו להתברך בילדים. במהלך השבת רק הרגשתי את השקט ואת החוסר, ואולם במוצאי שבת כבר ממש דיברנו על זה, והם שיתפו אותי שניסו להכין כלים גשמיים ורוחניים, ועדיין לא זכו להיפקד.

באותו רגע עלה הרעיון במוחי, וכמעט בלי לחשוב הצעתי בנדיבות: "את כל הזכויות שיש לי ממסיבות השבת אני נותן לכם!"

לא הרבה זמן אחר כך הם זכו ונפקדו בילדים.

לימים, כשהייתי ראש מתיבתא בקריית גת, זכיתי אף ללמד את מנחם מענדל שלהם, הילד הניסי.

נראה לנו לפעמים שמסיבות שבת הן לא עניין גדול, קצת פסוקים וממתק… אנחנו צריכים לזכור שמסיבות שבת הן עולמות שלמים!

שליחות שעוברת מדור לדור…

הגב' שושנה הורביץ משתפת:

כשהייתי ילדה, אימא שלי הייתה מארגנת את "קבלת השבת". גרנו אז בשכונה דתית־לאומית, ולא הייתה התנגדות מיוחדת לפעילות, חוץ מפעם אחת ששכנה התעצבנה והשפריצה עלינו מים מצינור… האמת? בעבורנו זה היה יותר "אקשן" מאשר הפרעה. בהמשך אחיותיי הגדולות לקחו את המושכות, וכשהגעתי לכיתה ה', האוכלוסייה באזור כבר התבגרה, אז התחלנו לנדוד לגינות רחוקות יותר כדי לחפש ילדים.

אני זוכרת שבת אחת שאימא הייתה אחרי לידה, ולא הייתה בבית. אבא שלי, כנראה כדי להפיג את השעמום שלנו, לקח אותנו לגינה רחוקה שהכיר בדרך למקווה. הוא פשוט התחיל לצעוק פסוקים, וכל הילדים התקבצו סביבו. הוא חזר על זה איתנו כמה פעמים, וככה אחיותיי למדו איך מארגנים מסיבת שבת בגינה ציבורית.

בהיותי נערה, עוד לפני שהיה בית חב"ד בכל פינה בראשון לציון, היינו הולכות מרחקים עצומים בשבת, מחפשות גינות מלאות בילדים. אני זוכרת שפעם, בכיתה ח' או ט', עמדתי בפארק עם ספסלים עגולים ענקיים והתחלתי את המסיבה. פתאום הגיע מישהו והתחיל לצרוח עליי. נבהלתי ומיהרתי לברוח מהגינה, אבל הילדים לא היו פראיירים, כולם רצו אחריי עד שמצאנו פינה שקטה, רק כדי לקבל את הממתק והפסוק. אחותי ואני היינו הולכות בדרכים ומדמיינות שיום אחד יהיו פה שלוחים שיפעלו הרבה יותר מאיתנו.

השנים עברו, ובשנה ג' בסמינר מצאתי את עצמי, בהשגחה פרטית מופלאה, מדריכה בפנימייה של הרווחה. הייתי אחראית על בנות מכיתה ט' ועד י"ב. בשבתות שרר שם בלגן לא רגיל; הצוות הבכיר לא היה, והמדריכות הרגישו שזה הזמן שלהן לנוח. 40 בנות הסתובבו משועממות בצוהריים, בלי תעסוקה.

פתאום חשבתי לעצמי: שנים הלכתי קילומטרים במסירות נפש כדי לחפש כמה ילדים בגינה, והנה כאן הקדוש ברוך הוא גלגל לידי עשרות בנות שרק מחכות לי. לקחתי כמה ממתקים שקניתי, פתחתי ספרי תהילים, והתחלנו פעילות. מהר מאוד זה הפך למסורת: כל המדריכות נחות, ואני עם הבנות. היו שם בנות שהכירו את הפסוקים, וזה היה נחמד ומרגש. בסוף גם החניכות האחרות ביקשו שאגיד איתן פסוקים, כדי שגם הן יקבלו משהו לנשמה.

היום אני גרה בביתר עילית. בשבת הראשונה בבניין לא הכרתי איש. בעלי יצא לתפילה, שמעתי ילדים משחקים בחוץ, והרגשתי צורך להכיר את השכנים, אז פשוט הזמנתי אותם אליי הביתה. מאז הפעילות הזו לא הפסיקה – כבר למעלה מעשר שנים.

בכל שבת, כמה דקות אחרי הדלקת נרות, הילדים כבר דופקים על הדלת. גם כשחזרתי מבית הרפואה אחרי לידה, כשהבית היה הפוך ובקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים, פתחתי את הדלת. השכנות שואלות אותי לפעמים: "איך את עושה את זה?" ואני מסבירה להן שממילא אינני יכולה לנוח עם תינוק קטן וילדים, אז לפחות שיצא מזה משהו טוב למישהו אחר…

לא מזמן הייתה לנו התוועדות בבית הכנסת ודיברנו על מסירות נפש. סיפרתי על קבלת השבת שלי, ואחת הנשים אמרה לי משפט שחרוט אצלי: "זו אולי מסירות הנפש שלך, אבל אלו הכוחות שהרבי נותן לנו". כי באמת, לפתוח את הבית בכל מצב, גם כשלא מרגישים טוב, זה לא בכוחות שלי. זו השליחות, וזה מה שמחזיק אותנו.

מי אוהב מסיבות שבת?

הסיפור של מסיבות שבת בבית שאן מתחיל לפני הרבה שנים, כשהשליח הרב יעקב שמולביץ ע"ה, היה עדיין נער בן שש־עשרה או שבע־עשרה. הוא היה אז בתחילת ההתקרבות שלו לחב"ד, וארגן מסיבות שבת בהתלהבות גדולה מאוד. רק מה? לאכזבתו לא ראה פירות.

הילדים הגיעו, הקשיבו לסיפור, אמרו פסוקים והלכו… הוא היה בטוח שתהיה מייד נהירה המונית לחב"ד ואולי אפילו עוד שינויים, ואולם זה לא קרה.

אז הרבי כתב לו את המכתב הבא, מכתב שהוא הוראה לכולנו:

"האברך יעקב ארי' שי'

שלום וברכה!

…לכתבו שלפעמים אינם רואים תוצאות ממשיות מההשתדלות בהפצת היהדות והמבצעים – לפלא גדול איך יכול לדעת הנעשה בלבו של חברו, שאמחז"ל שזהו מכוסה כמו 'מלכות בית דוד מתי תחזור' (פסחים נד, ב) ויתרה מזו – הבטיחו חז"ל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכו'.

ההכרח ללימוד החסידות בזמננו – הרי מבואר באריכות בקונטרס עץ החיים ובכ"מ."

בהמשך, בשליחותו בבית שאן, היו מסיבות שבת לשם דבר. הילדים בבית שאן היו קוראים לזה "הרבי מליובאוויטש", היו כאלו שאפילו התבלבלו וחשבו שהרב שמולביץ הוא הרבי מליובאוויטש בעצמו…

בתחילה היו שרים עיבוד מחודש לשיר הילדים הידוע:

"מי אוהב מסיבות שבת?

אימא ואבא.

מי אוהב מסיבות שבת?

סבתא וסבא…"

בהמשך המציא הרב יעקב שיר שליווה את מסיבות שבת לאורך השנים: (במנגינת "שירו לו" של פרחי מיאמי)

"בואו לבית לבית חב"ד

יש מסיבות מסיבות שבת

בואו מהר בשעה חמש

לא כדאי לאחר!

שירים, סיפורים, אמירת פסוקים,

ובידיים המון ממתקים,

כל אחד יוצא עם חיוך על הפנים

ואף פעם לא מפסידים!

אז בואו לבית"…

היום, שלושים שנה אחרי, פוגשת הרבנית חנה שתחי' שמולביץ אנשים שניגשים ואומרים לה: היום אנחנו דתיים, חזרנו בתשובה וקיבלנו עלינו כך וכך, אבל תדעי שזה התחיל אצלכם, במסיבות שבת. אז נזרע הגרעין ונדלק הניצוץ ששנים אחר כך החל לפרוח.

גם ראש העיר בית שאן טרח להדגיש בתהלוכת ל"ג בעומר: "אני עצמי הייתי מגיע למסיבות שבת בבית של הרב יעקב וקיבלתי ממנו ארטיק!"

כי אכן, איך יכול לדעת הנעשה בליבו של חברו?

באדיבות מגזין עטרת חיה