אלומה שמלי, עטרת חיה
זוג יוצא לשליחות. בהחלטה הלא קלה הזו הם לוקחים בחשבון את הריחוק מבני המשפחה, את הקשיים בתפילות במניין, לפעמים אפילו בחגים. קושי בהשגת מוצרי מזון כשרים, הגעה למקווה וכן קושי כלכלי. אבל אין ספק שההתמודדות המאתגרת ביותר היא בנוגע לחינוך הילדים. כי חסיד מקושר מוכן לוותר על הרבה נוחות ומותרות, אבל על חינוך הוא לא יתפשר.
איתנו שלוש שליחות מסורות שהן גם אימהות אוהבות, השמחות לשתף אותנו בקשיים, בהתמודדות, בהרבה טיפים ותובנות וכמובן בנחת.
הגב' חנה בקרמן, שליחה במשך שנים רבות בשכונת גילה הירושלמית, הגב' אלישבע רוסו, מהודו, מנהלת בית הספר האינטרנטי "משיח קידס", והגב' מאירה תחי', שמבקשת לעת–עתה להישאר חסוית–שם.
יעקב ואני
יעקב אבינו נמצא בחרן, רחוק מהקדושה ומהצדיק. דווקא שם הוא מצליח לגדל שנים עשר שבטי י–ה, שממשיכים כולם את עם ישראל. ספרי על ההצלחה הזו מהזוית האישית שלך:
חנה בקרמן: "אימא שיוצאת לשליחות צריכה להיות שלמה עם עצמה ולדעת שלהיות שליחה של הרבי מה"מ זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. כאשר היא מרגישה את זה וחיה את זה, זה עובר בדרך ממילא לילדים. אבל זה צריך להיות משהו פנימי מאד אצלה, ולא רק מן השפה ולחוץ. אם היא מרגישה את זה והילדים חווים את זה כמוה, הכל נראה אחרת. הילדים נמצאים בעמדה של השפעה וזכות, וגם היא נמצאת שם. הקשיים מתגמדים מול האושר ואז יכולים לחזור לארץ כנען עם משפחה שלמה שכולה מקושרת לרבי, למשלח, למרות האתגרים וההתמודדויות".
אלישבע רוסו: "כאשר יוצאים לשליחות, במיוחד בארץ רחוקה ונידחת, ישנו קושי טכני גדול בכל מה שנוגע לחיים הבסיסיים ביותר. ברמה של לחם וחלב. אי אפשר לנסוע ל'סופר' הכשר הקרוב ולהצטייד בשימורים ופסטות… לומדים לחיות ככה, ולהתארגן עם שחיטה וחליבה ואפייה, ועדיין חסרים ביומיום המון מוצרים בסיסיים מאוד שהתרגלנו עליהם. כשמדובר בילדים, המחשבה הראשונה שלנו כהורים היא על המחסור שלהם בכל סוגי הממתקים והחטיפים שאין בנמצא במקום השליחות. צריך לזכור, שלנו – הדברים האלו חסרים, כי גדלנו עליהם ונראה לנו קשה מאד לוותר עליהם. אבל הילדים שלנו גדלים אחרת ולכן מה שלא התרגלו אליו גם לא חסר להם. כאשר יעקב חוזר מחרן ופוגש את אחיו עשיו הוא אמר לו: 'יש לי כל'. ליעקב לא היה חסר דבר בשליחות. יש עוגיות שאימא אופה בבית, (עם הלחם) יש מעדן שוקולד נחמד שמכינים מקקאו, סוכר וחלב קוקוס. כשלא התרגלו ליותר, זה גם לא חסר. בואו לא נרחם עליהם, כי הרחמים האלו מיותרים ורק מחלישים אותם".
מאירה: "אני לוקחת מהסיפור של יעקב אבינו דווקא נקודה אחרת. אני מהשליחות שלא זכו בינתיים לראות את 'מיטתם שלמה'. שלא זכו לראות עדיין את ה'עליי ועל צווארי' שהרבי הבטיח. שניאור שלי (שם בדוי כמובן) עזב את הדרך שבה חינכנו אותו, וכולי תקווה ואמונה שהוא יחזור בקרוב. בתחילה, כשפנו אליי, סרבתי. מה קשורה אליי הכתבה אם לא זכיתי לראות את כל ילדיי יוצאים חסידיים ושלוחים כמוני? אחר כך חשבתי על כך שגם ליעקב אבינו לא הייתה מיד נחת מכולם. גם הוא התמודד עם המון אתגרים בחינוך הילדים שלו. ראובן שבלבל את יצועו, שמעון ולוי שהלכו והרגו עיר שלמה בלי להתייעץ, עשרה אחים שמכרו את אחיהם לעבד(!), זה לא בדיוק מצטלם יפה… בסוף, הייתה לו נחת. בסופו של דבר, מיטתו הייתה שלמה. ברור לי שגם שניאור שלי יחזור. גם לי תהיה נחת, בדיוק כמו יעקב אבינו. המון בלגן בחיים עצמם, אבל נחת שלמה בסוף… יש לצערי הרבה שמתמודדות כמוני עם הניסיון הלא קל הזה, והן חס ושלום לא שליחות פחות טובות או פחות מקושרות".
כך נשלב: שליחות וילדים
איך באמת משלבים בין הילדים והשליחות? מה עלינו לעשות כדי שהילדים לא ייפגעו מעומס התפקידים המוטלים עלינו במסגרת השליחות?
חנה בקרמן: "הילדים צריכים להיות במקום הראשון בסדרי העדיפויות שלנו. לאו דווקא שנהיה איתם יותר שעות ממה שאנחנו משקיעים בשליחות. זה לא עניין של זמן אלא של מקום בנפש. את יכולה להיות בשליחות החינוכית שלך משמונה בבוקר עד ארבע בצהריים, ועם הילדים רק שעתיים אחר כך, אבל אם הילד נמצא ומרגיש שהוא במקום הראשון מבחינתך, זה מספיק. הוא יודע שאת זוכרת מה חשוב לו, מתעניינת מה עבר עליו היום, יודעת מה מעניין אותו ומי החברים שלו ומה החדשות הכי חמות בחיים שלו. כשאימא משאירה פתק לילד, או מכינה לו את האוכל שהוא אוהב למחר באהבה היא מראה לו מי חשוב לה באמת".
אלישבע רוסו: "יש בעייתיות מסוימת בעצם השאלה. איך לשלב בין הילדים לבין השליחות? הילדים הם השליחות שלנו! הטיפול בילדים הוא השליחות שלנו. צריך לזכור שהילדים הם המגדלור שלנו שמאיר ללב ים ומראה לספינות טועות את הדרך. אם המגדלור לא יאיר – מה השליחות שלנו? לדעתי, אימא צריכה להשקיע בילדים שלה לפחות תשעים אחוז מהזמן ומהכוח שלה. בצרכים הפיזיים שלהם, בהכנת האוכל הטעים והביגוד המתאים והמעקב אחרי הגדילה התקינה שלהם. בחינוך הכשר שלהם, בין אם הם בבית ספר חב"די ובין אם היא מחנכת אותם בבית, כמו שלוחים במדינות נידחות. אחרי כל ההשקעה הזו, היא יכולה לתת את עשר אחוז הנותרים מהזמן והכוח שלה לשליחות. אחרי כל ההשקעה הזו גם לא צריך הרבה יותר כדי לתת ליהודי נוסף את כל הטוב שאנחנו יכולים להאיר לו".
מאירה: "בתור התחלה, תמיד כדאי לנסות לשלב את הילדים כמה שיותר בשליחות. קודם כל, זה מחבר אותם מאד חזק לשליחות, יותר מאשר כשהם בבית לבד ומחכים רעבים ועייפים שאימא תחזור מעוד ערב נשים… בתחילת דרכי כמורה, חינכתי פעם כיתה בה היו שלוש בנות שלוחים. ההבדל ביניהן פשוט זעק לשמיים. אחת נכנסה ללחץ לפני כל חג. 'אוף! שוב אני אצטרך לשמור על כל הילדים כי אבא ואימא יהיו עסוקים כל היום וכל הלילה'… אחת הייתה מרוגשת מידי יום שלישי. היום זה היום של השיעור השבועי והיא תלך עם אימא לערוך את השולחנות יפה ולהכין את הכיבוד הטעים. השלישית לא ידעה הרבה על התפקיד של אבא שלה, חוץ מזה שהוא אף פעם לא בבית… צריך לחבר את הילדים לשליחות. לתת להם תפקידים מגיל צעיר ולא לנסות רק לחשוב איך להעסיק אותם כדי שנהיה פנויים לשליחות. ואם לא? ואם אי אפשר לשלב אותם בכל דבר? אז אולי צריך לוותר. אין סוף לדברים הטובים שאנחנו יכולים להשפיע על הסביבה שלנו, אבל לא על חשבון הילדים שלנו. נכון שאם תמסרי שיעור כל ערב יותר נשים ילמדו תורה, אבל יש תקופות שבהן תמסרי רק שיעור אחד בשבוע ויש תקופות שגם זה לא. אסור לנו כשליחות לשכוח את הילדים שלנו. יעד השליחות הראשון שלנו".
יוצאים ברווח!
מה לעשות כדי שהילדים שלנו לא ירגישו מופסדים מכך שהם בשליחות?
חנה בקרמן: "הילדים צריכים להרוויח כמה שיותר מהשליחות שלנו. לא רק רווח רוחני, שזה אין ספק שהם מרוויחים. גם רווח גשמי פשוט שהם מרגישים אותו, עם הנפש הבהמית… אם מכינים כיבוד מיוחד לערב נשים או מסיבה, הילדים הם אלו שיכינו איתנו ותמיד נכין יותר שישאר גם להם. אם בלזכות לנסיעות מיוחדות או התוועדויות או 'מבצעים' מסוג כזה ששאר החברים שלהם לא זוכים להם ורק הם, כי הם שלוחים, נהנים מהם. הילד צריך ללכת עם גב זקוף שהוא שליח, לדעת שיש לו דברים שהוא מרוויח מהשליחות שלו. כשקורה ואני צריכה לנסוע אחר הצהריים לפגישה חשובה או לסדר משהו דחוף הקשור לענייני השליחות שלנו, אני אקח איתי שני ילדים והם ירוויחו זמן אישי עם אימא. ככה אני לוקחת עניין שהיה יכול לעורר אצל הילדים מרמור והופכת אותו לחוויה, לרווח אישי שלהם".
אלישבע רוסו: "ילדים לא צריכים לסבול ולהרגיש רע בגלל שהם בשליחות. מבחינת הזמן, הם צריכים לקבל זמן איכות עם אימא שלהם ועם אבא שלהם. במקומות של מטיילים הם יכולים ליהנות מהאווירה ומהפינוק שהם מקבלים מהמבקרים הרבים. צריך שתמיד יהיה בבית משהו טעים וכשר למקרה שמציעים להם משהו שאין לו הכשר, שתמיד יהיה תחליף מתוק בבית. וגם בלי שיציעו להם ממתק לא כשר, הבית צריך להיות מקום נעים ומתוק ומפנק. צריך לדאוג להם לחינוך הכי טוב, לחיי חברה עשירים על פי תנאי המקום וגיל הילד. להשקיע בהם ובחינוך שלהם".
מאירה: "קודם כל, אנחנו צריכים לא להרגיש מופסדים מכך שאנחנו בשליחות… אם האימא ממורמרת מכל הדברים שהיא מפסידה, מהקושי להשיג דברים כשרים וחיי חברה ואירועים, הילדים ירגישו ככה גם. ודבר שני, באמת לדאוג שלא יהיו מופסדים! אם צריך להסיע אותם לחברים או לחוגים, לעשות את זה. לקנות דברים בהכשרים מהודרים שיהיו תמיד בבית, לפנות להם זמן, לצאת איתם לטיולים בחופשים. הילדות שלהם היא חלק מהשליחות שלנו. כמו שברור לנו שלא נוותר על הכשרים ועל מקווה מהודר בגלל המרחק – כך לא נוותר על כל מה שהילד זקוק לו: שיעורים פרטיים, חברים, הסעה ל'קעמפ', לפעילות ב'צבאות ה" או לחוג. ומה אם פעם בכמה זמן הילד באמת נאלץ לוותר על משהו? לא נורא. גם ילדים בקהילות חב"דיות מבוססות מוותרים על כל מיני חוויות מסיבות אלו ואחרות. אימא רופאה או מוכרת בחנות יכולה לצאת עם הילד לכל מקום שהוא מבקש בחופשים? לא. כל עוד זה לא קורה יותר מידי, לא צריך להתייסר כאשר הילד מוותר מידי פעם. הוא עוד עלול לקלוט את הרחמים שלנו ולתלות את כל ה'קשיים' הרגילים שלו בעובדה שהוא בשליחות. מה שממש לא נכון".
חממת השליחות
איך אפשר להגן על הילדים שלנו מההשפעות הזרות שהם עלולים לקלוט בשליחות?
חנה בקרמן: "הילדים יכולים לחזור מהרחוב וגם מבית הספר עם הנהגות, מילים ורעיונות לא מתאימים. במקרה כזה תמיד נזכיר להם את המקום המיוחד שלנו, את המעמד שלנו. אנחנו שלוחים של הרבי, לנו זה לא מתאים. כמו כן, צריך תמיד להשתדל שהילד שלנו יהיה בעמדת השפעה. מי שמשפיע לא מקבל. כאשר הילד שלנו מדריך ב'צבאות ה", מארגן מסיבות שבת, מקהיל קהילות, כל אחד בגיל המתאים. הוא לא פנוי לקבל מן הסביבה ח"ו".
אלישבע רוסו: "ילד בשליחות צריך לקבל חינוך לא פחות טוב ואפילו יותר טוב מילד שגדל בקהילה מסודרת בארץ הקודש. זו אחת הסיבות שהניעו אותי לקחת על עצמי את תפקיד הניהול של 'משיח קידס'. הוא צריך לקבל מעטפת מושלמת של שלושת הח' – חינוכי, חסידי וחברתי".
מאירה: "ילד שליח, שחי בשכונה, עיר, ארץ שתושביה אינם שומרי תורה ומצוות, יודע בדיוק מה ההבדל בינו לבינם. הוא נולד וגדל לשליחות ובטבעו עושה את ההבדל הברור בינו לבין הסובבים אותו. ילדה בשליחות לא מתגרה משכנה שמסתובבת עם טייץ, זה רחוק מידי ממנה ומעולמה. ברור לה שהיא זו היודעת איך צריך להתנהג והם לא. הבעיה מתחילה דווקא מול החברה בבית הספר החב"די. מניסיוני המר, חברים ממשפחות חב"דיות שמביאים רעיונות זרים, חושפים לתכנים לא מתאימים ואינם מקפידים על הנהגות חסידיות כמונו, מהווים פיתוי הרבה יותר קשה לילדים שלנו. לילד שלי לא הייתה אפילו תאווה לטלוויזיה של השכנים או לכלב שלהם – זה היה זר ורחוק. אבל חברים מהכיתה שהביאו שירים לא מתאימים והערצה לדמויות שלא מהעולם התרבותי שלנו היוו ניסיון קשה. 'הם גם חב"דניקים! אז למה להם מותר ולי לא?' ילדה בשליחות לא מקנאה בחולצה שלא מכסה דיה – זה לא מתקרב אליה; אבל חברה בכיתה עם גרביים מתחת לברך בהחלט מעוררת בה קושי להקפיד על צניעות מהודרת. אנחנו צריכים להסביר לילדים שלנו שהשליחות לא נגמרת בשכונה. היא מלווה אותנו לכל מקום, אפילו ל…'כינוס השלוחים'".
סיפורים של נחת
חנה בקרמן: "כשרואים את הילדים שלנו ממשיכים אותנו בשליחות, אין נחת יותר גדולה מזו. כשהבת אחרי החתונה משקיעה מהונה ומאונה ויוצאת עם בעלה הצעיר מידי ערב חנוכה לביקורי בית, כשהבנים בישיבה מקפידים 'להקהיל קהילות', כשהבנות מדריכות ב'צבאות ה", זו הנחת האמיתית שלנו".
אלישבע רוסו: "שני סיפורים קטנים־גדולים:
יום אחד הילדים יצאו עם אחת המטפלות לטייל למקום של מתנפחים וחוויות. כאשר שאלתי ממה נהנו, הם סיפרו על חוויה של הכנת שוקולד. נבהלתי מאד! הודו היא לא מקום שבו את יכולה להרגיע את עצמך שאולי הרכיבים היו כשרים. בדקתי את העניין עם המטפלת והתברר שכשהיא ניסתה להרחיק אותם מהסדנא, הם לא הבינו. 'אנחנו הרי לא נטעם מזה, אנחנו רק רוצים להנות מהחוויה של ההכנה'. הילדים ידעו להנות מההכנה בלי להתמסכן שהם לא יכולים לאכול את זה. ובאמת, הם לא נגעו בכלום.
וסיפור נוסף: בעלי הלך עם הילד הקטן בן השנתיים לטפל בעניין חשוב אצל פקיד נחשב. הפקיד נהנה מהילד הקטן והעניק לו שוקולד. 'אין לך מה לנסות', אמר לו בעלי. 'הוא לא ייקח. הוא כבר יודע…' וככה היה. הילדון הקטן הזה לא נגע בשוקולד כאילו הוא לא רואה אותו בכלל! ילדים של משיח"…
מאירה: "אני חושבת ששליחות במצבי, יש להן מטבע הדברים, יותר רגעים של נחת…. קודם כל, כל מה שאצל שליחה אחרת נחשב סתם רגע רגיל, אצלי זה נחת. הבן חוזר מהישיבה בחיוך עם ציונים טובים? יוצא ל'מבצע תפילין' ביום שישי וחוזר שיחה בשבת? זה לא ברור מאליו, זו נחת אמיתית. מי כמוני יודעת שזה יכול להיות כל כך אחרת? דבר שני, יש לי נחת שאין לאף אחת אחרת: כששולחים לי תמונה שתפסו את שניאור מניח תפילין בדוכן של חב"ד, זה מרעיד משהו עמוק בלב. כשמתברר לי ששניאור בילה כל הלילה במקום מפוקפק, אבל לא ויתר על הדלקת חנוכיית פס ברוב עם בתחילתו, זה מעלה לי דמעות. וזה עוד לפני שאני מתחילה לדמיין את ה'היינו כחולמים' כשהוא יחזור לגמרי!"
וואו, אחרי כל השפע שהושפע כאן אין מה להוסיף עוד. רק לקחת לעצמנו ולבתינו מן המסרים והתובנות המדהימות, ולאחל המון־המון נחת חסידי, בטוב הנראה והנגלה, שתזכנה יחד עם כל השליחות לעמוד בשורה הראשונה עם ילדיכן, ולקבל חיוך אמיתי של נחת מהרבי שליט"א מלך המשיח!
