אחדות במבחן / מוסי ג'רופי / מגזין עטרת חיה
אמנם לא מזמן יצאנו מתקופת הבחירות, את מתברר שהחיים הם קמפיין בחירות שלא נגמר. כל יום – כל היום אנו משתמשים בזכות הבוחר שלנו.
התקופה הקרובה היא זמן לערוך חשבון נפש אמיתי בסוגיית עבודת המידות – הבחירות האישיות שלנו. שברירי השניות בהן את עומדת בין האופציות – להיות צודקת או חכמה – הן מהמאתגרות שבבחירות.
אותם רגעים בהם את שוקלת האם לאפשר לגל לעבור מעלייך או לנפץ אותו באחת – האם למחול על כבודך ולאפשר את התחושה שאת נרמסת תחת הגלגלים? או מנגד, לבקש סליחה בעוד את בטוחה בצדקת דרכך?
עבודת המידות דורשת להתמודד עם הררי האגו ולהוריד להם את הראש והמשימה אינה קלה כלל! ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במשפחה….
שלוש נשים שעשו את הבחירה שלהן מבלי לחשוש שהן משדרות חולשה או תופסות את משבצת ה"פראייר", משתפות באומץ ובכנות במהלך שבחרו לבצע ובמניעים שעמדו נגד עיניהן לאורך כל הדרך עד הפיוס המיוחל.
לאחר שנים: הסליחה התקבלה
יעל (34) מצאה עצמה 'יורדת על הברכיים' פעם אחר פעם ומבקשת את סליחתה של אחותה, הקטנה ממנה כמעט בשני עשורים, במטרה אחת – לשמור על השלום ביניהן.
"לאחר שנוכחתי לראות שאימי מתמודדת בקושי רב עם אתגרי החינוך שהציבה לה אחותי, אז נערה מתבגרת, הצעתי לה רעיון – חריג יש לציין – בתקווה שיעזור לה להציב את הגבולות הראויים.
כאם צעירה, הצלחתי להיכנס לנעליה של אימי, להבין את גודל ההתמודדות הכרוכה בחינוך ילדים ולא הייתי מסוגלת להביט מן הצד מבלי להתערב לטובתה. אימי אכן פעלה כפי שיעצתי לה, אך כשנודע לאחותי שאני יוזמת הרעיון היא כעסה מאוד ונפגעה ממני קשות ובעקבות כך ניתקה עימי קשר.
יעל כאמור ניסתה לדבר על ליבה של אחותה וליישר את ההדורים ביניהן ללא הצלחה. "למרות שמבחינתי פעלתי מכוונה טובה, ויכולתי לטעון שאחותי לא במקום של להבין את הדברים כרגע, היה חשוב לי שהקשר יחזור לקדמותו ושסליחתי תתקבל". בשלב מסוים חזר הקשר ביניהן ומבחינתה של יעל הן עלו על המסלול – סליחתה התקבלה. אך שנים לאחר מכן התברר לה שהסיפור טרם נסגר!
"מספר שנים לאחר המקרה, במהלך שיחה עם אחיותיי, עלה הנושא ולהפתעתי הרבה אחותי הקטנה, שמאז בגרה, התוודתה בפניי שעדיין אינה סולחת לי באמת. באותו רגע הרגשתי שנופל לי הלב" היא נזכרת בתחושה הקשה, "לא הבנתי כיצד במשך כל השנים הללו היה בליבה עליי. הרי התנצלתי אינספור פעמים, מה עוד אצטרך לעשות כדי שתסלח לי?!"
אחיותיה של יעל, שכאמור היו שותפות לשיחה, הציעו לפרק את הנושא וללבן אותו במטרה להבין מה היה המניע של כל אחת. מדוע יעל התערבה בחינוך אחותן הקטנה ומנגד מדוע האחרונה נפגעה עד כדי כך שאחרי סדרת ההתנצלויות עדיין אינה מוכנה לסלוח. "אחותי הסבירה שהקרע שכבר היה בינה לבין אימי התעצם יותר בגלל ההתערבות שלי. ואני, מנגד, טענתי שלא הייתי מסוגלת לעמוד מן הצד ולראות כיצד פוגעים באדם הכי יקר לי".
למרות שמצד האגו יעל הייתה יכולה לומר – "היא בגיל ההתבגרות כתשגדל תבין, עשיתי מה שהיה עליי לעשות" – היא בחרה אחרת, ולא הרפתה. "אני טיפוס שאוהב שלום" מסבירה יעל, "קשה לי כשחושבים ומדברים עליי לא טוב. איני רגועה כאשר אני יודעת שבגללי למישהו 'יושב' משהו על הלב. אין לי שקט נפשי ובטח כשמדובר באנשים קרובים, בבני משפחה. לכן, הרגשתי צורך להתנצל בפני אחותי פעם אחר פעם עד שהסליחה תחלחל ותתקבל באופן אמיתי.
"לאחר ששוחחנו וליבנו בינינו את העניין, היא הצליחה להבין כבחורה בוגרת יותר מאיזה מקום פעלתי. היא אמרה לי 'עכשיו אני סולחת לך באמת' היא הסכימה איתי שאם מישהו יעשה רע לאמא היא תנהג בדיוק כמוני. זה אמנם לא היה קל" מסכמת יעל, "אך לאחר מעשה הרגשתי שיצאתי נקייה".
יעל מסבירה שלעיתים אנו רוצים לעזור אך בדיעבד מתברר שלא תמיד זו העזרה הנכונה. "זה כמו לראות אדם שרוע על הרצפה לאחר שעבר תאונה ולבוא לעזרתו ולהרים אותו. אך מביני עניין יאמרו שלא רק שזו לא העזרה הנכונה, יותר מכך, זה עלול לפגוע בו בגבו. וכנראה שזה בדיוק מה שעשיתי" היא חוזרת באחת למקרה שלה "למרות כוונתי הטובה, יצרתי נזק גדול הרבה יותר. לא ראיתי את אחותי, ראיתי את אמא שלי".
ללא שיקולים:
להעניק לכלה כמו לבת
זהבה (שם בדוי), 68, שהתמודדה עם יחס מזלזל מצד כלתה החדשה, בחרה להתעלות, למחול על כבודה ולהבליג. ויותר מכך – לתת מעצמה מבלי לחשוב על תגמול. "פעם אחר פעם מצאתי את עצמי פגועה מכלתי הצעירה, שהתייחסה לקשר של חמות-כלה כבלתי אפשרי מלכתחילה, אך שתקתי והבלגתי. ולאורך זמן תהיתי מדוע אני מקבלת ממנה יחס כזה בעוד שעם שאר כלותיי אני מסתדרת מצוין".
זהבה מאמינה שכדי להבין ולהכיל התנהגות של אדם אחר יש להתבונן ממה היא נובעת, במקום ללכת ראש בראש. "באשר לכלתי, הקב"ה נתן לי את הדעת להבין שהמניע להתנהגותה כלפיי אינו מחוסר כבוד או מרוע חלילה, אלא מסגנון החיים השונה בו גדלה. ומסיבה זו בחרתי להתעלם מהאכזבות והכעסים שצברתי, להתקרב אליה ולהעניק לה כמו שאמא אמורה להעניק לביתה – מבלי שיקולים של רווח והפסד".
זהבה מספרת שההשקעה השתלמה וכיום היא זוכה לקצור את הפירות "ברוך ה', היום אני רואה שיש שכר לפעולתי, יש גמול לעבודת המידות שלי. הקשר ביני לבין כלתי הפך קרוב. היא מכבדת אותי ומקבלת ממני, ולעיתים אף מתייעצת עימי – דבר שלא קרה בעבר".
"אני חושבת שהקב"ה זיכה אותי בהמון סבלנות". מסבירה זהבה "כמו כן, נוכחתי לראות במהלך חיי לאן הובילו מלחמות ועימותים ורציתי להימנע מכך. אימי ז"ל היוותה עבורי מודל בעניין הזה, למרות שנפגעה לא מעט היא בחרה שלא לצאת בקולי קולות והעדיפה את השתיקה. אולי ירשתי את התכונות האלה ממנה.
אני מוכנה לוותר כדי שלא יהיו מלחמות וסכסוכים בתוך המשפחה. אני מעדיפה לספוג, להמשיך הלאה ולהתפלל לקב"ה לאורך כל הדרך שייתן לי סבלנות ושאזכה לראות תוצאות טובות בעז"ה".
למרות הכל, בוחרת לכבד
רחל (שם בדוי), 43, נזכרת בשנות נישואיה הראשונות, לפני יותר מעשרים שנה, אז כאם צעירה חוותה יחס מזלזל והתערבות מצד בני המשפחה המורחבת בנוגע להנהגות והרגלים אותם בחרה להתוות בביתה. "גיסותיי ובני משפחה נוספים היו שיפוטיים מאוד ודאגו להביע את דעתם ולהתערב בנוגע לחינוך ילדינו, לא נתנו לנו את המרחב. זה התבטא באמירות שונות ואף בפעולות שעקפו אותנו(!) כהורים. למרות רעשי הרקע לא ויתרנו על העקרונות שהנהגנו, ראינו לנגד עינינו את המטרות הרחוקות – הערכים שרצינו שיוטמעו בילדינו".
כיצד הגבת באותם רגעים?
"לא הגבתי בצורה אימפולסיבית, זה לא באופי שלי ולא התכוונתי לשנות את עורי למרות הכעס והעלבון. בחרתי מתוך השתיקה להמשיך לטפח את ההרגלים והחינוך בביתי בצורה עקבית ולקחתי קצת מרחק מאותם אנשים 'רעילים'. לאורך כל הדרך ראיתי את המטרה מול העיניים – מצד אחד, לכבד את האנשים, שאמנם מזלזלים ומביעים חוסר הערכה כלפינו, ומצד שני לעמוד על שלי בצורה אסרטיבית ולדבוק במטרה". היא מסבירה שלאחר תקופה כבר החלה לשים לב שחל שינוי לטובה מצד אותם בני משפחה.
"היה קשה לי מאוד באותם רגעים" היא מדגישה "כאחת שיודעת לדבר ולענות זה הצריך ממני שתיקה מרובה, וצורך להפעיל הרבה שיקול דעת. פעלתי מתוך הבנה שאנשים הם שונים ויש להם דעות שונות ולמרות שלא כל אחד מכבד את הדרך של השני, אני בוחרת לכבד אותם, כי זה חלק מהערכים שעליהם אני בונה את הבית שלי – לכבד כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה ובכך אף לשמש דוגמא חיה לילדיי". היא מציינת ששיתוף פעולה עם הבעל הוא הכרחי "הדיבור הזוגי, העשייה המשותפת והצעידה לאותו מקום יחד – חשובים ביותר. וכמובן, שהכל יעשה בתבונה, בסופו של יום מדובר בבני משפחתנו ועם כל החיכוכים – משפחה היא ערך נעלה".
היא מסבירה מה עמד לנגד עיניה ברגעים המאתגרים ועזר לה לשמור על קו אחיד לאורך כל הדרך "ראיתי דגמים של משפחות שהקשרים בהם בין בני המשפחה המורחבת נהרסו ולא רציתי שזה יקרה אצלי. עבור הילדים שלי רציתי את המקום הכי טוב בעולם. אך לרגע לא חשבתי להתפשר ולוותר על הערכים הגבוהים והרצון לראות את הבית שלנו כמו שהרבי מלך-המשיח היה רוצה לראות אותו, בדרך של מלכות – הבלגה, לדעת לגשת לכל דבר בצורה מכובדת, שמכבדת קודם כל אותך וכמובן את האחר.
"מבחינתי, המילה 'פראייר' אינה נמצאת בלקסיקון שלי" חשוב לה לציין, "כשיש לך את הבחירה, את לא פראיירית. את בחרת – לא נאלצת. אחד הדברים שלמדתי בחסידות, וזו אבן דרך בחיי, הוא נושא התכללות המידות שמלמד אותנו להיות מעין קפיץ שמתרחב ומתכווץ. מידת התפארת – התכללות של חסד וגבורה – מלמדת מהו האיזון הנכון. וזו הבחירה, את לא 'פראיירית', את בוחרת מתי נכון להקטין את עצמך מרצון ומתי נכון להרחיב את עצמך – לבוא לידי ביטוי".
"עבודת המידות היא להחזיר את עצמך בכל פעם לבסיס האם, למקום אליו את מכוונת. רק כשיש מטרה ברורה מתקדמים למקום הרצוי. אני ממליצה שכל אחת תסתכל פנימה אל תוך ביתה ותמצה את הכוחות שיש בה מבלי להשוות ליכולות ולכוחות של מישהי אחרת. אחד הדברים שעזרו לי כאמא היה לדמיין את המשפחה שלי בעוד עשרים שנה, איך הייתי רוצה לראות אותם בעתיד, וגם אם היו תזוזות זה מה שעזר לי להשאר בקו הנכון".
מודל לילדים
"כל הכעסים, הטינות והעלבונות בתוך המשפחה צריכים להיות מוגדרים במגירה נפרדת משאר העולם". מסבירה הגב' ניצן רון, מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, מנהלת מרכז "אור הבית". "כל מה שקשור ליחסים בתוך המשפחה – הוא קודש, טהור. יש להשאיר את ספרי החשבונות – הכעסים מחוץ לקשרים המשפחתיים ולדלג מעליהם".
קל לומר זאת, אך בפועל זה קשה מאוד.
"לדעתי, קשה יותר לסחוב משאות כבדים לאורך שנים ולשלם מחירים יקרים". היא עונה מיד "המחירים הכבדים הם בראש ובראשונה בחינוך הילדים. הילדים רואים וקולטים את הקשרים במשפחה, בין חמות לכלה ובין בני המשפחה המורחבת, והמטענים עוברים ישירות אליהם. אם משווים בין המחירים – אין מה להשוות את המחיר שמשלמים הילדים בכך שהם סופגים את הרגשות השליליים שנאגרים ונצברים לאורך השנים. וזה כמובן משליך באופן אוטומטי על שלום הבית, היחסים בין אישה לבעלה. לכן, כאישה, המחשבה מראש צריכה להיות שלא משנה מה חמותי תגיד או תעשה – אני אהיה זאת שאדאג שלא יתפתח סכסוך".
זה דורש 'לבלוע הרבה צפרדעים'. עד כמה נכון לשתוק ולהבליג?
"אני לא חושבת ש'עד כמה' זו השאלה הנכונה. תמיד יש דרך לפתור דברים. מי שחשה פגועה וכעוסה רצוי שתיקח את עצמה רגע הצידה, קודם כל להירגע מבפנים. כך ניתן לראות את הדברים מתוך שיקול דעת, בשכל קר, ולא להגיב בצורה אמוציונאלית, מתוך סערת רגשות. ואז ניתן להתבונן ולחשוב מה המחירים שאצטרך לשלם סביב המלחמה, הכעס והפגיעה" היא מציעה לשקול את הדברים בראיה של רווח מול הפסד "האם המחיר שאשלם יגרום שהילדים שלי יפגעו מקשרים רעועים עם המשפחה?! שזה דבר שהולך איתם הלאה לאורך השנים ומלווה אותם גם למשפחות שהם יקימו.
ומעבר לכך, כיצד את, כאמא, תצטיירי בעיניהם? האם תשמשי מודל לכיבוד הורים? האם את אמא שעובדת על המידות שלה, שמראה מה אכפת לה באמת? האם את אמא שדנה לכף זכות ורואה את הטוב שבכל אחד?
בינינו, מאיזה מקום מגיעה הפגיעה? ממקום ילדותי. אני יכולה להיות הכי צודקת ולהילחם על כך, אך מה אני מרוויחה מזה, זה לא נותן לי כלום. השאלה היא מה אני עושה עם הפגיעה והכעס שהתגלגלו לפתחי. העבודה הזו הגיעה אליי כדי שאגדל ממנה, שאעלה מדרגה". ניצן מסבירה שהזולת הוא המדד הכי מדויק למה שקורה בפנימיות שלנו "אנו משתקפים דרך הזולת. יחסים רעועים שיש לנו עם מישהו הם הזדמנות לצמוח, לצאת ממיצר כלשהו בתוכי. כי אם היינו רואים את עצמנו בעין טובה, אם היה לנו נח עם עצמנו – לא היינו נפגעים!"
לתגובות: [email protected]
