כולן מדברות על 'מתחם אלול'
במדרשת 'פנימיות' שברמת אביב החליטו להתחדש ובחודש אלול הזה פתחו לראשונה מתחם חדשני, גדוש בשיעורי חסידות לנשמה, סדנאות אומנות ופינות יצירה, בית קפה מתוק ותערוכה אחת מיוחדת. את כבר ביקרת שם?
אפשר לומר שבשבועיים האחרונים מדרשת 'פנימיות' עברה מהפך: המבנה המוכר שברמת אביב הפך למתחם שלם שכולו מוקדש לחודש אלול ובנות ונשים רבות מכל גווני הקשת הגיעו להשתתף באחת או יותר מהפעילויות מעוררות ההשראה. החדשות הטובות הן שגם השבוע ממשיך הפרויקט המרענן הזה ויש לכן הזדמנות לקחת בו חלק.
אז מה בדיוק תמצאו ב'מתחם אלול'?
שיעורי חסידות שממלאים את הלב והנשמה עם הרבנים לירז בניסטי וישראל שנייבלג, ושיעורי זוגיות בראי החסידות עם הגב' שקמה כהן.
בין היתר הוקמה גלריה עם יצירות יפות ומרגשות של האמנית המבטיחה שיראל לוי שמציגה את התערוכה "הרועה בשושנים".
כמו כן, נפתח סטודיו ובו סדנאות מיוחדות כמו סדנת רקמה או סדנת התבוננות נשית, כתיבה וניגון.
ברחבי המתחם תגלו עוד "הפתעות" משמחות כמו פינות יצירה, פינת כתיבת מכתבים לרבי, גינה חדשה וירוקה וגם בית קפה חדש ומתוק – "קפה זלדה".

הלו"ז המעודכן ליומיים האחרונים  שנותרו לפעילות של מתחם אלול:

ביום רביעי פסטיבל האישה היהודית

בו ישתתפו שדכנית מאפרת וצלמת,
לכל אחת תהיה האפשרות לצאת ביום זה עם פרופיל כתוב לשידוכים ותמונה מצלמת מקצועית

במקביל יערכו הסדנאות בנושא הבית היהודי

ולסיכום החודש המיוחד והגדוש הזה
נתוועד עם הרב החסיד יוסקה פרידמן
שיעזור לנו להוריד את כל האורות והשמחה לכלים של עבודה

נפלאות בפרשת כי תבוא/מירי שניאורסון

שנה טובה מבית חיינו אשר בניו יורק

״הבטחתי לרבי שאגיע אליו עוד לפני ראש השנה ויהי מה״, אומרת עליזה בתרועת ניצחון. היא מסתכלת על ההליכון עם שלושה גלגלים שמולה, מנידה בראשה בהתפעלות גלויה ומוסיפה, ״חצי שנה שכבתי בשיקום אחרי האירוע המוחי שהיה לי, אבל כבר אז היה ברור לי שאקום ואלך בכוחות עצמי ואגיע לכאן להודות״. את ראשה מכסה בקפידה כיסוי כסוף מנצנץ, היא קורצת להליכון כמאפשרת את מערכת היחסים החדשה שלו איתה ונהנית מברכות חברותיה למסע, שמאשרות את נחישותה ומעמדה הבלתי מתפשר כמלכת הכיתה. ״הכול בזכותך, רבי", היא מנשקת את התמונה שבידה.

יצאנו יחד, קבוצה של עשרים נשים מצפון הארץ ודרומה, מהמושב ומהכפר, משכונות צפוניות ומזרחיות, צעירות וגם נפלאות מתגברות בהנחיית וליווי הרב נדב כהן ואורלי אשתו, אל הרבי, להסתופף בצילו בישורת האחרונה של שנת תשפ״א.

לא ברור אם יש או אין קורונה כאן, בניו יורק. האכיפה על מסיכות היא רק במולים (הקניונים) הגדולים. אם תראו מישהו עם מסיכה מולכם תדעו בוודאות שהוא ישראלי שרק נחת פה זה לא כבר. שכונת הרבי מתעוררת מחדש אחרי חודשיים שבהם כולם היו בהרים והנוער והילדים בקעמפים. האימהות אצות רצות, מחכות כבר להחזיר את השגרה לחיים, קונות תלבושות, תיקים וילקוטים ובין לבין מתרוממות ומרוממות את שלהי אלול המיוזעים בהתוועדויות של המאורות הגדולים. ובשלהי אלול – ח"י אלול, ציון דרך החל תמיד שנים עשר ימים לפני ראש השנה. כוחם של הבעש"ט הקדוש ואדמו"ר הזקן בעל התניא שנולדו ביום זה מאיר לנו את שנים עשר הימים האחרונים של השנה, כל יום באור חדש ושונה, כנגד שנים עשר חודשי השנה (לדוגמה השבת, כ׳ באלול, מתקנת את חודש כסלו).

"כי תבוא אל הארץ" – פרשת השבוע מזמינה אותנו לפסוע בבטחה, לרתום את הרצון (ארץ מלשון רצון ולשון מרוצה) בשמחה לקראת הבאות. לראות את האור החדש המאיר עלינו, המתחדש ומתרבה תמיד באור חדש. כפי שכתוב על ארץ ישראל: ״ארץ אשר תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה״. ויותר ממה שה׳ דואג לכל באי עולם בראש מעייניו נמצאת ארץ ישראל, הנקראת ארץ חפץ, ובכל שנה ושנה יורד ומאיר מחכמה עילאה (אדמוה"ז בספר התניא) אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם, כי אור כל שנה ושנה מסתלק לשורשו בכל ערב ראש השנה. ועל ידי תקיעת שופר ותפילות מגיעה חוכמה עליונה להאיר לארץ ולדרים עליה, וממנה הם מקבלים את החיות – וכך חוזר הניגון הזה בכל ראש השנה.

אפשר כבר לאחל מכאן, ממקום מושבי במרכז החיים העולמי, בבית חיינו אשר בניו יורק, שנה טובה ומתוקה, שנה שבה נפעל בחיות ונחיה חיים מלאים, בלי להתחשב בתנאים ובגורמים המנגדים, בדיוק כמו עליזה שטסה לרבי עם הליכון וחזרה למקור החיים למרות כל האתגרים ומצהירה קבל עם ונשות המסע. ״את ההליכון אני מפקידה פה אצל הרבי. כבר לא אצטרך אותו בצעידה לירושלים לבית המקדש בגאולה השלמה״.

הכותבת: מירי שניאורסון-מנטורית ברוח יהודית, נשיאת נפלאו"ת.

מרצה מנחה ושליחה בתקשורת  לכניסה לאתר לרכישת הספרים "פרשה באהבה" לחצו כאן    mail: [email protected]   טלפון 054-9292901

(למפוחדות שבקהל הקוראות- הסוף טוב)

*-הצילו, אני לא נושמת, חוש הטעם שלי השתבש, אני אוכלת בלי הבחנה בין מתוק למר, לא מחסירה מפי דבר. וחוש הריח… מה ילדיי עושים כעת??*

פותחים בתודה.
תודה לה' אני בריאה, בעלי בריא וכל ילדינו בריאים!
לא מובן כלל וכלל.
כעת כשמגיפת הקורונה שוב פורצת בעוצמה, אני מוצאת את עצמי בערפול חושים משמעותי.

רגע, איך זה הולך? עם כל ילד נוסף שנולד.. נוספות דאגות?
עם כל ילד שמתחיל שנה, יש חששות?
אני לא יודעת מה אצלך ואצלך ואצל ההיא…
אני הגעתי לכזו אי הבנה שאי אפשר לתאר,
ימים אחרונים של החופש ואני רק שקועה סביב הקורונה, עמוסת מחשבות מפילות ,מחשבות מבלבלות וכו'
מבזבזת זמן על כל הבדיקות האפשריות: בדיקת קורונה ונוגדנים
עיבוד נתונים לגבי חיסונים, ימי בידוד , קיצור ופטור
בקיצור: *ה' יעזור!*
כן, בתוך כל הבלאגן הרגשתי כפשוטו שאני לא מצליחה לנשום, לא מצליחה להיות האמא הגאה, עם כוחות על, ועוד כהנה.
רגע, אני עוצרת את המצפון,
אני לא יכולה לשנות סדרי בראשית, אני לא יכולה לנבא מתי יגמר, ואפילו לא יכולה להחליט מה נכון.
אז מה כן??? אני יכולה לבחור בטוב, יכולה לבחור לשמוח מההווה (בלי לדאוג מהעתיד)
יכולה להמשיך להודות שאין לילדיי תו ירוק, אך יש ויהיה עוד תו ביטחון,
להתרומם כל יום מחדש מהידיעה שאני מצליחה
לחיות את ההווה מתוך שמחה

הצלחה לכולנו!
כתיבה וחתימה טובה, שרה

מלחמה. מאבק בין שתי צדדים . הם נלחמים , סוערים, לא חושבים על שום דבר חוץ מאשר לנצח את היריב.מנוחה?? עכשיו?? ברור שלא!! זה הזמן להלחם, ועל שום דבר אחר לא חושבים עכשיו.

פרשת כי תצא מדברת על המלחמה – 'כי תצא למלחמה' , בעבודה שלנו- מלחמה עם היצר הרע, מלחמה עם הנטיות ה'בהמיות' שלנו.

אך באותה השבת , בתפילת מנחה, קוראים את פרשת כי תבוא – מנוחה מוחלטת , ' כי תבואו אל הארץ.. וירשתה וישבת בה' – הגעה לארץ , ההיפך ממלחמות , גאולה.

כיצד יתכן שפרשות שכל כך סותרות נקראות ביחד??
התשובה היא שזה לא סותר!

דוקא בעת המלחמה, זה הזמן להזכר מי אנחנו באמת.
מי נבראנו – ולאן אנחנו הולכים.
מה העבר – ומה העתיד שלנו.

נבראנו – במצב של כי תבוא, נשמה אלוקית שרק מנוחה יודעת .

העתיד שלנו – גאולה שלימה. מנוחה שלימה, ללא שום מלחמה עם יצרים…

ובאמצע? מלחמה, מלחמת היצר,

אך כאשר אנו יודעים מי אנחנו באמת ולאן נגיע בסוף,

זה מרגיע, נותן לנו כח,
למלחמה מתוך מנוחת הדעת.
נותן לנו כוחות מיוחדים של מנוחה אמיתית כבר עכשיו עדין באמצע המלחמה שלנו… אך מלחמה משולבת עם מנוחה !

גוט שאבעס! מנוחה אמיתית וגאולתית!

12-08-2021-19-10-08-כי תצא

12-08-2021-19-10-10-כי-תצא-מוגה

ממה אני מפחדת? היא שואלת את עצמה.היא הולכת בדרך ,מחפשת את התמרור במסלול שיראה לה בדיוק לאן היא צריכה לפנות.

וכאן, הדרך לא מאכזבת
היא מלאה בשלטים, תמרורים. חלקם קוראים לה לעצור, חלקם מפנים אותה לכיוון מסוים, וחלקם אף מנחים אותה היכן יש אוכל ,שתיה , או תחנת דלק להטענה.

בהתחלה, הכל היה כל כך קל. הרי הכל ברור לה ומובן…
לאט לאט הדרך החלה להסתבך מעט. זה התחיל בפחדים הלא ברורים, מהוססים , שלאט לאט כיסו לה את שדה הראיה,

ופתאום היא התחילה לראות דברים אחרים…
לפעמים היא עצרה כשלא צריך, ולפעמים היא פנתה לכיוון הלא נכון.

הדרך השתנתה לה, והיא התחילה להתרחק
עד כדי כך שהיא אפילו לא שמה לב,
הכל היה נראה לה רגיל, טבעי, שמח.

היא לא יודעת מה היה הדבר הזה שעצר אותה מלהמשיך את המרוץ חסר התכלית הזה,
מלהמשיך להתקדם לכיוון הלא נכון.

אך זה קרה… לאט לאט היא החלה שמה לב מה קורה לה.
היא לא בכיוון! היא לא בדרך הנכונה בכלל! היא לא מתקדמת לשום מקום!
הצילו, מה עושים??

היתה לה ברירה להמשיך עם המצב הזה,
היתה לה גם ברירה להתייאש, ולהשאר במקום.

והיא בהחלטה נחושה – הציפה בתוכה את כל כוחותיה הפנימיים – ואז היא ידעה;
אין סיכוי שאחראי המסלול , לא סלל דרך יציאה וחזרה למסלול הנכון , מכל מקום שרק יהיו בו!

ולכן בטוח, בטוח שיש לה דרך לצאת מכאן ,להפסיק את הטעיה, התהיה ולעלות על דרך המלך.

ואחרי הבחירה, הידיעה האמיצה, וההחלטה הנחושה
היא יצאה לדרך חדשה
וגילתה שהתרמיל שלה התמלא בצידה חדשה,

וסימני הדרך החלו שוב להיות ברורים, מאירים.
וככל שהיא התקדמה, ולא האמינה יותר לפחדים,
צעדיה נהיו מהירים ובטוחים יותר,
והדרך, שמחה ברורה ומוארת.

והיא שוב ידעה, שהיא בכיוון הנכון, שהיא קרובה למטרה.
ושהדרך הזו, היא מטרה בפני עצמה…

בצפת התקיים דיי קעמפ מושקע במיוחד: הוא נפתח בסערה עם יותר מ200 חניכות וצוות חסידי ומסור, מתחם מקושט ומרווח, בלי סוף אטרקציות, טיולים, יצירות, פעיליות מגוונות, מבצעים מיוחדים, תכניות אחה"צ וערב, ועוד.. בין התכניות היה טיול ג'יפים לילי, בריכה לילית, 2 בריכות פתוחות, מירוץ ואש לילה, חידון קליקרים סוחף, רולרים, מתנפחי מים, סדנת קליגרפיה, בצק סוכר ותכשיטים, נסיעה לרשב"י, יום מים, יום ספורט ועוד המוןןן.. הבנות יצאו עם שלל חוויות שלא יישכחו כל כך מהר, נחושות להמריא ישר ליעד הסופי- הגאולה!

לפני שבוע מצאתי את עצמי בסיטואציה די סוריאליסטית והזויה,
בהשגחה פרטית הגעתי למיון עם הבת שלי, לאחר שהיא חתכה את כף ידה. צורחת מכאבים, האחות במכבי מיד הפנתה אותנו למיון מכיוון שהחתכים היו עמוקים מידי- ורק תפרים יוכלו לסגור אותם.
האמת?
לא יודעת איך עברתי 6 לידות,  אבל להיות ליד הבת שלי שהיא מדממת, וכל המגבת כבר ספוגה מדם, ואין לי איך להושיע אותה- חשבתי שאני הולכת להתעלף,
פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה.
אני מוגבלת, בלי יותר מידי יכולת לעזור, רק ללחוץ חזק שלא יצא יותר דם, ליסוע במהירות ובזהירות
ולשמוע כל הדרך את ביתי בוכה, צורחת מכאבי תופת. בסוף ב"ה הגענו למיון בדרך לא דרך,
אחרי כל הביוקרטיה של ההתחלה- נכנסנו לטיפול.
תוך כדי שהרופא מרדים את ידה ומתחיל להכין את האביזרים שהוא צריך על מנת לתפור אותה,
הוא התעניין ושאל- ממה המהומה?(כנראה שזה חלק מהטיפול הרפואי לשאול כל כך הרבה פעמים מה קרה.. שתדבר, שתספר..)
היא ענתה בבכי : "רציתי לחתוך כדור שוקולד קפוא ובטעות הפעלתי כח רציני ובמקום לחתוך את הכדור- הסכין נכנס לי לתוך היד".
"אוהו.
כל זה משוקולד?!"
תוך כדי התפירות, הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את ילדתי מתוקתי כך סובלת, חטפתי כזאת סחרחורת שהרופא אמר לי לשכב מהר.
אמרתי לו – "אבל הבת שלי צריכה אותי". בכזו חולשה, שרק אחרי שהוא ענה לי הבנתי שהוא הצליח לשמוע אותי.
"היא יותר זקוקה לאמא מתפקדת מרחוק מאשר לאמא שנותנת לה יד מקרוב ומתעלפת.."
"שכבי על הרצפה", אמר בטון סמכותי. "את לבנה כמו סיד".
*כל כך רציתי להיות חזקה בשבילה, אבל לא הצלחתי* .
כמה פעמים בחיים אנחנו רוצים לעזור לילדינו אך ידינו כבולות? (גם בנסיונות הפיזיים וגם ברגשיים)
זה הזמן להרפות,לדעת שאנחנו לא יכולות לעשות כל מה שאנו רוצות, יש מקומות שאליהם אנו נדרשות להכניס את ה' לתמונה ולסמוך עליו *לחלוטין* שהוא ינהל את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר.

נשכבתי על הרצפה. ואיכשהו ביתי היתה אחרי התפרים, כנראה הייתי חלשה מכדי להבין מה קורה מסביבי.
לאחר כמה רגעים, הרופא יצא ואמר שהאחות בדרך לחדר,
ניסיתי להרגיע את ביתי שהכל עבר, וב"ה שהדם הפסיק לצאת.. והיא ניסתה להרגיע אותי שהיא בסדר, ואין דם, שאני יכולה לחזור לעצמי…
תוך כדי השיח שאנו מנסות להרגיע אחת את השניה, נכנסת האחות ושואלת- רגע, את מי אני צריכה לחבוש? את האמא שעל הרצפה או את הבת שעל הכסא?
צחקנו שתינו.. מצב באמת קצת הזוי..
"ואיך כל זה קרה?" שאלה האחות,
ושוב ביתי מתארת מה שהיא עברה..
"וואי.. נכנסת לי ללב", כך היא אמרה לביתי, "משוקולד לחטוף כאלה תפרים לא נעימים? וואי וואי..  מה אני יכולה לעשות למענך?
תבקשי משאלה "
היא בטח חשבה שביתי תבקש ממנה שוקולד או משהו כזה, אבל ביתי ביקשה ממנה:" אולי תדליקי נרות שבת לפני השבת הקרובה לרפואתי השלמה?"
שתינו שתקנו למול בקשתה.
אני מרוב אושר ושמחה והיא מרוב הלם.. "טוב," היא אמרה. "אם זה כ"כ חשוב לך- אני מוכנה."
לאחר כמה דקות עוד אחות נכנסה לראות שאני בסדר, כנראה הרופא אמר לה משהו, והאחות שקיבלה על עצמה נרות אמרה לה- "תשמעי מה קרה למתוקה הזאת בגלל שוקולד.."
ולהפתעתנו, היא שאלה את חברתה – "מה את אומרת? רוצה ששתינו נדליק נרות שבת השבת הקרובה לרפואתה?"
השניה חייכה, כנראה לא היה לה נעים לסרב. הן התלהבו שזה מה שהיא ביקשה.. כך שהיא הסכימה.
אמרתי לביתי שיצאנו משם, שאולי הייתי צריכה כמעט להתעלף רק כדי שעוד אחות תכנס ושתיהן ידליקו נרות

מטרתינו בעולם- היא להדליק את הנרות, את הנשמות, מסביבינו. אך לא תמיד הנר יודע שיש לו יכולת להאיר. מתי הוא יודע? כשמדליקים אותו. ביתי הדליקה את האחות והיא – הדליקה את הנר, את הנשמה, של האחות הנוספת.
וכל זה-
מכדור שוקולד

בשורות טובות ,
מורן קורס

להצטרפות לקבוצה שקטה:
https://chat.whatsapp.com/HXbnhPzhOLGKuIZPJny4EO