מלחמה. מאבק בין שתי צדדים . הם נלחמים , סוערים, לא חושבים על שום דבר חוץ מאשר לנצח את היריב.מנוחה?? עכשיו?? ברור שלא!! זה הזמן להלחם, ועל שום דבר אחר לא חושבים עכשיו.

פרשת כי תצא מדברת על המלחמה – 'כי תצא למלחמה' , בעבודה שלנו- מלחמה עם היצר הרע, מלחמה עם הנטיות ה'בהמיות' שלנו.

אך באותה השבת , בתפילת מנחה, קוראים את פרשת כי תבוא – מנוחה מוחלטת , ' כי תבואו אל הארץ.. וירשתה וישבת בה' – הגעה לארץ , ההיפך ממלחמות , גאולה.

כיצד יתכן שפרשות שכל כך סותרות נקראות ביחד??
התשובה היא שזה לא סותר!

דוקא בעת המלחמה, זה הזמן להזכר מי אנחנו באמת.
מי נבראנו – ולאן אנחנו הולכים.
מה העבר – ומה העתיד שלנו.

נבראנו – במצב של כי תבוא, נשמה אלוקית שרק מנוחה יודעת .

העתיד שלנו – גאולה שלימה. מנוחה שלימה, ללא שום מלחמה עם יצרים…

ובאמצע? מלחמה, מלחמת היצר,

אך כאשר אנו יודעים מי אנחנו באמת ולאן נגיע בסוף,

זה מרגיע, נותן לנו כח,
למלחמה מתוך מנוחת הדעת.
נותן לנו כוחות מיוחדים של מנוחה אמיתית כבר עכשיו עדין באמצע המלחמה שלנו… אך מלחמה משולבת עם מנוחה !

גוט שאבעס! מנוחה אמיתית וגאולתית!

12-08-2021-19-10-08-כי תצא

12-08-2021-19-10-10-כי-תצא-מוגה

ממה אני מפחדת? היא שואלת את עצמה.היא הולכת בדרך ,מחפשת את התמרור במסלול שיראה לה בדיוק לאן היא צריכה לפנות.

וכאן, הדרך לא מאכזבת
היא מלאה בשלטים, תמרורים. חלקם קוראים לה לעצור, חלקם מפנים אותה לכיוון מסוים, וחלקם אף מנחים אותה היכן יש אוכל ,שתיה , או תחנת דלק להטענה.

בהתחלה, הכל היה כל כך קל. הרי הכל ברור לה ומובן…
לאט לאט הדרך החלה להסתבך מעט. זה התחיל בפחדים הלא ברורים, מהוססים , שלאט לאט כיסו לה את שדה הראיה,

ופתאום היא התחילה לראות דברים אחרים…
לפעמים היא עצרה כשלא צריך, ולפעמים היא פנתה לכיוון הלא נכון.

הדרך השתנתה לה, והיא התחילה להתרחק
עד כדי כך שהיא אפילו לא שמה לב,
הכל היה נראה לה רגיל, טבעי, שמח.

היא לא יודעת מה היה הדבר הזה שעצר אותה מלהמשיך את המרוץ חסר התכלית הזה,
מלהמשיך להתקדם לכיוון הלא נכון.

אך זה קרה… לאט לאט היא החלה שמה לב מה קורה לה.
היא לא בכיוון! היא לא בדרך הנכונה בכלל! היא לא מתקדמת לשום מקום!
הצילו, מה עושים??

היתה לה ברירה להמשיך עם המצב הזה,
היתה לה גם ברירה להתייאש, ולהשאר במקום.

והיא בהחלטה נחושה – הציפה בתוכה את כל כוחותיה הפנימיים – ואז היא ידעה;
אין סיכוי שאחראי המסלול , לא סלל דרך יציאה וחזרה למסלול הנכון , מכל מקום שרק יהיו בו!

ולכן בטוח, בטוח שיש לה דרך לצאת מכאן ,להפסיק את הטעיה, התהיה ולעלות על דרך המלך.

ואחרי הבחירה, הידיעה האמיצה, וההחלטה הנחושה
היא יצאה לדרך חדשה
וגילתה שהתרמיל שלה התמלא בצידה חדשה,

וסימני הדרך החלו שוב להיות ברורים, מאירים.
וככל שהיא התקדמה, ולא האמינה יותר לפחדים,
צעדיה נהיו מהירים ובטוחים יותר,
והדרך, שמחה ברורה ומוארת.

והיא שוב ידעה, שהיא בכיוון הנכון, שהיא קרובה למטרה.
ושהדרך הזו, היא מטרה בפני עצמה…

בצפת התקיים דיי קעמפ מושקע במיוחד: הוא נפתח בסערה עם יותר מ200 חניכות וצוות חסידי ומסור, מתחם מקושט ומרווח, בלי סוף אטרקציות, טיולים, יצירות, פעיליות מגוונות, מבצעים מיוחדים, תכניות אחה"צ וערב, ועוד.. בין התכניות היה טיול ג'יפים לילי, בריכה לילית, 2 בריכות פתוחות, מירוץ ואש לילה, חידון קליקרים סוחף, רולרים, מתנפחי מים, סדנת קליגרפיה, בצק סוכר ותכשיטים, נסיעה לרשב"י, יום מים, יום ספורט ועוד המוןןן.. הבנות יצאו עם שלל חוויות שלא יישכחו כל כך מהר, נחושות להמריא ישר ליעד הסופי- הגאולה!

לפני שבוע מצאתי את עצמי בסיטואציה די סוריאליסטית והזויה,
בהשגחה פרטית הגעתי למיון עם הבת שלי, לאחר שהיא חתכה את כף ידה. צורחת מכאבים, האחות במכבי מיד הפנתה אותנו למיון מכיוון שהחתכים היו עמוקים מידי- ורק תפרים יוכלו לסגור אותם.
האמת?
לא יודעת איך עברתי 6 לידות,  אבל להיות ליד הבת שלי שהיא מדממת, וכל המגבת כבר ספוגה מדם, ואין לי איך להושיע אותה- חשבתי שאני הולכת להתעלף,
פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה.
אני מוגבלת, בלי יותר מידי יכולת לעזור, רק ללחוץ חזק שלא יצא יותר דם, ליסוע במהירות ובזהירות
ולשמוע כל הדרך את ביתי בוכה, צורחת מכאבי תופת. בסוף ב"ה הגענו למיון בדרך לא דרך,
אחרי כל הביוקרטיה של ההתחלה- נכנסנו לטיפול.
תוך כדי שהרופא מרדים את ידה ומתחיל להכין את האביזרים שהוא צריך על מנת לתפור אותה,
הוא התעניין ושאל- ממה המהומה?(כנראה שזה חלק מהטיפול הרפואי לשאול כל כך הרבה פעמים מה קרה.. שתדבר, שתספר..)
היא ענתה בבכי : "רציתי לחתוך כדור שוקולד קפוא ובטעות הפעלתי כח רציני ובמקום לחתוך את הכדור- הסכין נכנס לי לתוך היד".
"אוהו.
כל זה משוקולד?!"
תוך כדי התפירות, הרגשתי שאני לא מסוגלת לראות את ילדתי מתוקתי כך סובלת, חטפתי כזאת סחרחורת שהרופא אמר לי לשכב מהר.
אמרתי לו – "אבל הבת שלי צריכה אותי". בכזו חולשה, שרק אחרי שהוא ענה לי הבנתי שהוא הצליח לשמוע אותי.
"היא יותר זקוקה לאמא מתפקדת מרחוק מאשר לאמא שנותנת לה יד מקרוב ומתעלפת.."
"שכבי על הרצפה", אמר בטון סמכותי. "את לבנה כמו סיד".
*כל כך רציתי להיות חזקה בשבילה, אבל לא הצלחתי* .
כמה פעמים בחיים אנחנו רוצים לעזור לילדינו אך ידינו כבולות? (גם בנסיונות הפיזיים וגם ברגשיים)
זה הזמן להרפות,לדעת שאנחנו לא יכולות לעשות כל מה שאנו רוצות, יש מקומות שאליהם אנו נדרשות להכניס את ה' לתמונה ולסמוך עליו *לחלוטין* שהוא ינהל את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר.

נשכבתי על הרצפה. ואיכשהו ביתי היתה אחרי התפרים, כנראה הייתי חלשה מכדי להבין מה קורה מסביבי.
לאחר כמה רגעים, הרופא יצא ואמר שהאחות בדרך לחדר,
ניסיתי להרגיע את ביתי שהכל עבר, וב"ה שהדם הפסיק לצאת.. והיא ניסתה להרגיע אותי שהיא בסדר, ואין דם, שאני יכולה לחזור לעצמי…
תוך כדי השיח שאנו מנסות להרגיע אחת את השניה, נכנסת האחות ושואלת- רגע, את מי אני צריכה לחבוש? את האמא שעל הרצפה או את הבת שעל הכסא?
צחקנו שתינו.. מצב באמת קצת הזוי..
"ואיך כל זה קרה?" שאלה האחות,
ושוב ביתי מתארת מה שהיא עברה..
"וואי.. נכנסת לי ללב", כך היא אמרה לביתי, "משוקולד לחטוף כאלה תפרים לא נעימים? וואי וואי..  מה אני יכולה לעשות למענך?
תבקשי משאלה "
היא בטח חשבה שביתי תבקש ממנה שוקולד או משהו כזה, אבל ביתי ביקשה ממנה:" אולי תדליקי נרות שבת לפני השבת הקרובה לרפואתי השלמה?"
שתינו שתקנו למול בקשתה.
אני מרוב אושר ושמחה והיא מרוב הלם.. "טוב," היא אמרה. "אם זה כ"כ חשוב לך- אני מוכנה."
לאחר כמה דקות עוד אחות נכנסה לראות שאני בסדר, כנראה הרופא אמר לה משהו, והאחות שקיבלה על עצמה נרות אמרה לה- "תשמעי מה קרה למתוקה הזאת בגלל שוקולד.."
ולהפתעתנו, היא שאלה את חברתה – "מה את אומרת? רוצה ששתינו נדליק נרות שבת השבת הקרובה לרפואתה?"
השניה חייכה, כנראה לא היה לה נעים לסרב. הן התלהבו שזה מה שהיא ביקשה.. כך שהיא הסכימה.
אמרתי לביתי שיצאנו משם, שאולי הייתי צריכה כמעט להתעלף רק כדי שעוד אחות תכנס ושתיהן ידליקו נרות

מטרתינו בעולם- היא להדליק את הנרות, את הנשמות, מסביבינו. אך לא תמיד הנר יודע שיש לו יכולת להאיר. מתי הוא יודע? כשמדליקים אותו. ביתי הדליקה את האחות והיא – הדליקה את הנר, את הנשמה, של האחות הנוספת.
וכל זה-
מכדור שוקולד

בשורות טובות ,
מורן קורס

להצטרפות לקבוצה שקטה:
https://chat.whatsapp.com/HXbnhPzhOLGKuIZPJny4EO

מסופר במסכת הוריות, על שני תלמידים שהיו לרבן גמליאל, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שרצה לתת להם שררה על הציבור, משרה רבנית, והם לא ששו לקבל אותה, אמר להם: "כסבורים אתם ששררה אני נותן לכם?! שיעבוד אני נותן לכם!". מכאן אנחנו לומדים, שמשרה רבנית היא סוג של שעבוד לציבור, לעם ישראל. הרב הוא כמו "נותן שירות" ואנחנו צריכים ללמוד מהי הדרך הנכונה לקבל ממנו את ה"שירות" הזה.

תפקיד הרב הוא בעצם להנחות יהודי בשבילי ההלכה, כלומר, לתת לו הדרכה, שתתאים לו כיצד לנהוג בחיי היום־יום בפועל, כיהודי ירא שמים. אמנם ה"עולם" מכנה בשם רב כל מיני אנשים – מרצים, שלוחים, מי שמעבירים שיעורים ומי שקיבלו "סמיכה" וכדומה, אבל צריך לדעת שלעניין פסיקת הלכה צריך לשאול אך ורק רב פוסק. רב פוסק הוא מי שקיבל סמיכה ומשמש בפועל כרב מורה הוראה. ולעניין זה אפילו את הרבי מלך המשיח לא שאלנו ברך כלל שאלה הלכתית, משום שהרבי בעצמו הפנה לשאול לדעת רבנים המשמשים ביום–יום כמורי–הוראה בפועל. ואמנם, רבות הפעמים בהן הרבי הפנה לרבנים שעל אתר לקבלת פיסקי הלכה, ואף הוא עצמו פונה אליהם.

בחירת רב

אדם צריך לבחור רב אחד קבוע, שיתאים לגישה שאדם בחר לעצמו, או לאופן ההנהגה שעליו מושתת הבית, וכזה שיראתו קודמת לחכמתו. רק במקרים דחוקים מאוד אפשר לפנות לרב אחר בתור הוראת שעה.

מה היתרונות של בחירת רב קבוע? היתרון העיקרי הוא בזה שהרב לומד להכיר את השואל, את המקום שלו ברוחניות, את נטיות הנפש שלו, וכדומה. כל אלה מהווים חלק מן השיקולים בפסיקת ההלכה. פסיקה של רב לפלוני עשויה להיות שונה מפסיקה באותה שאלה עצמה, לאלמוני.

זו גם הסיבה, שלמרות שאיש אינו חשוד באמירת דבר שאינו נכון, בכל זאת, אין זה נכון לשמוע פסיקה שנאמרה לאחד, ולהשליך אותה על חיי אחר.

למשל, יתכן שרב יקל בכשרות עבור בעל תשובה שחי בבית הוריו, ויחמיר על מי שמנהל את ביתו בעצמו, והוא אדם ירא שמים. ובשני המקרים עליהם לפעול כפי הנחיית הרב.

לכן, בשאלות רגישות יש לשאול רב קבוע, היות ויש מקרים (נדירים אמנם) שהתשובות יכולות להיות שונות ואולי אף סותרות מרב אחד לשני, בגלל אופי ההשקפה של הרב וההיכרות עם שואל השאלה. כמובן שבשעת דחק המצב שונה.

אנ"ש חסידי חב"ד פונים לרב חסידי, רב שבקי בפיסקיהם של רבותינו נשיאינו, ובמנהגי חב"ד, מתעדכן מזמן לזמן בדברים חדשים ושיראתו קודמת לחכמתו.

אורות בכלים

כיצד שואלים שאלה שתיתן לנו תשובה נכונה? 

חשוב שהרב יכיר גם את המקום הרוחני של השואל, המקום האישי שלו. אמנם, יכול להיווצר הרושם שאם נכניס לשאלה את המקום האישי שלנו, על מנת שהרב יפסוק פסיקה שמתאימה לנו אישית, זה סוג של "לעבוד על הרב", כי לכאורה, ההלכה היא תורה, והתורה היא אמת, אז אין שני פסקים לשני אנשים… אך המחשבה הזו אינה נכונה, ומטרתה להרחיק אותנו מלשאול רב. אמנם נכון הדבר שכששואלים רב צריכים להיות מאד אמיתיים עם עצמנו, לגבי המקום האמיתי בו אנו אוחזים, אבל הרי, כאמור אחת המטרות של שאלת רב היא דווקא שיפסוק פסק מתאים – כלומר, שאור ההלכה (הפסק) יתאים לכלים (לכוחות והיכולות) של השואל, כי באופן הזה, האור הזה מרחיב ומחזק את הכלי את השואל; אך אם חס ושלום אין הפסיקה מתאימה, משום שלא שאלו כהוגן, אזי הכלי עשוי להישבר… כלומר, האדם יחוש שקיום המצוות אינו מתאים לו, ושהתורה אינה "מבינה" לנפשו, או התמרמרות, או לחילופין, הוא עשוי שלא להתקדם בקיום המצוות כי "הקל על עצמו" כשפנה לרב וכו', בשעה שבעצם קבלת תשובה מתאימה תלוי, בעצם, בנו – באופן בו אנו שואלים…

כשפונים לרב יש לתת לו תמונה של כל הפרטים הרלוונטיים, גם אלו שאפילו יש רק ספק אם הם רלוונטיים בנושא הנשאל, כי ישנם פרטים שעשויים לשנות את הפסק. מי שלא בקי בהלכה, לא יודע עד כמה ההלכה מתייחסת לכל מיני מקרים, ולכן מתקבל אצלו הרושם ש"הכל אסור". הפרטים בשאלה יסייעו לרב לכוון אל האמת.

לא להתבייש לשאול גם אם נכשלנו, משום שאמנם "פדיחה" להיכשל, אבל משנכשלנו, יראת השמיים נמדדת גם ביכולת שלנו להציג את המצב לאשורו בפני הרב, ולנחת רוח לה'.

אין לשאול שאלות היפותטיות, כלומר, שאינן נוגעות לפועל ממש. ידוע הסיפור על רב שנשאל שאלה שאינה נוגעת לפועל, ולמרות שאותו הרב היה בקי וחריף, הוא התקשה מאוד במתן התשובה – כי לרב יש סייעתא דשמיא מיוחדת, הפועלת במקרים של שאלה הנוגעת לפועל.

בכל נושא הלכתי שיש בו נגיעה של שני צדדים, בדיני שלום בית או ממונות למשל, על הרב לדעת את הפרטים הנוגעים לשני הצדדים, ולשמוע אותם מהם – משני הצדדים דווקא – כי אסור לרב לפסוק לצד אחד מבלי לשמוע את הצד השני. הוכח בשטח שתשובת הרב משתנה מקצה לקצה, בנושאים אלו, אחרי שמיעת הצד השני.

ולבסוף, איך נקבל את התשובה? 

מעבר לכך שפסיקה של רב יש לקבל בקבלת עול, אבל היא יכולה להיות מלווה בשמחה, שמחה על כך שניתנה לנו אפשרות לעשות את רצון השם יתברך, להתקשר אליו, וכל זה באופן המתאים לאדם השואל וגורמת לו צמיחה והתעלות. בתהליך הזה של "עשה לך רב", אומרים לנו חז"ל כי יש סייעתא דשמיא מיוחדת, הן לרב – בפסיקה, והן לשואל – בקיום הפסק. לכן, גם אם לפעמים קורה שהתשובה שקיבלנו עשויה שלא למצוא חן בעינינו, אולי אף לגרום לנו להפסד גשמי מסוים, והנפש הבהמית בועטת. לא צריך להתרגש יותר מידי… ה'סייעתא דשמיא' מונחת במקומות האלה דווקא, וכשעושים את "דבר ה' זו הלכה" – אין מפסידים!

(הדברים נכתבו בהנחיית הרב יהודה ליב נחמנסון, מרבני 'מכון הלכה חב"ד')

חודש טוב חברותיי האהובות!
אתן מאמינות שכבר הגיע חודש אלול??
אותי זה ממש מרגש, הידיעה הזו.
מעכשיו עד לאחר יום הכיפורים- מאירים י"ג מידות הרחמים!
זמן שהמלך בשדה, כן בורא עולם בכבודו ובעצמו יורד לעם, יורד אלינו ומקשיב לנו והכי מדהים, זמין לבקשות שלנו, "ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם!"
מעניין שגם שנת הלימודים נפתחת בחודש אלול, (ומה שה' עושה, מבקש מאיתנו לעשות)
בדיוק עכשיו, כשהילדים שלנו התקדמו, עלו כיתה, עברו מתלמוד תורה לישיבה או מהגן לבית הספר, או אפילו נשארו באותה מסגרת ועלו כיתה, *כעת חודש אלול!* זמן שלנו להתייחס אל כל אדם בכלל ובאופן פרטי לילדינו הרכים, בסבר פנים יפות,
לשמוח איתם, להתרגש איתם, להפוך את ההתחלה החדשה למשהו הכי "וואו" שאפשר.

בשעה טובה הבן הבכור שלי התחיל היום שיעור ב' בישיבה, נכון, יש את האמירות הצדדיות ששיעור ב' זה לא כמו כשנכנס בשערי הישיבה פעם ראשונה. עכשיו כבר הילד רגיל ובתוך העניינים.. *ובכל זאת* למרות שזו שנה שניה השתדלתי מאוד לחוות איתו בפן המשפחתי בדרך הכי ביתית שאפשר,
ולמה ככה?! מה משמעות החיות וההתלהבות הזו? -אם הילד יתחיל בחיות, אז בעז"ה ימשיך את כל השנה בדרך הטובה.

ההתרגשות הזו שלא נמסה בשום מזג אויר… אני משדרת לא רק לגדולים שלי ,אלא גם ובעיקר לקטנים דווקא,
הבן שלי נכנס בשעה טובה לגן
*ובהתרגשות אמיתית* אני הולכת איתו לחנות ומאפשרת לו לבחור מה *שהוא* אוהב (כמובן משהו שהולם ילד חסיד)
זה אומנם קצת מעמיס לקחת את הילד לקניות, אבל מרובה הרווח על ההפסד, ההתרגשות הראשונית תיתן לו כח לעבור גם רוחות סתיו וחורף צפת.

שתהיה לכולנו שנה פוריה, מוצלחת, מלאת סיפוק ונחת
והעיקר: שנה של גאולה שלימה נאו!

שיר מלחמת ופרצת

שיר טעימת בוקר

המנון געשמאק

שיר סיום

דמיינו לעצמכן שאתן מגיעות לבית ספר שהוא חדר אחד בסך הכל, שפרוזדור מוליך אליו. בחדר יושבת קבוצת בנות ומנגנת ניגון לפני התפילה. למרות שאין להן תלבושת אחידה, החצאיות הכהות ארוכות וצנועות והחולצות מכופתרות ורכוסות כראוי. ברור שאין שם סמארטפונים… גם לא במעמקי התיק, גם לא בבית. נשמע כמו בית ספר בליובאוויטש לפני מאה שנה? לא רחוק כל כך… מדובר בבית הספר העל יסודי החדש בבני ברק, 'בנות חנה'.

זכינו לשוחח עם מנהלת בית הספר הגב' חנה זלמנוב שתחי', ולשמוע על בית ספר ניסי שנפתח לפני שנה אחת בסך הכל, וכבר זכה להגיע להישגים מרשימים, ניסיים ממש.

ספרי לנו קצת על בית הספר?

"בית הספר שלנו, 'בנות חנה' בבני ברק, פתח את שעריו השנה, בשנת הלימודים תשפ"א. 31 בנות איכותיות מבני־ברק ומכל האיזור למדו בו השנה את כיתה ט' – הכיתה הראשונה שלהן בבית הספר העל־יסודי – התחנכו, התחברו והתקדמו בו, ואפילו ניגשו השנה לבגרויות הראשונות שלהן.

באלול הקרוב הוא יתחיל את השנה השנייה שלו עם כיתה י' 'ותיקה' וכיתה ט' חדשה בתפוסה מלאה של 40 בנות. הוא כבר קיבל, בניסים ממש, את כל האישורים הדרושים ונמצא בפיקוח עיריית בני ברק".

איך קמים פתאום, בוקר אחד, ומחליטים להקים בית ספר?

"שאלה טובה, צריך לזה באמת המון רצון ונחישות. אך לפני כן עליי לדייק ולומר – שלא הייתי עדיין מעורבת בשלב ההחלטה. בית הספר הוקם על־ידי קבוצת הורים שפשוט רצו בשביל הבנות שלהן את מקום הלימודים הטוב ביותר מכל הבחינות, ובנוסף לכל, שיהיה קרוב לבית.

כשהם חשבו על הטוב ביותר, הם התכוונו למספר בחינות:

הטוב ביותר מבחינה חסידית – שתהיה בו אווירה חסידית, אווירה של התקשרות לרבי מה"מ, הקפדה על מנהגי חב"ד, לימוד חסידות וכן עבודת התפילה.

הטוב ביותר מבחינה לימודית – רמת לימודים גבוהה, אפשרות לגשת לכל בחינות הבגרות.

הטוב ביותר במוגנות – להורים שהקימו את בית הספר היה חשוב מאד שבנותיהן יהיו מוגנות לחלוטין מפגעי הטכנולוגיה. שלא תהיה להן גישה לסמארטפונים, לא בבית הספר ולא בבית".

התמודדות חכמה עם הטלפון החכם

וואו, נשמע כמעט לא מציאותי! אפשר לומר שבעיית הטכנולוגיה היא מהבעיות הקשות שבתי הספר העל־יסודיים מתמודדים איתן, איך הצלחתן?

"אין מה לומר, הטכנולוגיה היא היום אכן אחת ההתמודדויות הקשות בחינוך. אפשר לומר שהפתרון שלנו הוא באופן של 'לכתחילה אריבער', לא נכנסנו אליה מלכתחילה… כל בית ספר על־יסודי בוחר להתמודד עם הנושא של הטכנולוגיה בנוסחאות כאלו ואחרות, כי הוא באמת מאוד מורכב. יש המאשרים סמארטפונים ברמת חסימה כזו או אחרת, יש אלו שמצליחים לאכוף את זה רק בין כותלי בית הספר, בעוד בבית אין להם אפשרות לעקוב אחרי הבנות. בבית הספר שלנו הייתה אמירה מאוד חזקה של ההורים שהקימו אותו – שנגן על הבנות, שלא יהיו סמארטפונים, לא בבית ולא בבית הספר. לכן אין לבנות גישה למכשירים לא מתאימים. אנחנו אפילו לא צריכים להתמודד עם זה.

"בכלל, צריך להבין ששיתוף הפעולה בין הבית לבית הספר הוא עניין יסודי. הרבה פעמים בעיות של צניעות, טכנולוגיה ועוד – מקורן בדיעה שונה של ההורים מול ההנהלה. ההורים רוצים שהבת תלמד בבית הספר אבל לא מתאים להם כלל כזה או אחר. להיות באותו קו עם בית הספר זו הזכות הגדולה של ההורים, כי כשההורים הולכים בקו של בית הספר הבנות מגיעות הביתה והקו הוא אותו קו. זה נותן להן ביטחון ורוגע, תחושה שבית הספר דואג להן ורוצה בטובתן. תמיד תהיה להן את ההתמודדות בחוץ, עם הרחוב ושלל פיתויו, אבל בבית, לפחות, יש אותה גישה של בית הספר".

יומן קורונה

בית ספר ניסי כל־כך. בקושי סיים שנה ראשונה וכבר זכה לרישום של שתי כיתות מלאות – אם יורשה לי לשאול – היו גם קשיים?

"ועוד איך היו קשיים, השנה הראשונה של בית הספר הייתה שנת קורונה, להזכירכן… בשנת תש"פ, בחורף, בדיוק כשסיימנו את הראיונות של הבנות לשנה הבאה, פרצה הקורונה לחיינו. בסגר הראשון, שהתחיל מעט לפני ראש השנה, הייתה הרגשה שבית הספר לא יחזיק מעמד.

"הבנות למדו במרחב הקולי, עדיין בקושי הכירו אחת את השנייה, לא הכירו את המורה. בית הספר היה חדש. אם לבתי ספר ותיקים הייתה תקופה קשה, בבית הספר שלנו נראה היה כאילו בקושי נולד וכבר יסגר. אבל התמודדנו גם עם הקורונה. לא רק שצלחנו אותה בשלום – אפשר לומר שהפקנו ממנה את המיטב.

"בסגר השני, בעקבות הקושי של חיבור הבנות במרחב הקולי, עברנו ללמידה ב'זום'. מכיוון שלא רצינו לחשוף את הבנות ואת הבתים שלהן לאינטרנט, בית הספר קנה טאבלטים לכל הבנות, בהם הייתה מותקנת תוכנת 'משוב', תוכנה של משרד החינוך בה יש אפשרות ל'זום'. מלבד ה'זום' לא הייתה להן אפשרות גישה לאינטרנט, או לתוכנות מבוססות אינטרנט כלל. זו הייתה אמנם הוצאה גדולה, ואפשר לומר חד־פעמית, כי הטאבלטים חזרו כולם לבית־הספר ואין מה לעשות בהם כרגע, אך בעיני ההנהלה היא הייתה מוצדקת. כי ההגנה על הבנות שלנו קודמת לכל שיקול אחר.

"בסופו של דבר הייתה לנו קורונה מדהימה, עד כמה שאפשר לקרוא לזה ככה. אפילו הוצאנו בסופה יומן קורונה! מיד כשהשתחררו הסגרים ומותר היה להיפגש בחוץ, ארגנו מפגשים עם הבנות. חלק מהם היו מפגשים של פעילות חברתית והנאה. היו התוועדויות והיו אפילו לימודים של ממש. את 'גני יהושע' אימצנו בחום. נפגשנו שם עם הבנות בשטח הפתוח, לפעילויות חברתיות, להנאה, וגם קיימנו שם שיעורים במקצועות שונים. 'בית מעשים טובים' של הרב יוסי גל ברמת גן אירח אותנו לא מעט וההנאה מהמקום ומחדר המוזיקה שבו הייתה מושלמת. י"ט בכסלו נחגג שם, וי' שבט. גם הם לא הפסידו – הבנות התנדבו ועזרו בכל מה שהיה צריך, ב"ה. בערב פסח, לדוגמה, ארזו הבנות 1,000 חבילות מזון לנזקקים!"

"הצנע לכת"

כמנהלת בית ספר לבנות, איך אתם מתמודדים עם נושא הצניעות?

"יש לנו תקנון צניעות, כמו בכל מוסד. הכללים שלו הם הכללים של בית דין רבני חב"ד. כשבת מגיעה להרשם אני פשוט נותנת לה אותו. מציעה לקחת לעצמה את הזמן, לקרוא אותו ולהחליט אם זה מתאים לה, כמה זמן שהיא צריכה – שעתיים, יומיים, חודשיים. אבל ברגע שהחליטה שזה מה שהיא רוצה ומוכנה לקיים, אז זה ככה. על מה יש להתווכח בכלל?

"התלבטנו לגבי תלבושת אחידה. יש בתלבושת כמה מעלות טובות: היא מכניסה את הבת למצב תלמידה. נותנת לה מסגרת ומזכירה לה שהיא במצב מקבל, היא עוזרת להקפיד על צניעות – מכיוון שהיא צנועה במהותה. אם כי תמיד אפשר לקפל שרוול ולפתוח כפתור. יש לתלבושת גם חיסרון גדול. היא לא נותנת מקום להעדפות האישיות של הבת, לנראות שלה, לתחושה הטובה שלה עם עצמה, כל בת היא שונה במראה, ברוחב, בגובה. אי אפשר שתלבושת קבועה אחת תתאים לכולם.

"מסיבה זו, בחרנו בחנות תלבושות מסוימת בבני ברק. בדקתי אותה וראיתי שכל החצאיות ארוכות מספיק, לא מבד נמתח או שקוף, כולן כחולות או שחורות, ופשוט אישרנו לבנות לקנות שם מה שהן רוצות. ככה כל בת יכולה למצוא את המקום האישי שלה בתלבושת, לבחור גזרה שנראית לה מחמיאה יותר, עיצוב שנוח לה, ויחד עם זה, כולן בתלבושת אחידה.

"בכלל, צריך לזכור שבחינוך של הגיל הזה, מה שצריך מלבד כללים ברורים, זה עקביות והמון כבוד. בבית הספר שלנו יש המון אהבה ומסירות. מדברים על הכל בצורה ברורה 'על השולחן'. הבנות מבינות שאנחנו רוצות את זה רק לטובתן. אין חס־ושלום הענשה או שיח פוגעני. אין זלזול בבנות. אנחנו מדברות על כל הדברים שאיתם הן מתמודדות בצורה מאוד כנה, אמיתית ומכבדת".

ציר ה-Y

"במשך החורף, היה לנו מבצע מיוחד, שדרש מהבנות הרבה השקעה, הן נדרשו להקפיד על חת"ת ורמב"ם באופן קבוע, וכן להיבחן על שנים־עשר הפרקים הראשונים של התניא בעל־פה. הייתה השתתפות יפה מאוד. בתקופה שהלימודים התקיימו כסדרן היו קבוצות של לימוד שיעור החומש היומי בעיון. בתקופת הסגרים, בנות נבחנו פרקי תניא בפגישות 'זום'!

עודדנו אותן בפרסים במהלך המבצע. כשסדר הגודל של פרסי העידוד הגיע לחת"ת בכריכת עור!

בסיום המבצע, שהיה חלק מה'פסטי' הגדול שארגנו, זכו חמש בנות בכרטיס טיסה לרבי ללא הגרלה! כל מי שהצליחה לעמוד בכל פרטי המבצע הייתה יכולה לזכות!

זו ההזדמנות להודות מאוד להורי הבנות, שללא העידוד והתמיכה שלהם, לא היינו מגיעים לרמה כזו של מבצע.

"ואם כבר הזכרנו את ה'פסטי', זו החוויה המרוממת שעברנו לקראת סוף השנה.

'פסטי' בסוף שנה זה לא דבר נדיר בבתי ספר על־יסודיים בחב"ד. אבל כשכיתה אחת היא זו שמעמידה 'פסטי' שלם כולל כל ההצגה והריקודים, זו כבר חוויה אחרת לגמרי.

אחת האימהות כתבה לנו את התסריט, שהבנות התחברו אליו מיד. אמא אחרת שלמדה משחק בעברה, אימנה את הבנות למופע. וכך, במשך ימים, כל בית הספר (=כיתה אחת), מתאמן, ורוקד, ומכין את עצמו ל'פסטי' הגדול.

"המופע שלנו נקרא ציר ה–Y. כשציר ה–Y איננו רק מושג במתמטיקה. המילה WHY באנגלית משמעה: למה. השאלה שמלווה אותנו בכל צומת והתלבטות בחיינו. המופע כולו עסק בנושא הבחירה, אותן בחירות שאנחנו בוחרות מידי יום בפרטים הקטנים של החיים, הבחירות הנכונות שלא תמיד קלות. אציין ואודה לעיריית בני ברק, ולעומד בראשה הרב אברהם רובינשטיין שלקחו חסות על האירוע הזה והשקיעו בו סכום של כ–40 אלף שקלים!"

"ומקרבן לתורה"

אז מה המקום של בית הספר שלכן בקירוב? לא תקבלו תלמידה שיכולה ללמוד ולקבל את כל הטוב שיש לכן לתת רק בגלל שהבית או היא עצמה לא מביעים הסכמה עם הקו הברור והבלתי מתפשר של בית הספר?

"בית הספר שלנו הוא מקום שמח וטוב. כל מי שפנה אלינו מעוניין בחינוך חב"די אותנטי אמיתי. יש לנו כמה קווים אדומים, וזו הדרך הנכונה לחנך. מי שרוצה להיות בבית הספר, צריך לעמוד בכללים שלו ולוותר על מה שלא מתאים. יש לנו בנות שהיה להן סמארטפון בבית הספר היסודי, היה להן קשה מאד לוותר עליו. אבל ברגע שהן החליטו שבית הספר שלנו הוא המקום בו הן רוצות ללמוד – הן עשו את הצעד הקשה הזה וויתרו על המכשיר.

"לפעמים מתבלבלים בין מוסד חינוך לבית חב"ד. בבית חב"ד מקבלים כל אחד, לא משנה מיהו, לא משנה איך הוא מתנהג ומה הוא לובש. העיקר שייכנס ויקבל מה שהוא יכול לקבל בגשמיות וברוחניות. מוסד חינוכי מטרתו לחנך; לתת לבנות את ההשקפה היהודית הנכונה כדי שבבוא העת יוכלו להקים בית חסידי אמיתי. הדרך היחידה לחינוך כזה היא כללים ברורים מאד.

"בית הספר העל־יסודי הוא כמו ישיבה, מה ההבדל? ילד ממשפחה מסורתית שלמד במוסד חב"די כי ההורים שלו רצו משהו יותר דתי, או קרוב לבית או כל סיבה אחרת, האם מישהי תעלה על דעתה שכשהוא יסיים כיתה ח' וירצה לעלות לישיבה, יוותרו לו ויאפשרו לו להגיע בלי חליפה וכובע רק כי ככה הוא רגיל בבית? אלו הכללים של בית הספר, והוא מוכן לפתוח שעריו בפני כל מי שמוכן לעמוד בהם".

אין חופש מבית הספר

"יש לנו קשר עם הבנות גם בחופש הגדול על בסיס יומיומי ממש. המחנכת שלהן השנה, שהיא מורה מדהימה, נפגשת איתן מידי ערב, בפגישת 'זום', לסיפור חסידי לפני השינה. כל לילה בעשר. כמובן שאין חובת השתתפות, אבל יש השתתפות ערה וכמות יפה של בנות מידי ערב. ובסך הכללי, כל הבנות נכנסות למפגשים האלה, מי יותר ומי פחות.

גם אני כמנהלת זוכה להיפגש איתן בימי חמישי, ללימוד 'דבר מלכות'. ככה הבנות חופשות מצד אחד, ושומרות על קשר עם בית־הספר מצד שני".

תכניות לעתיד

"העזרה הניסית של הקב"ה לא עוזבת אותנו לרגע. את שנת הלימודים החדשה אנחנו מתחילים ב"ה במבנה חדש, גדול, המכיל את כל מה שבית הספר צריך – כיתות, חצר גדולה, אולם ספורט. באמת לא דבר רגיל לבית ספר שמתחיל את השנה השנייה שלו בסך הכל.

דבר נוסף – זכינו, ב"ה, לאישור לפתיחת שתי מגמות בבית הספר: מגמת אמנויות העיצוב ומגמת ניהול עסקי. מי שמתעסק קצת בנושאים האלו יודע שיש בתי ספר שמחכים לאישורים האלו במשך שנים".

נשמע ניסי ומבטיח!

שתזכו בעזרת־ה' לפתוח שנה מתוך בריאות ושמחה, הרבה הצלחה בעבודת החינוך, והעיקר – שיהיה כבר בגאולה האמיתית והשלימה!