מאת תמר שור / /  מגזין 'עטרת חיה'

בלילות החורף הארוכים והקרים אין דבר אהוב עליי יותר מלשבת ליד האח הבוערת, כוס שוקו חמה בידי, מתובלת במעט קינמון וליקר קפה, ילדיי ונכדיי מסודרים מסביבי בחצי גורן, לבושים בסוודרים עבים ויפים שסרגתי להם כל הקיץ והסיפורים זורמים מפי בלחן נעים ושוטף. ככה לפחות הייתי רוצה לראות את חיי בעוד נאמר 15 שנה…בינתיים הדמיון עושה את שלו ואני מחזיקה חזק בתמונה הזו שממלאת אותי שמחה, שלווה ובטחון לקראת העתיד המתוק הצפוי לי.

בעתידי הוורוד, אעבור במבטי על פניהם של נכדיי המתוקים ואשאל אותם בנימה צופנת סוד האם ירצו לשמוע את הסיפור על סבא ושמחת תורה? רעמים ירעמו בחוץ וברקים יקרעו את השמים ויאירו את פניהם באור יקרות, ותשובתם הנלהבת תינשא ברחבי החדר: “כן! רוצים לשמוע”. הם שמעו את הסיפור הזה עשרות פעמים, אך מתיקותו והשמחה הגלומה בו מפתים מדי בכדי לוותר עליו, ואני מתחילה לספר:

“לפני הרבה הרבה שנים, כשסבא וסבתא גרו ביקנעם בבית הישן, סבא היה יורד כל שבת להתפלל ביקנעם מושבה. זו הייתה תחילתה של שליחות ולמרות שכבר אז סבא לא היה בחור צעיר, הוא התעקש והמשיך לצעוד כל שבת הלוך וחזור מהבית למושבה וחוזר חלילה. בשנים הראשונות שגרנו כאן, סבא היה יורד לבצע את תפקידו בשמחת תורה במושבה ואז מצטרף אליי ואל ההורים שלכם בבית כנסת חב"ד ביקנעם עלית. הוא היה צועד קילומטרים רבים הלוך ושוב, בלילה ושוב בבוקר ולעיתים אחרי שהקיף אי אלו פעמים את בית הכנסת בריקודיו ותרם את שלו להורדת מפלס בקבוק המשקה בבית הכנסת, ועם כל זאת לא וויתר על שמחת החג ועל השליחות!

בשנת תשפ"א, השנה השלישית לשהותינו ביקנעם רצינו להתכונן לשמחת תורה כמו כל שנה, אך אז באה הקורונה לעולם ושינתה כל תוכנית אפשרית. "מה זה קורונה?" שואל מענדי נכדי הצעיר שטרם שמע את הסיפור.

"קורונה הייתה מעין מגפה ששטפה את העולם ועזרה להביא את הגאולה" אני עונה לו בחיוך, "בזמנו לא ידענו איך להתמודד איתה ועם כל ההגבלות שהיא הביאה על העולם, רק בדיעבד הבנו שזה הכל היה חלק מהתוכנית האלוקית להביא משיח" ואני ממשיכה.

"סבא ניסה לחשוב איך נוכל בכל זאת להרגיש את אווירת החג ולמלא דליים של שמחה לכל השנה.

באותה שנה בנוסף לקורונה, גם אני הייתי חולה ולא הייתה אפשרות לקחת סיכונים מיותרים, כך שכל תוכנית להשתתף בשמחה הגדולה בבתי כנסת חב"ד נפסלה על הסף מאחר והיה לנו ברור שהשמחה שם תרקיע שחקים והריחוק לא יוכל להישמר. כך שבצער רב נותרנו רק עם הדליים. סבא היה אמור לרדת לבית הכנסת שבמושבה שם שמרו על החוקים ואף הוסיפו עליהם הידורים נוספים עקב טיבם הייקי של תושביו.

הם הרחיקו, מיסכו, הפרידו וקיצרו והצליחו לקפסל את שמחת תורה לתוך שעתיים קצרות כולל הקפות.

לפתע הייתה לסבא הברקה! אנחנו נערוך שמחת תורה משלנו! וכך גובשה לה התוכנית. מאכלים הוכנו ונארזו, שעוני שבת כוונו ונעלי הליכה החליפו את נעלי השבת. וכך, בשבת בבוקר שהייתה גם שמחת תורה, יצאה לה שיירה קטנה ועליזה מביתנו שעל הגבעה לעבר העמק. "אמא שלכם" – אני מביטה לעבר נכדיי הבוגרים, "הלכה לידי ווידאה שלא קשה לי, היא הייתה מאוד בוגרת ואחראית למרות שרק מלאו לה 12.

וההורים שלכם – "אני מסתכלת לעבר החבורה העליזה המורכבת מנכדיי האמצעיים, "שהיו שובבים ועליזים, פיזזו במרץ בין הכביש למדרכה לבורות שנחפרו בדשא ומאוד סיקרנו אותם. ואילו אמא שלכן שהייתה עדיין התינוקת הקטנה שלנו, בת שש וכל כולה קסם ומתיקות ממש כמותכן, דילגה לידי" אני עוטפת את התאומות הקטנות של שיינא במבט אוהב.

"הגענו לבית הכנסת במושבה בתשע וחצי והספקנו לשמוע את סיום התפילה החגיגי. בימים ההם התפללו בחוץ, הנוסח היה לא בדיוק 'שלנו', ועם כסאות מרוחקים ומסכות על הפנים, זה היה די מצחיק והזוי.

לא כמו היום שבית הכנסת במושבה הוא כבר עמוס ומלא והתפילות בו מתנהלות בנוסח חב"ד בזכות השליחות הנפלאה של אבא שלכם" אני מעיפה מבט מכיר תודה ומעריך לעבר בתי וחתנה וממשיכה לספר.

לאחר שכולם התפזרו, נכנסנו לתוך בית הכנסת השומם, האורות דלקו והמזגנים פעלו, ערכנו בזריזות סעודת חג קטנה מהאוכל שהכנתי ושלחתי עם סבא ובעוד פינו מלא סלט קם סבא ואמר: 'ילדים הגיע הזמן!'. עצרנו את הסעודה וניגשנו לארון הקודש. סבא הוציא בחיל וברעדה את אחד מספרי התורה הקלים יותר והרעים בקולו 'אתה הראית לדעת…' אני והילדים חזרנו אחריו וקירות בית הכנסת ספגו את ההדים.

אמרנו בקול את כל הפסוקים של ההקפה הראשונה ואז סבא פרץ בניגון הקפות שמח בעוד כולנו מחרים מחזיקים אחריו והוא הוביל אותנו ברחבי החדר הגדול שהיה שמור רק לנו והקיף-והקיף-והקיף ולא נגמרו לו הכוחות. וכל ההורים שלכם ואני רקדנו איתו ועם התורה שבידו ועשינו הקפות ואמרנו פסוקים ושרנו "הך בסלע הך הך" (קרצתי לאחד מילדיי) עד שלא היה לנו כבר כוח לשיר עוד. וכל פעם סבא נתן לילד אחר לזמר לכולנו את הפסוקים המתאימים ואפילו אמא שלכם הקטנה אמרה בקול גדול את ההקפה השלישית. וככה המשכנו עוד ועוד עד שהתעייפנו, אבל סבא שלכם לא התעייף בכלל! הוא היה חסיד במשימה וחסיד במשימה לא מתעייף לעולם.

הילדים המשיכו לרקוד ולאכול ולשחק ולהשתולל ולנוח ולקרוא, אני כבר התעייפתי ונשכבתי לישון על הבימה, מפת שולחן שימשה לי כסדין וטלית הייתה כרית למראשותיי. ישנתי מצויין למשך שעה בעוד מלאכים חסידיים מרחפים סביבי ומנגנים ניגונים שמחים ושקטים. סבא לא הפסיק, לא וויתר, הוא הגיע לשאוב דליים, הוא הגיע לשנות גזרות, הוא הגיע לשמוח בשמחת תורה וזה מה שהוא עשה והוא הצליח להדביק את כל מי שמסביבו בצורך לשמוח ולרקוד.

כשעייפתי מדי הוא שלח אותי לישון בבית של אחת מנשות המושבה שגרה בסמוך לבית הכנסת והוא והילדים – ההורים שלכם – המשיכו ולא ויתרו עד שהגיעו חברי המניין למנחה. ההקפות האלו נמשכו במשך תשע שעות לערך ואני בטוחה שהן העיפו את הגג של בית הכנסת הישן והטוב במושבה אל על וניצחו את כל הדינים וביטלו את כל הגזרות ובאותה שעה שהייתי יושנת על מיטתי אשר על הבימה בעוד בעלי וילדיי חגים סביבי בריקוד שקט ושמח ואני מונחת שלווה ושקטה בינהם, ירדה פתקא טבא מהשמיים ובה היה כתוב כי השמחה ניצחה את כל הגבורות ומתנה ירדה לעולם, מתנה שאני זוכה להסתכל בה עכשיו והיא ממלאה אותי שמחה ואהבה אינסופית".

– "מה המתנה הזו?" שאל מענדי.

– "אתם".

למילים יש כוח –  את מוזמנת לגלות אנרגיה עוצמתית, שיכולה לקדם, לחזק, להניע * בפינו הדבר.

מאת: דאברושי הנדל, מאמנת לדיבור מודע, מנהלת מרכז 'לגדל בלי להקטין'

בתור מי שעוסקת כמעט כל שנות חיי ב'מילים', ובשנים האחרונות, יותר ויותר ב'כוח', אשמח לחלוק איתך כמה מילים על מילים ועל כוח.

מי יודע, אולי יהיו גם למילים שלי כוח… כוח לתת לך כוח.

נתחיל?

בואי נדבר רגע על כוח.

איזה כוח את בוחרת לתת?

בשפה העברית יש למילה כוח, כמה מוזר, שתי משמעויות הפוכות. כוח הוא תוקפנות, אולי אפילו אלימות. שימוש בכוח… לא מושג עם קונוטציה חיובית במיוחד.

לעומת זאת, כשאת אומרת 'אין לי כוח', או מומלץ יותר, 'ה', תן לי כוח', את מתכוונת לכוח מסוג אחר לגמרי.

את מתכוונת לאותו כוח נפשי שאנחנו צריכות ממנו גלונים.

את מתכוונת לאנרגיה מניעה ומתניעה מבפנים. את מתכוונת לשמחה ומרץ, לרצון חזק ולסבלנות.

זהו כוח איכותי, סוג א'. רק תגידו לי איפה קונים ממנו, איפה משיגים ממנו עוד.

מסתבר שמילים יכולות להיות עם כוח, משני הסוגים.

מילים עלולות לפגוע, הן יכולות לרומם.

מילים עשויות לקרר, הן מסוגלות לחמם.

מילים. בסך הכל צירופי אותיות.

איך בכלל זה יכול להיות?

מה סוד הכוח שלהן?

ובעיקר איך נותנים דרכם כוח מהסוג המועדף,

ונמנעים מלשאוב כוח במשאבה עוצמתית שמותירה את הזולת, איך לא, חסר כוח.

יש מילים שנותנות כוח.

מילים שמשדרות כבוד. מילים שמשדרות אמון. מילים שמשדרות הבנה.

שימי לב, קריטי שהמנגינה תשרת את הכוונה.

רוצה דוגמאות? בבקשה, לכן אני כאן.

הילדים משתמשים לפעמים במילים, 'אני לא יכול! אני לא יכולה!'

'אני לא יכולה לסדר את המגרה הזאת'; 'אני לא יכול ללמוד את המשנה הזו'; אני לא יכולה לקום, אני עיייפה…'

תגובה מוכרת ושגרתית תהיה: "אל תגיד אני לא יכול, תגיד אני לא רוצה…".

זהו משפט יפה, אפילו הגיוני. אולי גם נכון באופן טכני.

אבל… שימי לב למוקש. זהו משפט שלוקח כוח.

למה? פשוט להבין.

המשפט משדר חוסר אמון; לוקח כוח מובהק.

המשפט משדר חוסר כבוד; עוד לוקח כוח מובהק.

והוא מעביר באופן כללי את המסר: אתה לא בסדר. לוקח הכוח הגדול ביותר.

בדיוק לכן, למרבה ההפתעה, למשפט הזה אין את האפקט שהיינו כל כך רוצים להשיג. הוא לא הופך את הילד ליכול יותר.

מה דעתך, במקום 'אתה לא רוצה' המפורסם, לומר לילד: אל תגיד אני לא יכול. תגיד זה מאד קשה'.

מה ההבדל, את שואלת?

שמים וארץ.

למילים יש כוח, הסכמנו מראש.

להגיד 'אני לא יכול' הופך אותי ללא יכול, נקודה.

לומר 'זה קשה', מוכיח שאני יודע שזה גם אפשר.

וזה לא הכל.

כשאמא אומרת לילד 'זה באמת קשה' היא משדרת אמון בתחושה, היא נמצאת בצד שלו. זה נותן כוח!

במקביל, היא משדרת אמון מוחלט ביכולת שלו להתגבר וגם מוכנה להציע עזרה.

כמה כוח יש במילים האלו.

רגע, ואם הוא באמת לא בסדר?

מה את אומרת, איך ניתן לילד שלנו כוח להתגבר על נפילה?

באמת שאלה.

החשיבה הרציונלית תטען שככל שנסביר לילד שלנו כמה חמור היה המעשה שלו, כך נעורר בו יותר כוח רצון שלא לחזור עליו שנית.

כך נגרום לו תשוקה עזה לתקן.

ובכן…

זה לא עובד ככה.

לא בנפש האדם.

הנפש זקוקה לכוח מסוג אחר כדי להתגבר.

כאן מגיע לעזרתנו משפט שאולי יישמע לך פרדוקס, אבל אם תנסי אותו בבית, תגלי כמה כוח יש בו.

שימי לב; "במקום להפוך טעות לפשע, בואו נהפוך פשע לטעות".

כדאי לקרוא את המשפט הזה פעמיים. יש בו הרבה משמעות.

להפוך טעות לפשע? כולנו נופלות לבור הזה.

כולנו יכולות, בטעות לגמרי (ובעיקר כי אין לנו כבר כוח!) לשדרג ביצה שנשברה או כוס שנשפכה, לטרגדיה בסדר גודל עולמי.

זה קורה לכולם ודי חבל, יש לומר. בפרט שהצעקות שלנו (כוח…) לא נותנות אפילו גרם של כוח. להיפך. הן שואבות אותו במשאבת ואקום עוצמתית.

אבל אני רוצה להציע לך לעלות עוד כמה שלבים בסולם ולבחון באומץ את הצד השני של המשוואה.

מה אם הילד אכן ביצע 'פשע'. שיקר חלילה; לא התפלל, בכלל; הרביץ. זה בטח לא קורה אצלכם, אולי העליב. מה, אין דברים שהם 'לא בסדר' אצל ילדים?

בוודאי שיש.

מה אז?

במקרה כזה את מוזמנת לציין את היעד, ולבחור להשתמש במילים שיקדמו אותך אליו, ולא ירחיקו אותך ממנו.

היעד במקרה כזה הוא לתת לילד שלך כוח (וכלים!) להתגבר.

הדרך- להראות לו שההר שיש לעבור לא כזה אימתני. זה קורה, זה לא סוף העולם, אתה תצליח לעבור את זה, אתה מסוגל.

אפילו אם המעשה נעשה בכוונה תחילה בוודאות, אנחנו, גם בכוונה תחילה, נתייחס אליו כאל בסך הכל טעות. ומטעויות- לומדים.

אם נשתמש במילים שמעצימות את הפשע, בעצם נשדר, 'ההר הזה בלתי עביר'. באופן כזה ניקח לילד את כל האוויר. ולא, לא ניתן לו את הכוח הדרוש כדי לתקן.

חינוך בהפוך על הפוך

איך את עם פרדוקסים? אני מקווה שאת זורמת. כי ככל שתעמיקי יותר לחקור את כוחן של המילים תגלי כמה הפרדוקס הבא עומד במבחן המציאות; יותר כח = פחות כוח.

האמת, זה לא ממש פרדוקס. הרי הכוח בצד אחד של המשוואה הוא הכוח הפיזי, זו התוקפנות. בצד השני ניצב הכוח הנפשי. והוא, מה לעשות, זקוק להרפיה כדי להתקדם.

אבל כאן אנחנו מגיעים לפרדוקס האמיתי; תנשמי עמוק.

הנה הוא: אם מותר ליפול- נופלים פחות.

כן, זו אמת. שווה לבדוק.

תנסי, בתור מחקר, לבקש מילד לעשות משהו, תצייני שאת סומכת עליו שהוא יעשה זאת, תוך כדי שאת מבטיחה לו שלא תכעסי עליו בכלל אם לא. [האנטיתזה של: אם החדר לא יהיה מסודר תוך חמש דקות אין מחשב יומיים…]

נכון שזה נשמע מוזר?

ילד שמודיעים לו שלא יקרה כלום אם לא יעשה מה שביקשת? למה שיעשה אותו?

ברוכה הבאה למחוזותיה המרתקים של נפש האדם.

התרגלנו לחשוב שהנפש זקוקה לדחיפה כדי לנוע, והדחיפה… אמממ, לא נעים לומר, היא דחיפה. במובן הפיזי של המילה. שימוש בכוח.

חשבנו, והאמת שכך חונכנו, שרק אם מאיימים עליה, על הנפש, יהיה לה מספיק כוח כדי לצעוד קדימה.

זו הייתה טעות.

לנפש יש כוח רצון עוצמתי משל עצמה.

וחומרי הבעירה של כוח הרצון הזה הם אמון, הבנה, הרפיה וכבוד.

כשאת אומרת לילד 'אני סומכת עליך' את משדרת כבוד. כשאת מוסיפה 'לא אכעס אם לא' את מוסיפה הרפיה, אפשור, מרחב נפילה.

מדהים לגלות כמה כוח יש בכל אלו.

ומה אם הילד באמת לא מבצע?

ראשית, אל תכעסי. הבטחת… הילד שלך בוחן אותך, עמדי במבחן בכבוד.

אם את אמיצה, תעשי את זה שוב. ושוב.

בלי טענות והאשמות, "אבל הרי סמכתי עליך!!!", בוודאי בלי זלזול ועלבון, "ידעתי, ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך" – אלו הם לוקחי הכוח הראשיים,

פתאום, הכוח העצום שבהרפיה ובאפשור יתגלה.

ידעת שלמילים יש אנרגיה?

יש לך כוח להתקדם לרמה הבאה? בואי, נצעד לשם יחד. תחזיקי חזק. (או תרפי, זה נותן יותר כוח.)

השפה שאנחנו מדברות מורכבת משלושה רבדים: המילים, המנגינה, האנרגיה.

כולנו יוצאים מהבית, הילד שואל, "אמא, לסגור את הדלת?"

אם אני בוחרת לענות לו: "מה נראה לך?? נשאיר את הבית פתוח לגנבים, אולי גם נשאיר להם שתיה???"

אני בוחרת להשתמש במילים מקטינות. מקטינות את השואל, מקטינות את הכוח שלו.

אם אני בוחרת לענות 'רק': "ברור!!!" בטון של מובן מאליו, ואיזו מן שאלה טפשית שאלת…

בחרתי במנגינה מקטינה. מקטינה את השואל. מקטינה את הכוח שלו.

אבל יש גם רובד נוסף למילים. האנרגיה שהן מעבירות.

ולא בכדי, אנרגיה וכוח הן מילים נרדפות.

דוגמאות? מיד.

קרה ונפלת. פעלת, לפי דעתך, לא כשורה.

אחרי מעשה בידייך הבחירה, באיזו מילה תתארי את התהליך.

האם תאמרי: נכשלתי?

זו מילה עם אנרגיה מחלישה. ואת, הרי זקוקה לכל גרם של כוח עבור האתגר הבא.

חבל.

האם תאמרי: טעיתי?

זו אנרגיה מכילה. זה לא רק נשמע יותר טוב, זה באמת כך. המילה טעיתי כוללת בתוכה את האנרגיה של 'זה לא סוף העולם, וזה קורה לכולם'. ובעיקר- ש'אפשר לקום מכאן'.

משתפר.

ואולי דווקא תבחרי לומר: למדתי.

הנה לך מילה עם אנרגיה מעצימה.

היא ממלאת אותך בכוח, כי היא מעניקה משמעות לנפילה.

קבלי עוד דוגמא- עכשיו ביחס לילדים.

אחת המילים שיש בהן אנרגיה מחלישה היא המילה 'ציפיות'. בתוך הציפיות מסתתר המסר: אתה לא בסדר. אני רוצה שתהיה משהו אחר.

אויש. זה מסר מחליש, לוקח כוח בעליל.

אז מה? שניתן לילד שלנו לעשות ככל העולה על רוחו, רק כי ציפיות לוקחות ממנו כוח?

מה פתאום.

אנחנו נמיר את גברת 'ציפיה', במיסטר 'אמון'.

הי, את מרגישה את ההבדל?

עכשיו את יודעת שהוא יכול להיות משהו אחר. את בטוחה שהוא יצליח להיות משהו אחר.

זה עולם לגמרי אחר!

אלו בעצם כמעט אותן מלים אבל האנרגיה שונה לחלוטין. זה לא שואב כוח, זה מטעין!

זה בדיוק מה שנקרא לגדל במקום להקטין.

והנה הגענו, לקראת הסוף, אל גולת הכותרת של הכתבה הזו.

גולת הכותרת היא את.

את, האמא של הגדוד הזה, שצריכה בו זמנית לדאוג לשלושה ערוצים: הפיזי, החינוכי, הרגשי.

תכפילי במספר הילדים, תכפילי במספר השעות ביממה, ועכשיו תכפילי את כל זה בקורונה.

את קולטת את התרגיל?

את צריכה הרבה כוח כדי לא להשתמש בכוח!

וכוח, חשוב שתרשמי לפנייך, הוא לא מותרות.

איך משיגים כוח- זהו נושא לכתבה נפרדת.

אבל חשוב מאד שתדעי.

כל מה שנכון כלפי ילדייך, נכון גם כלפי עצמך. גם את ילדה של ה'.

לא מזמן פייגי, ביתי בת השנתיים כמעט נפלה מהכיסא. תפסתי אותה בשנייה האחרונה, תוך כדי שאני צועקת 'אמאלה!'.

מה עונה לי הגברת הקטנה? 'אבאלה'…

ואולי, או וודאי, זו בדיוק התשובה.

כי כשאני מרגישה 'אמאלה' מול הר הדרישות הבלתי אפשרי שמאיים עליי בכל הכוח,

התשובה היחידה האמיתית היא 'אבאלה' שבשמים. כי הוא הנותן לך ולי ולכל העייפות… כוח!

והלוואי שנצליח, בכוחות משותפים, להזרים אנרגיה חדשה בעולם, אנרגיה של גאולה.

באדיבות מגזין 'עטרת חיה'

יעל שניאורסון / / מגזין 'עטרת חיה'

נח בנה תיבה בצווי ה', וישב בתוכה בזמן המבול. אולם, זה היה מקום זמני, ובבוא העת הוא היה צריך לצאת משם ולהתחיל מחדש לבנות את העולם שבחוץ.

לכל אחת מאיתנו התיבה שלה, אותה היא בנתה בעמל רב. אם זה בבית, בשליחות או בעבודה. בתחילת הבנייה אנו מתאמצות, משתדלות, להשיג הישגים, להצליח. אם זה להשקיע בחינוך הילדים, ואם זה לייסד שיעורים, לפתוח מוסדות ולארגן פעילויות. כל הדברים הללו, לוקחים כוחות ומאמצים מרובים, כמו שכל אחת מאתנו תוכל להעיד. ואז,  לאחר שהגענו אל היעד שהצבנו לעצמנו בעמל רב, אנחנו רוצות לנוח קצת ב'תיבה' שבנינו. ליהנות מפרי עמלנו. לקטוף את פירות המאמצים שלנו. האם זה נכון? או שמא עלינו להמשיך כל הזמן לחתור ולהגיע להישגים נוספים?

הרבה אנשים מספרים שכאשר הם היו אצל הרבי מלך המשיח, וסיפרו לו על מוסדות שבנו, על ילדים שרשמו לחינוך יהודי ועל פרוייקטים נוספים שיצרו, הרבי תמיד דחף לא לנוח אלא להמשיך הלאה לעמול עוד ועוד, להוסיף. הרבי אף פעם לא מסתפק בלהיות מרוצה מההישגים הקיימים, אלא תמיד דוחף ומעודד ליותר.

קדימה!

בשנת תשל"ג היה יהודי עשיר במיאמי בשם מר לנדאו, שתרם סכומים נכבדים לבניית מוסדות חינוך של חב"ד. כשהיה ביחידות אצל הרבי, הרבי דיבר איתו על פרוייקטים נוספים שצריך להמשיך ולפתח. לאחר מכן שלח לו הרבי מכתב בו הסביר לו מדוע לא הסתפק במחמאות ובשבחים על הדברים שכבר עשה.

"…קודם כל, ברצוני להביע את שביעות רצוני מהענותך להצעות שהצעתי בפניך במהלך ביקורך כאן. היה זה כמובן, לעונג לערוך איתך הכרות אישית.

"בכנות, תהיתי מה תהיינה תגובותיך לנימוסים ה'לא אמריקנים' שבהם קידמתי את פניך. שכן הדרך האמריקנית המקובלת, אם איני טועה, היא לקדם את פניו של מישהו במטר מחמאות ושבחים גם אם לא תמיד הוא ראוי להם במלואם.

"במקרה שלך, כמובן, זאת היתה הערכה שהגיעה בצדק, שכן הייתי בהחלט מודע להישגיך ולרוחב ליבך למען פעילות ליובאוויטש בקהילתך, שמוענקת כמיטב המסורת מתוך התעוררות ומסירות אפילו כשמדובר בשכנוע ידידיך להיות מעורבים בכך. ובכל זאת, במקום להביע את הערכתי באריכות רפרפתי על כך בקצרה, ומיד אתגרתי אותך בפרויקטים חדשים וגדולים, מכל מקום, המצב היה שהרגשתי דחף לנצל את הזמן היקר שעמד לרשותנו כדי לדון איתך בעניינים הללו אשר, להערכתי בעלי חשיבות חיונית…

"יותר מכך, קיוויתי ביותר שתקבל את הצעתי ברוח הנכונה ולו רק בגלל שכבר עשית פריצת דרך מרשימה, וכפי שכתבתי לך במכתבי הקודם, דברי חכמינו זכרונם לברכה, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'. או, במלים אחרות, הואיל והישג הוא התמריץ הגדול ביותר להישגים נוספים ושאפתניים יותר, הייתה לי סיבה להאמין שהישגיך בעבר ירחיבו את אופקיך ויגבירו את תשוקתך לדברים אפילו יותר גדולים. משום כך, מבלי להפסיד זמן, התחלתי בהעלאת ההיבטים הפרקטיים של פגישתנו לתועלת רבים מאחינו היהודים"…

(מכתבים מהרבי, אגרות קודש מתורגמות מאנגלית, חלק ב' עמ' 94-94)

למעשה

הגישה של הרבי מה"מ כפי שניתן לראות ממכתב זה, הוא שדווקא ההצלחה וההישגים, אמורים לתת לנו כוח להמשיך ולהתקדם הלאה, לא לנוח על זרי הדפנה, ועל תהילת ההצלחות, אלא לרצות להמשיך עוד ועוד. אין זה אומר, כמובן, שאסור לי לשמוח, וכמובן להודות לה', על מה שהצלחתי עד עכשיו. אבל, אני לא אמורה להרגיש מסופקת בזה, לא להישאר במקום הנוח הזה, אלא תמיד לשאוף להתקדם עוד ועוד.

מצד שני, כל התקדמות שהיא צריכה לקחת בחשבון את הנתונים הקיימים, את היכולות שלנו, ואת המצב האישי באותה נקודת זמן. השאלה: האם אני מסוגלת ליותר? היא שאלה עדינה מאד, שפעמים רבות, איננו יכולות לענות עלינו בעצמנו, אלא להתייעץ עם משפיעה, עם מישהי שמכירה את כל הנתונים ויכולה לומר לנו, האם נכון עבורי עתה להתקדם או לנוח? לפעמים, בטרם הצלחנו לבסס משהו אחד, אנחנו רצות לכבוש יעד נוסף, מה שעשוי לגרום נזק לשני היעדים גם יחד. כנשים, אנחנו צריכות גם תמיד לקחת בחשבון את האיזון העדין שצריך להתקיים בין הבית, הילדים והמשפחה, לבין ה'חוץ'. לפעמים אישה מחפשת 'לברוח' לפרויקטים בחוץ, בזמן שהדברים באים על חשבון הילדים האישיים שלה.

נחמה גרייזמאן ע"ה סיפרה שכאשר הרבי התחיל לדבר על נושא עידוד הילודה, הוא דיבר על טענות שונות בהן נשים מצדיקות את עצמן על כך שאינן יכולות ללדת ילדים לעתים תכופות. אחת הטענות שהרבי העלה, היה טיעון 'רוחני' לכאורה. אשה יכולה לטעון שכאשר היא צריכה לגדל ילדים צפופים, היא לא יכולה להתעסק מספיק ב'מבצעים'. הרבי מה"מ ענה על כך, שאשה צריכה לדעת, שכל ה'מבצעים' שתעשה וכל השיעורים שתיתן, וכל האורחים שתארח, לעולם לא ישתוו לתרומה שתתרום לעולם בכך שתלד ילד יהודי נוסף!

אפשר אולי לומר, שהכיוון צריך תמיד להיות לשאוף להתקדם קדימה, לשאוף לעשות יותר. גם אם כרגע יש דברים שמגבילים אותי מלפתח עוד דברים (וזה יכול להיות קשיים אישיים, כלכליים, או ניהוליים) – אזי, לאחר שהתייעצתי והבנתי שבאמת אין ביכולתי להתקדם עכשיו, וזה לא נובע מרצון שלי לנוח ולשקוע בתיבה הנוחה שבניתי בעמל רב. אני יודעת שעכשיו זה הזמן שאני צריכה להרפות, אבל עדיין, אני יכולה להמשיך ולעבוד ברמה התיאורטית, לתכנן, לחשוב על רעיונות חדשים ל'יום שאחרי'. ובאופן כללי, אף פעם לא להרגיש מסופקת בתוך-תוכי, וגם אם כרגע אי אפשר באופן מעשי, להיות מונחת ברצון להתקדם, להוסיף ולעשות עוד ועוד, למילוי שליחותי בעולם עד לגאולה האמיתית והשלימה.

מערך השיעורים עבד בצורה שיטתית ומדוייקת להפליא, הבנות אשר זכו לשהות בבית חיינו התייצבו כל יום לאחר התפילה ולעיתים אף לאחר תפילת מנחה. כמו כן בערבי שבת, כרבע שעה לאחר הדלקת הנרות.

תודתנו נתונה לרבנים שמסרו את השיעורים ותרמו מזמנם היקר עבור מערך השיעורים של המחלקה הרוחנית באגף הבנות

בין הרבנים שמסרו שיעורים:

הרב בנצי פרישמן

הרב מענדי הלפרין

הרב דורון אורן

הרב לוזון

הרב מאיר וילישאנסקי

הרב סענדי וילישאנסקי

יישר כח לרחל מושקא גילעדי על האחריות והארגון בתחום השיעורים

חוברת נבחרת