שרה יוטא גופין / מגזין עטרת חיה

שורשים חסידיים

"גדלתי במשפחה דתית-תורנית חזקה עם שורשים חסידיים", פותחת רחל את סיפור ילדותה שהחל אי-שם בירושלים, עיר הקודש, "הוריי היו ניצולי שואה שהגיעו לארץ ישראל והתחתנו לאחר מלחמת השחרור. אבי, אברהם אבא ברנר ז"ל, היה דוקטור לפיזיקה ואמי שתבדל לחיים טובים מרים אסתר הייתה אחות רפואית. שני הוריי אהבו לשיר ולשמוע מוסיקה טובה. בשלהי מלחמת העולם השנייה אבא ברח מהגרמנים והגיע לסיביר ולאחר מכן לבוכרה, ומשם הגיעו למשפחתי כמה ניגוני חב"ד שנוספו לניגונים החסידיים שכבר היו קיימים במסורת משפחתנו.

"אחד מהזיכרונות הראשונים שלי הוא כשהייתי בערך בת שנתיים וישבתי בכיסא אוכל גבוה ליד שולחן השבת. אבא פרץ בשיר 'י-ה ריבון עולם', שהוא ניגון חסידי עתיק יומין שכה ריגש אותי ונשאר חרות בליבי".

השמיים נפתחו ב'חדר ייחוד'

"בכיתה ב' למדתי לנגן בחלילית, וכל בני משפחתי התרשמו מכישרונותיי המוסיקליים. כשהייתי בת שמונה הופתעתי לגלות פסנתר חום מבריק במקום כבוד בסלון ביתי! הדוד של אמי, יצחק ז"ל, העניק להוריי את חסכונותיו בכדי לקנות לי מתנה יקרה זו מתוך אמונה בעתידי המוזיקלי. התחלתי ללמוד שיעורים פרטיים בפסנתר והתקדמתי במהירות רבה.

"למדתי בתיכון 'פלך' בירושלים שבזמנו היה תיכון חרדי לבנות. שם התחלתי להכיר את העומק של העולם החרדי. לאחר מכן למדתי פסנתר וחינוך מוסיקלי ב'אקדמיה למוזיקה ע"ש רובין' וסיימתי תואר ראשון (התואר שני בהלחנה לקראת סיום). אחרי תקופות הלימודים השכנה שלי שידכה אותי עם בעלי גרשון, דרכו נשאבתי פנימה לתוך עולם חדש, חסידות חב"ד. בחדר ה'ייחוד' בעלי הביא לי מתנה יקרת ערך, כרך של ספר הניגונים שכבר לא היה בדפוס כמה שנים. השמיים נפתחו!".

מגורים

"הצטרפנו לקהילת חב"ד החמה בצפת, גרנו שם שבע שנים וילדתי את חמשת ילדיי הראשונים. לאחר מכן הרגשתי צורך נפשי לחזור לעסוק במוסיקה. לבעלי הייתה שאיפה להיות קשור לאדמת ארץ הקודש ומסיבה זו עברנו לגור ביישוב 'בת עין'. זכיתי לגדל משפחה ברוכת ילדים והתברכתי בנכדים רבים. אנו גרים במקום הנפלא הזה כשלושים שנה".

"עלי עשור"

"חזרתי ללמד, והתחלתי לנגן 'מוסיקה קאמרית' יחד עם נגניות נוספות. הקמתי מקהלה ב'אור חיה', וגם להקה של נשים – 'עלי עשור', בהן אני בתפקיד מנצחת ומעבדת הניגונים. אנו מוציאות דיסקים ומופיעות בכל הארץ. השנה זכינו להופיע בכנס הארצי של 'נשי חב"ד', וכשניגנו 'ארבע בבות' הייתה התרוממות רוח בלתי נשכחת בקהל".

קסם הניגון החב"די

רחל משתפת אותנו במהלך המוזיקלי האישי שהשתנה לחלוטין משעה שהיא גילתה את האור של פנימיות התורה ואת קסמם של ניגוני חב"ד: "למרות שהצטיינתי כנגנית מוזיקה קלאסית וקיבלתי מלגות ללימודיי, כשהכרתי את הניגונים החסידיים נפקחו עיניי והמוזיקה הקלאסית איבדה את חינה. מאז אני משקיעה את כל-כולי בניגונים, שהם מוסיקה על טהרת הקודש המעוררת רגשות שבוקעות מתוך עומקה של הנשמה.

"השפה של הנשמה היא ניגון. כשהנשמה יורדת לעולם הזה היא מתגעגעת לשירת מלאכי השרת הנשגבה שהיא זוכרת מזמן שהייתה בעולמות העליונים. הנשמה משתוקקת לשמוע שוב את הניגון העדין של גן עדן. ניגון אינו רק אוסף של צלילים, הוא אמצעי להתעלות בכיסופים לאבינו שבשמיים.

"נשמותיהן הטהורות של האדמו"רים חיברו 'ניגונים מכוונים', ובנוסף אימצו ניגונים של חסידים ראשונים עובדי ה'. למשל אדמו"ר הזקן עבד על ניגון 'ארבע בבות', הניגון המיוחד מכולם, במשך עשרים שנה(!) עד שהניגון הגיע לדיוק שביטא את כל העומק שבפנימיות נפשו ולכן השראתו כה אדירה".

השליחות

רחל מלמדת פסנתר יותר מארבעה עשורים ולאחרונה אף הוציאה ספר לימוד נגינה בפסנתר על טהרת הקודש(!). היא ממשיכה להלהיב נשים בהתוועדויות ושיעורים בכל הארץ בנושא ניגון יהודי, בארועים היא משלבת דברי תורה וסיפורים הקשורים לניגון. ב'מדרשת מלכות' בירושלים נשים זוכות לשיעור שבועי בו הן שרות ניגונים יחד. המשתתפות מספרות שהחיזוק שהן מקבלות מחוויה זו נמשך לאורך כל השבוע שלאחר מכן! רחל, יחד עם הלהקה, מוציאה דיסקים של ניגונים (ללא שירת נשים). הראשון בסדרה הוא "אזכרה נגינתי בלילה", והשני בדרך (בזכות דיסק מיוחד זה המקובל הרב יצחק גינזבורג פנה אליה וביקש ממנה שתנגן בפסנתר את כל הניגונים שהלחין. ארבע עשר דיסקים כבר יצאו, הכוללים 280 לחנים). הם הופצו בכל העולם ואפילו אלו שאינם יהודים מחפשים מוזיקה טהורה וקונים אותם. אומרים שלפי המוזיקה המתגלגלת ברחוב אפשר לראות את המצב השורר במדינה, המשיכה של גויים לניגוני חב"ד מהווה סימן מובהק לתיקון העולם!

בעומדנו בערב חג הסוכות, זמן שמחתנו, רחל מביעה משאלת-לב: "הגיעה העת לחזור לשירה ולנגינה היהודית האותנטית כפי שהיה בזמן השיא – בתקופת בית המקדש בירושלים, אשר על שירה טהורה ונעלית זו נאמר כי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

"התהליך החל לפני כשלוש מאות שנה, כאשר הבעל שם טוב הפיח רוח חדשה בעולם הנגינה, כחלק מהכנת עם ישראל לגאולה, כידוע מה שנאמר בזוהר "ישראל סלקין מגו גלותא בניגונא" [ישראל יוצאים מהגלות בניגון].

"יהי רצון שעוד קודם לחג הסוכות, 'זמן שמחתנו', תתקיים הבטחת הרבי מלך-המשיח שתיכף ומיד נצא כולנו יחד לקראת הגאולה האמיתית והשלימה ו"ברוב שירה וזמרה"!'".

אמרה חסידית המלווה אותי: "ניגון חסידי מחזק את התקוה והביטחון, מביא שמחה ומעמיד את הבית ואת בני הבית בקרן אורה". ("היום יום", כ"ב תמוז)

צידה לדרך: "בחודש שבט תשמ"א זכיתי להיכנס ליחידות פרטית לחדרו הקדוש של הרבי, ובמעמד זה קיבלתי ברכה – הוראה מיוחדת מהרבי מה"מ: 'לקרב אנשים לאידישקייט בשמחה!'".

ליצירת קשר עם רחל פרנסי:  [email protected]

כשהתחלתי לבדוק מהי השפעת שמחתה של התורה על שמחתנו שלנו – הבנות והנשים, עלה והזדקר מולי הסיפור הידוע על חסיד שכתב לאדמו"ר ה"צמח צדק" כי קשה לו להגיע לידי שמחה.

מה השיב לו הרבי?

"המחשבה, הדיבור, והמעשה (שלושת 'לבושי' הנפש) הם העיקר בהנהגת האדם,

ובהם הבחירה והרשות נתונה לחשוב, לדבר ולעשות כרצונו.

אדם צריך לשמור על מחשבתו; לחשוב רק מחשבות משמחות,

עליו להיזהר מלדבר בענייני עצבות ומרה שחורה,

ויש לו להתנהג כאילו הוא מלא שמחה בלבו, להראות תנועות שמחות (אף שאין בלבו כן בעת מעשה),

ואז סופו להיות כן באמת" (אגרות קודש אדמו"ר הצ"צ, שכ"ג).

מתוצאות הסקר הסתבר לי באופן ברור שזה עובד כנראה גם "בהפוכה", ואם נרשה לעצמנו לחשוב מחשבות שאינן משמחות, נדבר דיבורים של תסכולים וחששות מפני הרע, ונמנע מתנועות של שמחה – השמחה פשוט לא תבוא…

שאלתי נשים ובנות "עד כמה ובמה אתן חשות שמחה בשמחת תורה" וגיליתי ש-95% של המקרים מי שפסיבית בחג – לא מרגישה את השמחה….

ולדוגמא:

"אצלנו יש מנטליות שהנשים והבנות רוקדות (בצניעות כמובן!) את כל ההקפות וחוות את השמחה עם כל הגוף וזה מעורר את השמחה".

ועוד דוגמא:

"כשאני מתחברת בפנים – 'אשרינו! מה טוב חלקנו! מה נעים גורלנו!' אז תחושת הזכות הזאת מתחברת לשמחה הפנימית ופורצת החוצה במחיאות כפיים, בהמון חיוכים לכל העולם, ברקיעות רגליים וכו'".

וגם ברמה נמוכה יותר של פעילות, אך מעורבות רבה:

"שמחת תורה מתחברת אליי בריקודים בשמחת תורה בבית הכנסת, כשהנשים עומדות וצופות, מנסות לנשק את ספר התורה. ודוחפות את הילדים לרקוד".

אבל היו גם תשובות אחרות, כמו למשל:

"לא חושבת שהרגשתי פעם שמחה בחג הזה וגם אם כן זה היה הרגשה בסגנון של – 'כמה טוב שאנחנו יהודים ושיש לנו תורה שמראה לנו בדיוק מה ואיך להתנהג בכל מקרה'….".

וגם: "ת'אמת חשבתי תמיד שזה מעניין ששומעים בשם של החג שזו השמחה של התורה, לא כמו בפורים שאנחנו אלו שחייבים לשמוח. כן, ברור שכשיש שמחה למישהו שאוהבים – גם אנחנו שמחים. אבל נראה לי שזה שייך הרבה יותר לגברים מאשר לנו הנשים".

(במאמר המוסגר: חוששתני שיש כאן טעות, השמחה היא שלנו על שזכינו לסיים את התורה).

ותשובה נוספת:

"השמחה שלי מהולה בלחץ, כעס ומתח – שמא בעלי ישתכר ויעלם לי, העליצות זה השמחה עם הריקודים – למרות שאצלנו זה חלש ממש, עושים הקפות מהירות לילדים ולנשים, ואז הם יושבים להתוועדות בינם לבין עצמם"…

הכתובת אם כך כתובה על הקיר: ככל שנהיה מעורבים יותר פיזית ונפשית (שזה אומר הפנמה של הזכות והעוצמה של האירוע) כך השמחה שלנו תהיה גדולה יותר, אבל אם לא נפעיל מעורבות ונתבונן בזכות הבלתי נתפסת הזו של להיות יהודי שמקבל מהקב"ה בכל יום מחדש את התורה – יהיה לגורמים חיצוניים הרבה יותר קל לנווט אותנו למקומות שונים.

וכפי שניסחה זאת אחת המשיבות:

"תלוי איפה אני… ביחס לחג עצמו בלי שאר המשתנים זה נראה לי ציון גבוה [של שמחה] אבל אין חג בלי משתנים…".

אז מן הסתם כשנמצאים ב-770 השמחה פשוט משתלטת עלייך בלי הרבה שאלות, אבל גם אנחנו, שנשארנו מסיבות שמחות או מאילוצים שונים ב"חורים" שלנו יכולות לעשות משהו: לדבר על זה עם הילדים, להכין איתם דגלי גאולה להקפות, למחוא כפיים ובעיקר: להתפלל מכל הלב ובכל הקול "בא יבוא צמח בשמחת תורה!!!"

ועוד לפני כן!