ביוצאנו מימי ספירת העומר זהו זמן טוב לחזור אל תלמידי רבי עקיבא,
הרי זה מדהים, כל 24,000 תלמידיו היו צדיקים, תלמידי חכמים, מסרו את נפשם על התורה הקדושה. ולמרות כל זאת הם פספסו, הם עשו כל כך הרבה דברים קדושים וטובים אבל משהו אחד בתוכם היה לא מדויק: הם לא הצליחו לנהוג כבוד זה בזה. התשוקה שלהם לאמת לאמיתה גרמה לכך שהם ראו כל אחד רק את האמת של עצמו ולא את מי שחושב קצת אחרת מהם. בכך הם חטאו למטרה ובגדול וזה מה שהפיל את כל ה"מגדל": הסתבר שזה היה היסוד והוא היה רעוע. הנפילה שבאה בעקבות חוסר הכבוד המספק, הייתה גדולה ואכזרית.
כמה יש לנו ללמוד מהסיפור הזה, עם המצב שנוצר בתוכנו מאז שנת תשנ"ד. כיצד אפשר מצד אחד לשמור על היחודיות, על האמת הפנימית אך מצד שני באמת לקבל את האופן שבו הזולת רואה את הרבי והמצב הנוכחי. נעצור רק לרגע את המירוץ אל המשיח, אל ההתגלות ונטכס עצה לראות איפה אנחנו לא מדייקים בדרך שלנו, איפה אנחנו רואים רק את עצמנו ותו לא?! כבר לימדו אותנו חז"ל… הדרך הזו הרסנית היא. וכך, לאחר הבירור העצמי נוכל להמשיך לרוץ קדימה בדרך הישרה אותה רוצה הרבי שליט"א מלך המשיח, אך באהבה.
ערכתי שיח עם נשות חינוך כדי לראות כיצד נושא זה בא לידי ביטוי בבתי הספר שלנו.
מלחמתיות: סימפטום למקום רגשי בעייתי
גב' רינת פורסט, מנהלת בית ספר יסודי, חב"ד בנות – עמנואל
בעמנואל יש ארבעv בתי ספר לבנות כל המגזרים: חסידי, בית יעקב, ספרדי וחב"ד. האוכלוסייה היא מאוד סקטוריאלית. לכל משפחה ברור מאוד איזה חינוך היא מעוניינת להעניק לילדיה, ואין כל כך התלבטות. אבל יש פלח של תלמידות, בעיקר בוגרות גני חב"ד שהוריהן רושמים אותן לבית ספר חב"ד ומצד שני, לא מצהירים על עצמם בהכרח כחסידי חב"ד.
"ההורים של התלמידות האלו" מסבירה המנהלת, "רואים את היחס האישי שהבנות מקבלות, את החינוך לקיום תורה ומצוות מתוך פנימיות, את החיות החסידית. כשהם מגיעים לראיון קבלה, הם מעלים שאלות רבות לגבי ההשקפה של המוסד, לעיתים ניכרת ההתלבטות, ומורגש חשש מסוים. כשהשיחה מעמיקה הם שואלים מה דעתנו בנושא המשיח… האם אנחנו מדברים על כך שהרבי הוא משיח? בנקודה הזו אני תמיד מקפידה מצד אחד לא לוותר על האמונה בדבר זהותו של מלך המשיח, ולומר דברים אמיתיים המתבססים על שיחות הקודש, אך מצד שני מקפידה לומר הכל באופן המתקבל, בכלים ובמושגים שלהם. אני בדרך כלל מסבירה להם בפשטות שהרבי הוא ראש בני ישראל – רבי של כולם, שלהם בדיוק כמו שלי. אני מספרת להם על כך שאל הרבי פונים אנשים מכל המגזרים והעדות, דתיים ושאינם שומרי מצוות לעת עתה, ואפילו כאלה שאינם יהודים. אנחנו בבית הספר מחנכים להתקשרות לרבי, לקיום הוראותיו ולאהבת ישראל אמיתית. בדרך כלל אחרי שהם שומעים את הדברים שיוצאים מהלב הם מקבלים את התשובה ולא ממשיכים לשאול".
גב' פורסט מעידה על כך שמעולם לא קרה לה שהוציאו תלמידה מבית הספר בגלל השקפה חסידית שנראתה להם קיצונית מידי. המעלות הנפלאות של החינוך החסידי כל כך גדולות, שהילדות שמחות ומאושרות, וההורים מרגישים זאת עד כדי ששאלות שהטרידו אותם בעבר כבר לא תופסות מקום. לא אחת אומרים הורים שהתלבטו בעבר, שהם מצטערים שלא העבירו את ביתם עוד קודם לכן…
"חשוב להבין שזה לא בגלל שאנחנו מעגלים פינות בהשקפה שלנו, אנחנו מאוד ברורים בדעות, בהשקפה. אבל הגישה שלנו היא להקנות ולהעביר את הדברים באופן שהוא טבעי: זה טבעי לכתוב לרבי. זה טבעי שבסוף כינוס אומרים 'יחי'. אני אפילו לא יודעת לומר באיזה מקום על הרצף בנושא משיח נמצאת כל משפחה, זה לא דבר שמעסיק אותי" היא מציינת, ומסבירה עד כמה המשותף רב על המפריד. חלק מהצוות מכנה את הרבי "נשיא דורנו", וחלק "מלך המשיח", וזה ברור לכולם שהרבי נשיא דורנו הוא מלך המשיח!
"לא ברור מדוע יש נטייה להבליט דווקא את הבדלי הדעות ועוד הופכים אותן למחלוקות שאינן תמיד לשם שמים." אומרת רינת בכאב, "הרבי לא מחייך כשהוא רואה שיש ביננו היפך אהבת ישראל!". היא מדגישה, "אצלנו, ב"ה, האחדות והאהבת ישראל גוברות על הדעות השונות ובאופן טבעי כשיש אחדות, יש כבוד הדדי ונושאים שנויים במחלוקת לא תופסים מקום באופן שמעכיר את האווירה. מצד שני, לא מתפשרים על ההשקפה החסידית ועל זהות הרבי כנשיא דורנו וכמלך המשיח. הכל בהתבסס על מילים מפורשות מתוך השיחות של תשנ"א–תשנ"ב. ומעניין שהדברים שנאמרים בפשטות מתקבלים בפשטות על ידי התלמידות וקהילת ההורים כולה".
בעמנואל יש שני ארגונים לבנות, ארגון "צבאות ה'" ו"בת מלך". שני הארגונים פועלים בתוך בית הספר והתלמידות בוחרות לאיזו פעילות להגיע. המדריכות הן בוגרות התיכון ומנהלות את הפעילות באותה אווירה בה גדלו ואותה ספגו לאורך השנים.
"אני חושבת שבגלל שאצלנו כצוות חינוכי זה לא עניין, כך זה לא תופס גם מקום אצל הבנות. ובכלל, אני חושבת שכל המלחמתיות סביב הנושא של משיח, בעד או נגד – זה רק סימפטום. אדם שטוב לו ושחי בשלום עם עצמו, ידע להעביר לזולת את דעותיו בצורה מכובדת. יש אפשרות לשיח אחר עם מי שדיעותיו שונות משלנו, לא חייבים להיות מלחמתיים ולפגוע בזולת. אפשר שיהיה מצד אחד שיח של אהבת ישראל ומצד שני בתוקף חסידי. לפי תפיסתי המלחמתיות בין הפלגים היא רק סימפטום למקום הרגשי שהנפשות הפועלות נמצאות בהם"…
קבלת הזולת: אבן הבוחן שלך!
גב' תמי משה, מחנכת בתיכון "בית חנה", צפת
גב' משה פותחת בכך שתופעת היריבות ההשקפתית הבוערת, קיימת לדעתה, בעיקר בכיתות הצעירות. בדרך כלל כשהבנות מתבגרות גם התגובות הקיצוניות מתאזנות. אם הדברים מגיעים למצב בו יש ממש מתיחות בכיתה ונוצרות סיטואציות לא נעימות היא מחד מטפלת אך מצד שני נושמת נשימה עמוקה ויודעת שככה זה לפעמים, ההתבגרות באה באופן של מלחמה, זה חלק מהתהליך.
"כחלק מהתהליך החינוכי שאני עוברת עם כיתה במהלך השנה אני דואגת מידי פעם לערוך שיעורי השקפה לבנות הכיתה בנושאים שבוערים להן ושיוצרים את האווירה ה'מלחמתית'. זו הזדמנות מעולה להעלות את הדיון באווירה נעימה ובייתית. אני בדרך כלל עושה זאת בשעת ערב עם רב מעניין. נותנת להן מקום לשאול שאלות ולקבל מענה אמיתי בנושאים כמו האמונה בנצחיות חיי נשיא הדור, למה מלך המשיח? ועוד. בדרך כלל אני מפרסמת את הנושא לפני ומבקשת מהן לבוא מוכנות. זה פשוט מדהים לראות איך זה פועל" היא אומרת, "כשמגיעים לא ממקום של הטפה אלא ממקום הכי מכיל שיש".
גב' משה מספרת שהשנה הגיעו אליה לכיתה בתחילת השנה קבוצת בנות שהייתה בקיץ בקעמפ "אורו של משיח" ומנגד, קבוצת בנות שהלכה לקעמפ "גן ישראל". שתי הקבוצות הגיעו לכיתה חדורות ומגובשות והיו מלחמות של ממש בתחילת השנה – זה הגיע למצב בו היא היתה חייבת להתערב ולהרגיע את הרוחות.
"ייחדתי שיעור שלם לנושא", מספרת גב' משה על התמודדותה עם היריבות שנוצרה, "שוחחתי איתן באופן גלוי על כמה חשוב שנכיל ונקבל אחת את השנייה. על כך שחייבים להפריד בין האדם לדעה שלו. שאפשר לחלוק על הדעה של האדם אבל חס ושלום לא לפגוע בו אישית וכו', הראיתי להן שאם הן באות ממקום אמיתי הן חייבות לקבל את החברה שחושבת אחרת, והבהרתי שזה חלק מהעבודה שלהן. אם בחורה רק רוצה שישמעו אותה ולא רואה את הזולת זה בטח לא רצון הרבי ובטח לא מה שיביא את המשיח! אבן הבוחן לראות אם את באמת חיה עם האידאל שלך הוא אם את מצליחה לקבל את החברה שלך שחושבת אחרת. וכשקשה, אני תמיד מציעה להן לחשוב איפה הרבי היה רוצה לראות אותן במצב הזה?"…
בכיתה הגב' משה הייתה צריכה להציע רעיונות פרקטיים שירגיעו את הרוחות. היא הציעה שיעשו תפילה משולבת של שני הקעמפים וכך היה. "בזמן שהן התפללו הייתי אומרת להן: בנות, המלאכים כל כך נהנים מהתפילה שלכן ומהאחדות הנפלאה' ראיתי במוחש שהפעולות הללו הרגיעו את הרוחות בכיתה, ב"ה. הבנות הרגישו שיש לכל אחת מקום בכיתה ושהן לא צריכות להיאבק או להילחם. ברגע שכל צד מקשיב, שומע את השני ורואה שבעצם אין מה לפחד או להיות מאויים, בדרך ממילא הקירבה מגיעה" היא אומרת. תמי מעידה על עצמה שיש לה חברות טובות וקרובות שלא חושבות כמוה בנושא משיח. כשהיא הייתה צעירה והדריכה ב"אורו של משיח" הן הדריכו באותן תפקידים ב"גן ישראל": "בתקופת הנערות שלי הייתי מאוד מוקצנת ומבוצרת בדעות שלי. אפשר לומר שאז מה שמינף אותי לפעולה היה להילחם במי שלא כמוני. לאט לאט הבנתי שחשוב שישמעו את האמת לאמיתה ושידעו אותה, אבל בתנאי שאני עושה את זה מתוך מקום אוהב שמקבל את המקום האמיתי של הזולת. זה תהליך שעברתי עם עצמי. ההתרככות והיכולת לקבל מישהי שלא בדעותיי התאפשרו אצלי רק בסמינר, שם עברתי תהליך של התבגרות שבעקבותיו נפתח לי המקום הזה בתוכי. מצד אחד, לעמוד באופן חזק וברור על האידאל שלי אבל עם יכולת לקבל את האחרת עד כדי כך שתהפוך לחברה טובה(!) שלי. אני רואה שהתהליך שעברתי בעצמי מאוד עוזר לי היום לכוון בנות שנמצאות באותו המצב".
"לאן אני שייכת?"
גב' חנה לוי מורה בתיכון במרכז הארץ
"בבית הספר שלנו אנחנו משקיעות הרבה זמן ומחשבה איך לנווט את הרוחות למקומות טובים ומצמיחים. מצד אחד ברור שהנושא טעון, הבנות נמצאות בהתמודדות תמידית סביב העמדה שלהן. זה מתחיל מכך שיש שתי תנועות נוער – "בנות חב"ד" ו"אחות התמימים". כל תנועה מנסה לגרום לכמה שיותר בנות להשתתף בפעילויות שלה. בתיכון מתנוססים דרך קבע פרסומים של מבצעים, כנסים והתוועדויות של שתי התנועות. הבנות צריכות להחליט לאיזה התוועדות ללכת, לענות לעצמן על השאלה 'לאן אני שייכת?' והן נחשפות לחוויה לא פשוטה של תחרות. אגב, במאמר מוסגר יש לזה גם פן חיובי: כי זה גורם לכך ששתי התנועות עמלות קשה על תכניות וכך נוצר מגוון פעילותי מאוד גדול, מושקע ואיכותי לבנות שלנו וזה גיל שהבנות זקוקות בו להרבה גיוון ועניין!" היא מטעימה.
גב' לוי מרחיבה ומספרת על כך שהורים צריכים להתמודד עם המציאות שלעיתים הבת רוצה ללכת לפעילות של 'הצד השני' כי לשם הולכות חברותיה מהכיתה, הדבר מחייב הרבה בירור בתוך המשפחה. לשבת ולשוחח על מה הדעות של הבית, ומה הדעה שלה? מה יקרה אם היא תלך ומה יקרה אם היא לא תלך.
חנה מפרטת: "פעמים רבות, הבנות לא מבינות למה עושים מזה כזה סיפור, לא מבינות את המורכבות. הן פשוט מעדיפות את הפעילות שיותר מושכת. זה גורם לי כהורה להסביר לילדה דברים שלא תמיד הייתי רוצה לחשוף אותה אליהם".
אחד הדברים שמכאיבים לגב' לוי כמורה הוא לראות שלא תמיד הבנות יודעות לכבד את דעות חברותיהן ויש מורכבות כי הדעות הן באמת שונות. את הדגש היא שמה על הכבוד ההדדי בין התלמידות וכמובן שבין המורות.
גב' לוי טוענת כי "פעמים רבות כשבנות מתלהמות או מגיבות בצורה לא יפה זה נובע מחוסר ידיעה. אלו בנות שאין להן ידע בשיחות של תשנ"א–תשנ"ב ובמה שהרבי בעצמו אמר. הן באות בעיקר עם דעות של 'מה אני לא' בלי לברר מאיפה הרעיונות האלה מגיעים, בלי לברר למה לבת השנייה יש חיות כל כך גדולה בנושא, אולי היא יכולה ללמוד ממנה משהו? הן לוחמות נגד מבלי לדעת מאיפה זה מגיע, בלי לדעת את החומר התורני שקיים מאחורי זה. בדרך כלל כשיש תגובות כאלו אפשר לראות שזה לא בא מהבת עצמה אלא מהבית שלה. כאן זו אחריות של ההורים לראות על מה ואיך מדברים בתוך הבית ולהבין שהילדים/ות פעמים רבות לוקחים/ות את זה למקומות לא נכונים. חשוב מאוד לדבר עם הילדים על כך שגם אם הם שומעים דעות אחרות מאותן שבבית אפשר להגיב בצורה ראויה ומכבדת ועל כך שכולנו חסידים של הרבי בכל מקרה, משפחה אחת. יש בין הצדדים הרבה יותר דברים שמחברים ודומים מאשר שוני ועליהם צריך לשים את הדגש. לעיתים, הורים מפחדים שאם יאפשרו כזה שיח ליברלי הדעה של הבית לא תישאר ברורה. זה לא נכון, הדעה יכולה להישאר ברורה אבל להבהיר שהדגל הראשון של הבית הוא לאהוב ולכבד את השני".
גב' לוי נותנת דוגמא מהשטח כיצד ניתן להמחיש זאת מתוך דוגמה חיה לתלמידות: גם אם המורה בדעה אחת והתלמידה בדעה אחרת יכול להיות ביניהם קשר מדהים ממש, זה רק בתנאי שהמורה מצליחה להכיל את התלמידה, שהתלמידה מרגישה בטוחה ושיש לה מקום. כמו לבית גם למורות יש הרבה כוח והשפעה להעביר לבנות את המסר שגם כשיש שוני אנחנו משפחה אחת.
לסיום אומרת גב' לוי: "חשוב לי לומר שיש אנשים שלא רוצים בכלל להיכנס לשיחות סביב הנושאים האלו כדי לא להיכנס לוויכוחים ולכן מדירים לגמרי את הדיבור בנושא משיח. זו בעיניי לא שיטה מכיוון שחייבים לשוחח כדי ללבן ולשמור על האמונה חיה ולוהטת. מה שחשוב הוא לשוחח מתוך יחס נכון ואז גם הבנות לומדות מצד אחד איך לשמור על המקום והאמונה שלהן ומצד שני, איך לחיות בתוך מרחב שבו לא כולם חושבים כמוני… זה אגב, שיעור גדול וחשוב לחיים!".
"ובאו כולם בברית יחד"
דוגמא מצוינת לאחדות בשטח מתבטאת בקבוצה של בנות התיכון והסמינר שיצאה, בחנוכה, לבית חיינו בארגון "נשות חב"ד צפת". הייחודיות שלה היא שהיא מורכבת ומאחדת את שתי הדעות בחב"ד. כדי לאפשר את האיחוד הזה בין הבנות נוצרה קבוצה של הורים משני הצדדים שישבו עם רב שתיווך בין הצדדים. אחרי פגישות ארוכות הם הצליחו למצוא נוסחה שהתאימה והייתה מקובלת על שני הצדדים.
זה לא היה פשוט, כי כל צד רצה שבנותיו תחזורנה מהרבי עם ערכים חזקים יותר לטעמו, אבל לא תמיד הערכים התאימו אחד לשני. גם למצוא מדריכות לקבוצות האלו היה דבר מאוד לא פשוט – למצוא מישהי שתצליח להכיל את שני הקצוות. אחרי פגישות ארוכות ומייגעות הם הצליחו להגיע לנוסחה מתאימה. אמא ששלחה את הילדה שלה לקבוצה כזו שיתפה אותי בכך ש"גם אם התכנית לא התאימה ב–100 אחוז למה שהייתי רוצה שהבת שלי תקבל ב–770, היא מבחינתי קיבלה ערך גבוה הרבה יותר, את האחדות".
ארגון הקבוצה הזו לווה במענות מדהימות ומדויקות מהרבי מלך המשיח. דבר שחיזק והראה שעם כל הקושי לחבר, הרבי רוצה שזה יקרה ויש לו נחת רוח בלתי רגילה מכך. השנה היו בחנוכה אצל הרבי בקבוצות (מארץ הקודש) למעלה מ–600 נשים ובנות וניתן לראות במוחש את הכוח שהאחדות יוצרת!
ועכשיו? עושים את זה בבית.
מאת עפרה בדוסה
כאשר אמא חושבת שלילדה שלה יש קושי ביצירת קשרים חברתיים, זה עלול לעורר אצלה חוסר אונים, חששות וכדומה. אז איך כדאי להגיב בסיטואציה כזאת?
