דבורה לאה הלפרין, מגזין עטרת חיה
על אלו שהצטרפו לדור השביעי אחרי ג' תמוז דובר רבות. הקשיים, הפתרונות, הגילויים והזיכרונות. אך למרות חילוקי הדעות הרבים, בדבר אחד נדמה שאין ויכוח: המציאות מוכיחה שהילדים והנוער, הדור שגדל ומתחנך בימים אלו מבלי שראה את פני קודשו של הרבי מלך המשיח, מקושרים באופן עמוק יותר לרבי, וחדורים באמונה ובביטחון בנוכחותו של הרבי ובנצחיותו, באופן ברור ללא ספקות ושאלות.
גב' יפה שפינר מכפר חב"ד בעלת שני כובעים משני קצות סקאלת צעירי הדור השביעי: היא גננת ומנהלת ארגון 'אחות התמימים' לבנות הסמינר בכפר חב"ד.
"אנחנו מבקשים שנזכה לראות את הרבי ולגמרי לא שלמים עם המצב בו אנו נמצאים. אנו עומדים בציפייה ובדריכות להתגלות" מחדדת יפה בתחילת השיחה, רגע לפני שנצלול לעומק התופעה המרתקת שנקראת ילדי הדור השביעי.
הילדים של היום
"אני רואה בעבודתי שהילדים היום מקושרים מאוד לרבי וחדורים בשלל נושאים חסידיים הרבה יותר מאשר פעם. יש סיוע בהטמעת מסרים וערכים שחשוב שילד חסידי יגדל עליהם באמצעות תוכניות לימוד ומערכים שגננות ומורות חב"ד מקבלות מרשת 'אהלי יוסף יצחק', דרכם מנגישים לילדים נושאים כמו משפיע, תפקידם להאיר את הסביבה, הקפדה על ברכת המזון, דיוק בהלכות ובברכות ובקיאות בניגונים. כך, הילדים יותר מקושרים ומכירים מושגים רבים יותר.
בעבר, אצל גננת שהייתה יותר חדורה וחסידית – היו יותר ניגונים וידע חסידי, ואם הגננת לא הייתה מושלמת בתחום, הגן כמעט ולא היה גן חב"ד. כיום, עם כל התכניות המובנות, בכל גן יהיו מסרים חב"דיים מובהקים ותוכן של התקשרות לרבי מלך המשיח. גננות עושות מסיבות שלמות עם ניגוני חב"ד, דבר שלא היה בעבר כלל. פעם אנחנו, אנשי החינוך, התאמנו את עצמנו למשרד החינוך. היום, מתאימים את העקרונות שעמם צריכים לעבוד עם הילדים – לרוח שלנו, רוח החיות החסידית וההתקשרות".
בתוך הבית פנימה, איך ניתן להחדיר את ההתקשרות לילדים?
"מבחינת המשפחה, אני יודעת שיש בידיי ובידי כל אשה ואם בזמננו, אחריות גדולה על כך שהילדים יהיו חדורים ברבי. כי היום בפרט, בזמן חסר–גילויים יחסית לעבר, ההתקשרות היא דבר שמגיע במאמץ. היום ההתקשרות היא מהעצם. כהורים, נדרשת מאיתנו עבודה, כי זה לא מובן מאליו. יחד עם זאת, כשעובדים, רואים סייעתא דשמיא גדולה. אנחנו צריכים לעשות את שלנו והקב"ה מחזיר במזומן, הרבי מחזיר חזרה באין ערוך, כי אנחנו מקשרים את הילדים לעניין של עצם ולא רק לגילוי.
ילד מרגיש את המקיף, כך חודרת אליו ההתקשרות והחיות בעוצמה. כאשר יש כינוסים גדולים, כמו י"א ניסן, אני ממליצה להגיע עם כל הילדים ולא להקל ראש בזה. בכינוס י"א ניסן השנה הבאתי את כולם והפעוט במהלך הכנס נרדם והתעורר לחלופין. בבוקר שאלתי אותו: "איפה היית אתמול?", והוא ענה: "הייתי ביום הולדת של הרבי שליט"א". הוא תפס את הנקודה.
בנוסף, כדאי להשתדל שהילדים יהיו במועדונים והפעילויות של צבאות ה' ובקעמפים.
היום זה דור של חשיפה בצד האחר, ועלינו להשתמש בזה לצד הקדושה. לחשוף לילד משהו פנימי מתוכנו, לחשוף מול הילדים את ההתקשרות שלנו. כאשר ילד רואה את אמו נעצרת מפעם לפעם מול תמונה של הרבי, הוא יחוש את ההתקשרות, לא יהיה צורך להכביר במילים".
ומה עם הנוער הבוגר יותר?
"אותם חשוב לרתום לעשיית הוראות הרבי ולהדרכה במסגרות שונות. בזמן שהבנות מדריכות ונמצאות במקום של השפעה על חניכות, ממילא הן חדורות.
האם צריכה להיות טעונה כדי להטעין את בני המשפחה. אני רואה זאת כחובה לאם ללמוד ענייני גאולה ומשיח. פעם חשבתי שמספיק שיש לי את האמונה וכך היא תחדור לילדים, אבל אחרי שהתחלתי ללמוד באופן קבוע, אני רואה שלא מספיקה רק האמונה, צריך לדעת. ללמוד, לקבוע חברותא עם חברה, להשתתף בשיעור או אפילו להאזין בטלפון לפחות פעם בשבוע, ועדיף בתחילתו, כדי לדעת איך לחיות את השבוע נכון.
הנושא של הלימוד חשוב גם בפן האישי – גם בכך שהוא עוזר להשפיע את האמונה לילדים, וגם עוזר לי להסביר בצורה טובה יותר את זה שרבי הוא לא דבר גשמי, לא ניתן להסבר שכלי, וצדיקים קשורים לעניין נצחי.
מומלץ לדאוג שהבנות ישתתפו או יארגנו שיעורי גאולה ומשיח, שיסבירו להם רובד אחרי רובד, קומה על קומה, כיצד 'לחיות גאולה'".
נסיעה אחת שווה אלף מילים
"היום" ממשיכה יפה, "אף יותר מלפני ג' תמוז, רואים משפחות שלמות נוסעות לרבי מלך המשיח עם הילדים. זה מאמץ אדיר, כספית, פיזית ונפשית, אך זה הפך לדבר ממש מוכרח, אפשר לומר. בדרך זו מקשרים את הילדים לרבי. אחי עמד בשדה התעופה וראה משפחה שלמה נוסעת לרבי, והוא פשוט זז הצידה והתחיל לבכות. הוא הסביר לי שאלו לא משפחות שיש להן הרבה כסף, אלא משפחות שנותנות את חלבן ודמן(!) עבור זה שהילד יהיה אצל הרבי ויחזק את ההתקשרות.
אני רואה עניין להביא גם ילדים קטנים לרבי, לנסוע איתם אפילו כשהם תינוקות. לכבוד 'שנת הקהל' האחרונה נסעתי עם כל המשפחה לרבי, הילד שלי היה אז בן שנתיים והוא עד עכשיו זוכר איפה הרבי מתפלל, את הכיסא של הרבי, את 770, אני חשה שהוא מחובר לרבי. הנסיעה פועלת יותר מאלף מילים. המאמץ גדול, אך ההשקעה כדאית ביותר. היום יותר מתמיד חשוב להגיע לרבי ובמשך השנה להזכיר להם את חוויות הנסיעה.
דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא, שכאשר הנוער והילדים מגיעים ל–770, הם מרגישים שזה הבית שלהם. ילדי הקטן, בדרך כלל חושש מזרים ונצמד אליי, אך כשהגענו לשם הוא היה כמו דג במים.
איך מוודאים שהנסיעה תשיג את מטרתה באופן מקסימלי?
"חשוב להתכונן לנסיעה וליהנות ולחוות אותה כבר לפני, כמו שעושים באופן טבעי לפני טיול גדול או אטרקציה מיוחדת. כך הילדים יבואו ל–770 מוכנים והדברים יופנמו יותר".
חיבור לעצם ולא רק לגילוי
"הדור שגדל עתה, אינו מתעכב ב"גילויים", אלא מתחבר אל המלך בעצמותו" אומרת הגב' רייזי הלפרין, סגנית מנהלת בתיכון "בית רבקה" בכפר חב"ד, ומזכירה את המשל הידוע על אדם שנכנס לארמון, ובדרכו למקום מושב המלך התפעל והתלהב מהפאר וההדר, התבונן באוצרות הנדירים ובקישוטים ואף ניגש לכמה פינות נפלאות ואסף מספר אבני חן ויהלומים. בהתפעלותו הרבה מכל הסובב, הוא לא הספיק להגיע אל המלך עצמו – זמן הביקור שלו תם.
"לעיתים, כאשר יש גילויים נפלאים אנו עלולים להתפעל ולהתרגש ואולי חלילה, לא להגיע אל המלך בעצמו. בשנות הגילוי והאור זכינו לשמוע את קול המלך בהתוועדויות וניגונים, לקבל שפע ברכות, דולרים לצדקה, קונטרסים ועוד ועוד גילויים עצומים. אולם, הילדים בדור הזה מחוברים ומקושרים לרבי מלך המשיח בעצמו, ולא לגילויים, נפלאים ככל שיהיו. כדברי אדמו"ר הזקן שהיה אומר בשעת דבקותו: "אינני רוצה בגן העדן שלך, איני חפץ בעולם הבא שלך, אינני רוצה מאומה, איך וויל דיך אליין" = רוצה אני בך עצמך!".
"ילד חמוד מכפר חב"ד שאל את אביו: "מי מאדמו"רינו האריך ימים ביותר?", וענה לו אביו: "הרבי שלנו". טען הילד: "התכוונתי רק לאלה שהסתלקו, ולא למי שחי ממש". לילדינו, ילדי צבאות ה', ברור שהרבי חי וקיים. "הם הכירוהו תחילה" ואמונתם איתנה וברורה, ללא בלבול ותעייה, הם מבינים וחשים, שבלי ראש, אין חיים.
כידוע, אצל ילדים אין סודות – כל מה שהם יודעים הם מיד מפרסמים, וכך אין הם מתביישים להכריז בכל מקום: "יחי אדוננו" ולהודיע שהרבי מלך המשיח והנה הנה בא, כשהם לא שוכחים לספר בתום כיצד עלינו להתכונן לבואו ולהחיש את התגלותו.
כדי שאנו לא נקלקל את הרגש העמוק והפנימי הזה וחס ושלום לא נפגום בלבם הטהור והזך עקב המחשבות הזרות שלנו, עלינו רק להיצמד לאמונה עצמית זו ולאפשר לכל בני המשפחה 'לחיות' זאת".
כיצד?
"אחרי כל פעולה טובה נאמר: 'הנה את/ה מקרב/ת את התגלות הרבי מלך המשיח!', בכל הכוונה להתנהגות ראויה נדגיש שסביבתנו, ביתנו, חדרנו ואנו עצמינו צריכים להיות מוכנים להתגלות ולכן ננהג כך. והילדים? הם הרי מוכנים לעשות הכל כדי להחיש את ביאת המשיח, ולהשקיע מאמצים רבים למען מטרה כה נעלית.
נשתדל שבבית אכן ירגישו שהרבי חי: נוסיף בלימוד תורתו ובקיום כל הוראותיו, נראה את הרבי בכל האמצעים העומדים לרשותנו, נשמע את קולו ונזכה עכשיו ממש להתגלות".
מה את מרגישה כשאת רואה את הילדים והנוער חדורים כל כך?
"בביקוריי בשנים האחרונות ב–770 אני מתמלאת – אודה ולא אבוש – בקנאה עצומה בנוער הצעיר ובילדים הקטנים אשר לא זכו למה שזכיתי אני: לא נכנסו ליחידות ולא ראו את הרבי בעיני בשר, ובכל זאת, הם ודווקא הם מכינים לרבי בחרדת קודש את עמוד התפילה ואת הכיסא, ועומדים ברצינות לקבלת פני משיח. הם ודווקא הם מכריזים על מדרגות הבימה: "יחי" בגאון ובביטחון. על כולנו ללמוד מהם!
בביקוריי אצל הרבי שליט"א כאם צעירה עם ילד או תינוק, ידענו תמיד שממש כדאי לעמוד מול הרבי עם תינוק על הידיים כי בכניסתו לתפילה הרבי חילק לילדים מטבעות 'שליחות מצוה' לצדקה, והמתין עד שהילד פתח את אצבעותיו הקטנות וקיבל את המטבע או הדולר. בינתיים, אנו, המבוגרים, "הרווחנו" להיות קרובים יותר לרבי באותם רגעים נפלאים!
הנערות הצעירות ניסו תמיד "לעזור" בלקחת את אחד הילדים בזרועותיהן. וכך גם עתה: כדאי לעמוד מול הרבי עם "תינוק" או "ילד" כך מרוויחים להיות קרובים יותר אל הרבי באמת".
אמונה שלמה
זכיתי וחיה מושקא דורון מהעיר בת ים הייתה הגנרלית של בנותיי בקבוצת 'מחנה קינדער' בתשרי ה'תשע"ו. את החיות החסידית והחדרת ענייני משיח בחייהן יחד עם צוות המדריכות, לא ניתן היה לפספס.
"ברוך ה', גדלתי בבית בו הוחדרה האמונה מגיל קטן" אומרת חיה מושקא, "אם זה ב'יחי' לאחר הפסוקים לפני השינה, אם זה ב'יחי' לאחר 'שלום עליכם' בשבת וגם באמירת 'יחי' לפני 'מודה אני'. אני זוכרת שבאחת השנים לפני י"א ניסן אבא שלי הלחין שיר לכבוד יום ההולדת של הרבי. מתברר שהייתי ילדה ממש קטנה, אך הלהט שהיה בבית סביב הנושא, והחיות המיוחדת בה קיבלו והתחילו לשיר את הניגון החדש, נשאר צרוב בנפש והחדיר בי את הנקודה שיש לנו רבי חי!
כשבגרתי והגעתי לשלב בו האמונה ניתנת לבחירה, לא היה לי אפילו שמץ של ספק במה אני מאמינה, הודות לאמונה והעקשנות שהורגשו בבית בכל פרט – על הכיפה של הבנים בבית, על החליפה, על הדלת, בשירה סביב שולחן שבת וכדומה.
מנקודת מבט היום כבחורה, אני חושבת שחלק גדול בהנחלת האמונה לילדים הוא עצם העובדה שאבי ואמי מאמינים כאחד שהרבי שליט"א מלך המשיח. כשהבית שלם באמונתו, זה נותן את האפשרות לגדול כילדים ובהמשך כמבוגרים מאמינים ושלמים עם עצמם.
חשוב לי לציין שחלק נכבד מהאמונה והעקשנות חדור וחקוק אצלי גם בזכות קעמפ 'אורו של משיח'.
מבחינת הסביבה והחברות בבית הספר, אני גרה בקהילה שאינה חב"דית ולפעמים אף מתנגדת. אכן, לא תמיד קל, אבל לדעתי הקונטרה דווקא מחזקת את האמונה. כשיש מנגדים, זה מראה לי שאני הולכת בדרך נכונה והיצר הרע מנסה בכל כוחו להשתלט. זו המחשבה בראש. במעשים אין צורך לעצבן אף אחת, אבל בזמן שהעניין נוגע אצלי בחיזוק האמונה וההליכה בדרכי הבן הנאמן – אין ויתורים! יש 'יחי המלך' בתחילת שיחת טלפון ויש 'יחי המלך' בראש הדף, יש דקויות בלימוד שיחות ויש חיות אחרת בקיום הוראות הרבי.
יחד עם זאת, בגיל ההתבגרות, שוחחתי רבות על הנושא הזה עם המשפיעה, שבדוגמה אישית ובמילים ברורות, חיזקה אצלי את העקשנות. בנוסף, התחלתי ללמוד לעומק את שיחות ה'דבר מלכות' ואחרי זה כבר לא נשאר לי מקום לספקות: הרבי חי וקיים בגוף גשמי ב–770 והוא יגאלנו נאו!".
