הכנס בניצוחו של המרכז העולמי 'אור חיה' יתקיים במרכז הקונגרסים 'בנייני האומה' בירושלים בי"ז שבט (13.02.17) בהשתתפות אלפי נשים ובנות מכל רחבי הארץ. הכנס נערך בחסות עיירית ירושלים.

פרטים מלאים יתפרסמו בהמשך.

בקרו באתר "אור חיה לייב" – פורטל התוכן לאשה היהודיה

מאת בלומי לנדא, מגזין עטרת חיה

על נס החנוכה של דינוש אין אחד שלא שמע ולא ראה. אנשים מכל גווני הקשת היו שותפים ועקבו אחרי ההתפתחויות המרגשות. כשהתקשרתי לחיה ריבקין, אמא של דינוש, לשמוע את סיפור הנס מכלי ראשון היא אמרה לי: "את לא הראשונה. אני מקבלת בלי סוף פניות ובקשות להתראיין, בכל סוגי העיתונים והאתרים. לא לכולם אני יכולה להיענות אבל לעיתון חב"די, של הרבי, אני לא יכולה לומר לא. אני חייבת לרבי תודה על הפלא שזכינו לראות ולחוות בימים האחרונים.

דינוש שלנו רק בת 4.5 אבל הספיקה לעבור כל כך הרבה… ולמרות הכל היא ילדה מתוקה ומאושרת, מלאת שמחת חיים. דינוש נולדה עם בעיה חמורה ונדירה. הוושט שלה הייתה (מוזר לי לדבר בלשון עבר…) מחוברת לריאות במקום אל הקיבה. מיד כשנולדה היא נותחה על מנת לנתק את הוושט מהריאות אך בניתוח אירע סיבוך והיא אושפזה בטיפול נמרץ והייתה בסכנת חיים".

איך מתמודדים עם כזו בשורה?

תקופה מאד ארוכה דינוש לא יכלה לאכול כלום והקיאה כל מה שנכנס לה דרך הפה. לא יכולתי ללכת איתה לאף מקום ולהתגאות בבכורתי כי לא ידעתי מתי הפעם הבאה שהיא תקיא פתאום. בהמשך הרופאים החליטו על הזנה דרך זונדה בלבד ומאז ועד לפני כמה ימים הזונדה הזו צמודה אליה בכל מקום וזמן.

זה אומר שכשכולם אוכלים מסביב, דינוש יכולה רק להסתכל, להריח ולרצות גם… במטבח שלנו יש קופסא מיוחדת שם שמים את כל הדברים שדינוש כל כך רוצה רק לטעום. "אנחנו שומרים לך את זה", אני אומרת לדינוש, "כי אין לנו ספק שיום אחד יקרה נס ואת תוכלי לאכול רגיל, כמו כולם". בהתחלה הרופאים אמרו שבגיל שנה זה יסתדר, אחר–כך הם אמרו "בגיל שנתיים זה יעבור, תנו לה את הזמן". ובהמשך הם הבטיחו שבגיל שלוש יחול השינוי לטובה. לאחרונה חלה החמרה במצבה כי הוושט החלה לדמם אל תוך הריאות והומלץ לנו על ניתוח דחוף בבית הרפואה לילדים בבוסטון, מהטובים בעולם, שהעלות שלו היא 1.5 מיליון ₪.

מה חשבתם לגבי הניתוח?

ידעתי שהגיעו מים עד נפש ואי אפשר עוד לתת לדינוש להיות בסכנת חיים אך מאיפה נשיג סכום אדיר שכזה? פתחנו קמפיין מיוחד למטרה זו אבל אמרתי לעצמי, "בחב"ד יש כל כך הרבה קמפיינים והתרמות, מוסדות ובתי חב"ד, למה שמישהו יתרום לנו? למי בכלל יש כסף בחב"ד?" אבל אז כשהסכום נאסף תוך 48 שעות וכולם שאלו אותנו 'איך???' אז הרגשתי את החיבוק החם ושכל חב"ד עוטפת אותנו באהבה ובחום. אפילו אנשים שאנחנו לא מכירים נרתמו ותרמו, התעניינו ועקבו והיו יחד איתנו כל הזמן!

טסנו לבוסטון ואיך שאנחנו נוחתים למינוס 15 מעלות, תשושים ולחוצים עם כל המזוודות ושפה שאיננו שולטים בה, בעלי מקבל טלפון מהארגון שדואג לדירות למשפחות החולים. כבר מראש סיכמנו איתם את זמן ההגעה שלנו והם אמרו שהדירה תהיה מוכנה, אך כעת הם מצטערים, רק מחר הדירה תתפנה. הם אמרו שיש לנו שתי אפשרויות. או להשכיר חדר בבית מלון או להתארח אצל משפחה שמוכנה לארח אותנו.

הרגשתי מאד לא נעים להתארח אצל משפחה זרה אך כשהגענו הופתענו מאד כשאת פנינו קיבלה משפחה חב"דית. מאותו רגע ועד לחזרתנו ארצה, משפחת הומינר לא עזבה אותנו. הם דאגו לכך שכל אחת ממשפחות חב"ד בקהילה תשתבץ בהכנת ארוחות עבורנו. יום יום קיבלנו ארוחות מושקעות הכוללות את כל המנות ואפילו מנה אחרונה מפנקת. היינו בהלם מכל האהבה והמסירות שהקהילה הרעיפה עלינו.

שבת אחת הגיע שליח לבקר אותנו בבית הרפואה. הוא עלה 10 קומות ברגל רק כדי לומר לנו "גוט שבת!" היינו המומים ומרוגשים! שליחה אחרת הגיעה באופן קבוע, ישבה ליד דינוש במשך שעות וסיפרה לה סיפורים חסידיים ואנחנו יכולנו קצת לנשום. באחת הפעמים שהגיעה הארוחה, סיפרה השליחה: "פתאום אני רואה שמישהי אחרת השתבצה פעמיים ואני עוד לא הכנתי. סליחה! אני לא מוותרת!".

בינתיים דינוש עברה הרבה בדיקות, חלקן לא פשוטות ובהרדמה מלאה והרופאים גילו בעיות נוספות ההופכות את הניתוח למורכב הרבה יותר. דרך המתורגמנית הם הסבירו לנו שניתוח אחד לא יספיק ויצטרכו שניים או שלושה ניתוחים. היה לי מאד עצוב לשמוע את זה. כמה ילדה אחת קטנה יכולה עוד לעבור??? ביקשנו ברכה מהרבי וקיבלנו על עצמנו החלטה טובה והנה נכנס הרופא ואומר: "נצטרך רק ניתוח אחד…". כך הדבר חזר על עצמו שוב ושוב. הרגשנו את הרבי איתנו, מלווה ותומך בכל שלב.

כל התאריכים החסידיים של חודש כסלו עברו עלינו שם ובכל תאריך שכזה בעלי אמר לי היום יד'/יט' כסלו, את תראי שהרופאים יגידו שיש שיפור, שאנחנו משתחררים" וכדו' וכך היה!

מועד הניתוח התקרב ואנחנו הכנו את דינוש. אמרנו לה: "הרופאים יוציאו לך את הזונדה ותוכלי לאכול רגיל". דינוש שאלה: "כל מה שאני רוצה?", "הכל!" אמרנו לה.

הניתוח הגורלי, שעתיד בעז"ה לשנות את חייה של דינוש, נקבע לשעה 7:30 בבוקר ואנחנו ליווינו אותה לשם עם הרבה תפילות ודמעות. לאחר 12 שעות שלא נגמרו, יצא המנתח הראשי ואמר לנו: "הכל בסדר! הניתוח הצליח ויותר היא לא תצטרך שום ניתוח בחיים!".

איך הרגשתם עם הבשורה הטובה הזו?

"הרגשתי שאני רוצה רק לומר תודה לרבי ולכל מי שעזר לנו להגיע לרגע הניסי הזה", חיה בוכה ואני יחד איתה, "החלטנו שכשנשתחרר מכאן ונחזור לארץ ישראל, נעבור דרך 770 להודות ולהלל".

"הרופאים אמרו שהניתוח היה מאד מסובך ויתכן שייקח לדינוש חמישה ימים להתעורר, אך כבר למחרת בבוקר היא פקחה עיניים ואמרה: 'אמא, מים'. למחרת כבר הורידו את מינוני התרופות וכולם היו בהלם מהמהירות שהילדה הזו מתאוששת ומחלימה. הרופאים אמרו שייקח לה שבועיים לצאת מטיפול נמרץ אך לדינוש כבר אחרי שלושה ימים לא היה מה לעשות שם. בהתחלה הם אמרו – תצטרכו לשהות כאן לפחות שלושה חודשים, אבל אנחנו היינו בדרך הביתה כבר לאחר חמישה שבועות".

ואיך היה להגיע ל–770 אחרי כל זה?

"תמיד חלמתי לזכות להיות בהדלקת חנוכייה ב–770 והנה בנסיבות אלו זכיתי לכך. הגענו ישר להדלקה ולשירת 'הנרות הללו'. בשבילנו היו אלו רגעים מחשמלים. אמרתי לרבי: "אני לא רוצה כלום, רק לומר לך תודה!". כשכולם שרו 'להודות ולהלל' ו'על נסיך ועל נפלאותיך', אני לא יכולתי להפסיק לבכות. אני מסתכלת על דינוש ב'ראלי' של הילדים, אוכלת סופגנייה ומלקקת את האצבעות ואני צובטת את עצמי. לא מאמינה שזה קורה.

דינוש מבקשת ממני דף ואחר כך היא מבקשת במתיקות: "אמא, תציירי לי כאן לב גדול, אני רוצה להביא את זה לרבי ולהגיד לו תודה שאין לי עכשיו את הזונדה ואני יכולה לאכול כל מה שאני רוצה!"

איך הייתה החזרה לארץ ישראל ולשגרה?

"בתחילה דובר שהאשפוז יארך הרבה יותר זמן אז תכננו שבעלי יישאר עם דינוש ואני אחזור הביתה. דינוש היא הבכורה ובארץ ישראל נשארו שני הקטנים שלנו בני השלוש והשנה וחצי. ההורים המדהימים שלי שמרו עליהם במשך כל הזמן הזה – בגיל מבוגר הם חזרו להחליף טיטולים.

בשדה התעופה חיכתה לנו קבלת פנים מרגשת ומחממת לב. 20 בובות ענק שהרכיבו את דינוש על הכתפיים ורקדו איתה. שלטים של 'ברוכה הבאה דינוש', עיצובים של בלונים וצלמים מכל עבר. כל המשפחה הגיעה עם מתנות לדינוש הגיבורה. כולם רצו לחזות ולהיווכח בפלא המהלך. רק אני לא ראיתי את כל זה. חיפשתי במבטי רק את הקטנים שלי, שלא ראיתי כל כך הרבה זמן, הלב שלי נקרע מגעגועים!"

מה הכי מרגש אותך עכשיו, אחרי שדינוש כבר חוזרת ב"ה למסלול הרגיל?

"בכל בוקר מחדש אני לא מאמינה שאני שומעת את עצמי אומרת: "דינוש, מה לשים לך בסנדוויץ' לגן?" כן, דינוש היא בדיוק כמו כל ילדה! ואחר כך כשאני מבשלת ארוחת צהריים, אני פתאום קולטת כמה צריך להודות על הדברים שאינם מובנים מאליהם. הנה, אני מבשלת במטבח שלי, לאחר תקופה ארוכה שנמנע ממני לעשות זאת, ותיכף תשב כל המשפחה וכולם יאכלו ביחד. אפילו דינוש תשב פה איתנו קרוב קרוב לשולחן ותאמר: "אמא זה טעים, אני רוצה עוד!" ועוד ועוד… כי ככה זה כשבגיל 4.5 טועמים בפעם הראשונה אוכל של אמא!"

כעת, לאחר הגאולה הפרטית של דיני, אני מחכה בקוצר רוח לטעימה של דיני וכולנו משור הבר והלוויתן".

בהתרגשות רבה התקבלה הידיעה על הזוכה השניה

הדינר השנתי של שפרה ופועה יתקיים במוצ"ש הקרוב,

בדינר זה הארגון יחגוג 40 שנה לפעילותו.

ובעקבות כך חלו חידושים רבים באירוע כשהשינוי המדובר הוא מכירת הכרטיסים מראש באתר מיוחד, נותרו ימים ספורים לאירוע וכבר נמכרו רוב המקומות.

השנה האירוע יתקיים באולם בית רבקה ויחלק ל2 אולמות שישתלבו בתוכנית זה עם זה ויצור מסע מרתק לתוכנית לב לדעת.

המוצרים שיוגרלו בין המצטרפות למסלולים: בד של הרבי, מדליה נדירה שחילק הרבי בשנת הארבעים, קוביית כריסטל עם תמונה של הרבי, כרטיסי טיסה ועוד..

להרשמה לדינר לחצי כאן

הם יעדיפו לסבול בשקט עמוק ומייסר מאשר לשתף ולאכזב אותנו

מדוע יקירנו לא משתפים אותנו?

לעיתים אנו מופתעים מילדינו ושואלים את עצמינו: איך יכול להיות שלא ידענו ? למה הם לא שיתפו אותנו? חבל שלא היינו יותר עבורם?…

בשאלה זו אני פותח את התיאור למקרים חוזרים ונשנים של הורים הבאים להתייעץ ולהבין מה עובר על בנם- ביתם,

ש-'לפתע' איבדו את שמחת חייהם

שכבר לא ממש אכפת להם מעצמם וממה שקורה איתם

שמסוגרים בעצמם ולא ממש משתפים במה שעובר עליהם

שהדימוי עצמי והערך העצמי שלהם נמוך.

אך מה שמפתיע הוא, שבמהלך השיחה מסתבר שהקשיים העולים מהבן- בת הוא בכלל של ההורה.

אני אסביר:

ישבתי עם אמא שסיפרה שלבתה התפרצויות זעם חוזרות ונשנות לאחרונה, אפתיות המספרת לנו כמה לא אכפת לה ולא ממש מעניין אותה מה קורה אתה, דמוי עצמי וערך עצמי נמוך, מסוגרת ולא משתפת בכלום, ועל הדאגה הכנה שלה מהשינוי הדרמטי שחל אצל בתה בכללי.

מה שהפתיע הוא, שלאחר שהאם הותירה אותי לבד עם בתה עלתה תמונת מצב מעניינת.

הבת סיפרה על הצורך שלה ב-

אמא פתוחה ומשתפת רגשית ולא אמא שאתה לא יודע מה עובר עליה ומה היא מרגישה.

אמא שמאפשרת לעצמה להיחשף ברגעים מביכם, קשים, ופחות מאפשרים…

אמא שמוצאת יותר פניות נפשית לזמן איכות שלהן יחד.

אמא שלא כל ה'עולם' נופל על הכתפיים שלה ולא מותיר לה זמן ופניות למשפחתה.

פתאום 'התהפך הגלגל': האם שחשה את האפתיות של בתה, את חוסר השיתוף הרגשי של בתה שומעת בעצם שהקושי הזה הוא בעצם השתקפות של הקושי שלה כפי שבא לידי ביטוי אצל בתה!!!

הבת בסך הכל בחרה באופן לא מודע אמנם, לשקף לאמה מה עובר לה ממנה!!!

התקפי הזעם וההתפרצויות היו ביטוי להדחקה הכל כך גדולה הן בזמן והן במצב הנפשי הקשה אליו נקלעה עקב מניעתה מעצמה מלשתף את אמה בפנטזיה לה היא כל כך מייחלת האמא הייעודית: המשתפת, החולקת, המאפשרת לעצמה להיחשף, הפנויה נפשית רגשית אליה…

הדימוי והערך העצמי הנמוך הועבר אליה מאמה החשה את עצמה כלא מוצלחת וכסתם עוד איזה אמא חסרת ערך.

וכן היא מוכנה לסבול בשקט את הכאב הנורא, את ייסורי הנפש העזים עמוק פנימה, העיקר לא לתת לאמא תחושה שאת לא בסדר, שאת אשמה בזה שאת לא משמעותית עבורי…

היא מקסימום תשדר לנו אותות מצוקה באופן לא מודע ואז או שנשים לב אליהם ויקרה משהו או שלא ואז המצב יחמיר…

האפתיות- מלמדת על כך שהיא כבר השלימה עם המצב אין לה ציפיות שמשהו ישתנה…

רק מה, היא בשום פנים ואופן לא תעלה על דעתה לתת לאמה תחושה שהמצב שלה קשור אליה בצורה כל שהיא, ממש לא!!!

להיפך היא תטרח להדגיש לנו שאני הלא בסדר כאן, עובר עלי משהו אבל זה לא קשור אלייך אמא…

אז תשתפי מה לא בסדר אצלך שנוכל לעזור מנסה האמא?

והיא שותקת לא יודעת מה לומר, רק מפטירה שוב ושוב: "אמא אבל אין לי כלום הכל בסדר באמת שהכל בסדר"…

אבל אני רואה שהכל לא בסדר מתעקשת אמא…

ולך תסביר לה שבאמת הכל בסדר אצלי חושבת הבת בלבה, זה רק זה שאמא לא מבינה שמה שעובר עלי לא קשור אלי, אלא אליה, למצבה ותפקודה כאמא שלי אלי!!!

זהו סוד קסם הנעורים…

הם יסבלו אך לעולם לא יחשפו את האמת המרה מאחורי המשבר, שלעיתים הוא כלל לא שלהם אלא שלנו!!!

כדי לא לאכזב אותנו, לא הביך אותנו, לא לתת לנו תחושת אשמה חלילה, תחושת אכזבה, שאנחנו לא בסדר ועוד…

מה עושים?

לומדים שפה חדשה ושמה "שפת הרגשות"!!!

מנסים לעזור לעצמנו לגעת בעצמנו רגשית, להיפתח בהדרגה אל עצמנו ואז אל יקירנו…

זהו תהליך שיכול להימשך זמן רב, תלוי בעומק המשבר האישי והתוך אישי שלנו המקרין על הקשרים הבין אישיים שלנו עם יקירנו ועם העולם.

תהליך הדרגתי של חשיפה עצמית,

תהליך הדרגתי של יכולת להיות באינטימיות עם עצמנו, כלומר: לאפשר לעצמנו לחוות ולהישאר במרחב הלא נח, הלא נעים לנו עם עצמנו, במקום להזדרז ולמהר לחזור לשגרה!!!

לתת לעצמנו עוד רגע של להרגיש, לחוש מה קורה לנו פנימה? איך אנו חווים את עצמנו כעת? איך זה מרגיש לנו להיות בחוסר אונים, בחוסר שליטה?…

תהליך של אפשור ושחרור להיות ברגעים של הסכמה שלא תמיד נהיה ונחזיק בכח בשליטה עצמית אלא נדע גם לשחרר ולתת הזדמנות ליקירנו לראות אותנו ברגעי משבר, חולשה, מבוכה, ולהרגיש נח עם עצמנו זה חלק מהיותנו בני אדם…

כן גם אני לפעמים חווה רגעי חולשה, משבר, פחד, חוסר שליטה…

אלה הם רגעים מכוננים עבור עצמנו כדי לשחרר את עצמנו ולהשתחרר מעצמנו

ורגעים מכוננים עבור יקירנו הנחשפים לצדדים אנושיים רגשיים שלנו מפנימים אותם אט אט ולומדים גם הם לאפשר לעצמם לשחרר, את המושכות מהידיים מידי פעם ולהיות בחוסר שליטה, בחוסר אונים, ברגעי משבר ותסכול, במבוכה והכל בסדר זה חלק מהחיים…

תהליך ארוך זה נעשה על ידי ובשיתוף גורמי ואנשי מקצוע המוסמכים לכך, מה שיביא בסופו של יום למפגש המיוחל עם עצמנו וממילא עם יקירנו….

בהצלחה

באדיבות אתר אור חיה לייב 

אחת מגולות הכותרת של פעילות בי"ס חב"ד נס ציונה היא 'מפגש חברות'.

מאת חיה כ, מגזין עטרת חיה

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה…
מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבענייני העולם הזה, ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה המסותרת שיש בכל נפש מישראל.
ונהרות לא ישטפוה – שגם כאשר מחשבות הנ"ל מטרידות ביותר עד שהן משוטטות במרוצה בתמידיות ללא הפסק כלל… מכל מקום לא ישטפוה לאהבה"
(מאמר דא"ח, מוצאי שבת פרשת נח תשל"ח).

אחח… איזה מאמר מתוק! אני זוכרת שבשלהי אחד ה'תשריים' האחרונים שלי אצל הרבי כבחורה, למדתי את המאמר הזה והוצפתי דמעות… הרגשתי שזה נוגע לי עד עצם הנשמה.

כן. הייתי בתשרי עם הרבי מלך המשיח שליט"א! עם כל המשתמע מכך.

במקום שבו יש עיקר גילוי שכינה. גילוי עצם הנשמה! במקום הקדוש והשמח ו… ו… ו… בעולם! בתפילות! בשעות לא שעות של אלוקות צרופה. עם עיניים טרוטות אך דלוקות… לימוד חסידות בשופי לפני, אחרי ובין לבין…

ופתאום קולטים ש… וואי תיכף חוזרים לארץ ישראל. למים הרבים!!! …לנהרות ששוטפים אותך ואומרים לך ש… הכל טוב ויפה חמודה, היה מקסים, היה
א–ו–ו–רו–ו–ת, אבל תנחתי לארץ! ועדיף שזה יהיה כמה שיותר זריז.

צריך להגיש עבודה בתושב"ע עד ר"ח כסלו. בעוד שבועיים שני מבחנים.

ההנחייה של העבודה הסמינריונית בעיצומה… הצעות שידוכים ברקע.

בתחילת שבוע הבא את צריכה להתחיל סטאז'. טיפולי השיניים מחכים לך. 'מבצעים'… וכו' וכו' כל אחת וטרדותיה היא. בקיצור מים! שיטפו–ו–ן..!!!

השגרה התובענית והדורשת. ובעיקר המקרקעת…!

והתפללתי לה' שבאמת ייתן לי את הכוח, שהאהבה לא תכבה! שאשאר עם החיות חסידית במשך כל השנה! שאהיה חדורה בשליחות היחידה בלי להוריד רגל מהגז.

וזה באמת לא היה פשוט. חוזרים לארץ ישראל, ואחרי תקופה מרגישים – 'מה הייתי אצל הרבי רק לפני כמה חודשים?' מרגישים שעבר זמן כה רב… השיגרה כה מושכת אותנו מטה! מתניעים מפה ומשם התוועדויות, שיעורים, לימוד חסידות… והנשמה מרגישה שחייבים תדלוק רציני מחדש. חייבים להיות אצל הרבי. וסופרים את הימים עד הפעם הבאה…

ועכשיו, כשאני תודה לה' רעיה ואמא לילדים מתוקים, אני שואלת את עצמי "איפה האורות? ואיפה הכלים?"… אה, הכלים בעצם אני כן יודעת איפה הם… הם בערמה מזדקרים לי בחיוך ליד הכיור, מחכים ליד מושיע. אבל האורות? לימוד חסידות והחיות החסידית…? – אם אני מצליחה להגיד חת"ת אני מרגישה צדיק גמור!

פנינו לשליחה באור יהודה הרבנית נחמה פרידמן, אשת חינוך ומנחת הורים שמעצותיה החכמות והשקפתה הבריאה אנו תמיד מחכימים.

אז באמת. איך נשארים עם החיות החסידית, עם התרוממות והרגשת חיבור תמידית לרבי שליט"א גם בזמנים שברוך השם, יש טרדות רבות לדאוג להם: שהבית יהיה נקי ושפוי. שיהיה אוכל חם. לטפל באהבה ובסבלנות בילדים. לצאת לעבוד. לעשות סידורים. טלפונים חשובים. לדאוג איך לסגור את החודש… וכו' וכו' ובנוסף לזה כאמור להרגיש את האהבה הבוערת לרבי. את האמונה ואת הביטחון! את ה'קאך' ב"דבר מלכות"! בקיצור להיות מחוברים!

מחדירים את כל העניינים האלו, רק באמצעות השמחה. אנחנו צריכים לעשות את הדברים הנ"ל, אבל תלוי איך אנו עושים אותם והשמחה היא המפתח לכך.

ומבחינה טכנית. הרי לאישה יש סדר יום מאוד מאוד עמוס, בפרט בזמנים שב"ה הילדים קטנים. איך אפשר להצליח בכלל להתפלל ולומר חת"ת?

מתפללים תפילה מקוצרת. כל אישה צריכה להתייעץ עם המשפיעה שלה, עם רב בעניין כי באמת בלתי אפשרי שאישה עם ילדים תתפלל כמו בחורה. הילדים שלה זקוקים לה. זה לא השלב בחיים… יש משפט שאומר "תהיי סבתא, תצליחי לפתוח את הסידור". ככה אמרו לי.

יצא לי לדבר עם כמה נשים שמאז שהם ב"ה מטופלות עם ילדים, הם לא הצליחו לפתוח סידור, ואפילו לא לתפילה קצרה…

קשה לי לענות לך בעניין, כי אני באמת מאוד השתדלתי להתפלל, לא להחסיר תפילות אף פעם. זה מה שנתן לי את הדלק! אבל כאמור תפילות מקוצרות.

היו ימים עמוסים שהייתי מתפללת פעמיים מנחה או פעמיים ערבית כי לא הספקתי שחרית או מנחה. או שלא התפללתי ערבית. אבל ממש השתדלתי להתפלל כל יום. כמו שאת יודעת שאת צריכה לאכול, כך את יודעת שאת צריכה להתפלל. כמובן תמיד אכלתי לפני התפילה, כדי שיהיה לי כוח להתפלל.

אני לא רואה את עצמי בלי תפילה. אני מרגישה בתפילה שאני בקשר עם הקב"ה! אני מספרת לו שקשה לי! אני מבקשת ממנו שאצליח!

וואו, את מקפידה על שתי תפילות או אחת?

אני משתדלת להקפיד על 3 תפילות ביום. אבל אני לא יכולה להגיד שבמאה אחוז אני מצליחה. מה שכן אם אני לא מצליחה תפילה אחת אני משלימה בתפילה שלאחריה.

שלוש תפילות? זה נשמע לי כל–כך בלתי אפשרי…
אני זוכרת שהתארחנו אצלכם בשבת, ובסוף סעודת ליל שבת, אחרי שכל היום עמדת על הרגליים ובישלת, וטרחת, והגשת, ונתת תשומת לב לכל אחד מהילדים והאורחים – קמת והשלמת תפילת ערבית של שבת. אני זוכרת שממש נדהמתי(!) מכך.
מה באמת נותן לך את הכוח באמצע היום או בסוף יום אחרי פעילות ועבודה רבה. לקום ולפתוח את הסידור?

אני נהנית מהתפילה, זו הנקודה. אני מרגישה שזה מה שעוזר לי. אני לא מרגישה שהתפילה מעמסה עבורי. אולי בגלל החינוך שקיבלתי להתפלל כל יום. כך ראיתי את הסבתות שלי וכן את אמא שלי שבכל מצב היא תמיד התפללה. וכשהיה לה יום הולדת מה הייתה הבקשה שלה? שנעזור לה בהכנות לשבת כדי שתספיק את התפילה והתהילים.
"אתם רוצים לקנות לי מתנה? זה מה שאני מבקשת!" זה באמת היה חשוב לה.
הנפש הבהמית רואה דבר טוב, דבר שיכול לעזור לאישה, אז היא מנסה בכל כוחותיה למנוע אותה מכך.
הרבנית רחל הנדל אומרת שדבר ראשון שאישה צריכה לעשות בבית, זה להתפלל.
ואחר–כך הכל הולך לה טוב במשך היום. אני באמת לא מצליחה דבר ראשון להתפלל, אבל משתדלת שזה יקרה בתחילת היום.
וזה באמת משתלם, כי כשאת מתפללת, אז הקב"ה עוזר לך, כי הרי איך תשרה ברכה בכל הדברים שאנו עושים, רצים וטורחים עבורם? זה באמת לא אנחנו, זה הקב"ה!

אנחנו מדברות על תפילה. ועולה לי זיכרון נוסף מהשבת. בתפילה בבית חב"ד, כשהחזן הגיע ל–"קדושה" ו"מודים" נעמדת ליד ילדייך הקטנים, ואמרת את הקטעים הנ"ל, מילה במילה עימם בחשיבות רבה.
זה ממש ריגש אותי. יכולים לחשוב: אלו ילדים קטנים, מה כל–כך חשוב שיגידו קדושה. אבל את נהגת אחרת וזה ממש נתן לי חומר למחשבה!

הייתה אצלנו הרבנית רחל קעניג והיא אמרה לי שהיא מאוד מתרגשת לראות אותי בבית הכנסת עם הבנות – אומרת את ה"קדושה" וכו'. הוסיפה ואמרה: "אמא שלך הייתה בדיוק כך. ואני רואה את אחיותייך בבית הכנסת נוהגות בדיוק כך וזה מאוד מרגש אותי!" אני חשבתי שזה מאוד נורמלי שכל אמא תדאג לילד שלה שיעמוד לידה ויגיד "קדושה". אני זוכרת כשביתי הגדולה הייתה בת 3 וחצי או 4, ואז עדיין לא היה בעיר בית כנסת חב"ד והיינו מתפללים בבית הכנסת המרוקאי. שבת אחת היא ירדה מ"עזרת הנשים" למטה עם בני שהיה צעיר ממנה בשנים, לפתע היא שמעה את הקהל שם אוחזים ב"כתר". היא מיד העמידה את בני לידה, ואמרה אתו את ה"קדושה" מילה במילה…

אני רואה אמהות לילדים צעירים ותינוקות, שכשהן בבית הכנסת, כמעט בלתי אפשרי להתפלל.

אני לא מצפה מעצמי בכלל להתפלל בבית הכנסת, במיוחד לא כשהיו לי תינוקות.

הייתי מגיעה לבית הכנסת בסך הכל ל–10 דקות. רציתי מאוד שיהיה להם כיף ללכת לבית כנסת! שלא ירגישו לא טוב מזה. הייתי לוקחת אותם לפני כן, לגן שעשועים וזו הייתה עבורם ממש חוויה. ולאחר מכן היינו מגיעים לבית הכנסת, שומעים "כתר", "מודים" ו"ברכת כהנים". אומרים קצת "אמן" ויוצאים. זו חווית בית כנסת שהייתה לנו.

מאז שיש בית כנסת חב"ד באור יהודה ונערך קידוש שלאחריו התוועדות. היינו חוזרים הביתה ולאחר–מכן שבים להתוועדות, כדי שלא יפריעו בזמן התפילה. אני לא רוצה שילדיי ירוצו וישחקו בבית הכנסת…

שיחתנו נקטעת מאילוצי "מים רבים" שונים ואנו שבות לדבר.

חשבתי על זה יותר, נפגשתי עם חברות והתברר לי שכמה מהן לא מתפללות. הופתעתי לחלוטין. לקח לי קצת זמן לעכל שיש כזה דבר! ואכן מה התברר? שהן לא ראו את אמא שלהן מתפללת.

זה באמת משפיע!… אבל מה תעשה אישה שלא ראתה את אמה כך?

שמעתי סיפור על בחורה, שבתיכון היא לא הייתה חרדית במיוחד.
כעבור שנתיים–שלוש היא נפגשה עם חברתה שנדהמה לראותה לבושה צנוע וכו', ממש חרדית לכל דבר!
חברתה הנדהמת שאלה אותה: "איך זה קרה לך?".
והיא סיפרה שהיא התארחה אצל משפחה בחו"ל במשך תקופה. וראתה שההורים לא כל–כך חסידיים והילדים ללא חינוך.
ואז היא תפסה את עצמה ואמרה, 'אם אני לא אחנך את עצמי עכשיו, מה יהיה אחר–כך עם הילדים שלי?!'
וזה גרם לה לשינוי מלא. היא אמרה לעצמה, 'אני אהיה הכי צדיקה וחסידית שיש, רק שחס–ושלום הילדים שלי לא ייראו כך'.

וואו. זה עושה לי צמרמורת… ממש נותן חומר למחשבה עד כמה חשובה הדוגמא האישית לילדינו.

מי שלא ראתה בביתה דוגמא אישית וחווה קושי בעניין, שתאמר לעצמה: "האם אני צריכה שגם לילדה שלי יהיה קשה?
הרבה דברים עושים בשביל הילדים, יותר מלעצמנו – האם לפעמים לא אוכלת ולא שותה רק כדי לדאוג לילדיה. אז זה דבר שאפשר לעשות למען הילדים, אם לא למען עצמך!

בנוסף לתפילה, אלו דברים נוספים יכולים לעזור לנו כנשים להיות חדורות בענייני הרבי
כבחורה יש יותר נגישות וזמינות לפתוח שיחה וללמוד, אבל כעת?…

כשעסוקים בשליחות ויש לך שיעור שאת צריכה למסור פעם בשבוע. אז אין לך ברירה אלא לשבת ולפתוח ספר – כי השיעור מגיע ואין לך מה למסור… לי זה באמת עזר, כי אחרת את טובעת בטרדות ה'מים הרבים'.
השליחות עוזרת להיות בעניינים ובפרט לימוד ה"דבר מלכות" של שנות נ"א–נ"ב.
אם קשה ללמוד לבד אז אולי אפשר למצוא חברותא בטלפון, וללמוד אפילו "דבש מלכות" (הקיצור). זה לא בשמים. זה אפשרי!
אני מרגישה שאני נהייתי אישה אחרת כשהתחלתי ללמוד את ה"דבר מלכות"…

מה זאת אומרת?

מה שקורה הוא שהעיסוק בגשמיות מגשם אותנו, ואנחנו מסתכלים דרך הראיה הזו על החיים.
וכשלומדים "דבר מלכות". מקבלים פרופורציות מה באמת קורה בעולם הזה! ובלי ללמוד את זה שוכחים.

ואת הצלחת ללמוד כשהיו לך ילדים קטנים?

היו שנים שיותר למדתי היו שנים שפחות, לא הצלחתי כל השנים ללמוד.
מה שכן עם החת"ת ראיתי ממש דבר מופלא. לפעמים בעקבות זמני עומס, בשביל שאצליח לחטוף משהו מהחת"ת הייתי אומרת חת"ת מקוצר.
וכל פעם שהיה לי קושי והתמדתי בחת"ת המלא, ראיתי ישועות למעלה מדרך הטבע!

באמת?
בכל קושי שהוא! חת"ת, רמב"ם, כמה שיותר הקפדתי עליהם ראיתי יותר ישועות. לכן אני כל–כך משתדלת להתמיד בזה. ראיתי על בשרי שמתי שלא הקפדתי פתאום נקלעתי לאיזו שהיא בעיה. הקפדתי על חת"ת מלא, הבעיה עברה.

את אומרת להתפלל, ללמוד חת"ת, דבר מלכות, רמב"ם, זה נשמע לי ממש חלום מתוק!
איך זה אפשרי עם מירוץ היום–יום? כשמגיעים לערב עם לשון בחוץ… מאידך, אני בטוחה שלכולנו יש זמנים שאנחנו 'שורפים' על דברים שוליים. אבל עדיין…

פעם אחת הייתה לי שיחה עם אישה שאמרה לי: "למה הבית שלך לא תמיד מסודר? את צריכה להשקיע בו יותר זמן וכוחות. זה חשוב לחינוך של הילדים שלך".
אמרתי לה: "ב"ה, אני עם קטנטנים צפופים, ואני לא תמיד מגיעה לשלימות בעניין".
אז היא שאלה אותי: "אז איך את מגיעה לכך שאת אומרת עם כל ילד, כל יום, את הפרק האישי?
כי זה חשוב לך! אם גם זה היה חשוב לך, אז היית מגיעה לזה".
נכון, כשהילדים ב"ה, היו צפופים היינו מגיעים לערב וכל הבית היה חוגג כמו בית יהודי טיפוסי שיש בו ילדים.
אבל הרוחניות שלהם הייתה לי חשובה יותר.
אבל זה נכון, לכל אישה יש סדרי עדיפויות, אין מצב שלאישה לא חשוב משהו אחד יותר ממשהו שני ובו היא משקיעה. תלוי ממה העונג שלה.

מה מניע אותך מתוכך להקפיד על הדברים האלה? מה מבעיר אותך מבפנים?

ב"ה, גדלתי במשפחה חסידית. למשל כשהרבי יצא במבצע של שינון שנים–עשר הפסוקים, היינו קטנים. הייתי כבת שלוש וחצי–ארבע. ההורים שלי לא זזו מאיתנו, לא עשו שום דבר בעולם הזה, חוץ מלפעול שנדע את 12 הפסוקים, ויהי מה.
הם נתנו לנו מלא שוקולדים, סוכריות… העיקר שנדע בעל–פה. אין מצב שלא. אם הרבי אמר שילדים צריכים לדעת בעל–פה, אנחנו חייבים לדעת!

מי שלא גדלה בכזה בית, איזה צ'אנס יש לה בעניין? איך היא יכולה לפעול בעצמה את הלהט בעניינים הללו?

מה שנראה לי שמאוד חשוב לאישה, בשביל שיהיה לה בית חסידי, זו קביעות שבועית של השתתפות בשיעור תורה. לדעתי זה מה שמעצב את האישה. כי כל מה שהיא למדה בעבר וכו', אם לא משמרים את זה אז זה לא נשאר!

ונסיים בעניין שהתחלנו. ציינת בתחילת הראיון שאת כל העניינים הרוחניים ממשיכים באמצעות השמחה…
ידוע שהגבר הוא יותר שכלי, ואישה יותר רגשית ומטבע הדברים היא יותר מושפעת מהמצבים בבית. נוסף לכך ב"ה במשך החיים היא במצבים משתנים: לפני לידה, אחרי לידה… והיא יותר רגישה, ולפעמים מאוד מורכב עבורה להיות בשמחה. מספיק לדוגמא, שכל הבית יהיה הפוך, הילדים יפצחו במריבה והבעל יאחר – כדי שמצב רוחה ירד פלאים… איך באמת חיים בשמחה?

זו עבודה רבה ולא קלה. חשוב דבר ראשון להודות לה' וכשמודים, אנחנו כבר במצב חיובי.
דבר שני, כשהבעל מגיע, להשתדל מאוד שבעשר דקות הראשונות נדבר עימו על הדברים החיוביים. לא להוריד לו את המצב רוח, שיישאר בשמחה.

בדרך כלל, מרגישים צורך מיידי לשתף את הבעל בכל מה ש"עבר" עלינו עד שהגיע.

לכן אני בקשר עם חברות או אחיות, ולהן אני מספרת את הקשיים לפני שהבעל מגיע. שכאשר הוא יגיע – העומס הראשוני ירד כבר מהנפש. הבעל יכול למצוא את כל הסיבות להיעדר מהבית, הוא ימצא התוועדויות, שיעורים, ואלף דברים… ולמה? כי קשה לו שכל הזמן מקבלים אותו כך. חייבים להשתדל לקבל את הבעל בשמחה! וכמובן בזמנים אחרים לדבר איתו על הקשיים ברוגע.

כשילד עושה בטיטול, ניתן לקחת זאת באופן חיובי – "ב"ה, שהוא עשה והתפנה", ואפשר באופן שלילי – "אוף, שוב הוא עשה, אין לי כוח להחליף". יש לנו בחירה חופשית כל שניה באיזה אופן להתייחס לקורה עמנו.

לפעמים כשאני לא מגיעה למה שציפיתי. אני אומרת לעצמי: "זה הכי טוב שהגעתי אליו! ב"ה, שיש לי ילדים! ב"ה, שזה בית חסידי שמח, איזה מסכנים אנשים שאין להם". אפשר ליצור את השמחה כשמכוונים את המחשבה לכיוון החיובי. ובפשטות מוח שליט על הלב.

זה לא כה פשוט להיות במצב של "מוח שליט על הלב"… כשנמצאים בחוץ הרבה יותר קל להיות חייכנים ולהשפיע. אבל כשנמצאים בתוך מטלות הבית קשה תמיד להיות בשמחה.
אי אפשר תמיד (מחייכת)…

זה כבר מעודד.
קורה שמצוברחים, אבל תמיד יש להשתדל ולשאוף להיות בשמחה. וברגע שהמצב רוח לא הכי טוב, לתפוס את עצמנו, ולדעת שחייבים לצאת מזה כי זה לא טוב לילדים, ולא לאמא. לשים מוזיקה, לרקוד, לעשות דברים שישפיעו. ילדים מאוד אוהבים לרקוד וזה מכניס שמחה לאמא. נכון שזה חיצוני אבל זה משפיע! זה בדוק.

וואו ממש נהניתי, אני מרגישה שהדברים כבר מחלחלים…
משהו לסיום?
אפילו שהקהל נגמר. אנחנו עושים כל ערב התוועדות עם הילדים, לומדים גאולה ומשיח ונכנסים לאווירה. אתן מוזמנות לנסות!!!

רוצה להיות מלאת אנרגיה ורזה ללא שום דיאטה?

מהפכת הבריאות בעולם היא כבר מזמן לא טרנד חולף. רוב האנשים שהתחילו לאכול  בריא הגיעו לכך כתוצאה מבעיה/חולי שהרפואה הקונבנציונלית לא נתנה להם מענה והם חיפשו עד שמצאו את הפיתרון האמיתי והיחיד. או כמו שאומר הרב יובל אשרוב: ישנה מחלה אחת (לא משהו גנטי או מולד אלא משהו שיצרנו במהלך החיים) והיא נקראת הכנסת רעלים לגוף. ותרופה אחת (כשזה עוד אפשרי) הוצאת הרעלים מהגוף. רעל יכול להתבטא באוכל, בצורת האכילה, באוויר, קרינה, ורעל נפשי.

ההלכה – השולחן ערוך והרמבם מפרטים על כך. זאת אומרת שזוהי גם חובה הלכתית שאפילו קודמת לשאר המצוות. שכן הנשמה לא יכולה לעבוד ללא הגוף.

כל מטפל או שיטה תתן לכם כללי בריאות עפ"י שיטתה. ישנם כללים שנכונים לכל השיטות והם יכולים לשדרג את רמת החיים שלנו בצורה משמעותית. מעלים את רמות האנרגיה וגורמים להרזיה מהירה ללא שום דיאטה. אפשר ורצוי לקחת כל פעם כלל אחד ולעבוד איתו. שהשינוי יהיה הדרגתי וקל ליישום.

1. להיות בשמחה וברגיעה. לראות את הטוב והקיים ולהודות עליו. המפתח לשמחה.

היום כולם יודעים שאבי אבות המחלות הם הלחץ , הכעס, הטינה והכאב. גם אדם המקפיד על אכילה בריאה אך נתון בכעס וכו הדבר מזיק לו הרבה יותר מכל מאכל רעיל שיאכל. רפואת הנפש חשובה לא פחות מרפואת הגוף. וכמו שאנו מוכנים להוציא כסף וזמן על רופאים. חשוב לתת את הדעת גם על הצד הנפשי. קשיים פניימים הקשורים להווה/לעבר ומעיבים על הרוגע הפנימי הם כמו רעל בתוכנו. וחשוב לתת את הדעת על כך ולטפל.

כדאי ללמוד לדבר ולבטא את הרגשות. גם את הילדים.

2. פעילות גופנית. מינימום 10 דק' ביום לפני האוכל. טוב לגוף ולנפש.
3. אכילה נכונה- מה לאכול: רצוי שהתזונה שלנו תכלול כמה שיותר ירקות ופירות. ובעיקר עלים ירוקים. בעיקר חי, אפוי ומבושל (לא מטוגן). בירקות ופירות נמצאים הויטמינים והמינרלים החשובים שבונים את הגוף, מנקים אותו מפסולת וממלאים אותנו בכח ואנרגיה

בנוסף התזונה צריכה לכלול דגנים מלאים וקטניות (רצוי מונבטות)

פחמימות וחלבונים איכותיים. לא מעובדים.

4. להפחית למינימום: סוכר- על כל צורותיו. גם קנים /אורגני וחום. כולם הם סוכר. ממתיקים מלאכותיים גרועים מהסוכר. ניתן להשתמש בדבש/ סילאן בכמות קטנה.

קמח לבן- מערכת העיכול מתקשה לעכל אותו.

מלח- להוריד כמה שאפשר גם את הטיפים, רטבים וכו המלאים במלח בכמות מוגזמת.

מרגרינה – להוריד לחלוטין. מרגינה מסתתרת גם בקצפת צמחית. וופילם מאפים קנויים ועוד.

מזון מתועש- שמוסיפים לו כל מיני חומרים שאין לנו מושג מהם והם מזיקים לנו במיוחד

מזון מטוגן (גם השמנים הצמחיים הם לא בריאים בכלל ורצוי להמעיט ככל שאפשר. בטיגון השמן הופך להיות רעל מסוכן)

זה לא קל בכלל. אבל בתור חסידים האמונים על אתכפיא יש לנו את הכח לעשות זאת. תתחילו בהחלטות קטנות ותרגישו את ההבדל באיכות החיים שלכם. בנוסף- בלוטות הטעם על הלשון מתרגלות לטעמים והרגל נעשה טבע.

5. צורת האכילה- בנחת. ברוגע. ללעוס היטב. לא להתפוצץ מהאוכל. להשתדל לא לשתות לפני הארוחה ולא ישר אחריה. להימנע מפעילות גופנית לאחר האוכל
6. מים- לשתות לשתות ושוב לשתות. רצוי מים נקיים (אוסמוזה הפוכה) 20 דקות לפני האוכל ושעה אחרי האוכל
7. וויטמינים- לבדוק חסרים בבדיקת דם פשוטה. השלמה של וויטמינים תתן לנו רגיעה, תוריד את המשיכה למתוק תחזק את הגוף ועוד
8. שינה- שינה טובה של 8 שעות. השינה היא רפואה לגוף. להימנע מאוכל מינימום 2 לפני השינה (רצוי3-4 שעות) ולאכול בערב ארוחה קלה.
9. קרינה- להשתמש כמה שפחות בפלאפונים. גם כשמשתמשים באוזניות/ רמקול. לא להחזיק קרוב לגוף. ולא לתת לילדים. נזקי הקרינה כבר ידועים ןמפורסמים. בעיקר לא לילדים (ונשים בהריון) שגופם נמצא בתהליך גדילה.
10. לא להתאפק לשירותים. אפילו לא רגע.

בהצלחה רבה לכולן!

לקראת חג החגים י"ט כסלו הפיקו בנות הפנימה אירוע מושקע לבנות התיכון בעיר עם הרבנית רחל הנדל, בערב כובדו הרב דני לוי מנהל בית הספר, והרבנית הרצל מנהלת התיכון. הנעימה לנו את הערב עם ניגוני התוועדות התלמידה חיה קעניג,
האווירה, השירה, האחדות וההחלטות רוממו את הבנות להתקשרות לרבי מלך המשיח.

לכבוד חג חנוכה יצאו הבנות למבצעים וחתמו את הערב בגרג הכשר למהדרין.

לקראת ה' טבת ערכו הבנות התוועדות "דידן נצח" , סיפורי מופת, וסיפור הניצחון, בנימה ביתית אישית עם הגב' רחל אליאס בניחוח פינוקי פריקסה.

מי את, נחמי מזרחי?

גדלתי במשפחה של שליחות בערד, הורי ניצחו לאורך השנים על מלאכת השליחות וגידול הילדים גם יחד: אבי רב הקהילה ואימי גידלו שלושה עשר ילדים במסירות נפש באופן של 'אורות' ב'כלים'. ואני שליחה של הרבי במושב גבעתי (בדרום), אבל לפני הכל, אני משתדלת להיות אמא ורעיה.

שליחותי במושב מתבטאת בסיוע לבעלי שהוא רב המושב, ואני כמובן אחראית על כל ענייני שמירת המצוות של נשים: הדרכת כלות, שיעורי נשים, ביקורי בית ועוד… אני גם משגיחה בערב על נשים המקיימות את מצוות הטהרה.

בנוסף לזה אני מחנכת כיתות א' – ב'. וכמובן, התואר הנכבד: אם לתשעה בנים.

איך זה להיות מוכתרת בשלושה כתרים – אמא למשפחה ברוכה, שליחה ומחנכת?

ברמה הפרקטית – אין לי תשובה איך מסתדרים, כי זה באמת רק בכוח האמונה והברכות שהרבי מעניק. גם הרצון שלנו – מאז שנישאנו – שהיה ברור ומוחלט לצאת לשליחות, סייע לנו (גם בעלי מגיע משליחות – בארגנטינה). התחברנו לבקשת הרבי לצאת לשליחות, לכוח ולקירבה שהרבי מעניק לשלוחים, ולחלק שהשלוחים נוטלים בהפיכת העולם לקראת הגאולה.

כיום, בשליחות ובגידול הילדים, אנו רואים במוחש שישנם 'רווחים' מן השליחות: ילדי השלוחים מפתחים אחריות, בגרות, שמחה, יראת שמים והתקשרות לרבי, דברים שאולי חלקם לא היו מובנים מאליהם בשכונה חב"דית/חרדית. כמובן שיש גם הקרבה וקשיים שבסביבה חב"דית לא קיימים, אך עם הרבה השקעה, ליווי צמוד ו'אני מאמין' – אפשר להשלים גם את זה.

רעיה ואם שהיא גם שליחה, זקוקה לסדר עדיפויות ברור: הבסיס הוא להיות רעיה ואם לילדים – זו הוראה של הרבי, זו שליחותינו בחיים, וזה אף הצורך הנשי של כל אחת מאיתנו. ואחרי שזה נעשה בשלימות, מצטרפת לזה גם השליחות 'בחוץ'.

איך התגובות במושב שלכם?

ב"ה, אנשים מאד מעריכים את משפחתנו הברוכה. זה לא מובן מאליו, וזה חסד מהשם. אך השלוחים צריכים להשקיע בכך – לדאוג שהילדים יהיו מסודרים ולבושים יפה ונקי, להזכיר להם להתנהג בצורה יפה ומכובדת. כי אנשים מעריכים משפחה גדולה, דווקא כשנראה כלפי חוץ שטוב לילדים. כשהילדים שמחים באמת, כתוצאה מתחושה שאשריהם.

מביטים בנו כל העת – על צורת הדיבור שלנו עם הילדים, על התגובות למעשיהם, על הסבלנות או חוסר הסבלנות אליהם. אנחנו שומעים כל העת הבעות התפעלות על הרוגע הנצחי שלנו (למרות שאני מרגישה שיש לי עוד הרבה מה לעבוד על כך), ועל כך שלמרות שיש לנו גדוד בנים, אני לא מסכנה, אלא מאושרת. לדוגמא, אחת הנשים במושב ילדה את ילדה השישי כשאני הייתי לקראת לידת בני השביעי. הייתה לה דילמה אם ללדת ילד נוסף, וכשראתה ש'הרבנית' ילדה ילד נוסף, זה גרם לה לרצות גם ולהאמין בעצמה שהיא יכולה ומסוגלת. הילדים החמודים של הרב והרבנית עשו לה חשק לילדים נוספים.

וכעת נעבור לרגעים השמורים לאמא שהיא שליחה ומחנכת.

אני אזכיר מצב מסויים ואת תאמרי מה הוא מזכיר לך או מהו בשבילך…

רגע של אמא

עם כל הכבוד לשליחות בחינוך או במושב, לפני לידה או אחרי – הילדים שבבית צריכים להרגיש שאמא לגמרי איתם לפחות כמה דקות ביום. אם זה בארוחת ערב (בשל תפקידי, לרוב אני לא נמצאת בשעה זו בבית), או לומר איתם שמע ישראל כשהם במיטות, להוציא אותם ללימודים בבוקר מתוך שלווה, חיוך וסנדוויץ' מושקע.

גם בזמנים שאני בלימודים, ב'מבצעים' או בעבודה, אני לא שוכחת להרים טלפון ולשמוע מה איתם ואיך הם מרגישים. אם הגעתי הביתה לזמן קצר ואני בדרך ליציאה נוספת, למקד את עצמי כמה דקות אליהם: לתת לטיפה, לשאול "מה נשמע? איך היה בתלמוד תורה? איך היה במבחן? אתה צריך משהו?" הם כבר דואגים למלא את הזמן הזה ברגע שהם מרגישים שאמא איתם.

רגע של בית

אוכל של בית, שאמא תבשל דווקא. שמישהי תנקה – לא אכפת לי, מישהי שתקפל כביסה – גם בסדר מבחינתי. אבל יש דברים שאמא צריכה לעשות: טיפול פיזי בילד, לבשל ולהגיש לילד את האוכל. חשוב שהבית כולו ירגיש ריח של אוכל ואפיה יהודיים של אמא.

רגע של התמודדות

התמודדות עם עומס בחוץ וטיפול בילדים. דוגמא מהשבוע האחרון: ביום ראשון חזרתי מהלימודים, בעלי היה אצל משפחת אבלים, ומיד אחר כך נסע לאסיפת הורים של הישיבה, אני נדרשתי לצאת לעבודתי בעת ששוקעת השמש… וגם פתחנו ארגון 'שפרה ופועה', וזה דרש ממני לארוז כמה חבילות שי ליולדות. ומעל כל זה חזרתי הבייתה והילדים מחכים לאמא שתטפל בהם… זה לא היה קל, הרצון הראשוני שלי היה פשוט לעצום את העיניים, במיוחד שכבר בנהיגה הרגשתי שאני עייפה להחריד. את התרגילים אני עושה לעצמי לפני שאני נכנסת הביתה: נשמתי נשימה עמוקה, ביקשתי מהרבי שיעזור לי, הזכרתי לעצמי להסתכל על העיקר ולא על הטפל. לשדר כמה שיותר רוגע – וזה נתן את הכוח בפועל.

כאשר ישנה סיטואציה של לחץ ואני רגועה – הסביבה גם היא משדרת רוגע. אם מגיע שלב של לחץ, חשוב לקחת פסיעה אחורה ולהירגע, כי אם האמא לחוצה – האחרים יחוו מתח עוד יותר ממנה.

צריך לקחת בחשבון שיכול להיות שיהיו דברים שיידחו: אולי הילדים ילכו לישון קצת יותר מאוחר, או הכלים של ארוחת ערב לא יישטפו. אבל אם תפקדת במצב סביר והילדים הלכו לישון רגועים – זה שווה.

רגע של מחנכת

זה השם הנרדף שלי – זה בנשמתי. יש מחנכת בבית, ויש מחנכת בשדה השליחות בבית הספר. בחינוך בבית: לצאת קודם כל מנקודת הנחה שהכל בסייעתא דשמיא. כל הפסיכולוגים, ההנחיות, והספרים לא יתנו לך כלום, אם לא תהיה לך עזרה מהקב"ה. אז לשאת המון המון תפילות, ואחר כך לנהוג בהרבה עקביות וקו ברור בחינוך, ואז ברורה הדרך לילדים והם אינם מבולבלים.

חשוב להעביר לילד את הכללים בצורה שלא משתמעת לשני פנים, וכך הרבה יותר פשוט לו לקבל אותם. ומצד שני ביחד עם זה, כמחנכת בבית צריכים להיות רגישים לצורך השונה של כל ילד: כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם. למרות שכולם ילדים לאותם אב ואם, ואצלי אפילו כולם בנים… לכל אחד הנשמה והגוון שלו, הרצונות, הדעות והכיוונים שלו. כדאי להקשיב להם, ואם הכיוון אכן טוב – אז אדרבה, שימשיכו, ואפילו לתגמל אותם על כך.

אך אם אני מזהה שהכיוון סטה הצידה – ולא מתאים לילד חסידי (לא היות שלי זה לא מתאים ולא מתחשק לי) – אז בראש ובראשונה צריך להבין שזה לא קל לו, ואחר כך לכוון אותו למקום המתאים בצורה ברורה. חשוב לפתח את הכישרון הייחודי לכל ילד, ולזכור שלא הכל מתאים לכולם באותו מקום וזמן.

בחינוך בכיתה – השנה זו שנתי ה–17 בחינוך ילדים מכיתות א'–ב' בבית ספר ממ"ד, ואני יודעת שאני מעצבת נפשות צעירות, ולשם כך אני צריכה הרבה אכפתיות, אחריות, עיקביות.

רגע של הורות

אחידות בין ההורים בחינוך – שלא תקרה סיטואציה שאמא תאמר משהו אחד ואבא יאמר אחרת. גם אם קורה שדעות ההורים לא שוות, 'ניישר קו' קודם שנאמר משהו לילדים.
הילדים יודעים שאבא הוא המחנך של המשפחה, ואמא עוזרת לו ברמה הרעיונית והביצועית. אומנם היא מחנכת בפועל כי היא נמצאת רוב שעות היום עם הילדים. אבל אבא הוא מעל הכול.

רגע של שליחות

חשוב מאד שהשליחות לא תצטייר בעיני הילדים כמועקה ושלא ימאסו בשליחות, חלילה. לשם כך אפשר לשתף את הילדים בצורה "כייפית" וטובה. בנוסף – ששליחותי לא תהיה מעמסה על כתפיו של בעלי, אלא במקום הראשון תעמוד שליחותו, והתמיכה שלי בכך, ולאחר מכן אני עם שליחותי. ו…לא לשכוח שהשליחות העיקרית שלי היא להיות אמא…

רגע של ילדים בשליחות

ישנו סיפור על ר' בערל בוימגרטן, שביקש לבוא אל הרבי בראש השנה, והרבי אמר לו: "אתה חושב שכשאני תוקע בשופר אני חושב יותר על אלו שמצטופפים סביבי? אני חושב דווקא על אלו שנשארו בשליחות"! סיפור זה נותן לנו ולילדנו הרבה כוח וחיזוק.

אלו שנמצאים בשכונה חב"דית ושומעים תפילה חב"דית, גדלים בצורה שונה מילדינו שרואים מראות שיכולים לפגוע ברוחניותם. אך רואים שיש ברכה של הרבי: ילדי שלוחים מגיעים מזן אחר, פשוט בגלל שהם עצמם שלוחים. ההורים שלהם כבר בחרו בשליחות, והם נולדו לזה, ומקבלים אותה באהבה ובשמחה. וגם מקבלים עידוד מהרבי… יש להם משימות שליחות בחגים ובאופן קבוע. הם גם שותפים בשליחות הוריהם באופן נוסף: בשמירה על האחים הצעירים – כי פה אין בייביסטר… הערב יצאתי להתוועדות, בעלי היה במשפחת האבלים. והבן בן ה–12 נשאר בבית עם אחיו הקטנים. בן השנה וחצי הקיא, והוא טיפל בו במסירות ואחריות. זו שליחות. הוא קיבל – כמובן – מחמאות ו'פידבק' על כך, כי זה לא מובן מאליו.

רגע של מנוחה

חובה לכל אמא! זה דבר שצריך לעבוד עליו, כי ביומיום – אין לזה מקום מבחינה מעשית. אני יכולה לומר שהיום אני הרבה יותר עסוקה מפעם, אבל היום אני יותר נותנת למנוחה מקום. פעם לא היה שייך שאני אכנס לחדר ואנוח. הילדים לא הכירו מושג כזה, כי כל עוד היה מישהו ער בבית הייתי חייבת להיות ולהשגיח עם יד על הדופק על כל דבר. כשהבנתי שזה לא צורך של הילדים אלא מבוסס על דאגה מיותרת שלי – למדתי להרשות לעצמי מנוחה קצרה. במקביל אני דואגת שהם יהיו עסוקים במשהו טוב, ורואה שהם מקבלים זאת יפה. כאשר איני מצליחה לנוח, אני פחות אפקטיבית בערב.

יש גם מנוחה נפשית: לשבת לקרוא 'בית משיח', ללכת להתוועדות או ערב נשים (לא לערב שאני מארגנת…) זה גם חשוב. בשעונים שבהם מחוג השניות לא עוצר אף לרגע, הבטריה נגמרת מהר יותר. אז זה לא פינוק או עצלות, אפילו רק בשביל הצורך להמשיך לתת – חובה לנוח.

המנוחה החשובה ביותר עבורי – היא אצל הרבי מלך המשיח שליט"א. כשהייתי בחנוכה שעבר, בשבילי זה היה חמצן לכמה שנים. מנוחה לגוף ולנשמה…

רגע של נס

באחד מלילי השבתות, כשיצאתי לעבודתי החשובה, הילדים נשארו לבד עם האח הגדול התורן שהוא טרם בר מצוה ולכן פחות קריטי שיתפלל במניין. אותו ילד אירגן מסיבת שבת והשתמש בדגל צבאות השם שלנו – בו תמונת הרבי ושם המושב: גבעתי. כשסיימו את מסיבת השבת שהתקיימה בבית, כי היה יום קר מאד. הם הניחו את הדגל ליד השולחן עם הנרות.

ו…כאן אני נכנסתי הביתה, והמחזה שנגלה לעיניי היה דגל בוער באש!!! תינוק זוחל על הריצפה!!! וכל הסלון מלא בילדים שבדיוק החלו להילחץ!!! לא יודעת באילו כוחות תפסתי את הדגל הבוער ורצתי איתו החוצה. כמה ניסים עשה ה' עמנו אז – שהדגל התחיל לבעור רק כשהגעתי הביתה ולא קודם, שהאש לא התפשטה… התינוק היה על הריצפה, ולא היו זוכרים אותו אם היו בורחים… ועוד ועוד…

הסברתי לילדים שזה בגלל שאמא יצאה לעבודה חשובה – והם עסקו כמה דקות קודם במסיבות שבת. בגלל זה השם שמר עליהם. אגב, הדגל – שהתלקח כולו אך תמונת הרבי שעליו נשארה שלימה – שמור אצלנו כהודיה על הנס.

רגע של נחת

יש הרבה רגעים, תודה להקב"ה. הנחת מאד מורגשת. בסעודת השבת, כשכל המשפחה שהקב"ה נתן לנו יושבת סביב שולחן אחד (גם כאשר הבנים הגדולים בישיבה – הם ב"ה במקום שאנו רוצים שהם יהיו, אז שולחן השבת לא מרגיש את חסרונם), ויש לילדים מקום להתבטא עם דפי הקשר ודברי תורה.

הילדים שיחיו מסבים לנו הרבה נחת גם בכך שהם עוזרים אחד לשני, יוזמים ומארגנים 'הקהל' לאחים ולשכנים, ולוקחים החלטות טובות ומיישמים אותם.

רגע של שמחה

כשנפגשים ב'עולם' החיצוני לומדים יותר ויותר להודות ולשמוח על מה שהקב"ה נותן לנו. וזה כיוון מחשבה שמאד חשוב להעבירו, כי ילדים זה 'עם' שמאד אוהב להתלונן, יש להראות להם כל הזמן כמה הקב"ה נתן לנו, ונמצא איתנו, ואשרינו וכמה אנו צריכים לשמוח. יש כל כך הרבה על מה לשמוח! תודה להשם – על משפחה ברוכת ילדים, כולם בריאים, אוהבים אחד את השני, שמחים והולכים בדרך של הרבי, בעלי גם משפיע בישיבה וגם בשליחות ומצליח לשלב בין השניים. ועוד הרבה שמחה וטוב… רק להודות.

רגע של נתינה

שליח במהותו הוא נתינה אחת גדולה. לא ממקום של כפיה וקושי אלא ממקום שמחה ותענוג. יש גם נתינה של 'תן וקח' בתור רעיה ואמא, כי כשאמא מכבדת, היא מכובדת. את מעניקה לילדים ומספיק החיוך שאת מקבלת והעזרה שהם רוצים לתת כי הם רוצים 'לשלם'. הלכתי לאסיפת הורים של אחד מילדי, והוא כתב לי שם על השולחן: "תודה רבה אמא, על כל הרגעים שישבת איתי ללמוד ועזרת לי בהכנת שיעורי בית". אני כלל לא יושבת איתו הרבה, אבל כנראה הדקות האלו שכן ישבתי רק איתו, עשו לו המון…

ויש גם דברים שנותנים כי כך צריך, ולא תמיד רואים את התמורה. בשליחות זה קורה פעמים רבות – שמשקיעים ולא בטוחים אם יצא מההשקעה הזו משהו בכלל. מסופר על הרב גוטניק שפתח שיעור טהרת המשפחה, ובמשך כל סידרת השיעורים, הגיעה רק אישה אחת. הוא כתב לרבי באכזבה. וקיבל תשובה מדהימה: גם למשה רבינו הייתה אמא אחת, וממנה יצא נשיא ישראל.

רגע מיוחד

כשיהודים מתחברים לרבי – זה מיוחד! ועושה לי טוב. זה גם סיפוק ענק: בשיעור היום, שמעתי נשים שאינן חב"דניקיות אומרות: "שהרבי יעזור", "הרבי שומר עליך", או: "נעשה נחת לרבי" אני מרגישה עם זה סיפוק גדול בשליחות.

רגע של טיפ

יש מסקנות שמגיעים אליהן במשך החיים אחרי ששילמנו "שכר לימוד"… אבל לא תמיד חייבים ללמוד מטעויות, כדאי יותר לשמוע למישהו גדול וחכם ממני. יש היום הרבה הרצאות, כתבות וספרים בנושאי שלום בית, חינוך, העצמת הילדים ועוד… חשוב לקרוא, לשמוע, 'לשים בכיסים', להפנים – אולי זה מה שיעבוד אצלי דווקא ויציל אותי.

חשוב גם שאמא תיראה טוב, תטפח את עצמה ותראה שהיא מאושרת ושמחה, זה נותן הרבה כוח לבעל, לילדים ולכל הסביבה.

בנוסף: לימוד חסידות מאד עוזר בחיבור לרבי, מאד מרגיע ונותן כלים מעשיים, וכמובן שהברכות נותנות הרבה כוח. ומעל לכל – ביטחון בקב"ה לדעת שלא אני משחקת את התפקיד, אני רק חייל במשימה ויש מי שמוביל את החיילים. ושום דבר זה לא סוף העולם כי 'אין עוד מלבדו'.

ולסיום, מה יש לך לומר לכל האמהות?

כאמהות, מוטלת עלינו אחריות כבידת משקל בכמה תחומים:

תפקידנו, לשמור על כבוד בין בעל לאישה ובין ההורים לילדים – זה נותן לילד חוסן להתמודד לאחר מכן בעולם שבחוץ.

חשוב להיות דוגמא אישית, אי אפשר להגיד לילדים: 'תעשו' ובסוף הם רואים שההורה עושה אחרת. וגם אם זה לא קל להיות דוגמא אישית זה 'must'. להראות לילדים שמקפידים על שולחן ערוך קלה כבחמורה. 'המבצעים' לא הופכים אותנו להיות פשרניים ח"ו, גם אם זה דורש שהם יחזירו ממתק שקיבלו והוא לא כשר, או לא יטעמו כלום אצל משפחה ביישוב, למרות שזה יכול לפגוע או מבייש. אין פשרות ביראת שמים. לא תמיד נחייב אותם לנהוג ברמת החומרות של ההורים, אבל הם יראו ויפנימו שאבא ואמא עושים יותר וישאפו להיות כמוהם בהמשך.

והחשוב מכל: להנחיל לילדים שהרבי מלך המשיח הוא הרמטכ"ל – והשאיפה הראשונה והראשית שלנו היא לעשות לו נחת רוח. אחר כך אבא ואמא ואחר כך חברים…

•

בסיום הכתבה נוסיף, שלאחר קיום הראיון, ילדה בשעה טובה האמא והשליחה נחמי מזרחי תחי' בת. נאחל לה נחת חסידי מכל ילדיה וסיפוק בשליחותה בבית ומחוץ.