
















































































































מתחילת שנת הקהל, העשייה והשליחות בבית הספר ללא הפסקה..
מפגשי הקהל שעורכות תלמידות מכתות א-ח בכתה, בהסעה, במשפחה, עם ילדות צעירות מהשכונה ועוד.
בשעות אחה"צ בית ספר חב"ד בנס ציונה גדש תלמידות מרוגשות שהזמינו חברות שלא לומדות בבית הספר להקהל מיוחד בשושן פורים קטן.
האווירה היתה שמחה, הבנות עברו בין הסדנאות; מעגל מתופפות בשירה ובקצב, משחק מחשב אינטראקטיבי ולבסוף קיבלו כשי תמונת הקהל של התלמידה המארחת והאורחת הנרגשת.
כל תלמידה בבית ספר חב"ד בנס ציונה יודעת שהיא שליחה, וכל אחת עשתה מאמץ אדיר לזכות עוד ילדה (ואף יותר) להשתתף בהקהל. ובעז"ה כולן התרגשו לדעת שיזכו להתקהל שוב בערב קריאת מגילה ענק בבית הספר בליל פורים.



























בצער רב התקבלה הידיעה על פטירתה של הגב' מלכה קפלן ע"ה, אשתו של – יבדלחט"א – הרב נחום קפלן משפיע קהילת חב"ד בלוד, והיא בת 74 שנים.
במשך שנים עבדה במסירות כגננת בגני חב"ד בלוד, וזכתה לחנך אלפי ילדים וילדות בחינוך על טהרת הקודש.
הותירה אחריה את בניה: הרב יוסף יצחק – שליח הרבי ביישוב סתריה; הרב זאב – ירושלים; הרב דוד – שליח הרבי בראשל"צ; בנותיה: מרת חנה ריבקין – בית שמש; מרת צייטי בקרמן – גבעתיים ומרת נחמה דינה קעניג – לוד.
ויה"ר שתיכף ומיד יקויים הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והיא בתוכם.










בחודש אדר מחפשים סיבה למסיבה, סיבה לאכול עוגה, סיבה לממתקים וסיבה לארוחת ערב קצת יותר מיוחדת ואפילו פחות בריאה..
הבצק רך וטעים, הרוטב מורכב מעגבניות בלבד (ללא רסק) ומעט תיבול כמו בפיצריות הנחשבות.
אחרי שתכינו את המתכון הזה. לא תכינו שום מתכון אחר!
לבצק:
קילו קמח
כף סוכר
כף מלח
2 כפות שמרים יבשים
1/3 כוס שמן
3 וחצי כוסות מים חמימים.
לרוטב:
2 כפות שמן זית
5 שיני שום קצוצות קטן
8 עגבניות אדומות, בשלות וקצת רכות.
מלח
פלפל שחור
כפית בזיליקום/ אורגנו
כפית זעתר
רבע כפית כמון
הוראות הכנה:
1.מכינים את הבצק: מערבבים את השמרים עם כוס מים ומכסים. מחכים 5 דקות. מוסיפים את הקמח מעורבב עם המלח, סוכר, שמן ושאר המים.
לשים עד לבצק רך וטיפה דביק. משמנים ומתפיחים.
(לממהרים- ניתן לשים מתחת לקערת הבצק קערה עם מים רותחים ואחרי 5 דקות להפוך את הצק כדי שגם החלק התחתון יתפח)
מטגנים את השום בשמן זית 2 דקות (לא להשחים את השום!)
מגרדים את העגבניות בפומפייה גסה ומוסיפים
מתבלים. מכסים ומבשלים על אש בנונית כ-10 דקות עד שהרוטב מצטמצם.
3.מחממים את התנור על 170 מעלות.
6. אופים בחלק התחתון של התנור. כשהבצק משחים מעט מלמטה, הפיצה מוכנה. ניתן להעלות את מגש הפיצה לאמצע התנור לכמה דקות בסיום האפייה.















יש לציין,שהכנס מאורגן כמדי שנה על ידי עיריית ירושלים בראשות ראש העיר מר ניר ברקת ועל ידי חבר הנהלת העיר ירושלים יו"ר יהדות התורה הרב יעקב הלפרין.
קרדיטים:
צילום הוידאו: ארהלה זנד
הפקה: מיכאל כפלין
צילום התמונה: מנדי הכטמן
מאחורי הקלעים.. אף פעם לא הבנתי מה באמת מסתתר שם? אני? התלבושות? התפאורה?
אני חושבת שיש משהו נסתר מאחורי כל הרעיון הזה! בהופעות בדרך כלל ישנו משהו נסתר.. שלא רואים אלא מרגישים. אנרגיה כזאת שפורצת את כל המחשבות והתחושות ונותנת לאומן קצת זמן להכין את עצמו.. את הקהל.. זה מרגש עוד יותר. מאחורי הקלעים… שם נמצאים הסודות האמיתיים – השנים הרבות שאותן השקענו, הידע הרב שצברנו, האימונים, החזרות והשעות הקטנות של הלילה שתמיד נותנות השראה לרעיון נוסף שיתממש על הבמה..
באמת, אין צורך בקלעים אלא כל הופעה יכולה להתתממש גם בלעדיהם! השחקנים והרקדנים עולים לבמה- ומיד מתחילים! מתלבשים כבר בבית, מתאפרים בדרך ומקסימום אם התלבושת נקרעה.. אפשר להעזר באמא לתיקונים… פשוט לא?
בפרשתנו משה רבנו בהופעת בכורה מיוחדת וראשונית! הוא מלמד את העם את התורה בפעם הראשונה- ולכך, הוא לא נזקק למסכה. שהוא מקבל את הלוחות האחרונות "קרן עור פניו",שם- הוא נמצא בדרגה גבוהה לאין ערוך משאר בנ"י. הוא נפרד מהם במעלתו אך יחד עם זאת שהוא מלמד אותם הוא לא זקוק למסווה!
כשמשה מכסה את פניו זה על מנת שדברים יתקבלו בדרך הטבע ואני אצטט את דברי הרבי בש"ק פרשת תשא:
"אבל הסתר המסווה הוא לא בנוגע לבנ"י מצד עצמם- שכן "פנים בפנים דיבר עמכם"(בלי הסתר כלל). ולכן, בשעה שמשה דיבר אל בנ"י את אשר יצוה" הוא הסיר את המסוה..ורק בשעה שלמשה ובנ"י יש שייכות לענייני העולם..אז "והשיב משה את המסווה", בכדי שהעולם יוכל לקבל את הגילוי ולא להתבטל ממציאותו. כלומר שגם המסווה כוונתו- לא העלם, אלא בכדי שהגילוי יוכל להתקבל בעולם".
יוצא מכך, שלעיתים הקלעים נחוצים להעברת המסר הרצוי. המסווה הזה נותן לנו תחושה שעוד רגע נחזה בדבר האמיתי! עוד רגע נזכה לגילוי שחיכינו לו.. ומצד שני, זה לא תמיד נחוץ כי בכל זמן ובכל מקום ניתן "להופיע"! לא תמיד צריך במה מפוארת וכו'. העובדה שאנחנו ניחנו בכשרון מעצם היותנו יהודים- שמה את מאחורי הקלעים במקום השני!
בכל רגע נתון חשוב להיזכר באור הזרקורים.. בפניו של הרבי מלך המשיח, שבכל רגע נתון מאיר בנו ובעולם כולו! קבלו מזה כוח והשראה..
ואת כל השאר פשוט תשארנה בינתיים "מאחורי הקלעים"….

ראיינו וכתבו:
הילה קריספין ומינה אור
מגזע תרשישים
אמא, מרת יפה וולפא, היתה אשה אצילה בגוף ובנפש. היא היתה מגזע קדושים, דור שישי לאדמו"ר הזקן. הבית שבו גדלה אמי עיצב את דמותה המיוחדת. היה זה בית של מסירות נפש במלוא מובן המילה.
אביה של אמא, סבא עזריאל זעליג סלונים ע"ה, היה נין של הסבתא מנוחה רחל. הוא נולד בחברון. בהיותו תינוק בן שמונה חודשים הרגו ערבים את אביו. אמו התחתנה בשנית עם אדמו"ר שהיה אבא טוב לילדים, אך לא היה חסיד חב"ד. סבא כילד היה יושב בפינת החדר ומתבונן כיצד מתפלל אביו החורג בבכיות גדולות ורץ מפינה לפינה. אמו שהיתה אשה מאוד חסידית, חששה שלא ידע את דרך חב"ד. לכן, כשהגיע לגיל 15, לקחה אותו באוניה לליובאוויטש שברוסיה לרבי הרש"ב. הם הגיעו לליובאוויטש בערב יום כיפור. הרבי ישב ולמד. סבא היה נער צעיר וביישן והתקשה להיכנס לרבי. אמו משכה אותו פנימה לחדר הרבי, פרצה בבכי, ובקשה שהרבי יבטיח לה שבנה יהיה ירא שמיים. היא ידעה שהיא לא תראה אותו זמן רב. היא עוזבת אותו כאן, אין לו אב ולא ידוע אם תזכה לראות אותו שוב. הרבי הבטיח לה שבנה יהיה ירא שמיים והאמא נרגעה וחזרה לארץ ישראל.
סבא היה יושב בשולחן הרבי בשבתות וחגים, אך מחמת יראת כבוד לא הכניס פרור לפה. רוב הזמן הוא רעב, כיוון שבפנימיה לא היה אוכל כי היה אצל הרבי, ואצל הרבי לא אכל כי היה עדין נפש. הרבנית רבקה והרבנית שטרנא שרה שמו לב לכך והיו מכניסות עוגות ופירות בכיסיו כדי שישיב את נפשו כי בשולחן הוא לא נגע בכלום. הן היו כותבות לאמו שהוא חסיד ולומד כראוי, שיהיה לה נחת ושלא תדאג.
סבא נשאר ברוסיה כעשר שנים ובהמשך נסע לחרסון להקים ישיבה. בנתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה ולקראת סיומה התחוללה המהפכה הקומוניסטית. בשנת תר"פ הסתלק הרבי הרש"ב והרבי הרי"צ מונה לרבי במקומו. לפני שסבא נסע לחרסון הוא היה חברותא של הרבי הרי"צ, עכשיו הוא היה צריך לקבל אותו בתור רבי… כאשר הגיע לרוסטוב ונכנס לבית של הרבי, הרבי הריי"צ הגיע וסבא צעק מיד: רבי! הוא קיבל עליו מיד בביטול מוחלט את הרבי הריי"צ כרבי שלו.
את אהבת ישראל שלו אי אפשר לתאר. למשל הסיפור הבא: החיים אז היו קשים, רעב כבד, מחלות ומגפות שרבים ניספו מהן. מחלת הטיפוס הקטלנית היתה מאוד נפוצה. סבא חלה בטיפוס וחומו טיפס כל כך גבוה עד שהוא איבד את ההכרה ואושפז בבית הרפואה. לאחר כמה ימים התעורר פתאום והאחות הגישה לו מרק חם. כיוון שחשש לגעת במרק בגלל הכשרות, החליט לעזוב את בית הרפואה וכך יצא לרחוב כשהוא נשען על הקירות מרוב חולשה. יהודים עמדו בתור ארוך לקבל קצת לחם יבש. גם סבא נעמד בתור וחיכה בחוץ שלוש שעות. לאחר שקיבל את מנתו, הבחין לפתע ביהודי שהתגלגל ברחוב מרוב רעב ובלי להסס מסר לו מיד את הלחם.
לאחר עשר שנים בנכר, סבא שהיה כבר בן 25 לווה כסף וחזר מרוסיה לארץ ישראל. כאן נשא לאשה את אחייניתו, שבעצם גדלה כל אותם שנים שהיה בנכר בביתו. אחותו הגדולה של סבא, שיינדל מושקא ז"ל, נפטרה בגיל 21 והשאירה תינוקת בת שנתיים. אמו של סבא לקחה את היתומה הקטנה וגידלה אותה. האחיינית היתומה הייתה בשובו לארץ כבת 22 והם נישאו.
נחש מי ביתך!
לאחר שהתחתן, הרבי הריי"צ הטיל עליו משימה מיוחדת: הוא הפך אותו לשד"ר ושלח אותו מהארץ לכל חמשת היבשות. הוא רצה שסבא יחפש את גזע אנ"ש שירדו מהדרך, ויקרב אותם בחזרה למקורם. תמיד כתב לו לאן לנסוע ומה לעשות שם. בכל מקום היו לו שליחויות מיוחדות. העניות בארץ ישראל היתה גדולה והנסיעות נעשו במסירות נפש עצומה ממש. לא היה לו כסף לא להלוך ולא לחזור ולא להשאיר לאשה. כשאמא נולדה, הוא לא היה בארץ ישראל. הוא חזר לארץ ישראל רק כשהיתה בת שנה וחצי. הוא לא הכיר אותה ומיד הניח את המזוודה, יצא לחצר וחיפש את שיינדעלע שלו בין כל הילדים ששיחקו שם. מיד כשראה אותה הרגיש שזו הבת שלו. אמא היתה קשורה מאוד לאביה והיה לה קשה מאוד עם העדרויותיו הארוכות. פעם כשהיה צריך לנסוע הילדה לא נתנה לו ללכת. הוא עמד עם המזוודה, והיא החזיקה בסירטוק שלו, בכתה ואמרה: אתה לא תיסע! לכל הילדים יש אבא. גם אני רוצה אבא! היא בכתה וגם הוא בכה, אבל היה חייב לנסוע והמשיך לנסוע ממקום למקום להפיץ יהדות וחסידות.
הגבול שנסוג
מאוחר יותר כשהרבי מלך המשיח עלה לנשיאות, הוא מאוד קירב אותו ומינה אותו למנהל של "כולל חב"ד" בירושלים, בתפקיד זה דאג לבנות מוסדות חינוך ועזר ליהודים בגמ"חים והלוואות וממילא אסף כסף לכולל גם באמריקה. סבא היה הולך לכולל חב"ד ארבע פעמים ביום ברגל, כי לא היה לו כסף למונית ולא היה שייך לקחת מכספי ציבור….
הסבא הקים את המוסדות הראשונים בירושלים, את שיכון חב"ד, ואת ישיבת תורת אמת שבו.
שבת אחת בעודו נח קם לפתע ואמר – עלה בדעתי לבנות שיכון חב"ד. סבתא אמרה: איך תבנה שיכון?! הרי צריך כסף!!! פרוטה לא היתה לו, אבל רצון ומעוף בשפע, ועם זה הוא הלך ל"רסקו" וביקש מהם לבנות שיכון חב"ד. אנשי רסקו כיבדו אותו ואמרו: הרב סלונים תמכור את הדירות ותשלם. וכך זה התחיל. הם הביאו טרקטורים והתחילו לישר את השטח, וסבא התחיל לעניין קונים פוטנציאליים, אבל כיוון שהשטח היה קרוב לגבול הירדני, בתל ארזה, סבא חשש שאנשים יפחדו לקנות דירות. הוא אמר לרבי את חששותיו והרבי אמר שעד שהדירות תהיינה מוכנות הגבול יתרחק וכך היה. פרצה מלחמת ששת הימים והגבול התרחק.
כאשר הסתלקה הרבנית חנה ע"ה, סבא הלך עם סבתא וביחד קנו צעצועים, עגלות ובובות והקימו את "גן חנה" לבנות. בשנה הבאה הוסיפו עוד כיתה עד שפתחו את בית הספר 'בית חנה'. כל המוסדות נוסדו הודות לרעיונות שלו.
חסידות החודרת ללבבות
לסבא היו בעיות לב והרופא אמר שהוא צריך לנוח. אני שמרתי ליד הדלת שלא יפריעו לו, זה לא עזר. אם יהודי היה מגיע, הוא מיד קם. שאלתי אותו – מתי תנוח? אתה צריך לנוח! סבא אמר אז "אוי סימה, עוד יהיה לי מספיק זמן לנוח…", הוא חשב רק על איך אפשר לעזור לעוד יהודי.
אמא ע"ה גדלה בבית כזה, שהיה מאוד מאוד מרכזי ומשך את כולם אליו והמה תמיד מאדם, למרות שהיו להם בסך הכל שני חדרים, חדר פנימי וחדר חיצוני, אבל כל מה שהיה צריך היה שם.
אני הייתי בת בית אצל סבא וקיבלתי את כל ההשראה לחסידות באותו בית, שספוג היה באהבה וחסידות לרבי. כשהייתי כבת חמש, סבא היה שואל את אחיי ואותי: מה תהיו כשתגדלו, חסיד או מתנגד? ידענו שאם אומרים "חסיד" הוא בוכה מהתרגשות, מחבק ומנשק אותנו. מגיל צעיר מאוד ידענו שלהיות חסיד זה הדבר הטוב ביותר.
אנחנו שלושה ילדים בבית: הרב שלום דובער וולפא, השני הרב מנחם וולפא שהוא השליח בנתניה, ואני. אצל שני אחיי ראיתי כזו מסירות נפש. אנחנו לקחנו את זה מהסבא, שכל מילה של הרבי מיד היה מבצע, והדברים האלה השפיעו על נפשנו.
כשהייתי ילדה קטנה, הייתי ישנה שם בליל שבת. הייתי מתעוררת בערך בחמש לפנות בוקר ושומעת את הדלת נפתחת: סבא היה הולך למקווה. לא היה משנה לו אם בחוץ גשם, שלג או ברד. אחר כך היה חוזר, אני שכבתי במיטה, וקודם כל היה נוטל לי את הידיים שש פעמים, וצוחק. נוטל וצוחק, היה יהודי כזה שמח ורצה לשמח אותנו. הכל היה בצחוק ושמחה, גם נטילת ידיים.
אחר כך היה מתיישב ליד השולחן ולומד פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ומאמר חסידות. לאחר מכן היה לוקח את ספר התהלים, קם ועומד ליד תמונות הרביים שהיו תלויות על הקיר, והיה הולך מתמונה לתמונה ואומר ליד כל אחד את הפרק שלו והיה בוכה, והדמעות היו שוטפות ושוטפות. הייתי ילדה קטנה. התבוננתי בכל זה והכל נכנס מאוד עמוק לתוך הלב.
הנתינה נמשכה
כזה היה הבית שאמא שלי ז"ל גדלה בו. בית של חסד, בית שחיים בו בשביל השני ורואים את זה בכל אורחות חייה גם כשגדלה ונישאה. אמא היתה בעלת מידות טובות במיוחד. היתה עוזרת לכולם בגשמיות וברוחניות. על אחת השפיעה לשמור טהרה, לשניה עזרה בשלום בית, את השלישית שיכנעה להגדיל את המשפחה ואת הרביעית חיזקה בתפילה. כל כולה היתה השפעה על הזולת ודוגמא אישית.
אמא היתה אשה מאוד חכמה. היתה מורה ועסקה בחינוך. הבית היה פתוח והיתה מקבלת אורחים מאוד יפה. כל המשפחה אהבה לבוא לדודה יפה כי להיות אצלה ואיתה זו היתה חוויה. הלב שלה היה פתוח לכל אחד. היה לי בן דוד שלא היו לו ילדים. אשתו והוא היו בצער מאוד גדול מכך ואמא הצטערה יחד איתם. בערב פסח הם הגיעו אלינו, ואמא ברכה אותם שבשנה הבאה הם יגיעו עם עגלה. ובאמת כך היה – ברכתה התקיימה. אותו בן דוד סיפר בהלווייה את הסיפור הבא: גם הבן הזה שנולד לו אז, גדל ונישא, וגם להם לא היו ילדים. הוא סיפר לבנו ולכלתו את מה שקרה איתו והם החליטו: מוכרחים ללכת לדודה יפה להתברך. היא ברכה אותם וגם הם נפקדו.
נקודה מעניינת נוספת אצל אמא זה הסדר והנקיון. היא היתה מאוד נקיה ומסודרת. הסבתא מנוחה רחל אמרה במקום שיש סדר ונקיון יש טוהר וקדושה. אצל אמא היה פסח כל השנה וסדר מופתי. אי אפשר לתאר איך הכל היה נקי, מסודר, מצוחצח ומטופח.
מה גרם לאחיינים של הפרזידנט יצחק נבון – לחזור בתשובה?
סיפור מעניין אחד נוגע למשפחה שבזכות הורי חזרו כולם בתשובה. הורי גרו בירושלים ליד משפחת נבון, אחיינים של ה'פרזידנט' יצחק נבון ז"ל. אב המשפחה היה מנהל סניף 'דיסקונט' וגם אבא שלי היה מנהל סניף 'דיסקונט'. שלושים שנה גרו בשכנות והיו מאוד מיודדים, למרות שהורי היו שומרי תורה ומצוות והם לא. אמנם מוצאם מגזע קדושים של 'אור החיים' הקדוש, אבל הלכה למעשה הם לא ידעו ולא קיימו דבר.
היו להם בן ובת. כשהבן יוסי למד בתיכון חילוני, הוא השאיר יום אחד פתק להוריו: "אם אתם רוצים לראות אותי מאושר תקשרו אותי עם חב"ד". הוריו בקשו מהאח, ה'פרזידנט' יצחק נבון, להפעיל את קשריו ולעזור להם. הוא דיבר עם שלוימקה מיידנציק שבא לביתם, וזה דיבר עם הבחור ולקח אותו לישיבת חב"ד בצפת. כך הפך יוסי להיות בחור חסידי.
פעם, כשהוריו לא היו בבית, נקש בבית הוריי. אמא שלי קבלה אותו יפה, ניצלה את ההזדמנות ושאלה: "יוסי תגיד את האמת. מה גרם לך להיות פתאום בחור חסידי? איך זה קרה?" הוא אמר: "הסתכלתי על בעלך, הסתכלתי על הילדים, הסתכלתי על החינוך, ורציתי להיות כמותכם".
כשאבא שלי שמע את זה הוא מאוד התרגש, כי כאשר היה אצל הרבי, הרבי נתן לו בקבוק משקה ואמר – "זה בשביל המקורבים שלך". ואבא לא ידע מי המקורבים שלו.
אבא שלי ז"ל הקפיד תמיד ללמוד תורה בימים ובלילות. גם בשנים שעבד בבנק תמיד הקפיד על שיעורי תורה, ובלילות למד בלי סוף. תמיד למד ועזר. הוא אמנם קיבל חינוך ליטאי. הוא ממשפחת הגאון מוילנא, ואמא הרי ממשפחת חב"ד. אבא היה מקושר מאוד לרבי. כל מילה של הרבי היתה קודש קודשים ובכל דבר היה שואל את הרבי, אך כיוון שקיבל חינוך ליטאי לא היה הולך בעצמו להשפיע על אנשים,
לכן, כאשר יוסי נבון סיפר זאת אבא התחיל לבכות, הוציא את הבקבוק שקיבל מהרבי ושתה לחיים עם יוסי, והיתה התרגשות בבית.
יוסי המשיך ללמוד בישיבה והיה צריך להתחתן. לאמא היה חוש לשידוכים. היא שמעה בהשגחה פרטית על בחורה בעלת תשובה שרוצה להתחתן עם בחור דתי ואמרה – אולי זה מתאים ליוסי נבון. הבחורה, חומי נבון מצפת (כיום), ישבה עם אמא שלוש וחצי שעות, הן התיידדו וכך יצא השידוך לפועל. ברוך השם יוסי בנה בית קדוש וטהור.
הסיפור לא נגמר בזה. לאחותו של יוסי, עדנה, יש בן ובת. יום אחד הבת ליטל הסתכלה על דוד יוסי וראתה מה קורה שם בבית, וליבה נמשך. היא באה לאמא שלי בשבת וספרה לה איך לבה נמשך לחסידות. כבר רצתה ללכת אך אמא אמרה – את צריכה להישאר להבדלה. ליטל נשארה להבדלה ואמא ברכה אותה בכל הברכות ועודדה אותה. כך חזרה ליטל בתשובה, הגיעה ל'מכון אלטע' ולאור חיה ונהייתה חב"דניקית. גם היא הקימה כבר בית חסידי. גם אחיה של ליטל חזר בתשובה. היום הוא נשוי והם שומרים על קוצו של יוד. השלב האחרון היה שאמא שלהם, עדנה, אחותו של יוסי, חזרה בתשובה. הכשירה את המטבח עם הידורים, ותוך חודש שמרה את כל המצוות. השם יתן להם אך חסד תמיד.
אמא היתה אשת חינוך. קודם עבדה בבית ספר יסודי ואחר כך עבדה בחינוך מבוגרים וגם שם היתה פעילה נמרצת. לאמא היתה אישיות מאוד חמה, מאוד לבבית ומאוד חסידית. היא נתנה את עצמה לזולת במאור פנים ובסבר פנים יפות. היתה מאוד מאוד טובה גם למשפחה, לילדים, לנכדים ולנינים. אבא ז"ל נפטר לפני שש שנים, ואז שכנעתי את אמא לבוא אלי. היא חיה בביתי חמש וחצי שנים ונפטרה בי' בטבת בגיל 91.5. בשבעה, הנשמה שלה בבית וזו זכות גדולה לספר על המעשים הטובים שלה. אני לא יכולה להשלים עדיין עם מה שקרה. שיעמדו לה הזכויות שלה ושתחזור אלינו מהרה.
הזכות
"העובדה שהתגוררה עימנו בשנותיה האחרונות היוותה זכות עצומה עבורי. בהלוויה של אבא הבטחתי לו שאשמור על אמא והשתדלתי כמיטב יכולתי להיטיב עימה. לאחר שאבי נפטר, בעלי חשב מיד מעשית – איך לסדר לה מקום בביתנו – עם פרטיות – כדי שתרגיש בנוח אצלנו. ואכן, מיד סגרנו חצי מרפסת והכנו לה כל צרכיה כדי שתהיה לה פינה משלה עם כל הפרטיות.
חשבנו שהיא תבוא לכאן בשבתות באופן קבוע, אך היא לא רצתה לשמוע על הרעיון לעזוב את ביתה. אולם אט אט היא הגיעה לשבתות ולעיתים נסעתי אליה.
לאחר שנפלה בפעם הראשונה, התחננתי לפניה שתישאר לגור בביתנו. ואכן, היא הבינה את הצורך והתגוררה עימנו.
"בעלי נתן לה כבוד מלכים. למרות שהיה עסוק מאד, הוא היה מוצא כל יום מספר דקות לשבת איתה, מספר לה דברים ושואל כיצד היא מרגישה ומה קורה איתה.
"כשבעלי נפטר, היא בחושיה החדים תפסה מיד. אחי וגיסתי הגיעו אליה, והיא התפלאה ושאלה "מה פתאום הגעתם באמצע היום?" הם אמרו שהוא לא מרגיש טוב, ויש לו התקף לב. "ואיפה סימה?" היא שאלה. "כאן למטה", הם השיבו. ואז היא אמרה להם: "אל תגידו לי יותר שום דבר. אני מבינה הכל". אני עליתי לחדרה רק אחרי כמה שעות, כי פשוט לא הייתי מסוגלת לפגוש אותה…"
סימני פרידה
"אמא היתה צלולה לגמרי עד הרגע האחרון, ונפטרה בבית ממש במיתת נשיקה, היו דברים שהיא אמרה לאחרים אבל לא אמרה לי כי לא רצתה לצער אותי.
היא חשה שהיא הולכת להיפרד מהעולם וביקשה להיפרד מהילדים. כך למשל דיברה עם אחיינית שלי ואמרה לה: "יש לי משפחה נהדרת וכל כך יקרה; כל כך קשה להיפרד מהם". לי היא לא אמרה מילים כאלה, כי היתה מודעת לשברון לבבי ולא רצתה להוסיף לי צער".
לשאוב כוחות ולחזור לעבודה
הרבנית היא חלק בלתי נפרד מצוות ההדרכה והחינוך בסמינר "בית רבקה" ומעמידה דורות של בתים חסידיים באמצעות הדרכה חסידית של נערות וכלות.
"עבודתי בסמינר היא בשליחותו של הרבי ואני עושה כל מאמץ למלא אותה כראוי. כך חזרתי אחרי שבעלי נפטר, למרות הרגשתי אז שזה סוף העולם. וגם כעת, צער אחר צער בתוך פרק זמן קצר. אני אומרת להקב"ה שלא אשבר. המלחמה הפנימית היא קשה מאד. ואולם אני רואה גם את החסדים בתוך הגבורות. הנה למשל בשנה האחרונה, אחרי פטירתו של בעלי הרב, עשה ה' עמי חסד שנתן לי את אמא שלי שהייתה בביתי, והייתה לצידי כל הזמן. עכשיו בוודאי שזה יהיה הרבה יותר קשה".
"בעזרת השם אחזור לסמינר וגם לשאר הפעילויות, ואפילו לקחתי על עצמי תוספת פעילות. כמו כן אחזור ל'מבצעים' מדי יום ראשון כפי שהייתי נוהגת בעבר. ברוך השם, לאורך כל השבוע יש לי שיעורים, הוראה והדרכה.
"כמו כן פתחנו כעת לשכת ייעוץ לענייני הבית היהודי, כאן בלשכה שבה קיבל בעלי אנשים לאורך השנים. הייעוץ הזה יהיה לעילוי נשמתו".
לאורך השיחה שלנו, אני שומעת עד כמה הבית לא שקט. המולת נערים עולה מהחדר השני. מסתבר שבבית הרבנית נמצאים שלושה נכדים המתגוררים בחו"ל ולומדים בישיבה בלוד. הרבנית הפכה להיות אמא שלהם, מגהצת, מכבסת ודואגת לכל צרכיהם. בשבתות חופשה מהישיבה – הם אצלה.
מן ההר אל העם
"מהיכן את לוקחת את הכוח לתפקד כך" אני שואלת.
"מהרבי!" אומרת הרבנית בפסקנות. לאחר הרהור קצר היא מוסיפה: "אני שואלת את הרבי בכל עניין. הנה אתמול הייתה צריכה להיות אסיפה של הנהלת נשי חב"ד. כשהם טילפנו אלי ביום שלישי, אמרתי ש'זה עתה הגעתי מבית העלמין ואינני יודעת אפילו על מה אתן מדברות'… למען האמת, הרגשתי שאני לא יכולה ולא אלך לאסיפה, אבל המצפון שלי לא היה רגוע. כתבתי אפוא לרבי והתשובה שקיבלתי דיברה על כך שהעיסוק בעניינים הכלליים יביא את הטוב. הרבי הוסיף וכתב: שאנחנו מעצבות את הצד הרוחני של כפר חב"ד וזו זכות גדולה, והוא יזכיר את כולנו על הציון הקדוש וברכות לכל החברות.
"אתמול לאסיפה לקחתי איתי את ה'אגרות קודש' וקראתי את התשובה, וכולן היו בהלם.
"אחר כך הגב' שושנה רוטנברג הביאה לי כרטיס לערב של 'שפרה ופועה' וביקשה שאבוא לפתוח את הכנס. כל דבר כזה דורש התמודדות ותעצומות נפש גדולות. לא העליתי בדעתי לבוא, גם בגלל המוזיקה וגם בגלל הקושי הנפשי להגיע בצורה מכובדת למעמד כה מכובד – זה קשה. גם פה הרגשתי שבלי לקבל כוחות מהרבי, לא אוכל לצאת מהסבך, וכתבתי לרבי עד כמה זה קשה לי, והאם אני צריכה ללכת? בתשובה שקיבלתי, עסק הרבי בגודל עניין ההתוועדות, עד כמה גדולה זכותי להיות שותפה בה, וכמה העניין הזה מעניק שפע של ברכות"…
הרבנית מוסיפה לשתף מעומק לבה: "כתבתי לרבי עד כמה אני שבורה וכאובה, וכמה קשה לי ומה עוד אני צריכה לעשות כדי שיהיה טוב? זו שאלה לא פשוטה, והרבי ענה לי על העניינים הכלליים והעניינים הפרטיים שהם קשורים איש ברעהו, וכמה יותר שאעסוק בעניינים הכלליים, זה ישפיע על העניינים הפרטיים, ועל כל זאת להיעשות בשמחה.
נר, ועוד נר?
"זו תקופה מאד לא קלה. פתחתי את היום עם הרבה דמעות. אינני 'סופר–וומן'. אני עושה כל מאמץ. יכולתי להחליט שאני לוקחת חופש מהכל ו'מתכסה מעל הראש', אבל מה שעומד לנגד עיניי, זה מה שהרבי אמר, שהקב"ה נותן ניסיון לאדם בשביל שיעמוד בניסיון.
"אני זוכרת שחזרתי מהלוויה של אימי, וסידרתי לכולם מקומות ועברתי לראות אם הכל כיאות, וראיתי את הנר של בעלי, ופתאום נזכרתי שאני צריכה להדליק עוד נר… אין גבול לקושי. עוד לא גמרתי את השנה על בעלי, וכבר נר נוסף. הילדים והנכדים אומרים כולם: 'סבתא תהיי חזקה, אנחנו מסתכלים עלייך ורק את מחזקת אותנו', אני יודעת שאני חייבת להתגבר ומתפללת לגאולה וישועה תיכף ומיד ממש".
הרבי גם לא משאיר לנו אופציות להיות בעצב… אני מסכמת והרבנית מאששת: "לכן יש לנו רבי, כדי שנוכל לקבל הדרכה ועידוד".
"לקראת סוף ה'שנה' על בעלי, אחת מבנותיי הביעה את הקושי שלה לעומת הבנים – בעוד הם שומרים את הזיכרון באמצעות קדיש ושורה של מנהגי אבלות, הרי שלבנות יש "רק" את הנר הדולק. היא הוסיפה שיהיה לה קשה 'להיפרד' מהנר, כי זה הקשר היחיד שיש לה עם אבא. השבתי לה: 'לא צריכים לבקש מהקב"ה דברים כאלה. צריכים לדעת מה לבקש, צריכים לבקש משיח ולא לתת להקב"ה רעיונות על נרות'…"
אנחנו מצפים לאור הגדול אור שבעת הימים שיגיה עלינו בקרוב ויביא ישועה לכולנו, אמן כן יהי רצון.



טופס רישום למועמדת חדשה בקעמפ ע"ו (להורדה: לחצן ימני, שמירה בשם)
הן הגיעו לערב אישה ועוד אחת, אוסף של נשים ממקומות, גילאים וסגנונות מגוונים, ויצאו ממנו כמשפחה, משפחת 'הנשים מהשורה הראשונה' של ארגון נשי ובנות חב"ד. הערב הזה ליכד אותן יחד, בתחושת זכות מיוחדת, גאוות יחידה, אחווה משותפת של נשים שזכו להצטרף ולהוביל את התגשמות רצון הרבי.
היה זה ערב עוצמתי ומכובד. מעמד אירוע הפתיחה של 'הנשים מהשורה הראשונה' – חוג הידידות של ארגון נשי ובנות חב"ד, 'הקהל' מלווה מלכה, בביתה של גב' רחל בולטון, שפתחה את ליבה ואת ביתה למען הפעילות. השולחנות הערוכים בהידור מוקפד ובסגנון יוקרתי, השרו תחושה חגיגית שהשתלבה היטב עם חגיגיות לבבית וחמה, תחושת חג, בזכות להצטרף לקבוצה מיוחדת זו, להיות אחת מהנשים מהשורה הראשונה. העיצוב המכובד היווה שיקוף לתחושה העוצמתית של כבוד פנימי – חסידי: הכבוד לקחת חלק כשותפה אמתית בהגשמת הוראותיו של הרבי לנשי ובנות חב"ד.
לא היה זה ערב של נאומים, הדוברות כולן שיתפו את הנשים בדברים קצרים, חמים ומעומק הלב: גב' צפורה וישצקי יו"ר ארגון נשי ובנות חב"ד, גב' דבורה בוטמן יו"ר עמותת הארגון, גב' שיפי נפתלין הרוח החיה המרכזת את נשות השורה הראשונה, גב' רחל בולטון המארחת שנרתמה בכל מאודה למען חוג הידידות, גב' שרה זילברשטרום וגב' הינדה גערליצקי מהנהלת נשי חב"ד. לאורך הערב, חלחלה הבשורה הייחודית: משהו חדש מתחיל ונרקם – אין זה מפגש חד פעמי, כי אם התחלה של שיתוף פעולה הדדי. נשות השורה הראשונה כרתו ברית שותפות עם ארגון נשי ובנות חב"ד, הן זכו להכין כלי לברכה בתרומתן לארגון שהרבי יסד, ובכך מאפשרות את פיתוח ושדרוג הפעילות. בד בבד, הן בעלות זכות ראשונים להתעדכן בכל יוזמה ובכל פעילות של הארגון. הן נכנסו ל'מועדון' עם יוקרה רוחנית, והקשר הייחודי יישמר לאורך כל השנה בתוך קבוצת הידידות.
לאורך הערב הנעימה את האווירה הכנרית גב' ציונה מלול בפריטה אמנותית על מיתרי כינור.
בהתרגשות מיוחדת חתמו המשתתפות על פ"נ קבוצתי לרבי, מאת 'הנשים מהשורה הראשונה'. משחק היכרות חמים תרם רבות לגיבוש הקבוצה ולאווירה המלכדת והמשפחתית, ולסיום הערב הוגשה לכל אחת מתנה מרגשת וייחודית, סידור כרוך עור, עם שמה חרוט עליו, בשילוב בד קודש מהרבנית חיה מושקא. "עוז והדר לבושה" – מהרבנית חיה מושקא מקבלים כוחות להמשיך ולפעול בשליחות הרבי.
הערב הסתיים, אך הרושם החזק נותר בליבה של כל אחת מהמשתתפות. חמימות לבבית – משפחתית, גאוות יחידה על הזכות, אושר והודיה על השייכות – עוצמה שמלווה את 'נשות השורה הראשונה', המובילות את פעילות ארגון נשי ובנות חב"ד.
האירוע היווה את יריית הפתיחה לחוג הידידות, ששם לעצמו מטרה להרחיב את המעגלים, לשתף עוד ועוד נשים בזכות הייחודית, ולהגיע ל-300 נשים שיצטרפו, כ'נשים מהשורה הראשונה', כי "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו – ובזכותן ניגאל".
צילום: שמחה דיל











במקום הראשון – בית ספר חב"ד עמנואל
במקום השני – בית ספר חב"ד גילה ירושלים
במקום השלישי – בית ספר חב"ד תאילנד
בית ספר חב"ד עמנואל: כיתה ח הכינה מוצג של הולך חסיד אוכל חסיד … ההחלטה הטובה להראות דוגמא אישית ברחוב. במוצג רואים ילדה חסידית עם תסרוקת שאותה הכינו הבנות והילדה נמצאת בתוך חלון שקוף כמו הבקבוק השקוף בקטע היומי. ולידה יש מדף עם אוכל ונעלי בית לשינה . והיא כולה מוארת באור חסידי על ידי הנהגתה .
מוצג נוסף של כיתה ד כלי ריקן מחזיק. מלא אינו מחזיק. ההחלטה הטובה להתנהג בביטול כלפי הזולת ולהתחשב באחרים ובמאור פנים.
בתמונה רואים את בנות הכיתה באחדות
חברה נותנת לחברתה דבר מה. על הכלים כתוב משפטים של התנשאות ובכלי השני כתובים מילים שמבטאות ביטול.





ל6 חתיכות סלמון
5 כפות מיונז
3 כפות חרדל
מיץ מחצי לימון
כפית שום כתוש
חופן כוסברה קצוץ
קצת פפריקה מתוקה
אופן ההכנה:
מטבע לצדקה 🙂
לערבב את כל החומרים יחדיו, למרוח משני צידי הדג טוב טוב, לאפות בחום בינוני כחצי שעה.
טעים גם חם, וגם קר.. יוצא מעדן!