סוח

הרבי מליובאוויטש אומר בכמה וכמה הזדמנויות שיחות ומאמרים כי אנו, בני כל הדור הזה, בעצם גילגול נשמות של דור המדבר. כלומר, הדור שהיה במצריים, נגאל והוא בפתחה של גאולה- אז זה היה הכניסה לארץ והיום זו הגאולה הנצחית והאחרונה שאחריה אין שום גלות.
מדהים לראות כמה זה נכון וכמה דפוסים ומודלים חוזרים על עצמם, כאז- כן היום.

הפרשה היא פרשת בא מספרת על הסצינה האחרונה מול פרעה. הוא מסרב לשלוח את בני ישראל, חרף המכות שניתכות עליו ועל בני עמו בזו אחר זו. בשלב מסוים, ה' מכביד את ליבו והוא כבר לא יכול להפסיק גם אם רצה (וגם על כך יש שיחה מרתקת בפני עצמה) ואז, ממש לפני רגע יציאת מצריים הגורלי, מצווה משה את העם לעשות משהו מוזר:
לקחת כל משפחה, שה לביתה, לקשור אותו את המיטה, לשחוט אותו ברגע מסוים ובעזרת אגודת איזוב למרוח מדמו על המשקוף, וכשה' יכה בבכוריהם של מצריים, על בתי בני ישראל הוא "יפסח" (חג הפסח, מצלצל מוכר?)
מעבר לשאלה האם באמת הקב"ה לא ידע על איזה בתים לפסוח, נשאלת השאלה, למה שה דווקא?
התשובה לשתי השאלות היא אחת:
בשבילנו.

השה, היה האליל המרכזי והבולט ביותר במצריים. בבחינת "פרה קדושה" , ולא רחוק מזה. ודווקא בגלל זה ציווה ה' את משה לומר לבני ישראל לגשת ללב ליבה של העבודה הזרה במצרים, לעקוד אותה, לשחוט אותה ולמשוח מדמה על המשקוף. וכל זאת- לא במחשכים ובמסתרים אלא לעיניהם הכלות של המצרים.

"פרובוקציה מוגזמת" יצעקו הצועקים, ויש שיראו זאת כקאזוס בלי – עילה למלחמה
אלא, שהמצרים שתקו. יותר היה דחוף להם להציל את עצמם מאשר את את השה. המסר, היה מכוון בעיקר לעם ישראל עצמו. האם יש בכם האומץ לצאת נגד מי ששעבד אתכם שנים רבות כל כך, לקחת את הסמל, הדימוי היקר לו מכל, ולבטל אותו, ועוד לנגד עיניהם של המצרים?

האם יש בכם אמונה ללכת עד הסוף אחרי משה? אחרי ציווי השם?

האם אתם מוכנים לצאת סוף סוף מהגלות, מהשעבוד מהמחלוקות הפנימיות והחיצוניות מהעבודה הזרה ולעשות צעד רדיקלי, כדי לצאת לגאולה?
מדובר ברגע מכונן, לא פחות

ולמרות מורך הלב והפחד הטבעי, היהודים עמדו יפה במבחן. באומץ-לב קיימו את ההוראה ולא נמנעו מלספר למצרים על מטרתם ועל כוונתם לשחוט את הכבש לקרבן. ועל כך אומרים חז"ל, שבזכות תוקף אמונתם ומסירות-נפשם למלא את ציווי הבורא – זכו בני-ישראל להיגאל ממצרים.

אם כך, ובהתאם לנאמר לעיל, גם לנו יש את האומץ והיכולת לעשות בדיוק אותו דבר. הלא אנו גלגול של אותן נשמות

אך מה מוטל עלינו? אנו חיים בדור שבו קיים חופש פולחן, יהודים כבר לא נרצחים או נכלאים על רצונם לשמור שבת, לאכול כשר או לעשות ברית מילה. מהו האתגר הגדול ביותר של הדור הזה?
אומר הרבי: אהבת חינם.

בדור שבו כולם רוצים להיות צודקים בכל מחיר ולקבל הכי הרבה לייקים בפייסבוק, אהבת ישראל היא הדבר המסובך והקשה ביותר. אין הכוונה היא להתפשרות על עניין כלשהו בדברים של קדושה, תורה ומצוות- כדי למצוא חן. להיפך.

אלא המדובר הוא על היכולת להסתכל על יהודי בצורה רחבה יותר ולהבין את הקרבה אליו מעל ומעבר למחלוקות האישיות. וכך, "שוחטים" את היצר הרע של הדור, את עבודת האלילים של האגו ויוצאים לגאולה, תיכף ומיד- ממש!!!

"מדברים אמונה" – מדרשיית חב"ד אור יהודה פותחת בהצלחה אדירה סדרת סדנאות בנושא אמונה. אמש התאספו בנות לשיעור הפתיחה בנושא "מדברים אמונה" במדרשייה. בסיום השיעור נתנה אפשרות לבנות לכתוב לרבי באגרות קודש ולבקש את ברכתו הקדושה.
לפרטים על שיעורים ופעילויות במדרשייה:
שירה מרים 0532857708

מאת: קרן קפלן

גשם זלעפות ניתך משמיים. תחנה מרכזית. מונית שירות ישנה מקרטעת אל התחנה שם עולות למונית נוסעות. הוא כבר מכיר את הסוג חב"דניקיות משכונת חב"ד הקרובה. הן ישבו בפנים, מחכות לנוסעים נוספים שיגיעו ויוכלו לצאת לדרך, עד שהמכשיר התעורר לחיים…

דיני שמעה את צלצול הטלפון מהדהד בבית. נזכרת בימים בהם הטלפון טמן בחובו הפתעות בלתי נדלות — חברות עם פטפוטים קסומים, לדוגמא. כיום מי שמחפש אותה ימצא אותה מהר מאוד בפלאפון והטלפון חדל מזמן לעניין אותה. אמא משיבה, מנמיכה טון. מנסה להשמע דיסקרטית ואמינה, מעונינת אך בוחנת. שדכנית על הקו, אלא מה? דיני קברה עצמה עמוק יותר במערכים שלה למחר. לא לשמוע, לא לחשוב ובוודאי ובוודאי שלא להרגיש.

"כן, היא כבר כמעט מסיימת סמינר. עובדת כגננת ביישוב קטן. אה, לא…" כך אמא מנסה להזרים לתוך השפורפרת את המידע החיוני ובו בזמן לשאוב מידע חיוני לא פחות על המועמד העתידי. של אחותה חייקי, כמובן. אחותה הקטנה יש לציין. שגם היא וגם אחיה זלמי עקפו אותה בכובד ראש ושפה רפה. חזרה למערכים. ביקורה הקרוב של המפקחת גרם לה לארגן ולתייק הכל מחדש. ולהתנדב ולקחת חלק ולהתמסר. העיקר לא לשמוע את ההצעות לחייקי. לא עכשיו כשזרם ההצעות הדליל שלה הפך לטפטוף של ברז מקולקל. פחחח.

יומיים חלפו ויום שישי הגיע. גיסתה רותי התקשרה, מתענינת בעדינות בשלומה ומספרת לה על החוכמות של התאומים שכבר יודעים לומר "רעבע". "היית מאמינה?" שאלה רותי, אגב לישת חלות לסעודה. "הזמנו את הזוג פה ממול". שיתפה את הגיסה. "הם אף פעם לא ראו סעודת שבת, ככה סיפרה לי רקפת". סיכמה רותי אגב סיפורים על הדגים והסלטים ועל התאומים המתוקים. פתאום, כשניתקה, הרגישה דיני כל כך חזק כמה רוצה גם היא, להיות שליחה ולארח, ללטף תינוקות פעוטים וללחוש להם פסוקים לתוך האוזן.

כל כך היתה רוצה להיות שם. עכשיו.

שם היא בעצם אמורה להיות, לא?!

בום. הילקוט של שלומיק נזרק בסלון ואמא סימה הזדעקה מן המטבח. ברכת השלום שלה נבלעה בהמולת הכניסה של שלומיק לבית, כי כששלומיק נכנס הביתה, כל הכיתה נכנסת יחד איתו — לפחות מבחינת הרעש. סימה עדיין מנסה להיות מה שהיא חושבת שצריך. לראות רק את שלומיק ולאהוב. "מאוד לאהוב, יחד עם גבולות — אמא סימה". מזכיר לה אותו קול אלמוני.

אבל שלומיק לא נתן לה הרבה שהות להרהורים. מאתגר קוראים לזה היום. מ א ו ד מאתגר. "יש לי גם הערה ביומן". אמר בספק כעס, ספק תיסכול. הניסוח ביומן היה רגיל, כמעט שבועי: "בנכם לא…"  או שבנכם דווקא כן.. ולכן עליו לכתוב… או לא לכתוב…". "ומה יש לארוחת צהריים?" התעניין. מושקי וציפי שתקו יחד רק עוקבות אחרי האח הגדול והכעוס שחזר מבית הספר מלא מלא מלא בכעס. כמו בקבוק קוקה קולה שנוער חזק. לאחר ארוחת צהריים ישבה מושקי, בטעות גמורה, על הפנקס הסודי של שלומיק. דבר שהוליד התרחשות שלימה מלווה במריבה כמעט אלימה וסוערת במיוחד. דובי התינוק עקב אחרי כל ההתרחשות מרצפת הסלון עד שסימה החליטה להעביר אותו לנקודת תצפית בטוחה יותר.

טלפון. סימה מציצה אל הצג, יודעת שלאף אחד היא לא מתכוונת להרים עכשיו. לאף אחד. היא הרימה. הפסיכולוג המאבחן היה על הקו. עוד שאלון שצריך למלא. ביקש בקולו השליו. באורח פלא נרגע שלומיק לפתע וכעת היה כזה מתחשב ועדין, כאילו רוח הסערה חלפה עברה לה ואפילו משל לא היתה.

סימה הורידה את כולם למטה, אל גן המשחקים. שלומיק פורק מרץ בריא, הבנות נהנות מהאוויר הצח ודובי מתנדנד וצוחק בקול פעמונים. ממש בנדנדה לידה נדנדה שטערני השכנה את התינוק שלה. הבן שלה, שבדיוק בכיתה של שלומיק לא נראה למלוא האופק. "איפה לוי?" התעניין החבר הנאמן, שטערני קימטה מצח. "העדיף להשאר בבית, המבצע לימוד בעל פה כל כך תפס אותו. הוא פשוט לומד פרק אחרי פרק". סימה העדיפה משום מה למלמל משהו בנימוס וללוות את דובי למגלשה.

מבצע לימוד בעל פה? שלומיק שלה לא מסוגל לפתוח ספר אחר הצהריים. לימוד בעל פה רחוק ממנו כל כך. הם עדיין אוחזים הרבה–הרבה קודם ומשקיעים אינסוף מאמצים וזמן וכוחות ומחשבה. דובי ניסה לייצב את צעדי התינוק שלו על המגלשה הקטנה. הם משתדלים כל כך. כמה מאמצים הם משקיעים בשלומיק ובכל התקדמות? מישהו מעריך את זה בכלל? ולרגע, רק לשניה, חשבה איזה יופי זה היה יכול להיות אם גם הבן שלה היה כזה 'בולע משניות' לתאבון.

כך זה אמור להיות בעצם. לא?!

פייגי ידעה שהיא חייבת להגיע בזמן. פשוט חייבת. מחוגי השעון ניהלו איתה כרגיל, תחרות לא הוגנת. הרי כשמתחילים להתארגן זמן מועט כל כך לפני היציאה ולא מבררים כיצד בדיוק להגיע, המשוואה ברורה: איקס שווה איחור.

"שלום לך פייגי". פתחה מנהלת בית הספר מודדת אותה במבטה מלמעלה עד למטה. "ספרי לי על עצמך" ביקשה בקול לא מתעניין. המשך הראיון ביסס את השערתה של פייגי שהכל היה למען הנימוס הטוב. גם לכאן כנראה לא תתקבל לעבוד כמורה. אולי כי היא מאחרת לכל מקום ואולי סתם כי לא מצאה חן בעיני המנהלת. מי יודע?

"אז תהיי כאן בשמונה, כן?" שאלה ביקשה אחותה הגדולה. פייגי הסכימה בשמחה לשמרטף על אחייניה האהובים. אבל בשמונה, היא הייתה אי שם מחכה לרכבת אחרי שהפסידה את הקודמת. אחותה הגדולה לא תכעס אלא רק תמהר לסיים להתארגן ותקווה שתספיק את ה"ריקודים השניים" בחתונה של חברתה הטובה וש"מענדי לא יבכה כי הוא אכל לפני שעה, כשחשבתי שתגיעי".

ופייגי המשיכה לאחר. לנוכחות בסמינר, לטיסה שכמעט הפסידה ואפילו לפגישה עם זלמי שבעקבותיה נערכה חתונה — שהתחילה אף היא באיחור, כשחופת תרוצים פרושה מעל הכלה, מוסיפה לה הילה אופיינית כל כך.

לא פעם ולא פעמיים הרהרה בגיסתה דבורי. דבורי לא פדנטית מוגזמת אבל היא מכבדת וממקום של כבוד ושל שמירת זמנים חסידית; היא תמיד מגיעה בזמן. אחחחח, חשבה לה פייגי, בעיצומה של נהיגה מואצת בדרך לאיחור נוסף, לו הייתי כמו דבורי שמצליחה להעריך את הזמן נכון ולהגיע. בדיוק. בלי להתאמץ.

וכך זה אמור להיות בעצם, נכון?!

מושקי עמדה מול ארון הבגדים הרחב שנפרש על קיר שלם. התאימה חצאית לעליונית, אביזרים מושלמים העשירו את ההופעה. בחרה תיק תואם. סידרה את הפאה, התאפרה שעה ארוכה. כעת היא מוכנה לצאת. טיפ, טופ. הכל נראה מושלם.

את הדרך לעבודה גמאה בצעדים נמרצים, אולי בזכות ההליכות הקבועות למען תשיל מעליה קלוריות בלתי נראות… ואולי בגלל הדבקות בהליכה המהירה של כולם מסביבה — לרוץ, להתקדם, להצליח, להרוויח.

נכנסה אל המשרד, הדליקה מיזוג ואורות. התיישבה באנחה בכיסא והחלה לעבוד. את השעות האלה של הבוקר כשהיום צח ורענן כמוה, היא הכי אוהבת. לגימה מהקפה אגב הקלדות, קימוט מצח. היא לא עושה את מלאכתה כלאחר יד. הו לא, היא אוהבת שלימות ואחרי כמה שעות מושלמות כאלה היא כבר עייפה. ההפסקה הגיעה והיא יצאה אל הלובי. הלובי שממוקם באמצע קניון הומה היה מלא באנשים. בניגוד מושלם לאנשי הבוקר הממהרים לעבודה הרי שאנשי הקניון מהלכים בנחת מחנות לחנות, ממשרד למשרד. "נרות שבת?" שמעה קול ביישני מאחוריה. קול ביישני מוכר, היא חייבת לציין, מסתובבת מיידית. "רבקי?" רבקי עמדה שם, עם שקית נרות בידיה וצבע אדום אש על לחייה, כי מולה עמדה לא פחות ולא יותר מאשר בת דודתה הבכורה מושקי. מאחורה היא לא ראתה את הפאה, ולא את הפנים. ומה לעשות? כמה שזה עצוב, הסבירה לעצמה רבקי אחר כך. היא פשוט נראתה עוד עובדת משרד שאולי לא מדליקה נרות שבת ובדיוק יצאה להתאוורר.

ומושקי?

בדרך הביתה חשבה לעצמה מושקי שבאמת חבל. חבל שהיא לא כמו אמא של רבקי שבכלל לא קשה לה הצניעות והיא עונדת אותה כמו תכשיט נאה. אורך הפאה והחצאית, החולצה והנעליים, הכל מתמזג בהרמוניה מופלאה לנחת הרבי. והיא לא נלחמת על זה בכלל! המשיכה מושקי לחשוב על הבושה והכי גרוע — על זה שרבקי צודקת, זה באמת לא היה באשמתה. אחחחח, הלוואי והייתי כמו אמא של רבקי שלא נאבקת על כל סנטימטר בחצאית ובפאה… הלוואי.

והרי, זה מה שאמור להיות. למען האמת… לא?!

הן ישבו יחד, מונית השרות הולכת ומתמלאת. הנהג מתקשר במכשיר המצפצף ללא סוף. "כן, קובי… יוצא. עבור".

דיני, סימה, פייגי ומושקי ישבו להן במונית. דיני מסיימת 'לסגור' על מסלול מתאים לטיול השנתי של הכיתות הגבוהות. "מסלול עם מים, כן עדיף עם מים". ואמא שלה בממתינה, כנראה רוצה לדעת באיזה צבע לסגור על השמלות לחתונה של חייקי. סימה מנסה לומר חת"ת והנה טלפון מהבית, אלא מה? שוב מריבה פרצה. היא כבר מכירה את התסריט בעל פה… שלומיק, כעוס כולו, נשמע ברקע. דומיננטי. מאוד דומיננטי. פייגי, באיחור כמובן, לחוצה כולה. היא קבעה עם חברות. כולן כבר הגיעו ורק היא כאן תקועה. רבע שעה אחרי הזמן ומושקי שהחליטה ללכת לקנות חצאית אחת קצת יותר צנועה. ורק אחת, שלא תחשבו…

המכשיר של הנהג שוב התעורר לחיים. "אבל אתה כבר משובץ! אתה לא יכול לשנות מסלול". הוא רוגז על הקולגה שלו, אי שם במונית אחרת. "מה זאת אומרת, זה לא רווחי? ממתי א ת ה מחליט מה רווחי ומה לא, נשמה. אתה נוהג לאן שאומרים לך. את החשבונות האלה מי ישתבץ איפה, מה התפקיד של מי תשאיר לבעל הבית. אתה פשוט תיסע".

וישבו שם דיני וסימה, פייגי ומושקי שרוצות לפעמים להתחיל את הנסיעה ממקום אחר, שנראה להן כל כך רווחי ואם הן רק יהיו שם, במסלול השני, הכל יהיה טוב יותר. וגם לרבי יהיה יותר נחת. לא?

אבל יורם הנהג מתעקש.

"מותק, אני לא מדבר פעמיים. זה הקו שלך. ככה קבעו לך, אז פשוט תשים מוזיקה ותיסע".

לגאולה.

רחל, גולשת קבועה באתר שלחה אלינו מתכון מצוין לחלות מתוקות וריחניות מקמח מלא וכתבה:

את המדור הנפלא של חיה אביטל לא ניתן להחליף, אך כדי לשמור על השגרה, עד שחיה תחזור מחופשת הלידה, החלטתי להיות יוזמתית ולשלוח מתכונים מוצלחים עבור אלפי הגולשות המצפות למתכון השבועי.

חיה – מזל טוב!

את המתכון הזה הכרתי לראשונה מספר חודשים לאחר חתונתי, כאשר החלטתי לערוך שבת ראשונה יחד עם בעלי. למען האמת גם לפני השבת הזו הכנתי לחמניות ולחמים ביתיים (מקמח מלא כמובן) אך התוצאה לא היתה משביעת רצון בעיני. עד שהגעתי למתכון הזה ועם קצת שדרוגים הגעתי לתוצאה משגעת. מתכון שמתחסל עד תום! גם אם מדובר ב2 סועדים. מניסיון!

מאז ועד היום הספקתי להכין אותו אולי מאות פעמים, לאירועים, משלוחי מנות, שבתות, וגם סתם בשביל שישב בפריזר ויהיה אפשר להוציא במידת הצורך. והמחמאות לא פוסקות מלהגיע.

בקיצור, מתכון ששווה לנסות.

ואגב – לא לקחתי את המדור על עצמי באופן רשמי (ואין לי שמץ מתי חיה אביטל מתכננת לחזור), לפיכך – כל גולשת (עם אהבת ישראל) שיש לה מתכון מוצלח (חייב להיות מוצלח! כדי לא להרוס את המדור האיכותי) שתשלח למערכת לתועלת כולנו – [email protected] ומי שפוחדת מכתיבת הטקסט שלפני המתכון, אל תדאגו 🙂 תגבבו משהו קצר והעורכת תטפל בכל השאר.. (הבנתי ממנה שזה בסדר..)

למתכון: 

מטבע לצדקה

1 ק"ג קמח מלא (או רגיל)

2 כפות שמרים יבשים

1 כף מלח

1 כוס סוכר

1 כוס שמן

2 וחצי כוסות מים פושרים

3 ביצים קטנות

ללוש 10 דקות. להתפיח שעה (או לילה במקרר), לקלוע חלות/לחמניות בכל צורה, ולתת התפחה נוספת של 20 דקות. למרוח ביצה מעורבבת עם טיפונת קפה נמס*, ולפזר מעל שומשום, שיבולת שועל, זעתר וכו'.

לאפות בחום 180 מעלות למשך עשרים דקות בערך.

* לגבי הקפה נמס – א. זה נותן לחלה צבע שחום ויפה. ב. כדאי למהול אותו בטיפה אחת (כפשוטו) של מים ואז לערבב בביצה ג. למרות החשש, הטעם של הקפה לא מורגש כלל

מספרת אחת השליחות מצפון הארץ:

אתמול היינו בחתונה ממש מרגשת של זוג מקורבים ממקסיקו, שאנו שומרים איתם על קשר חזק.

הזוג בקשר כבר זמן ארוך, אך התקשו לקבל החלטה האם להתחתן. באחת הפעמים שישבנו איתם, הצעתי לבעלי שאולי ניתן להם דולר שהתקבל מידו הקדושה של הרבי מלך המשיח, על מנת לתת להם כח להחליט את ההחלטה החשובה – להתחתן ולחיות על פי תורה.

התלבטנו רבות מכיון שהיה קשה לנו להעניק ככה דולר, אז החלטנו לתת להם אותו בתור דולר זמני עד שיחליטו להנשא אחד לשני.

הם מאוד התרגשו אך ההחלטה בוששה מלהגיע.

בתשרי שנה שעברה בעלי ניגש אל הרב קותי ראפ ע"ה, וסיפר לו על המקורבים והקושי שלהם ועל כך שהוא רוצה שיהיה להם דולר משלהם. הרב ראפ אמר שהוא כבר לא נותן דולרים אבל אם מדובר על חתונה ועל חיים יהודיים, הוא מסכים לתת בתנאי שניתן להם את הדולר אך ורק ביום החתונה.

ספרנו להם על ההסכם עם הרב ראפ, ולאחר מספר חודשים, הם קבעו תאריך לחתונה בשעה טובה ומוצלחת.

כאמור, החתונה התקיימה אתמול, השתתפנו בחופה המרגשת כאשר ניגון ארבע בבות מתנגן, והבאנו להם את המתנה המיוחדת מהרב קותי ראפ ע"ה – דולר מהרבי מלך המשיח עם הקדשה ומסגרת. החתן הוציא מכיסו את הדולר הזמני שהענקנו להם והחזיר אותו לבעלי.

בעלי קיבל את הדולר והסתכל על התאריך של הדולר (הזמני) ונפעם… על הדולר הופיע: ב' שבט. התאריך של היום, ליל החתונה.

מכירה את הימים שאת הולכת לעבודה או יוצאת לאירוע וכולם מחמיאים לך?!
וואו את נראית נפלא!
הפנים שלך כל כך מאירות! יש לך אור בפנים!

מסתבר שבאותו יום קלעת בול ולבשת בגד בצבע שנותן לך אור, חיות ומחמיא לך מאוד לעור הפנים.

איך תדעי איזה צבעים מחמיאים לך? ואם את אוהבת צבע שלא מחמיא לך? האם יש לזה פתרון?

כאשר את מגבשת סגנון אישי צבע הוא אחד הדברים הכי חשובים במהלך.

ראשית, חשוב שתדעי שכל הצבעים מתאימים לכולם! אך לא כל הגוונים.
אמנם אבחון צבע מלא עושים אצל סטייליסטית מקצועית.
אך אני אתן לך כמה טכניקות שתוכלי לבדוק בבית מהם הצבעים שלך:

1. קחי 2 בדים אחד בצבע כסף והשני בד בצבע זהב (אפשר גם בדים בצבע צהוב וכחול)
2. במידה ואין לך את יכולה להשתמש בתכשיטים דומיננטים בצבעים הנ"ל.
3.עמדי מול המראה
4. הניחי את הבד הזהב על הצוואר מתחת לפנים
5. כעת הביטי במראה
6. הניחי את הבד הכסוף על הצוואר
7. הביטי שוב במראה

מיד תבחיני איזה צבע מחמיא לך יותר ונותן לך יותר אור וחיות. איזה צבע מדגיש את שפתיך, ונותן לעיניך מראה זוהר ובוהק יותר.
אם הצבע הזהב מחמיא לך יותר לפנים הווי אומר שצבעים חמים זה הצבעים שלך.

אם הצבע הכסוף מחמיא לך יותר הווי אומר שצבעים קרים מתאימים לך יותר.
אם את לא בטוחה הניחי את הבד שוב ושוב לסירוגין עד שתגיעי להבנה ברורה יותר.

אם בכל זאת לא ברור לך איזה צבע מחמיא לך יותר, דעי שיש אנשים שצבעים חמים וגם צבעים קרים מתאימים להם.

קדימה, אתן מוזמנות לעשות את הטסט בבית ולספר לי מה גיליתן..

בטור הבא נעמיק יותר על צבעים חמים וקרים
תבואי יהיה צבעוני…

ואם הגעת עד כאן, אני אשמח מאוד לשמוע ממך מה דעתך? ואם יש לך שאלות את יותר ממוזמנת לפנות אלי במייל ואשמח לענות לך על כך שאלה.

נ.ב שימי לב
בקרוב מאוד כל גולשות אתר נשי חב"ד יוכלו לקבל בונוס מיוחד לתיבת המייל שלהן.
מדריך מיוחד "סודות מתוך תיק האיפור של דבורה לאה"
על מנת לקבל את המתנה השווה ישירות לתיבת המייל שלך
שלחי לי אימייל בו תכתבי: "גם אני רוצה לקבל את המתנה ממך"
שלחי עכשו ל: [email protected]

באהבה,
דבורה לאה

תלמידת תיכון/סמינר? 

תעדי את פעילות המבצע בבית ספרך ושלחי אלינו:

[email protected]

קוזומל אי קאריבי במקסיקו, מתחיל כאן החורף שיותר מזכיר את הקיץ בישראל… נפתחת לה חופשה בת שלושה שבועות – 13 ילדים יהודים מקסימים יוצאים לחופש מהבתי ספר והגנים המקסיקנים, אין פה בי״ס יהודי…

כבכל שנה גם השנה התארגנו שליחות חב"ד בארה"ק