בס"ד

"אני לא מפחדת מאתגרים", אמרתי לעצמי.

"אסור לפחד מאתגרים", ניסיתי לשכנע את עצמי.

זה לא ממש עבד. ניסיתי שוב – הידיים עייפות, השעה מאוחרת והגוף כל כך עייף. "תמשיכי הלאה"- אוף.. הקול הזה שוב!

הבטתי לרבי בעיניים – והמשכתי הלאה לתרגיל הבא…

לעיתים קרובות מה שנותן לנו כח להמשיך זה רק חיוך קטן. זכרון חיובי והבטחה נצחית שהכל יהיה בסדר! אני לפעמים מדמיינת שאני בסרט נצחי- סרט כזה שהמצלמה עובדת ללא הפסק ואין לאן לברוח כי את ה"כוכבת" הראשית! ניסיתן את זה פעם??

בפרשת וארא נראה לכאורה שהכל מתוכנן מראש. הקב"ה מזכיר בתחילת הפרשה את העובדה שהוא לבסוף יגאל אותם ממצריים "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב " אך שמשה מעביר לעם את ההבטחה הם שקועים יותר מדי בסבלם ומתעלמים "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

לעיתים קרובות שאדם חווה חוייה מכאיבה, כזאת שמשאירה זכרון נצחי ומשפיעה על חיינו באופן משמעותי-הוא מתעלם מהסביבה,מהאנשים,מהמחוייבויות היומיומיות. הכאב והחוייה הגופנית כל כך קשים מנשוא שהמוח מעדיף פשוט להדוף הכל החוצה ולהכניס את חויית הכאב פנימה. זה דבר טבעי ולעיתים לוקח זמן מסויים להקל ולעקל את השינוי שאחרי. לחלקנו זה יכול לקחת שעה או שעתיים, לחלק יום או יומיים ולחלק אפילו מספר שנים.

אני מתעמקת שוב ורואה דרך הפרשה את הזמן שבו אנו חיים. מציאות לא פשוטה של בלבול, פחד ללכת ברחובות, פיגועים, מחלות וכו'- קוצר רוח ועבודה קשה! ומצד שני גאולה! שמחה, מסירות נפש, חזרה בתשובה ורצון להיות קרוב להשם יותר מתמיד…

ארץ מצריים הייתה קיימת "בסרט היהודי" מאז ומתמיד. השאלה הנשאלת היא כיצד לביים? מאיזה זווית לצלם? מהחיובית? מהפחות חיובית? מרחוק? או שמא עדיף להתקרב? מי הן הדמויות שתתככבנה? איך הם יראו? האם הסרט יהיה' קצר? או נצחי? האם המסר ברור מספיק או צריך חידוד תמידי?

הרבי בשיחת כ"ח טבת חלק א' אומר: "תוכן (התחלת)הפרשה הוא ע"ד מעלת בנ"י שיתגלה אצלם שם הוי' שלא נתגלה להאבות.."

אם אנחנו במעלה כזו גבוהה אז הברכה בוודאי קיימת! והגאולה באמת כבר כאן! תנחומים שכאלה מהרבי מחזקים אותנו ואמורים לתת כח אדיר בזמנים מיוחדים שכאלה.

אני שולחת תנחומים למשפחת שחר מצפת שאיבדו השבוע אמם הצדקנית, ולכל המשפחות שחוות את חווית הגלות.

מנסה להכניס את ה"אלף" למקום האמיתי בתוך גלות שכזאת….

–

לעילוי נשמת האישה היקרה מרת מלכה חנה בת ראובן שחר ע"ה

אלפיי נשים ובנות מרחבי הארץ ישתתפו בכנס המרכזי של המרכז העולמי לאשה היהודיה – אור חיה. הכנס יערך השנה בסימן 'בכוחך' – לכבוד כח שנים להסתלקות הרבנית חי' מושקא, אשת כ"ק אדמו"ר מה"מ.

מהנהלת 'אור חיה' נמסר שהכנס יערך גם השנה במרכז הקונגרסים בנייני האומה, ירושלים.

ב'אור חיה' עמלים על הפקה מושלמת באיכות התוכניות שצפויה להתפרסם בקרוב.

הכינוס יערך ביום ראשון, אור לכ"ב שבט (31.1.16).

על תוכן הכינוס, עמל צוות בהפקתו של מיכאל כפלין הפקות, שבשיתוף פעולה מלא עם הצוות של אור חיה יעבירו אירוע שיקיף תחומים רבים בפעילותם ושליחותם של נשות ובנות ישראל.

כרטיסים במחיר מסובסד ניתן להשיג החל משבוע הבא במשרדי המרכז העולמי לאשה היהודיה 'אור חיה' – ובקניה באתר בימות.

בצער רב התקבלה הבשורה המרה על פטירתה בטרם עת של מרת מלכה חנה שחר ע"ה מצפת לאחר שהזדככה ביסורים קשים.

הותירה אחריה את – יבדלחט"א – בעלה הרב חנוך, וילדיה: גב' שרה בלוי, ר' יוסי, גב' רבקה אפרתי, ר' דובער, רחלי, דבורהל'ה והינדי.

הלווייתה תצא בשעה שבע מבית הכנסת המרכזי 'היכל לוי יצחק' לבית העלמין החדש בצפת.

ויה"ר שתיכף ומיד יקויים הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והיא בתוכם.

קר. גשם. אין גשם. מתקררים.  מצטננים.  שיעולים ונזלת.  בקיצור לא נחמד..  ואם את גם אמא,  לא תמיד יש לך את האפשרות לנוח בכלל..

אז מה עושים? קודם כל אין מה לעשות..  זה חלק מחווית החורף. זה גם דרך של הגוף להתנקות או להגיד: "עד כאן! אני צריך קצת מנוחה".  תה, ומרק חם והרבה מנוחה זה מה שבעיקר עוזר. הומאופתיה, דיקור ועוד כל מיני שיטות אלטרנטיביות יכולות לעזור בצורה משמעותית.

מה שכן, אם מרגישים שמתקררים יותר מדי פעמים, זה אולי הזמן לעשות קצת בדק בית. כמה מערכת החיסון שלנו חזקה (ולא, זה לא קשור לחיסונים). מה אנחנו אוכלים ביום יום, כמה התעמלות עושים ואם בכלל, כמות ואיכות המים ששותים וכמה אנחנו בסטרס (לחץ). בגדול אלו המרכיבים העיקריים לבריאות נכונה. אז אולי זה הזמן לקחת את עצמינו בידיים. להכניס לנו ולילדים תזונה יותר מחזקת ומאוזנת. תפריט עשיר של פירות וירקות. פחות סוכרים וג'אנק. וכמובן להתפלל שתמיד נהיה בריאים.

אחת הבעיות המטרידות היא הליחה והשיעול שבעקבותיה. דרך מצוינת למנוע זאת, היא להוריד מוצרי חלב מהתפריט. או לפחות בתקופה שמקוררים. אז מה אוכלים במקום? קודם כל לא באמת חייבים במקום. אצלינו בבית אין חלבי בכלל (למעט הזדמנויות נדירות) ואנחנו לא מרגישים חוסר. הקב"ה ברא כל כך הרבה מאכלים טעימים ומזינים שבאמת אין צורך. למי שכן מרגישה צורך בתחליף או תוהה במה היא תגוון את הסנדוויצ'ים של הבוקר. מתכון מעולה לגבינת שקדים. עשירה בסידן (שנספג בצורה מעולה בגוף לעומת מוצרי החלב) ובעוד חומרים מזינים. וטעימה במיוחד. טעם השקדים הוא עדין ומעט מתקתק. ולכן היא תחליף מאוד קרוב לגבינה. ניתן למרוח אותה בסנוויץ', כמטבל לירקות חתוכים וכו.

בנוסף, צ'יפרתי אתכם בגבינת קשיו מעולה. ממליצה בחום. הילדים שלי מלקקים אותה בהנאה.

גבינת שקדים

200 גרם שקדים

כוס

חצי לימון סחוט

כף שמן זית

שן שום קטנה כתושה

חצי כפית מלח

אופן ההכנה:

משרים את השקדים במי ברז ל-6 שעות- לילה.  מסננים מהמים. מערים על השקדים מים רותחים. מחכים כמה דקות ומקלפים את הקליפה החומה (הקליפה אמורה לצאת בקלות. אם עדיין קשה לקלף, משאירים אותם עוד כמה דקות במים הרותחים)

טוחנים את השקדים (ללא המים) במעבד מזון עד לקבלת אבקה אחידה*

מוסיפים את המים בהדרגה.

מתבלים – לא חייבים לפי הכמויות המומלצות. כדאי להתחיל איתם, לטעום ולהוסיף לפי הטעם (בעיני הרבה לימון מאוד משדרג)

שומרים בקירור שבוע (אולי קצת יותר)

הארות חשובות:

* חשוב להשתמש במעבד מזון טוב על מנת להשיג מרקם כמה שיותר חלק. אם המעבד מזון שלכם טוב אבל לא מספיק חזק (כמו אצלי) אני ממליצה לטחון את השקדים במעבד מזון עד לקבלת מרקם כמה שיותר פירורי – אבקתי (כדאי לעצור מדי פעם, "לנקות" את הדפנות ולהמשיך לטחון). ואח"כ להעביר לבלנדר עם המים (בהדרגה) והתיבול למרקם הסופי.

יתכן והמרקם לא יצא חלק לגמרי אלא מעט פירורי. אבל זה עדיין טעים מאוד.

ניתן להוסיף עשבי תיבול כמו שמיר או בצל ירוק. אפשר גם זיתים או להוסיף זעתר ושמן זית מלמעלה כמו לבנה.

גבינת קשיו

הקשיו הוא אגוז שומני מאוד. מלא בחלבון. וגבינה ממנו תצא שמנה וטעימה מאוד. הטעם שלו מתקתק ועדין ומתאים להכנת שמנת פרווה בריאה להעשרת והסמכת תבשילים שונים.

גבינת קשיו

כוס אגוזי קשיו טבעי (לא קלוי) מושרים ל-6 שעות- לילה.

טוחנים בבלנדר חזק עם מעט מים

מתבלים לפי הטעם: מלח, שמן זית, לימון, שום, עשבי תיבול.

לגיוון: ניתן להכין ממרח מתוק. לערבב את הגבינה עם דבש או מייפל, קצת וניל ואפילו מעט קקאו ותמרים לממרח שוקולד בריא.

שמנת קשיו

טוחנים בבלנדר קשיו ביחס של 1 כוס קשיו על 1.5 כוס מים. עד שמתקבל מרקם חלק לגמרי.

חורף בריא לכולנו 🙂

מדוע משרים את האגוזים במים?

זהו בעצם תהליך טרום נביטה שעוזר לאגוז להתעכל בגוף בקלות יותר וכן, גם כמות הוויטמינים שהגוף יספוג תהיה גדולה יותר.

מבחינה טכנית: האגוזים מתרככים וניתן לטחון אותם ביתר קלות.

איפה אתם בשבת הבאה?

מלון רמדה היוקרתי בירושלים ממתין לכם.

כמו בכל שנה, והשנה, בעוצמה הייחודית של שנת הקהל, ניפגש לשבת גדושה שכל כולה- משיח.

בשבת פרשת וארא, אנשים, נשים וטף מתכנסים לשבת שלמה (אתם מוזמנים להקדים וליהנות מתוכנית ייחודית ביום חמישי. לפרטים לחצו כאן) ומרתקת.

הצצה לתוכניה מגלה את טובי המרצים והמשפיעים החב"דיים.

הרב זלמן נוטיק; הרב יצחק ערד, הרב זיו קצבי והרב שמעון ויצהנדלר הם רק חלק מאורחי השבת.

אורח הכבוד שבא היישר מאיטליה הינו הרב אליהו דוד בורנשטיין, שליח הרבי בבולוניה. הרב בורנשטיין ידוע כמרצה שפיו מפיק מרגליות. חסיד מקושר בכל רמ"ח ושס"ה שתענוג חסידי להאזין ולקבל ממנו.

גם החלק האומנותי לא מוזנח. השחקנים החסידיים ר' מיכאל וייגל ור' אבי קיפניס ילוו את סוף השבוע בהופעות, ביחד ולחוד. באגף הנשים מתוכננת הופעה של מקהלה ייחודית והתוועדות עם המשפיעה, הרבנית רחל הנדל מצפת.

על החלק הגשמי מנצח צוות מלון רמדה שעושה הכל כדי שחווית השבת תהיה מושלמת גם מהפן הזה.

השבת היא פעולה נמשכת… לתוך מוצאי השבת. בסעודת מלווה מלכה כיד המלך יהנו המשתתפים מתוכנית עמוסה ומרתקת במיוחד.

אז נפגשים יחד בשבת שכולה משיח- כי הקהל ומשיח- זה מה שמעניין את הרבי!

בעקבות המצב הבטחוני בארץ-הקודש ובעולם כולו, מגבירים במרכז ההפצה – 'ממש' – בארץ-הקודש, את מבצעי השמירה, הגנה והצלה לפי הוראותיו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. פעמים רבות הסביר הרבי בשיחותיו ומכתביו הק' אשר תוקף מבצעי המצוות בכוחם למגר אויב ומתנקם ולפעול תשועה והצלה לעולם כולו. דגש מיוחד מושם ב'ממש' על מבצע תפילין והדלקת נרות שבת וחג, כאשר המבצע מלווה בסבסוד מיוחד ע"י מספר חסידים אשר דברי הרבי יקרים לליבם.

לרגל המבצע הודפסו רבע מליון קופסאות נש"ק אשר חמישית מהם יחולקו בחינם לשלוחים ופעילות בארץ-הקודש כדי להגביר את השמירה וההגנה לכלל העולם. לפרטים נוספים והזמנות – משרדי 'ממש' 077.5123.770

במלאת 39 שנה להקמת ארגון 'שפרה ופועה' בכפר חב"ד – בהוראתו הישירה של הרבי ביום כשנת תשל"ז – נערך דינר חגיגי ומושקע בכפר חב"ד בהשתתפות מאות נשים. אירוע זה, הפך למסורת והוא מתקיים מידי שנה בסמוך לשבת פרשת שמות – פרשת המיילדות העבריות – "ותחיין את הילדים".

השנה היא השנה ה-39 לארגון אותו הקים הרבי, בעצם יום הכיפורים ה'תשל"ז, את קרא למזכירו האישי הרב חודוקוב, והורה לו על הקמת ארגון שידאג ליולדות, "מחיתול ועד עגלה", כדברי הרבי. גם את השם של האירגון קבע הרבי, שיהיה על שם המיילדות העבריות "שפרה ופועה". מאז, ועד היום, הארגון עלה והתפתח בצורה מרשימה שאין לה אח ורע, התומך מדי שנה באלפי יולדות. פעילותו כוללת הכנת ארוחות חמות ליולדות ולמשפחותיהן, שירותי שמרטפות בהתנדבות בבתיהן של היולדות, סיוע במשק הבית.

סניפי "שפרה ופועה" נוספים הוקמו ברחבי הארץ כשסניף כפר חב"ד משמש כסמל ודוגמה. במוצאי שבת קודש פרשת שמות, התכנסו מאות נשים לסעודת מלווה מלכה חגיגית שמטרתה לגייס תרומות ומתנדבות לארגון החשוב הזה שמחייה את היולדות וילדיהן כפי שנהגו המיילדות במצרים.

הנושא שעומד השנה במרכז ה"דינר", הוא עניין ה'הקהל' שהוא עניינה של השנה כולה. "הרה ויולדת יחדיו, קהל גדול ישובו הנה", אומר הנביא. והגמרא ששואלת "טף, למה באו? להביא שכר למביאיהם"… מזכירה לנו את השכר הגדול שממתין לאותן נשים שמקדישות את עצמן לעידוד היולדות והילודה.

הערב היווה הצדעה ותרומה לפעולות הארגון שהרבי הקים, והותיר רושם עז, נתינת כוח ועידוד, להמשך הפעילות הברוכה ביתר שאת.

הריון שביעי. כבר לא מתרגשים ואפילו כבר לא חוששים איך נסתדר עם עוד אחד…  רק דבר אחד ריגש אותי במקצת, הידיעה שלהורים שלי זהו הנכד ה–70 ב"ה, כן ירבו, ולי זה הילד השביעי… כך שכל המשפחה המורחבת חיכתה וציפתה ללידתו של הנכד ה–770…

הגיע רגע האמת, אור לט"ז סיון ה'תשע"ה, אני כבר מורגלת ומנוסה, ייקחו כמה שעות טובות עד הלידה, אין מה לרוץ לבית–הרפואה, כך שלמרות שהמרחק לכל בית יולדות זו שעה נסיעה ממקום מגוריי, אני לא ממהרת ומשתדלת לנצל את חוסר המנוחה שנכפה עלי, כדי לסדר ולתקתק את הבית ברגעים האחרונים שלפני הגאולה הפרטית שלי. שהרי כידוע אחרי לידה אין אפשרות להסתכל על הבית… השכבתי את הילדים והתחלתי לעבוד במרץ. חשבתי לעצמי, 'טוב ללדת מדי פעם ולו בשביל הסדר… לאחר מכן תאמר לי חמותי איזה 'בלבוסטע' אני ואיך הבית שלי "מסודר"…'

לידה קלה

בבוקר אירגנו את הילדים וסיפרנו להם לאן פנינו מועדות, הם היו בעננים מרוב התרגשות והלכו למקומות לימודיהם בשמחה ובטוב לבב. כבר לא יכולנו להתמהמה ויצאנו בהולים ל'לניאדו'. 'הפעם הגזמתי', חשבתי תוך כדי שאני מתפתלת מכאבים במכונית.

הגענו, בקושי עליתי למחלקת יולדות. נכנסתי לקבלה, ניסו לעכב אותי בשאלות מציקות כאלה ואחרות, אך לי כבר לא נותר כוח וזמן. התיק נותר בחוץ אצל בעלי ולא הספקתי לבקש שיביא לי את הדולר של הרבי ה'אגרות קודש' וכו', הם היו חסרים לי אבל לא היה לי כוח אפילו לדבר… תוך פחות משעה נולד תינוק, הלידה עברה בקלות רבה, יותר מכל הלידות בעבר! בעלי הגיע והיה נראה לו שהתינוק כחול. המיילדת לקחה את התינוק כדי לבדוק ומהר חזרה ואמרה שהכול בסדר. העבירו אותי לפרוזדור, שם שכבתי, החזקתי את התינוק ומשום מה לא התרגשתי, הייתי די אדישה למתנה שהופקדה בידי זה עתה ורגשותיי אלה היו זרים לי, בלידות אחרות הייתי בוכה מרוב שמחה ומודה לה' מכל הלב על הנס המופלא. ופה, שום כלום.

יולדת למאבק

בשלב מסוים, בעלי הגיע ושוב אמר שהתינוק נראה לו כחול, לקחו את התינוק, ואותי עיכבו עוד זמן מה עד שלקחו אותי למחלקה. ביציאתי ראיתי את המיילדת ופניה חמורות סבר, נזכרתי במה שאמרה לי אחותי ש"אם תחייכי לצוות הרפואי תזכי ביחס אנושי", לכן, חייכתי אליה והודיתי לה ביותר והיא נותרה רצינית. חשבתי, 'נו, עוד קלאפטע'…

העבירו אותי למחלקה החדשה, משום מה לא לחדר אלא לחדר המתנה. לא הבנתי מדוע, כעבור שעה בערך, ביקשתי שיביאו לי את התינוק, כמו תמיד אני רוצה גם הפעם, "ביות מלא". דחו אותי בקש, עד שהגיעה אחות ואמרה לי שהתינוק לא בסדר כל–כך ומטפלים בו ושלא אדאג… הייתי המומה, בעלי כבר נסע מזמן, לבד הייתי צריכה לחשוב מה אני עושה… הרגשתי איך שכל האדישות שליוותה אותי במהלך ההיריון והלידה מתפוגגת, כאילו קיבלתי זריקת אדרנלין; התמלאתי כוחות, קמתי, התלבשתי והלכתי למחלקה א', שם בפגיה הוא היה. הם היו המומים שהגעתי, כמה שעות אחרי לידה, כבר לבושה ומסתובבת. לא רצו שאראה אותו, הכניסוני לחדר, שם חיכיתי עד שהגיע הרופא ואמר שרופא לב מומחה בדרך והמצב חמור מאוד. ישבה שם פסיכולוגית שהציעה עזרה, הייתי המומה מכדי להיעזר באי מי.

חזרתי לחדר ההמתנה במחלקה החדשה ועוד לפני שהתקשרתי לבשר לבעלי, דבר ראשון רציתי לכתוב לרבי, טוב שהיה לי "אגרות קודש". כתבתי ושהרבי יסלח לי שאיני זוכרת במדויק את התשובה, אך אני זוכרת שהבנתי במה עלינו להתחזק, מיד התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו, כולל את תשובת הרבי. כמובן שהידיעה המדאיגה התפשטה במהירות אצל כל בני המשפחה וכולם החלו באמירת תהילים כמעט ללא הפסקה, דבר שעליו מגיעות להם תודות רבות.

אחרי שעתיים, בערך, אמרו לי שחייבים להעביר אותו ל'שניידר'. שאלו אותי האם אני רוצה להישאר ולהתאושש או להצטרף אליו באמבולנס, כמובן שרציתי לנסוע אתו. אחרי שעות וסחבת הצטרפתי לאמבולנס שלקח את תינוקי ל'שניידר' בתקווה להציל את חייו.

בדרך וגם כשהגענו לשם הייתי די אופטימית, האמנתי שהכול יסתדר ובעצם, למה לא? היינו לידו כמעט כל הזמן שמותר היה להיכנס לפגיה. הרופא שאמור היה לעשות את הניתוח ביום ראשון ישב אתנו כבר ביום חמישי והסביר את סוג הבעיה שעמה נולד התינוק, הוא אמר שהוא עשה כבר הרבה ניתוחים כאלה בעבר וכולם הצליחו ולכן, רוב הסיכויים שהניתוח יעבור בשלום והילד יהיה ילד בריא ושלם. חוץ מהיוהרה שנשמעה מדבריו, היה נראה שאכן מדובר ברופא מומחה ביותר. היינו רגועים יחסית וחיכינו כבר לניתוח שיפתור את הבעיה ולילדינו הקט תבוא הרווחה.

לשבת נסעתי הביתה, היה לי קשה להיות שם, רציתי לראות את ילדיי ולהיות איתם בזמן המתוח הזה שהיה קשה לכולנו. בזמן הדלקת נרות לא יכולתי לעצור את בכיי, ובזמן ה"שלום זכר" ובמשך השבת השתדלתי לפחות להראות כלפי חוץ שאני רגועה, אבל הלב בכה והיה מלא געגועים וחמלה לתינוק שלי שרחוק ממני וסובל כל–כך.

"אל נא תהי כמת"

נסעתי אליו במוצאי–שבת–קודש ובראשון בבוקר היה אמור להיות הניתוח. נפרדנו ממנו לפני שנכנס לחדר הניתוחים, וישבנו, יחד עם הוריי בחוץ והתחלנו להתפלל. כתבנו לרבי והתחננו שהניתוח יצליח. הרבי כתב מכתב אחד (תוכן מהזיכרון): בני–ישראל, רחמנים וגומלי חסדים עוד מאברהם אבינו אבל ביישנים אנחנו מזמן מתן–תורה, לכן, בושה היא טובה רק כאשר היא תואמת את התורה ואין להתבייש לפרסם עניני תורה ובפרט את מצוות טהרת המשפחה ורואים שבלעומת–זה לא מתביישים וגם בקדושה אין להתבייש וככל שמגבירים את פרסום המצווה זה ממילא מחליש את צד הקליפה… במכתב נוסף הרבי מדבר על ברית מילה… הבנו שנזכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה ושהכול יהיה בסדר.

הניתוח התארך למעלה מן המשוער, ניסינו להיכנס באמצע ולשאול מה קורה, אמרו לנו שהכול בסדר… אחרי 5 שעות בערך קראו לנו לחדר, שם התבשרנו שהניתוח לא הצליח מכיוון שהם חשבו שיש בעיה אחת ובעצם הבעיה הייתה הרבה יותר סבוכה והם ניסו שלוש פעמים ולא הצליחו, הילד נפטר… איני רוצה לתאר את תגובתי הסוערת. הלכתי שוב להיפרד ממנו, ושוב חבל להאריך בתיאורים, רק זאת אומר שכאשר חזרתי הביתה לא יכולתי לראות את הבובות של הילדים…

ביקשנו מה"חברא קדישא", אלו שמלים אותו לפני הקבורה, לתת לו את השם שניאור זלמן, את השם הזה חשבנו כבר קודם לתת לו. בנסיעה הביתה אמרתי לאמי, שתמכה בי כל הזמן, הרי זה מה שהיה כתוב בחת"ת של אתמול (בהעלותך): "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" — הרגשתי שלמרות "ויצעק משה אל ה' קל נא רפא נא לה" קרה מה שקרה.

הכוח להתמודד

חזרתי לילדיי אחרת, אני כבר לא אותה אחת. לא גמרתי לחבק אותם, הם היו נסערים ביותר ועמלתי רבות להרגיעם. הם ממש הרגישו ש'נאכל חצי בשרם'… פתאום כל המציאות השתנתה וקיבלה פרופורציות אחרות לגמרי. למשל, תליתי כביסה מתוך הודיה לה' על כל בגד ובגד והתפללתי תוך כדי שתמיד יהיו לי ערמות של כביסות ובהם הרבה–הרבה בגדי ילדים בשלל גילאים… עדיין התקשיתי לעכל את הבשורה וחשבתי שאולי התינוק עדיין חי איפה שהוא… כתבתי לרבי והרבי כתב מכתב נפלא על משמעות השם שניאור זלמן, שניאור — שתי אורות, אור הנגלה ואור הנסתר, שאת הנגלה צריך להאיר באור הנסתר וכו' המכתב הזה חיזק אותי ומחשבותיי המבלבלות הוסרו.

הניסיון הגדול היה שהרבי לכאורה כתב אחרת ממה שהיה. נזכרתי בסיפור הידוע על קבוצת החסידים השונים שישבו יחד וכל אחד התפאר במופתים שרבו חולל וכשהגיע תורו של החב"דניק הוא סיפר שהרבי אמר לו לקנות את היער ואחר–כך כל היער נשרף. שאלוהו, "אם–כן מה המופת?" אמר להם: "המופת הוא שנשארתי חסיד!" וגם כאן לא רק שנשארתי חסידה אלא שיותר מכך, אמונתי התחזקה. ובקשר לטהרת המשפחה, הוקם בסייעתא–דשמיא שיעור מאוד נחמד ובאות משתתפות רבות, יחסית, וזה בזכות מה שהרבי כתב לי — לא להתבייש… גם הבנתי שאת השכל צריך להניח בצד, לא הכול אנחנו מבינים ואת האמונה על השכל איננו מבססים!    

בהשגחה–פרטית, בשבוע שעבר למדנו בשיעור שיחה של הרבי לגבי יוסף הצדיק שהיה יפה תואר ויפה מראה, במצוות עשה ובמצוות לא–תעשה, הרבי מדבר שכולנו צריכים לשאוף לשלמות בעבודת ה' ואז ההשפעה כלפי חוץ תהיה בשלמות; כמו יוסף — "יוסף ה' לי בן אחר"' בכוחו של יוסף להפוך את האחר לבן… הרבי מדבר על הסיפור של אשת פוטיפר שלמרות שבחיצוניות זהו מעשה של היפך הקדושה הרי שלשם–שמים נתכוונה.

כך כל דבר, בפנימיותו הוא טוב גם אם כלפי חוץ נראה כרע! הכוונה הפנימית של כל דבר זה להוסיף ולסייע לצד הקדושה ואין רע יורד מלמעלה! הרבי מציע שתי דרכים להתמודד עם העלם והסתר — דרך ראשונה: לראות את הדבר כרע ולהילחם בו בכל הכוחות. דרך שניה: שהיא נעימה יותר, היא הידיעה שבפנימיות הכול זה טוב כי הכול מביא לתוספת אור וקדושה.

יהי–רצון שלא יהיו יותר העלמות והסתרים ויהיה רק טוב הנראה ונגלה ונזכה עכשיו ממ"ש לגאולה אמתית ושלמה ע"י הרבי שליט"א מלך המשיח!