ציפי קולטיניוק, ynet

היום (א') מסתיים בניו-יורק כנס "השלוּחים" (שליחים) השנתי של חב"ד. מדי שנה מתפרסמת התמונה המסורתית שכבר בקושי מכילה את אלפי השלוּחים המגיעים מכל העולם, כדי להיות יחד בבית המדרש של הרבי ולשאוב כוחות להמשך שליחותם.

דווקא בעיתוי הזה מתבקש לשפוך אור על השליחות היקרות של חב"ד. אני לא אספר על שליחות במקומות אקזוטיים בעולם, אלא דווקא על נשים שנמצאות בשליחות כאן, בארץ.

להיות שליחה בארץ? לכאורה זה נשמע פשוט: יש להן אוכל כשר, שירותי דת ומוסדות חינוך לילדים במרחק סביר, וגם המשפחה לא רחוקה, ועם כל אלה, המסירות שלהן עצומה.

בשלוש השנים האחרונות יוצא לי לבקר מדי חודש בבתי חב"ד כזמרת ומרצה, במסגרת מופע העצמה לנשים, המבוסס על תורת החסידות. בכל פעם שאני יוצאת מאירוע לנשים בבית חב"ד, אני רוצה לצעוק לעולם את מה שאני רואה שם. רוצה שכולם יכירו ויעריכו את השליחות היקרות שמאחורי בית חב"ד.

גם אמא, גם אישה עובדת, גם שליחה

בעידן שבו כל דבר קטן שאנחנו עושים מתועד ומופץ כדי לזכות בהערכה, הן עושות בלי סוף – בשקט, במסירות, למען הזולת. עושות בלי תמורה, כי הן מאמינות שכך צריך. כי הן חונכו לאהוב כל יהודי ויהודייה. כי הן חיות בתחושת שליחות – להאיר את העולם.

רק בשנה האחרונה ביקרתי בדימונה, בקריות, בנהריה, אור יהודה, מושב זכריה, ערד, קצרין, ירוחם והרשימה עוד ארוכה… בכל מקום בארץ יש בית חב"ד. וזה אומר זוג שליחים שרובם הגיעו למקום די מהר אחרי חתונתם, רובם גדלו בחממה חב"דית ויצאו מהמקום המוכר והנוח, כדי להביא את אור היהדות לכל מקום.

לשליחוֹת של חב"ד יש תפקיד משמעותי. הן לא רק "אשתו של השליח". הן דמויות דומיננטיות בפני עצמן בקהילה: אחראיות על כל הפעילות לנשים ולילדים, מארחות בשבתות, מוסרות שיעורים, מהוות אוזן קשבת לנשים בסביבתן, נמצאות לכל צורך אנושי, נשי ויהודי.

ההתפעלות שלי מהן מתחילה עוד בשיחת הטלפון. השליחוֹת מארגנות אירועי נשים לעיתים קרובות, ומבררות לפרטי-פרטים שהתוכן יהיה יהודי, מחבק ולא מטיף. שהנשים היקרות שהן ליקטו לקהילתן בעמל, ייהנו ויהיו מרוצות מהאירוע. הכניסה לאירועים הללו היא בתשלום סמלי בלבד, ולא פעם חינם אין כסף, כי לשליחות חשוב שהמשתתפות תבואנה בכיף. שלא תהיה להן תחושה ש"יהדות עולה כסף".

ככה נראית מסירות נפש

בחלק גדול מהאירועים השליחה מכינה את הכיבוד בעצמה. נזכיר כי מדובר בדרך כלל באמהות למשפחות ברוכות ילדים, שגם עובדות לפרנסתן, משום שלנהל בית חב"ד זה רק הוצאות. אחרי שחזרו מהעבודה, תוך כדי טיפול בילדים, הן טורחות ומכינות כיבוד מושקע כדי שלנשים יהיה נעים וטעים.

רגע לפני תחילת האירוע אני רואה אותה מנצלת כל שנייה כדי לצלצל ולשלוח הודעות לעוד נשים, לבקש שתגענה, כי זה יעשה להן טוב. אני רואה אותה סוקרת את הבאות, שמחה מכל אחת שנכנסת, ומקבלת אותה בחום. היא מכירה כמעט כל אישה באופן אישי, חלק גדול מהן התארחו אצלה בסעודת שבת, הגיעו לשיעור.

כל אחת היא כמו יהלום שליקטה לקהילה שלה. אם אשאל אותה כמה נשים היא קירבה לתורה ומצוות, השליחה לא תדע לענות. זה לא הפרמטר. המטרה היא להאיר כמה שיותר לבבות, לגרום לכמה שיותר נשים לזכור שהן יהודיות (ולשמוח בכך), לקחת על עצמן אפילו מעשה אחד קטן וטוב, שיאיר את נשמתן.

השליחות יחד בעליהן נותנות את כל מה שיש להן – וגם את מה שאין. כשאני פוגשת שליחות חב"ד, אני רואה מולי מסירות נפש אמיתית, מתוך אהבת ישראל טהורה. מתוך אמונה בדרכו של הרבי שציווה להאיר את העולם, ולהזכיר לכל יהודי ויהודייה את היותם יהודים. אשריכן שליחות יקרות, ושאלוקים יחזיר לכן על מעשיכן בגשמיות וברוחניות!

בעוד שלושה חודשים (כ"ב בשבט, תאריך פטירתה של הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי מליובאוויטש), תתקיים הוועידה השנתית של שליחוֹת חב"ד. הן תגענה לניו-יורק, שליחות מכל רחבי העולם וגם מהארץ – כדי להיות ביחד, ולקבל כוחות להמשך השליחות.

מאת: רוחלה הרמתי

כחסידות חב"ד ושליחות בוער בכולנו הרצון להשפיע ולהאיר, לגרום נחת רוח לרבי שליט"א מה"מ, איך מתמודדים במקרים שבאים להשפיע ונתקלים חזיתית בחושך ובהתנגדות לאור?

נחמה דינה: "צריך לעורר רחמי שמים על המתנגדים, ובמקביל חרף ההתנגדות, לשמור איתם על קשר חם, לבבי ואנושי. ובעז"ה, כפי שאני נוכחתי לראות פעמים רבות, זה יכול לקחת שנים אך לבסוף הם מתעוררים ובאים בעצמם לשאול ולהתקרב".

ליבי: "כמורה איני נתקלת כל–כך בהתנגדות. גם נושא משיח לא מפריע כאן, כי לצערינו ישנה אדישות לנושא. יש כמה משפחות חוצניקיות שהתנגדו ולכן נושא משיח לא רשמי בבית–הספר. אמנם יש פה קהילה חזקה של ליטאים אך לא נתקלתי אישית בקשיים איתם".

נחמי: "החסידות מלאה נקודות יופי ואור, בכל הקשור לתחום החינוך והפצת יהדות, כל מי שהולך בדרך התורה ולפי כללי ההלכה, באופן של לפנים משורת הדין, הרי בעז"ה יש לו את הכלים להתמודד עם בעיות כאלה. העיקר זה להיות מכוונים, לזכור תמיד את המטרה ולא להתבלבל מפיתויי היצר הרע. זכינו להיות חסידים של הרבי ושלוחיו ושליח הוא אחד עם המשלח! נדרש מאתנו להתבונן בהתנהגותו ולפחות ב'זעיר אנפין' לנסות לחקות את המידות הטובות שהוא משפיע ללא הפסקה.

למה אני מתכוונת? לדוגמא: הרבי הוא דמות של אהבת ישראל, תמיד הוא משתמש במילים יפות ונקיות על כל תופעה והתנהגות, מעולם לא שמענו ממנו ח"ו מילה לא טובה או שלילית על יהודי (כמו הוראת התורה המשתמשת במילים נקיות בכותבה על החיות שאינן טהורות וכו'). אם ניקח דוגמא זו כמודל לחיקוי, יש לנו כלי חזק מאד להסתכל על תופעה שנראית לנו כשלילית וחשוכה, בעיניים טובות. לנסות למצוא את הצד החיובי שבפרשה, לא לנפח את הצד הגרוע! גם כשמשוחחים על התופעה צריך להזהר, לא פשוט לעבוד על עצמינו, אך זה הבסיס להשפעה נכונה החוצה — להשתמש רק במילים טובות וחיוביות.

אני יודעת, זאת עבודה. אבל מניסיון, כשאת רוצה לתאר, אפילו לבעלך, מקרה שקרה לך הבוקר או אחר–הצהריים עם אחד הילדים, מרגיז ככל האפשר! אם תעבדי על עצמך ותבטאי את רגשי לבבך הרוצים להתפרץ חוצה רק במילים חיוביות, תשימי לב שהקטנת באופן עוצמתי את שליליות החוויה.

"לשון הרע דבר נורא" — זה משפט שאני מוצאת את עצמי משתמשת בו הרבה בבית בתקשורת עם ילדיי. כשאחד הילדים בא לספר לי דבר לא טוב על אחד האחים או על חבר מהכיתה, אני משתדלת לשים אותו בתוך פורפורציות ולא לצאת מגדרי. לפעמים וברוב המקרים ההתלהמות שלנו מגבירה ומלקחת להבות. התורה היא חסד ומים, צריך להוסיף רגיעות ושלווה בכל פרט בחיים ואז יש לנו כח עזר להתמודדות.

גם בשליחות אנו משתדלים לאמץ גישה זו. ברמת אביב יש לא מעט התנגדות, כל תקופה היא מתלבשת באדרת אחרת, אם מאנשים פרטיים, אם מגופים ציבוריים. מה שעומד מול עינינו תמיד זה המשפט: "מעט אור דוחה הרבה חושך", את החושך לא מגרשים במקלות. גם אם ננסה להיות צודקים וניגש לעורך דין ולנישה משפטית, לא ייצא מזה קידוש שם ליובאוויטש! תחילה אנו פועלים בכיוון של אור — קירוב הדעת, יישוב ההדורים… כמובן הכל על–פי חוק ויחד עם זאת באופן של אהבת הזולת וכבודו. היו אצלנו הרבה הפגנות נגד פעילות חב"ד בשכונה. תמיד הגבנו באיפוק וממש הקפדנו שלא להשיב מלחמה שערה, ובאופן פלאי הרוחות נרגעו כליל.

לפני שנה ועד השכונה לא התיר לנו לעשות את אירועי ל"ג בעומר, לא קיבלנו אישור מהעירייה לעשות אירוע גדול של קירוב לבבות כפי שאנו נוהגים לעשות כל שנה בליל ל"ג בעומר — התוועדות חסידית גדולה, תהלוכת לפידים ועוד. יכולנו להשתגע ולהשיג אישורים, אבל העדפנו לנהוג באופן שקט והאור הרגיע אותם. שנה לאחר מכן לא הייתה שום בעיה בנושא! גם בכפרות בערב יום–כיפור לפנות בוקר, יש לנו מסורת של הזמנת משאית עם 700 עופות בערך, לכל קהילת חב"ד רמת אביב ומקורביה. חברי ועד השכונה היו מחכים ב–3 לפנות בוקר ועושים 'באלאגן'. אז פשוט העברנו את כל העשייה הזאת למקום שקט ומרוחק בפאתי השכונה, רחוק מעיני הקהל ובעזרת ה' אנו מתפללים שנוכל להפיץ את האור יותר ויותר ובאופן הכי מתקבל. והלוואי כשהרבי שליט"א יתגלה, לא נעמוד מבוישים ונמשיך כמה שיותר ומעבר למה שאנו יכולים, להכין את העולם ואת השכונה לקבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש.

נקודה נוספת שיכולה להועיל וגם בה אני משתמשת הרבה היא: 'מחשבה מועלת' — לחשוב טוב על היושב מולי. לפעמים ואולי ברוב הפעמים, כפי שמוכיחה המציאות נדמה לי שהזולת אינו טוב, חושב להזיק, מתנהג לא בסדר וכדומה. אך ההפך הוא הנכון! פעמים רבות זה בכלל לא כך והכל תלוי במחשבה — איך אני מקבלת את השני, מסתכלת עליו; לפעמים חיוך קטן שלי, תנודת ראש ורגיעה פנימית, יכולים להפוך מציאות שלימה.

לדוגמא: ילדך חוזר מבית הספר כשהוא ברוח תזזית, צועק, מרים יד, מציק לאחים הקטנים… בקיצור, לא רגוע. כאמא, נדרש ממך לחשוב עליו מחשבות טובות ומיד. מחשבה שלך יכולה להפוך את הקערה על פיה, ולגרום לו להתנהג הרבה יותר טוב. אם תעשי את חשבון הנפש הזה עם עצמך, את כבר ניגשת אליו כשאת שמחה ובטוחה בו שהוא אכן ילד טוב, רגוע וצדיק. זה מה שאני עושה עם ילדיי — אם אחד מהם חוזר אפוף ברוח קרב, ראשית אני מחבקת, מנשקת ומרגיעה אותו. ואפילו אם יש מלחמה קטנה בינו ובין אחיו, מיד אני מנסה להשליט סדר, אבל בכיוון של מילים חיוביות ומעשים טובים".

משפחה בשליחות זה כבר אומר הרבה אחריות לא רק על המקורבים אלא גם ובעיקר על ילדינו הרכים שנחשפים להרבה מראות וקולות שלא לה' המה… איך מתמודדים עם זה? איך, אנו כהורים מצליחים לנטרל השפעות שליליות ולא לתת לילד להיות מושפע מפגעי הרחוב? במקביל איך נעצים אצל הילד את הרצון והיכולת להאיר בחוץ ולהשפיע?

ליבי: "חיים עם החושך ומשתדלים לא להבחין בו. בחגאות של הנוצרים, הצבעוניות לא נעימה ואומרים לילדים לא להסתכל והילדים מעירים ומזכירים זאת אחד לשני. כשהולכים לבית–הכנסת אני מעסיקה אותם בפסוקים, סיפור, חידונים וזה מסיח את דעתם מכל מה שסביב. יש לנו שכנה שאנו מזמינים ואוהבים שהיא מגיעה, ברור להם שהיא לא דתיה, זה לא חידוש, הנקודה היא להתמקד באור — להאיר. בסוכות בעלי והילדים נסעו לעיר אחרת עם סוכה ניידת ונהנו עד הגג. מומלץ לקשר בין החוויות והכיף למבצעים. גם כשיוצאים לפארק לא שוכחים מי אנו ואומרים פסוקים וכדומה. ביום–יום אין אצלנו מקורבים, עיקר הפעילות עם ה'חוץ' זה בחגים. אני מרבה לדבר עם הילדים על מטרת מגורינו פה, ומסבירה שאנו מהווים דוגמא אישית לאחרים. אני מאמינה שזה מועיל.

יש להשקיע בילדים ובעיקר בילד הבכור שאז השפעתו תורמת ומקרינה גם לשאר. מאד עוזר להסתכל עליהם ולהחשיב אותם כגדולים, להקפיד על כיפה מגיל 0, להושיב אותם בסמוך אלינו כשאנו לומדים. כמובן שצריכים להתאים ציפיות לכל ילד לפי אופיו הייחודי, לא כל ילד מסוגל לקבל הכל. מיקום הילדים במשפחה מעניק להם יתרונות וחסרונות אבל גם זה בהשגחה פרטית, לא כל ילד מעונין שיתמקדו בו במלוא תשומת הלב כפי שזוכה בדרך–כלל הראשון. לכן, אם איני מצליחה להעניק כפי שהענקתי לבכור, אל לי להיות עם נקיפות מצפון.

לגבי מניעת השפעה שלילית: מחולקים אצלנו הרבה עיתונים ואני זורקת מיד לפח, אינטרנט אין בכלל וזאת למרות המרחק מהמשפחה והיתרונות שהוא מספק. הספק שיגרום לנזק רוחני לא שווה את זה. יש לחשוב טוב על מה שנכנס הביתה.

בזמן ארוחת הערב כדאי להכניס תוכן חסידי. לפני השינה לספר סיפור, להמציא מבצעי לימוד וכדומה. בחדר בו ילדיי לומדים האווירה טובה ומאד חסידית. כדור רגל נחשב כמעט לעבודה זרה; זה טוב שהמשחק התחרותי והמבלבל הזה לא תופס מקום כמעט אצל הילדים וזה בזכות שההנהלה לא נותנת לזה מקום בגשמיות וגם מבחינת המשמעות. כמובן מאפשרים משחקים אחרים וכן משחקי קופסא. לסיכום, אנחנו דוגמא אישית וחינוך זה עבודה לכל החיים (כן גם כשהילדים כבר עוזבים את הקן…)".

נחמי: "לעניות דעתי, צריך לתת לילדים של ימינו כמה שיותר חיזוקים חסידיים ובאופן קיצוני ו'שפיצי'. בדור הזה כשיש לצערנו כל–כך הרבה פיתויים בהישג יד, נדרש מאתנו כאימהות חסידיות, להיות הכי מושלמות והכי יצירתיות בתחום של ההיצע והחינוך החסידי.

להקפיד על קלה כבחמורה בהלכות ומנהגי ישראל, שתורה הם.

ההתועדויות בימי הולדת של הילדים וימי דפגרא בחיק המשפחה המצומצמת, הישיבות בצוותא של ההורים עם הילדים הקטנים, תורמות רבות. ניגונים חסידיים, ברכות, סיפורי שליחות ומופת שקרו לאחרונה בשליחות, שיתוף בחוויות והכל תוך כדי גשמיות מפנקת, נותנים לילד חומת ברזל משפחתית וקן תומך שמאד חשוב לו.

והעיקר זה הדוגמא אישית של התנהגות על פי כללי הלכה בלי לוותר על הידורים וחומרות, ויש לנו, כנשים, הרבה כוחות לכך. ואחר כך מתפללים שהילד ייקח את הדוגמא הטובה כצידה לחיים בדרכו הייחודית".

נחמה דינה: "הרבי שלח אותנו, ועל ידי התקשרות אליו אנו פועלים. זה האור שדוחה את החושך! כשאנו נמצאים באור אנו לא מושפעים מהחושך. לילדים אנו מספרים הרבה סיפורים ומחדירים את הציפיה לגאולה וזה מה שהילד רוצה. כיף לנו בשליחות ואנו נהנים ממה שאנו עושים וכך גם הילד רוצה להשפיע. אנו חדורים ב'אשרינו מה טוב חלקינו' ואומרים לילדים שמסכנים אלו שלא זכו עדיין. כמו–כן, סיפורי ניסים מהפעילות שלנו עולים רבות על שולחננו, כגון אישה שהתחילה להדליק נש"ק, נס מאגרת קודש וכדומה — ההצלחות מעצימות אותם".

• תוכלי לתת דוגמאות איך את כשליחה ואם לילדים מתמודדת ומתמרנת בין השפעה לשמירה על תמימותם וטהרתם של ילדיך? איך מחנכים את ילדינו להפיץ בחוץ ומאידך לא להיות מושפעים מפגעי הרחוב?

נחמי: "כדי שילדינו יהיו משפיעים ולא חלילה מושפעים, אנו ממש משתדלים למצוא לכל ילד וילדה בהתאם לגיל ולכישרונות פינה בשליחות — בבית חב"ד ובשליחות בכיתה. שבכל מצב יחוש שהוא שליח. הבנות הגדולות מארגנות ומפעילות את פעילות צ"ה לכל בנות הקהילה באופן שוטף בכל ימות השנה. גם בכיתה הן אחראיות על שיעור "דבר מלכות" שבועי בהפסקה, כל אחת במקומה היא. והקטנים בעז"ה בהתאם לגילם — ולהם אני אומרת שהתנהגותם צריכה להיות כמו של שליח. מה שחשוב הוא לתת לילד את התחושה שהוא יכול להצליח ולעשות. להחמיא ולעודד אותו על כל דבר והכי חשוב לזכור תמיד שהרבי נותן לנו את הכוח האמתי. יש מנהג חסידי, להסתכל על תמונה של הרבי לפני ברכות השחר או אחרי ברכות השחר, ובנוסח אחר לפני "מודה אני" או אחרי ולחשוב עליו: איך ראיתי אותו ביחידות? בדור שלנו, לפחות בחלוקת דולרים או בתפילה, או בווידיאו… ובכל דרך לנסות ולהתחבר. זה נותן לנו את הכוח האמתי והדלק לכל מה שצריך".

נחמה דינה: "כאשר ילד חוזר על התנהגות לא רצויה אותה ראה אצל אי–מי מהמקורבים אנו מסבירים לו שככה לא מתנהג ילד שליח וכמובן מסבירים איך כן מתנהג ילד שליח. זה מעניק לילד ביטחון וידיעה ברורה לגבי דרכו בחיים. אתן מס' דוגמאות:  אחד מילדיי כשהיה בן 3 ראה ילד עצוב בגן ניגש אליו ושאל אותו מדוע הוא עצוב? ילד אחר כשהיה קטן ראה אנשים בלי כיפה ושאל אותנו לפשר העניין? הסברנו לו שהם לא יודעים ובהזדמנות אחרת הוא טרח להסביר… פעם אחרת נתקלתי בנערות, חילקתי להן נש"ק והסברתי על הברכה. נכדתי בת ה–3 שנלוותה אלי הדגימה להן איך מברכים — כולל סיבובי הידיים…".

חב"ד נוהגים להדליק נרות חנוכה בבית. ולכן אנו משתדלים לעבוד בראש ובראשונה על הפְּנים. איך מאהיבים את עניני הקדושה על ילדינו? מה עושים למשל אם ילד לא רוצה להתפלל, לברך או להכין 'נעגל ואסר' בחופשת חנוכה ובכלל?

נחמה דינה: "דוגמא אישית זה הכי חזק! איך אנו שמחים במצוות… תקשורת טובה עם ילדינו מאד חשובה וניכרת בנכונותם להזדהות עם הערכים שאנו מנסים להנחיל… כאשר הילד מסרב להשתתף או לעשות דבר שבקדושה, כדאי לפני השינה לספר על ילדים אחרים באותה סיטואציה וכן על עצמינו — על ההתמודדות החיובית שלנו מול היצר הרע. כל אחד צריך לפעמים להתאמץ קשה כדי לנצח את היצר.

כשיש בעיה בתקשורת הילד מבטא את הקושי בסרבנות, צריך לבדוק שמא חסרה לו תשומת לב. העיקר לא להלחיץ! המצוות צריכות להיעשות מתוך שמחה בלבד ואם לא, הוא לא מתחבר לזה. כן חשוב להתאים את הדרישות לרמה המתאימה לילד. הרבה פעמים אנו בלחץ, מה יגידו אחרים עלינו? אם ילדי יופיע ללא כיפה למשל… הילד קולט את הלחץ וזה ממאיס עליו את קיום המצווה עוד יותר. לעומת זאת, כשעושים זאת בלי רגשות של כעס וחרדה הילד מתחבר! חשוב לזכור שלילד יש בחירה ואנו יכולים להתפלל עליו, אך לבחור הוא עצמו צריך. עלינו להיות בקו מאפשר וזה ייתן לו את הכוחות בעז"ה לבחור בטוב".

ליבי: "עם התפילה זה הכי קשה, אני גם מתמודדת עם זה. קניתי לילדה סידור יפה כרוך בעור עם הטבעת השם שלה, זה עשה לה טוב ודירבן אותה להתפלל הרבה יותר יפה. כשנותנים מתנה לילדים ספרי קודש זה מעלה את חשיבותם, זה מתנה, משהו יקר! עלינו ליהנות ולאהוב עניני קדושה, ו"לשחד אותם" — כלומר, לעשות מבצעי פרסים לפי גיל. ילד לא כל–כך מתעניין בתפילה, התפילה משעממת אותו, וגם אצלי זו עבודה! מחשבותיי מתרוצצות ובקושי אני מצליחה להתרכז פה ושם. תפילה זה דבר קשה ולכן שירה בתפילה ובברכת המזון מאד עוזרת. חיות של ההורה, דוגמא אישית והסברת החשיבות, ובעיקר מבצעים מתגמלים ואז 'הרגל נעשה טבע שני'".

האם לפי דעתך חושך קיים גם בריכוזים דתיים ואפילו חסידיים? ואם–כן האם ההתמודדות שם שונה? האם הזהירות בנוגע להשפעה על הילדים פחותה?

ליבי: "בשליחות יותר קל מבחינה מסוימת. ההבדלים ברורים יותר. מסבירים לילדים שאנו לגיון של מלך — שבט לוי, ומשתדלים להחדיר שחסיד חב"ד זו זכות מיוחדת וזה נותן לילד תחושה טובה וגאוות יחידה.

בריכוזי חב"ד העבודה יותר מורכבת, לכן ממש קריטי להעצים אצל הילד את הרצון להיות ב'טופ', כלומר הכי טוב שהוא יכול להיות מבחינה חסידית והתקשרותית. לאיזו רמה אתה משתייך — אתה המחליט. השאלה מזכירה לי כתבה שהיתה ב"עטרת חיה" מזמן, על גיורת שהרבי אמר לה: 'עכשיו את יהודיה ואת תחליטי באיזו רמה את רוצה להיות…' הדבר נכון לגבי כל אחד/ת מאיתנו.

קשר: ק — קיים ש — שייך ר — רצוי, או שקיים אצלך קשר לרבי או שאתה כבר שייך לרבי או שכל החיים שלך זה הרבי. זו הבחירה שלנו היכן למקם את עצמינו. להחדיר גאווה חסידית זה לא אומר התנשאות על האחר אלא לגלות את מלוא הפוטנציאל של הנשמה האלוקית שבנו. ניתן לבחון זאת בהקפדה על הנהגות: 'נעגל וואסער' וכדומה, האם אנו חושבים על הרבי מדי יום? כמה אנו חיים עם כל העניינים…

לגבי הנשמות והתוצאות אין לנו הבנה, ה' מסתכל על עבודתך ומאמצייך. כל אחד צריך לדאוג להיות הכי טוב. לומדים מקמחית, שאמא לא צריכה להסתפק במועט אלא שיהיו כולם כהנים גדולים כלומר, בדורנו, הראשונים לקבל פני משיח. לא אשכח את דבריה של הגב' יפה קדוש: 'הרבי עכשיו מגיע לפה. את יכולה לעמוד עכשיו מולו?!'.

חינוך עצמינו וילדינו לא נגמר אף פעם. תשאלי את עצמך איך את רוצה לראות את ילדך בעוד 20 שנה. צריך הרבה לדבר ולהסביר. מגיל 0 להסביר — להאמין בכוחו לקלוט. תמיד תסבירי לו ברמה שלו ותוסיפי עוד משהוא שהוא לא מבין כדי להשאיר אותו בסקרנות. חינוך זו השקעה שבעז"ה תניב פירות".

נחמה דינה: "אין לי היכרות אישית עם מקומות אלה שהרי כל חיי גדלתי וכך גדלו גם ילדיי ונכדיי בשליחות, ב"ה, אך נראה לי שעדיף להסתכל על האור והטוב שיש בריכוזי חב"ד, כמו פעילות צ"ה, כנסים, שיעורים ועוד".

הרבה נחת חסידי ו"יחי המלך המשיח!"

פתאום כולם מכינים עוגת בננות…

אז גם אני הלכתי להכין. בדרך כלל אני לא כל כך אוהבת את הטעם של הבננה בעוגות. אבל אחרי שהכנתי וגם טעמתי כמה מתכונים מוצלחים במיוחד, הגעתי למסקנה שעוגת בננות היא באמת משהו שווה. יש כל מיני סוגים של עוגות כאלה. בחושות או מוקצפות ואווריריות. עם כל מיני גיוונים בתוספות כמו קוואקר, קוקוס, צימוקים, שוקולד צ'יפס, קינמון ועוד ועוד.

הפעם נכין אחת מיוחדת עם מייפל, קוואקר ואגוזים.

היא קלה להכנה. משביעה וטעימה.

מה שכן, חשוב שהבננות יהיו בשלות ומתוקות.

עוגת בננות מייפל וקוואקר

רטובים:

כוס סוכר

1/2 כוס שמן

1/2 כוס מים/ חלב

1/4 כוס מייפל

2 ביצים גדולות

כפית תמצית וניל

2 בננות גדולות מגורדות/ מרוסקות

יבשים:

2/3 כוס קוואקר אינסטנט

2 כוסות קמח (אפשר מלא)

אבקת אפיה

כפית סודה לשתיה

קורט מלח

לתוספת: 1/2 כוס אגוזי מלך/ לוז קצוצים (אפשר לשים במקום 50-100 גרם שוקולד מריר מגורר)

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את החומרים הרטובים. מוסיפים לפי הסדר את החומרים יבשים. מוסיפים את האגוזים ומערבבים. לא מערבבים יותר מדי שלא יהיה דחוס.

אופים על 170 מעלות 20-30 דקות או עד שהקיסם יוצא יבש.

כשהעוגה יוצא מהתנור מרטיבים אותה בסירופ מייפל ומכסים. טעים טעים!

בהצלחה!

ליל שמיני עצרת.

הלכתי ביחד עם שתי חברות אמריקאיות ופתאום אחת מהם חני (לא שמה האמיתי) אומרת 'כשהייתי קטנה תמיד רציתי לדעת למה באמצע ניגון על הסלע אומרים 'הוך הוך'? ואז הסבירו לי שפירוש המילה הך זה להכות.

אבל באמת למה שרים ניגון אודות הכאה בסלע?' החברה השניה אמרה לה 'זה מדבר אודות כשמשה היכה את הסלע'.

אז חני שאלה 'מה פתאום ניגון אודות הסיפור הזה, למה לא אודות בריאת העולם?'

לא ידעתי מה לענות, אף פעם לא חשבתי על זה. אבל דבר אחד לא הבנתי. אני יודעת את חני, ואין לה שום ענין בחסידות ויהדות, חוץ מהלוגיסטיקה שמאחרי הכל. אני לומדת איתה חסידות ואנו מתוועדות… אבל משהו קטן תמיד לוחש לי 'למה? זה לא פועל! מעשה בפועל לא מעניין אותה. לשם מה את מקריבה שעות????'

אחרי כמה שעות הלכנו לסעוון סעוונטי. בתחילה הצטופפנו בפתח ובכל כמה דקות התקדמתי יותר קרוב לחלונות. הגעתי!  הכל אני רואה… חוץ מהדבר היחיד שברצוני, וברצון כולם לראות. הרבי, אבא שלי, כל דקה אנו חושבות 'אולי עכשיו יתגלה? אולי עכשיו נראה את אבינו בעוברו בשביל? אולי נראה את רבינו מתפלל?' . עיני מודבקות לחלון וכל שניה זו עוד לגימה של חיות וכח להמשיך בשליחותי.

ואז פתאום אני שומעת מאחורי מישהי מדברת אודות על הסלע. 'את יודעת מה התוכן של הניגון על הסלע?' בת אחת שואלת את חברתה. 'מה?' . 'הרבי מסביר שאם הלב של מישהו אטום, ונראה קשה לפתוח אותו כאילו זה סלע, אז צריכים להכות אותם בחסידות,  ואז יצאו מים.'

הבנתי. ראיתי. שמעתי.
עוד לפני כמה דקות לא הבנתי מה ולמה אני עושה, ועכשיו אני מבינה בדיוק מה אני עושה.

לפני דקותיים בכיתי בתוכי שאני רוצה לראות את הרבי. האין זה גילוי של רבי??? סוג קטן של התגלות?

רציתי לשמוע. שמעתי בדיוק מה הרבי אומר לי. תמשיכי ביתי, ומשכי את כל בנותי אלי.

אשרינו שזכינו!

שנזכה להתגלות המלאה עכשיו!
יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

וואו! האם אי פעם חשבתי איזו זכות גדולה יש לי?

האם הצלחתי לדמיין מה כוחה של שליחה?

אני שליחה.. שליחה של הרבי.
בת לשלוחים אמיתים שמוסרים את נפשם לקרב עוד יהודים לתורה ומצוות.
כן יש לי זכות. זכות שהיא חובה. בעצם כל אחת מאיתנו היא שליחה. ושליחה היא גם דוגמא אישית. דוגמא לאלו שלא נראות כמוה. תינוקות שנשבו וצמאות לחיות… כאלו שהנשמה להם ריקה והם מחפשים תשובות..
אז האם אני ראויה?
הסתכלתי על עצמי בראי הגדול מכף רגל ועד ראש. שערי ארוך ועובר את מותניי…הוא פזור וחלק.
על עייני משקפיים אופנתיות גדולות ובולטות האיפור קצת מוגזם. השמלה שעל גופי קצת צמודה ולא בדיוק 10 סנטימטר מתחת הברך…
"האם אני מתלבשת ונראית לפי תקנון רבי חב"ד"?
"האם אני חב"דניקית אמיתית"?
לפתע החלו שאלות מתרוצצות במוחי…
לא ידעתי לענות על השאלות.
במוחי החלו המחשבות. ראיתי את רבקה חברתי לכיתה ומושקי שהן בנות עדינות ופשוטות.. כמה פעמים אני וברכי צחקנו עליהן שאינם מבינות באופנה..
אבל בעצם כן הן הכי אופנתיות שיש!!
האופנה הפשוטה והעדינה הזו לפתע הקסימה אותי. ורציתי להתחקות אחר המודה הזאת הכל כך יפה, עדינה …
"כל כבודה בת מלך פנימה"
"צניעות היא אבן הבוחן"
אני בת ישראל כשרה…בת חבד"ית אמיתית שכל רצוני שהרבע יתגלה עכשיו!!!!
ואת האבן הזאת אני רוצה להביא לבית המקדש!

היא כל-כך יפה, צעירה, מוכשרת בכל דרך אפשרית, צנועה, אמיתית ומוכנה לתת הכל בלי חשבונות מיותרים.

שרה אמנו! וואו! אני ממש אוהבת את השם! אפילו נתתי אותו לבת שלי הקטנה.. לכל אחת מגיעה בעלבוסטע בבית לא?

אם נחשוב ביחד נגלה דבר מדהים! פרשת חיי שרה נותנת אפשרות להביט על העולם בשלושה מימדים.

מימד ראשון- העבר. אותו עבר מפואר, פשוט, מלא קשיים והמון הקדשה ללא גבולות שמוזכר בקצרה. שרה אמנו מגלמת את תפקיד עקרת הבית, הציר המרכזי – "שמע בקולה", העקרה לעת עתה והאשה היפה והצנועה.

מימד שני- ההווה. הוא הרגע שהיא כבר לא איתנו, 127 שנים מדהימות שפסקו. אך כאן ועכשיו היא עדיין מורגשת בתוכנו.

המימד השלישי- העתיד. השדכן, החתונה הידועה של בנה היחידי והניסים והנפלאות שלא פוסקים עד ימינו.

עבורי שרה אמנו היא דרך חיים. מודל אמיתי לחיקוי בעולם לא פשוט ועם זאת מלא אפשרויות.

בואו נרקוד עם הרעיון…

למדתי מהמורה שלי לבלט, שרה רוז שמה, ש"כמה שנותנים, כך מקבלים"!

זה כבר מספר שנים שאני לומדת וכעת גם מלמדת ילדות צעירות בקהילה בשכונת המלך קראון הייטס.

המורה שלי שחזרה בתשובה ובעלת ידע ונסיון של כבר יותר מ35 שנה תמיד אומרת שכדי להבין את העתיד צריך להתלות חזק בעבר.

שרה למדה עם טובי האומנים בעולם, היא הייתה 'פרימה בלרינה' ולימדה אלפי תלמידים באירופה ואמריקה.

הלימוד שלנו מתבסס קודם כל על כבוד. כבוד למי שהביא אותנו לרמה המקצועית עד היום. כשרון הוא רק אחוז בודד השאר מתבסס על עבודה, מידות, צניעות וכמובן בחירה טובה של מורים נכונים. זה לוקח עבר שלם של הרבה שנים וזה לא דבר פשוט!

בחיי היומיום, בהווה הפשוט- נוטים לשכוח את הניסיון והזמן שעבר כבר אבל כל יום השרירים שלי מזכירים לי שחייבים להמשיך את הדרך. העבר כמימד מרכזי חשוב מדיי מכדי לשכוח.

העתיד הוא החלק הנהדר באומנות הריקוד- הוא צופן אפשרויות בלתי מוגבלות ולוקח את הגוף מעלה מעלה כשהוא מוכן לכך. ניסים קורים תמיד! שום דבר לא ניתן כך סתם במתנה.

השידוך, במקרה שלנו, היא המורה הנכונה, החוג הנכון, השיעור שיתאים לגוף היהודי שהקב"ה העניק לי. התנועה הנכונה, המוסיקה המתאימה- זאת שתוביל אותי בדרך המתאימה לאורך החיים שארצה עבורי ועבור משפחתי.

בואו ונבחר בחיי שרה! נדמיין שכל מימד הוא בעצם בחירה! עבר, הווה ועתיד הוא שילוב מעניין שמרכיב את החיים..

המשיח כבר כאן- אז למה מחכים?