הדינר לע"נ האישה החשובה מרת ויקטוריה בת הרב אליהו כהן ע"ה

זכיתי.

האמת שזו היתה התלבטות לא פשוטה בעבורי. תשרי ראשון שאני זוכה להגיע לבית חיינו – 770, ביקשו ממני בלחץ רב להכנס למערך של חדר האוכל של 'הכנסת אורחים', עקב הערכות המוגברת לקראת שנת הקהל, ופיצוץ האורחות הצפויות להגיע בשנה זו,

כשהתייעצתי, הדעות היו חלוקות בעניין. הרוב אמרו שלא כדאי בתשרי ראשון. אבל הרבי הכריע,

והאמת? להתנדב באש"ל, זה היה התשרי שלי!

ההתנדבות בעיניים שלי זה לנסות להיות חלק מהמערך העוצמתי והמדהים של ההתמסרות המוחלטת לרבי, זה לראות את האחראיות מתרוצצות מבוקר עד בוקר, טרוטות עיניים, עייפות, אך מחייכות! מחייכות לאורחות, למרות שקשה! למרות שיש המון מניעות ועיכובים. וכשאני אומרת המון – אז המון! וכנראה הרבה יותר ממה שאני הקטנה יכולה להעיד…

לראות את אחראית חדר האוכל, שההשקעה בפרטים הקטנים בערה לה בעצמות! העיקר שהאורחות יהיו שמחות, וירגישו בנות מלך שהגיעו לרבי מלך המשיח, בפשטות! אם זה בעיצובים הקטנים והגדולים, השעות הארוכות לפני שבת שם היא דאגה שחדר האוכל יהיה נוצץ ומעוצב, בשביל האורחות! והאורחות יעידו…

האחראית הכללית שהתמסרה בכל מאודה, הקשיבה לכל אחת בחיוך, לפעמים הוא היה עייף, מחוסר שינה, מדאגות, מעומס, אבל חיוך אמיתי. עם הרבה סבלנות ואכפתיות..

ואני לא מדברת על האחראיים הכלליים של המערך האדיר הזה, נשים מסורות מהארץ שבאו על כל משפחתן כדי לטפל במערך, אברכים חסידיים תושבי השכונה שמסרו את כל חודש החגים לרבי..

ההרגשה היא של חסד בלתי גבולי! שהיה אחד הדברים המפעימים בתשרי מבחינתי!

אחת החוויות מנקודת המבט שלי, המתנדבת הקטנה בחדר האוכל:

באחד מערבי החג/השבת, יצאנו כהרגלנו לפני סיום התפילה במניין של הרבי לארגן את חדר האוכל. אז אמרה אחת מהצוות בנימה קצת כואבת: "תחשבו על זה, כמה 'יחי' אנחנו מפספסות…"

נכון. ההתמסרות לרבי היא לא קלה. וביומיום של תשרי זו יכולה להיות תחושת פספוס שמלווה אותך לאורך כל היום, כי כל רגע את מפסידה משהו, כביכול, אבל במבט מלמעלה, מבט אחר – ברור היטב שזהו הרצון של הרבי! שאנחנו – נפספס כביכול "יחי" בסעוון סווענטי כדי שמאות בנות יוכלו להרשות לעצמן להיות שם! להיות ב"עלינו לשבח", בקדישים האחרונים, בשירת "אל תירא", ב"שירת יחי"…

ואם מדברים על ארוחות הבוקר, מעבר לסיום של שחרית שאנחנו לכאורה מפספסות, פירוש הדבר הוא להגיע באמצעו של השיעור הראשון (בתקווה להיות מרוכזת, ובתקווה שיהיה לי מקום לשבת..) להשלים את התהילים ושאר החת"ת במהלך היום, ודי מהר מגיעים שוב לארוחת הערב, כך שהיום שלנו מלא וגדוש בהתנדבות באש"ל.. J

אז נכון, אנחנו קבוצה של בנות שלא נמצאות במאה אחוז בסעוון סעוונטי לכאורה, אבל דווקא כאן טמונה הנקודה! כי הנקודה העמוקה של הנסיעה לרבי היא ההתמסרות וההתבטלות לרבי! שכל אחת משיימת אותה בהשגחה פרטית באופן הייחודי לה, ואצלנו ההתמסרות לרבי כוללת לפספס כמה דברים בתשרי, אך זהו רצון הרבי! ואשרינו שזו הסיבה שלנו לפספס….

כמובן שמעבר לעניין של ההתמסרות וההתבטלות לרבי, שמבחינתי הם רווח עצום. הרגשתי שקיבלתי באופן אישי בזכות זה שהתנדבתי בהכנסת אורחים – הרבי דאג לי שאחווה באופן גלוי מהעוצמות של תשרי:

ברור ומובן שלהקפות של שמחת תורה לא הצלחתי לשמור מקום, האמת שגם לא ממש חלמתי. כי היה ברור לי שמבחינת התפקיד שלי, זה פשוט בלתי אפשרי!

בערב ראשון של שמחת תורה, דווקא בעקבות שמירת המקומות ב770, ובזכות ההקפות, היה עומס בלתי רגיל בחדר האוכל. ועם כל הכבוד לחשיבות של ההתנדבות, ולשמחה ותחושת הזכות העצומה שהתלוותה אליי במהלך החודש – באותו ערב יצאתי מחדר האוכל בתחושה קצת קשה ומעיקה.

ראיתי שהשעון מורה כבר על השעה עשר וחצי, משמע שמתחילות ההקפות!

במאמץ גדול עבדתי על עצמי שלא להיכנע ליצר שמנסה לגרום לי דווקא בשמח"ת להיות בעצבות ודכדוך.

הגעתי לסעוון סעוונטי, לא ממש ידעתי האם שווה לנסות להכנס כאשר אין לי מקום שמור, לכן חשבתי להיות מאחורי השורות, ולנסות להשתתף בשמחת ההקפות עד כמה שניתן.

אבל אז, בהשגחה פרטית ראתה אותי חברה והכניסה אותי פנימה, עמוק עמוק J וב"ה יצאתי עם שמחה אדירה, בלי צורך להתאמץ יותר מידי.

כך גם בערב למחרת. ובהקפות של היום, הרבי דאג לי למקום ממש טוב, וכך גם בהתוועדות של שמחת תורה, זכיתי להיות קרוב ולראות הכל.

ובקיצור, אין ספק שהרבי מחזיר פי אלף! שווה להיות חלק מהמערך הענק, האדיר, המסור, הדואג, המעניק, המארח!

אשריי שזכיתי להיות חלק!

מאפינס עסיסיים וטעימים להפליא. עשירים בשוקולד צ'יפס, בריח וטעם תפוז משגעים.

את המתכון לקחתי מבלוג שנקרא "בישול בזול". בלוג מקסים עם מתכונים טעימים, קלים להכנה וזולים. עם שימוש בשמן במקום מרגרינה מטעמי חיסכון (ואני מטעמי בריאות). תציצו. שווה.

בתור אחת שאוהבת לגוון במתכונים אני תמיד שמחה לגלות מתכון טעים ואם אפשר גם מהיר הכנה.

מהיכרותי עם הבלוג הנ"ל הכנתי ישר כמות כפולה ולא הצטערתי. מהסוכר כרגיל הורדתי ועוד טיפה שיניתי והנה לכם מתכון מעולה קל ומהיר.

לעוגה בחושה שאני הכנתי כמאפינס. כל מה שתצטרכו זה קערה וכף (יחי החיסכון בשטיפת כלים!) וקדימה להכנה.

מאפינס שוקולד תפוז

מצרכים:
150גרם שוקולד מריר
2 ביצים
1כוס שמן
2כוסות מיץ תפוזים
כף תמצית וניל
1ו-1/2 כוס סוכר
3ו-1/2 כוסות קמח
2כפיות סודה לשתיה שטוחות
1/2כפית מלח

אופן ההכנה:

קוצצים את השוקולד לחתיכות גסות בגודל של שוקולד צ'יפס (אפשר להשתמש בשוקולד צ'יפס אבל הרבה יותר טעים לשבור שוקולד. גם כי שוקולד הוא יותר איכותי משוקולד צ'יפס וגם כי חלק נהייה פירורי וזה מוסיף שוקולדיות למרקם העוגה)

מערבבים בקערה את הביצים, השמן, המיץ, הוניל והסוכר.

מערבבים פנימה את הקמח, אבקת האפייה, המלח והשוקולד הקצוץ ומערבבים רק עד שהתערובת אחידה.

מעבירים לתבניות מאפינס קטנות (ממלאים בבלילה עד ל-2/3 מגובה התבנית)

אופים בתנור שחומם מראש על 180 מעלות ל-10-15 דקות או עד שמזהיב והקיסם יוצא יבש.

ניתן לאפות גם כעוגה 30-40 דקות על 180 מעלות.

מעל מאה נשים נסעו מפולטבה, סומי, חרקוב וצ'רקאס להאדיטש, להתכנסות הקהל יחד. כבר בנסיעה באוטובוסים הנשים החלו להתכונן להזדמנות הייחודית להתאחד עם נשים ובנות יהודיות נוספות לתפילה בציון האדמו"ר הזקן. בכבישי הדרך המקרטעת, הן למדו את הניגון 'א-לי אתה' ושמעו על האדמו'ר הזקן- על חייו ולימודיו. כשהגיעו להאדיטש התאחדו כולם באולם בית הכנסת הגדול ושמעו אודות חשיבות שנת הקהל וכוחה של אחדות. כולן כתבו פני'ם, בקשו ברכות לכל מכריהן ומשפחותיהן, ולקחו על עצמן החלטות טובות.

הנשים ירדו במורד המדרגות התלול, המוביל אל הציון, ואט אט החלו לחוש בקדושה העומדת בחדר. אחת אחת, נטשה, יוליה, מאשה, סוויטה- כל אחת הדליקה נר, והצטרפה אל קהל הנשים שעמדו שם אחוזות התרגשות, כל אחת אוחזת בידה את הפ"נ שכתבה מקירות לבה. כל מאה הנשים החלו לשיר במקהלה את הניגון 'א-לי אתה', וניגונים נוספים של הרביים. האנרגיה בחדר היתה כל-כך מוחשית, בשעה שכולן אמרו פרקי תהילים יחד, והתחילו לומר שמות אנשים הזקוקים לברכה- בריאות, שידוכים, פרנסה וכו'. תפילה מיוחדת נאמרה לביטחון ארץ ישראל, ולרפואה שלימה עבור הפצועים מהמאורעות האחרונים. בדמעות, הן קראו את הפני"ם שלהן, ולאט לאט יצאו חזרה למעלה, להתוועדות.

למעלה בחדר האוכל, נערכה התוועדות מרוממת, עם שירים, סיפורים, והזדמנות נהדרת להכיר נשים מערים אחרות.

לקבוצת 15 השליחות הצעירות נערכה תכנית מיוחדת ע'י הבנות הישראליות מפולטבה וסומי: דבורי לנצ'נר, רחלי כץ, לאה הניג ורוחי ליכטשטיין. הבנות הן למדו על משמעות שנת הקהל, ושיחקו במשחק מיוחד על הקהל. היתה להן הזדמנות להיפגש עם חברותיהן השליחות מהערים האחרות.

אורחת מיוחדת מישראל, גברת רוחמה רוזנשטיין יו"ר ארגון אפריון, הרצתה אודות חשיבות הנישואים היהודיים וחשיבות טהרת המשפחה. הודות ליוזמתה, הקהל זה יצא אל הפועל.

כל אחת מהמשתתפות קיבלה ספר "בינינו הנשים" היוצא לאור ע"י ארגון "אפריון" בכמה שפות שונות -אנגלית, רוסית, עברית. האוירה היתה מרוממת. תודה לנשים יקרות מארץ הקודש על תרומתם הנדיבה ותודה מיוחדת לגברת נחמה ווסרמן מעכו על הליווי המסור וההשתתפות בפועל.

תודה מיוחדת מגיעה לשליחות שעמדו מאחורי התכנית- נחמה דינה סגל (פולטבה), רוחי לויטנסקי (סומי), חנה אקסלרוד (צ'רקאס), מרים מוסקוביץ' (חרקוב) ולכל שאר השליחות מחרקוב שהצטרפו.

על הנשים נותר רושם רוחני חזק, השראה ותחושה חזקה ומחזקת של אחדות, עם ידיעה והחלטה ברורה לקיים מידי שנה חווית הקהל כזאת בהאדיטש.

מאת: קרן קפלן

פנקסה המרוט של השדכנית נפתח שוב…

"כן, גברת… איך אמרת?" מיהרה לרשום. הכל – הכל, הכל. זיכרונה הוא לא מה שהוא היה פעם… בפרט שגם פעם הוא לא היה משהו.

"את מחפשת כלה, לבנך שניאור. דרישות מהכלה. כלומר מה חשוב לכם?" הצטחקה בלבביות. אין תחליף לתמימות של אלו המחתנות את ילדיהן הבכורים.

מה היא מחפשת? מה שהשדכנית תמצא, כמובן… אבל את זה, איך היא אמרה שקוראים לה? רבקי, עוד לא יודעת.

היא רשמה בצייתנות את הרשימה שהכינה בהתרגשות ה'שוויגער' המיועדת.

"אני מבינה, לא רעשנית ולא שקטה, חברותית, זורמת, אתכפיא??? עובדת על עצמה??? בסדר, רשמתי כבר חסידית. מה זה משנה הפרטים? בכלל, 'מח שליט על הלב', 'התבוננות', 'עבודה' – מה אנחנו בליובאוויטש???"

• • •

ריבקי ניסתה שוב להניק את שניאור, הוא שוב צרח. מענדי שוב הציע תנוחה אחרת, היא שוב התעצבנה. שהיא תתעצבן? ועוד על מענדי בעלה מזה שנה וחצי? ועוד שוב ושוב?

היא, שהבטיחה לעצמה שתהיה האם האידיאלית, לעולם לא תרים קול בביתה, תכבד את בעלה ותהיה עזר כנגדו, שבשום אופן לא תגרום לו לשוב מוקדם מ'פארבריינגען'…

היא, היא ישבה בסלון הקטן, לאחר שהזעיקה את מענדי מהתוועדות מרתקת, מביטה בשניאור הקטן בן החודשיים שהפך אותה לאם. אם עייפה ומותשת, שביתה מבולגן וראשה כואב והיא עייפה – עייפה, אם שמחפשת את כל ההבטחות שהבטיחה לעצמה ולא מוצאת.

"יש אנשים שאין להם, לא בית ולא תינוק וגם לא עבודה לחזור אליה אחרי חופשת לידה…" ניסתה לאלף את עצמה בינה. אך זיכרון בנות כיתה ג' השובבות הממתינות לה בסיום חופשתה – בעוד כחודש – לא הפיח תקווה בליבה, אלא אדרבה הציף את ליבה בדאגות וטרדות נוספות.

מה עושים? האם כך חיות כל האמהות??? בין הנקה להנקה בים של כביסות, כלים וארוחות???

הבוקר אור.

לפני כמה דקות הונח שניאור אחר כבוד במיטת התינוק ("ריבקי, למה קנו לו מטה אם כל היום הוא רק בוכה ורוצה ידיים?" ניסתה להבין הדודה הצעירה, אחותה, באחד הביקורים…) לשם שינוי, לא התעורר מיד אחר כך.

"הו…" התנשמה עמוקות. עמוק מאוד, עד שכל הבית הקטן שמע (יתכן מאוד שגם השכנים, לא נורא, זה יגוון להם את צלילי הבכי…).

התיישבה על הספה, מזיזה הררי כביסה ימינה ושמאלה. שיחכו. ניסתה להפגין שלוות נפש. גם הכלים במטבח זכו להתעלמות דומה והיא הפנתה להם גב במתכוון.

מה היא תעשה עכשיו?

הציצה בשעון. דריכות אפיינה את כל תנועותיה, מי יודע מתי יחליט העולל לקום. קמה אל המטבח כשגבה עדיין אל הכלים. אולי לאכול בשלווה? לא, מיד סגרה את דלת המקרר בחבטה. היא צריכה משהו שימלא אותה.מבפנים. לקחה אשכול ענבים קטן לסלון.

נטלה בידה את הטלפון, לדבר עם חברה? עברה על הזיכרונות בפנקס הקטן, מאז החתונה הקשרים התרופפו והיא בכלל לא בקטע עכשיו של "רבקי, מה נשמע? אז מה איתך?"

אם כל זה לא, אז מה כן?

פשוט נשענה רפויה על הספה וחשבה.

גם זה מותר, לא?

• • •

הרבנית עלקא מיהרה.

כזה יום משונה מזמן לא היה לה.

התינוקת בכתה כל, כל, כל הלילה, בלי הנחות. ללאה'לה כאבו האוזניים ושטערני סתם רצתה את אמא. דיני נזכרה בשיעורי בית קשים וציפי איבדה נעל אחת, מיד בבוקר. מענדי הפסיד את ההסעה, סתם בשביל העניין וכתבלין לכל זה היא גילתה עכבר בבית. כן, עכבר. ואיפה בעלה בכל זה? אצל הרבי, מיחידי הסגולה שזכו ומה לה כי תלין…

הערב, לאחר צהריים מתישים במיוחד, מצא אותה בהולה, כמעט מאחרת לשיעור. הרבנית עלקא המהוללה שכולן מגיעות לשמוע את שיעוריה על הבית היהודי.

'פחחחח'.

הלעג שחשה כלפי עצמה היה בלתי נמנע.

נכנסה אל השיעור במרוצה

נחתה לכיסא, מברכת את ציבור הנשים בערב טוב.

הוציאה את המחברת כדי לגלות כמובן, שהיא נמצאת בבית. כמה צפוי…

טוב, נאנחה. נאלתר. כמה מתאים לבוקר שעברה וללילה שעבר, ולאתמול.

היא כחכחה בגרונה.

עשרים וארבעה זוגות עיניים ישבו מולה.

היא חילקה אותן לקבוצות עם מושג חסידי.

הקבוצה של ריבקי קיבלה 'אתכפיא', הקבוצה מאחוריה קראה בתמיהה על 'התבוננות', 'ביטול' לא נעדרה וגם 'מח שליט על הלב' חולק.

מה זה? הנשים הצעירות תמהו. שיעור חסידות או הבית היהודי?

את המושגים האלה הן מכירות, מי יותר ומי פחות. משיעור 'לקוטי שיחות' ותניא אבל כיצד הם הגיעו לשיעור הבית היהודי? הרבנית עלקא אכן נראתה מבולבלת הערב….

• • •

כן. עכשיו בין הכלים לכביסות והעייפות צף השיעור הזה דווקא בזיכרונה. בעודה יושבת מול הספרייה הנאה, העמוסה והמבולגנת (מענדי מקפיד להשאיר את הספרייה במצב 770…) וחושבת, היכן נעלמו בעצם המושגים החסידיים מהחיים שלה? היא זכרה שבשיעור המעורפל ההוא אמורה להיות תשובה… אם השיעור מעורפל בזיכרון הרי שה' דואג לשיעור מציאותי.

דפיקה.

דפיקה נוספת, חזקה יותר.

מי זו? תהתה לעצמה ריבקי. מודה שלא באמת משנה לה, מבחינתה אף אורחת לא מעניינת אותה כרגע. היטיבה את החלוק, העבירה יד על הפאה והציצה בחור.

'שומו שמיים!!!' חלף במוחה ביטוי דווקא משיעורי נביא הזכורים לטוב.

'מה היא עושה כאן???'

מבטה חלף בשניות בין הסלון ההפוך למטבח העמוס לשניאור'קה שעדיין ישן, ראשית חכמה סגרה את דלת חדר השינה.

דפיקה נוספת וה'שוויגער' נכנסת בחיוך. "מה נשמע? בדיוק הייתי כאן בסביבה, לא רציתי להפריע, והפלאפון היה מכובה אז החלטתי להפתיע (להפתיע?!) ולראות קצת את זלמי".

ריבקי כל כך רצתה להעיר בנחרצות ובאסרטיביות ש"אנחנו קוראים לו שניאור". אבל התאפקה. מי מנע ממנה לומר זאת ולהרגיש חזקה, מהיכן הגיעה לכאן ה'אתכפיא' לתוך הסלון ההפוך?

היא נכנסה למטבח נושמת ונושפת מתבוננת בכך שבעצם כמו שהיא אוהבת את שניאור הקטן שלה, כך ה'שוויגער' גידלה את מענדי שלה… כלומר של ה'שוויגער'… כלומר… של שתיהן? מוזר. ככל שחשבה על זה יותר היה לה קל יותר לשוב לסלון בחיוך ולכבד רק במים ובעוגה. התבוננות זה רק לפני התפילה אצל חסידים גדולים, לא? "זה בסדר" נראתה ה'שוויגער' לפתע אפילו נחמדה. "אל תתאמצי. רק באתי לביקור ואפילו לא הודעתי". ריבקי כל כך רצתה לשתוק מולה ולא לספר אפילו על חכמה אחת של שניאור או להראות תמונות של הברית והפדיון שהגיעו מפיתוח.

היא כל כך עייפה!!! אבל המח הגיע ושכנע אותה שסך הכל, ה'שוויגער' תיכף תלך והיא תנסה לישון קצת או להתרווח על הספה. אולי בזכות זה ה' יעזור ושניאור יהיה רגוע? "מח שליט על הלב" ו"טראכט גוט" נחתו אף הן מהיכנשהו רחוק. ימים של לימוד חסידות, רחוקים כמרחק שנות אור (תרגום חופשי: לפני הלידה של בכורהּ…). היא מעולם לא תיארה לעצמה שהם ישמרו לה אמונים ויצוצו להצלתה, ביום מן הימים, ללא התראה.

הצליחה לספר בחיוך על הלילות הלא פשוטים, ה'שוויגער' אף היא העלתה זיכרונות מימיו של מענדי כתינוק שובב.

חצי שעה חלפה עד שהדלת נסגרה מאחורי ה'שוויגער', אך ריבקי דווקא חשה בדלת נפתחת.

שניאור שוב פעה לחלל החדר וריבקי שוב נאנחה לעצמה על כך שהיא רצתה לישון.

השיעור ההוא – ההוא הבקיע צוהר בחומת העייפות וחוסר האונים.

• • •

"'ביטול', 'קבלת עול', 'אמונה', 'אתכפיא' ו'התבוננות' אינם רק מושגים בחסידות!!! אלא הם אבני דרך לבית יהודי, הם הפנסים שלנו לבית יהודי מואר, והזמן לתרגל אותם –זה עכשיו!" – הדהדו דבריה של הרבנית היישר אל ליבה של ריבקי במרחק כה רב. ה'ביטול' עורר בה שמחה על תפקידה כאם. היא הייתה נרגשת כל כך מהתהליך שעברה שהיא החליטה שהיא חייבת לשתף מישהי… אבל, את מי?

דפיקה נוספת נשמעה בדלת. מה עכשיו?

נערונת מחייכת ניצבה מהצד השני של הדלת. דבורי נכנסה בחיוך מורידה את הילקוט בחבטה.

"מה נשמע?" שאלה בלא טיפת מבוכה. אחותה הקטנה, זו שבי"ב בהחלט מרגישה אצלה בבית, לטוב ולמוטב.

מיד נחלצת לסייע בשטיפת הכלים, קול שקשוק מכונת הכביסה אף הוא נשמע בבית ורבקי נשלחת לשעתיים מנוחה כשהדודה המסורה נהנית להחזיק את שניאור…

"משמיים, הגעת!" רבקי הרעננה נשמעה אחרת לגמרי אפילו באוזני עצמה. מה ששעתיים של שינה יכולים לחולל… "כן, ממש השגחה פרטית". הפטירה דבורי שלא הבינה מדוע אחותה הפכה למרצה מדופלמת על חשיבות העבודה העצמית עם כל המושגים החסידיים…

• • •

"פלא שאני מחפשת כלה שמכניסה את המושגים החסידיים לחיי היום יום? אחרת, איך אוכל להגיע אליה ללא התראה ובלב שקט?" צחקה לעצמה, אחרי שהשדכנית המופתעת ניתקה את הטלפון…

• • •

אסתי קיפלה את העיתון כמעט בזעם.

"לא סובלת את הכתבות האלו שבהם סוף טוב, הכול טוב.

במציאות זה לא ככה. במציאות 'אתכפיא' אחת זה קשה ומתיש והיא לא מגיעה סתם! במציאות 'התבוננות' זו עבודה מאמצת ומודעת, שלא דופקת בדלת בלי כוונה. וקשה מאוד לזכור בכלל את כל המושגים האלו ב'בלגן' היום יומי, חוץ מכמה יחידות סגולה שמצליחות…"

שיתפה את גיסתה. צריך אחת ולתמיד לכתוב מכתב למערכת על כל ה'הפי אנד' המאוסים האלו. רק ייסורי מצפון הם גורמים לאמהות חפות מפשע. נזכרה איך השכיבה היום לישון בצורה לא 'אתכפיתית' לחלוטין את ארבעת צאצאיה…

"ואם נניח הצידה את כל ייסורי המצפון, בראיה אובייקטיבית", התעקשה הגיסה. "המושגים האלו לא מועילים לחיים? 'אתכפיא' – להצליח לשתוק כשמתחשק להגיב, להצליח להישאר רגועה כשמתחשק לכעוס. ו'התבוננות'? 'מח שליט על הלב'? זה בעצם…"

דפיקה בדלת.

אסתי השאירה את הגיסה על הקו. למיטב זיכרונה שום אורח רציני לא אמור להגיע הערב. אפריים בשיעור ו…

מחור המנעול חייכה אליה ה'שוויגער'!

חמש עשרה שנות 'שוויגעריות' לא הביאו אליהם ביקור לא קרוא כזה. אולי גם זה באשמת הסיפור, מי יודע? כעת הבחינה גם בכמה שיחות ממתינות שלא נענו.

מה שבטוח שעכשיו אסתי קראה בליבה בלי בושה, לכו–ו–ולם: "'אתכפיא', 'התבוננות', 'ביטול', 'מח שליט על הלב', 'עבודה עצמית'. צו 8!!!"

אם זה יעבוד אפילו קצת אולי תוותר על מכתב תלונה למערכת…

בנות חב"ד, נשים וילדים, זכו להתעלות רוחנית באוירה מיוחדת במינה, חדורה באמונה עזה בהתגלות הקרובה.

במהלך החודש כולו קיבלו האורחות כל מחסורן בגשמיות וברוחניות על ידי מחלקת הנשים של "הכנסת אורחים", כאשר התכניות הרוחניות נערכו בארגון "בית מדרש לנשים ובנות" בראשות הגב' אריאלה בן חיון.

מערכת אתר נשי ובנות חב"ד שמחה לסכם חודש עמוס בדיווחים וגלריות על "תשרי בליובאוויטש" בחצרות קודשנו, בד' אמות דכ"ק אד"ש מלך המשיח, וכעת רוכזו כל הידיעות, הגלריות והדיווחים במדור אחד, שיקל על קהל הגולשות  החוזרות מבית חיינו לצפות בתיעוד המצולם מהחודש החולף.

זה המקום להודות לצלמת האתר המסורה דניאל פייביש, על הגלריות הגדולות והמושקעות, וכן למנהל האתרים הרב שרגא קרומבי על הדאגה וההתמסרות לאורך החודש כולו.

לחצי כאן – לכניסה למדור תשרי בליובאוויטש תשע"ו