בת: לשם מה אני פה? מה אני תורמת לעולם? מה אני המפוזרת, הרחפנית, המתוסבכת, הלא יציבה, הלא עקבית, החסרת ביטחון, החסרת ערך עצמי ועוד רוב הזמן תורמת לסביבה?
מה אני שכל כך שונה מהמיינסטרים של העולם הזה צריכה לפעול כאן?
אבא: את באת לעולם כדי להשפיע טוב על אנשים, כדי לסדר להם את הראש, כדי להזכיר להם אותי.
בת: אני??? ממש בדיחה! אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק! איך יכולה משהי שרוב הזמן מנסה להרגיש אותך ולהיזכר בך ללא הצלחה מרובה, לגרום לאנשים להרגיש אותך?
אבא: עובדה שזה קורה. אנשים מתעוררים מדברייך, מהקשבתך, מקבלים כח וראייה ברורה יותר לתפקידם בעולם.
בת. אני לא ממש מצליחה לראות את השינוי הזה בהם. פה ושם הם מספרים לי שהשיעורים שאני מוסרת להם נותנים להם כח והם מקבלים מידע שלא קיבלו באף מקום אחר אבל בגדול רוב הזמן זה לא כך.
אבא. כשמישהו בא לשיעור פעם אחר פעם זה בגלל שיש בו משהו שממלא אותו בכח.
בת. אבל איך זה קורה? זו תופעה פשוט לא הגיונית. רוב הזמן אני שקועה בבוץ רגשי (וממילא תפקודי), אני הדמות הכי לא אידיאלית לדוגמא או למודל. מרגישה צביעות שאני מסבירה לנשים על מה שאני רוב הזמן לא. ומרגישה פחד גדול שיום אחד הן תגלנה מי אני באמת, מי זו שנותנת להם תקווה, ועד כמה התקווה שהיא נותנת לא עוזרת לה הרבה בפועל בחיים. אומנם מצילה אותה כי בלעדיה היא לא היתה חיה כלל, אבל צמיחה ממשית אצלה קורית אחת להרבה זמן. איך אני מצליחה בכלל לתת להן תקווה?
אבא. כי את זה אני. זו לא הנפש הבהמית הסבוכה שלך נותנת תקווה, זה החלונות הקטנים שאת פותחת בך ודרכם אני מתבטא. וזה לא משנה מה מצב ביתך פנימה, עד כמה מסודר שם או לא, עד כמה את יודעת או לא, עד כמה את בטוחה או לא. כל מה שאני צריך זה מיקרופון לדבר דרכו. וזה לא משנה כמה רגעים מתוך סך הזמן שלך אני מדבר דרכך. ברגע שאני מדבר הכח שלי זורם ופועל.
יש הרבה אנשים שהבית הפנימי שלהם מסודר אבל מיקרופון הם לא נותנים לי.
בת. ואני? אני נותנת לך מיקרופון?
אבא. כן, הוא אמנם לא צלול 100% אך ככל שתלמדי חסידות ותקיימי את מצוותי כך הוא יהיה איכותי וברור יותר וממילא ישמעו אותי טוב יותר, גם את!
בת. וכרגע? כשהוא לא צלול רוב הזמן, מה זה שווה?
אבא. יקרה שלי, הרבה ילדים שלי כאן בעולם זקוקים לשמוע אותי ולהם אין עדיין מיקרופון אז ברור שכל צליל ואות חיים ממני מחזיק אותם. אי אפשר לחכות עד שהמיקרופון שלך יהיה צלול 100% בינתיים פועלים עם מה שיש. במלחמה – גם אחד שרק התחיל ללמוד רפואה מתגייס לשטח בהיעדר חובשים מקצועיים.
בת. אני לא מרגישה ערך עצמי ושייכות, אני לא חושבת שהתרומה שלי כזאת חיונית, נראה לי שאפשר להסתדר גם בלעדי. מה אני פועלת בעולם שאף אחד אחר לא יכול לעשות?
אבא. גם אם אענה לך תשובה את לא תביני, יש דברים שאי אפשר להשיג בכח ההבנה.
בת. נכון. אני גם חושבת כך, שאי אפשר להתנות את פעולתי בעולם בהבנה תחילה אבל ברצון ואמונה כן. ואת זה אני לא מרגישה. אני לא מרגישה ביטחון ונינוחות, לא מוצאת את המקום שלי. מרגישה פיזור רוב הזמן. לא מבקשת להבין. אני מבקשת רק לקבל כח וחיוניות לביצוע המשימות. ואין לי! המלאי ריק!
אפילו את הקבלת עול הבסיסית אני לא מצליחה למצוא בעצמי. מצד שני אני חייבת לאמר שאני בשנים האחרונות יותר ויותר מבינה עם תחושת אמת פנימית עמוקה שהשפעה על אנשים, לתת להם כח, זה מה שנותן לי חיות אמיתית. שום דבר אחר בחיים ואני לא מגזימה , לא נותן לי טעם לחיות.
אני חיה מרגע אחד כזה למשנהו.
רק אתה מצליח לתת לי חיים וטעם. שום דבר אחר לא.
יתכן שאתה נותן ומשפיע עלי הרבה חיות, אבל שום דבר לא נשאר אצלי, 'הם' (הס"א) לוקחים לי הכל! משאירים לי פירורי חיים, פיסות נשימה וגם זה בשביל שישאר להם כאן נקודת חלוקה…
אבא. אכן אני שולח לך הרבה על בוקר ו'הם' מעבירים לך מעט מאד.
בת. זה אני אשמה! 'הם' נוצרו מהעבירות שלי, זה הבעייה שלי, ואתה מחכה שאני לבד אפתור אותה בכוחות עצמי ועד שלא אעשה זאת כך ימשך המצב לא? איזה יאוש!
אבא. קודם כל אהובה שלי זה לא הבעייה שלך, זו הבעייה שלנו והאחריות שלנו ומכיון שכך אני עוזר לך להתמודד איתם. את מכירה את הפסוק שאמרתי "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"? יצרתי 'אותם' באמת קשים לפיצוח, ויצרתי לך סביבה ותנאי חיים וסוג נפש בהמית מורכבים שבאמת קשה מאד לא ליפול אליהם, וקשה מאד לזהות את הרע והמסוכנות שבהם.
שלחתי אותך לעולם עם נפש בהמית בעלת חושים חלשים וחולניים אבל הבאתי את הפרוייקט הזה לך-לי. לנו יש חושים מצויינים והמשימה שלנו היא להבריא את הנפש הבהמית שקיבלת ולחדד את חושיה עד שהיא תיהפך להיות אחת מהחבורה שלנו, אחת מהצוות שלנו. וכשהיא תהיה כזאת – עוצמתינו תגדל כפליים.
בת. אבל גם להביא לי בהמה כזו וגם להיות מוקפת ב'גויים' כל הזמן? אי אפשר לעבוד ככה!
זה נכון שהתקדמתי משמעותית בכמה מישורים בחיי אבל אבא עד מתי? תראה איך אני נראית…
אבא. תפרטי לי במה התקדמת בבקשה.
בת. האמת שהיום אני פחות פרפקציוניסטית מפעם, מסוגלת לסדר את הבית או להכין תוכנית באופן חלקי ועדיין להרגיש טוב עם זה.
היום בלימוד אני יותר יכולה להתחבר לנקודה המרכזית מאשר פעם, טבעתי בכל הפרטים סביב ולא ראיתי את העניין עצמו.
פעם הייתי חסרת ביטחון ושמחה. היום יש לי יותר ביטחון ורהיטות מול אנשים ויותר אמת וכנות פנימית מפעם.
פעם לא עיניינת אותי. והיום אתה הדבר היחיד שאני כמהה במודע להגיע אליו.
פעם לא הייתה לי משמעת עצמית בכסף והיום יש קצת.
פעם הייתי מנותקת מעצמי והיום אני יותר קשובה למה שמתרחש אצלי פנימה.
פעם לא האמנתי שאפשר לצאת מהסיוט הזה שנקרא 'רגשות שליליים' ובשנים האחרונות זכיתי לחוות יציאה כזו כמה וכמה פעמים.
פעם הייתי צופה בסרטים שלא ברוח היהדות ונאחזת באשליה שבאמת יש שם חיים טובים ורק לי פה יבש ומשעמם. היום אני לא קונה את הלוקש, יודעת שזה שקר ומבינה עד כמה הוא מסוכן. גם אם אני עדיין שורפת זמן מידי פעם על המחשב (באתרים כשרים) זה בתור בריחה והפוגה מהקושי ולא מהערכת יתר.
אם פעם הייתי נרתעת מאנשים, היום אני יותר מאמינה בהם ומסתכלת עליהם בעין טובה ושווה, יותר מצליחה לראות את האור הפנימי שלהם.
פעם לא הייתי מתחשבת בעצמי ומרצה את הסביבה. היום השתפרתי יפה בתחום. אני יותר מבטאה את הצרכים שלי ומצליחה יותר לשים גבולות ולהיות אסרטיבית.
פעם היה לי קושי גדול להיות יוזמת, תמיד הייתי הנגררת. היום בכל מישור אני הרבה יותר נותנת את הטון, אם זה במקום בו אני מתארחת, אני עוזרת, יוזמת שיחה, אם בפעילות חב"ד בסביבתי ועוד.
אבא. וואו! איזה יופי! כמה תזוזה מהאופי הטבעי שלך, מהמשבצת שלך.
הרבה אנשים מפתחים ויוצרים המון דברים אבל מתוך המשבצת שלהם, ואת אמנם עוד לא יוצרת הרבה אבל את עובדת בדיוק בקו שאני רוצה, את יוצאת מהמשבצת אל המרחב.
אנשים חושבים שאני רוצה הרבה פרויקטים ומעשים אבל למעשה כל מה שאני רוצה הוא שתצאו מהמשבצת. שם תמקדו את המאמץ והכוחות. יש לי את כל הסבלנות בעולם להמתין שזה יקרה. כי אני ורק אני יודע באמת עד כמה זה לא פשוט. וחוץ מזה אגלה לך סוד קטן – כשתצאי מהמשבצת כל הפרויקטים והעשייה כבר יקרו מאליהם ובסדר גודל שבחיים לא חלמת!
בת. אז זה לא תקיעות להיות עקרת בית מובטלת ועוד עם בית מבולגן, סדר יום משובש, תזונה לקוייה, קושי להתמסר לגידול הילד שלי ועוד…?
אבא. אם תפעלי טוב בכל הסעיפים שציינת באופן טבעי וללא מאמץ ולא תנסי לרכוש לעצמך יכולות נפשיות נוספות על אלו הקיימות מבחינתי זו תקיעות!
בת. אז כל מאמץ הכי קטן לפעולה באזורים שקשים ולא טבעיים לי הוא תזוזה אמיתית?
כל פעם שאתאמץ להקשיב לילד שלי, כל פעם שאתאמץ לסדר את הסלון, להכין לעצמי סלט במקום חטיף שוקולד על הבוקר, זה מה שמעניין אותך באמת?
אבא. הנה אנחנו מתחילים לשדר על אותו גל יקירתי.
אכן כן! ממני לא תקבלי צל"ש על בית מושלם. ממני תקבלי צל"ש על המאמץ לסדר אותו.
מחיאות כפיים תשמעי ממני כשגייסת את חושייך להגיב להתנהגות הילד הסוערת באיפוק ותבונה, ולא כשתהיי האמא המחנכת הדגולה שתמיד יש לה בשליף את הידע מה לעשות ואיך.
מי שמשתמש רק עם החושים המפותחים, המוצלחים איתם נולד ונוטש את האחרים החלשים שהבאתי לו למשימה, ולא מנסה לשקמם כיון שברגעים כאלו הוא לא יראה טוב וכאן בעולם אנשים נוטים לשפוט לפי כמה כסף הוא מכניס וכו', אז הוא באמת תקוע!
הוא בעצם יוצא מהעולם באותו מצב נפשי גולמי אליו הוא נכנס.
אני לא רוצה עוד בית מאורגן, אני רוצה נפשות מפותחות. וזה קורה כשמתאמצים.
וכמובן אל תדאגי, גם מי שעוד לא הפנים את הפואנטה אני דואג לשלוח לו תרגילים שיעזרו לו לצאת מהמשבצת כי את כל הילדים שלי אני אוהב ולכולם אני דואג.
את כבר יודעת את הסוד, העבירי אותו הלאה.
אוהב אותך, מאמין בך, לעולם לא עוזב אותך, ומחכה לפגוש אותך בקרוב שוב. אבא.
בת. אוהבת אותך בכל ליבי, אתה החיים שלי! בתך.
