הרהורים

כשנבקשתי על ידי מערכת האתר לכתוב טור לכבוד ג' תמוז, הרהרתי לעצמי מה לי ולזה. אני יודעת שזה נשמע מחריד, אבל בטוחה שיהיו כמה בנות שכן יבינו אותי. כולנו עסוקות כרגע בענינים ברומו של עולם. מי בריכוזים של קייטנות וקעמפים שתיכף עומדים להתחיל וככל שקרב היום העומס והלחץ בשיאו, מי בעונת בגרויות מתישה שאוכלת כל חלקה טובה של סבלנות לענינים אחרים, או כאלה שעדין מתאוששות ממטלות המכללה והשלמת החובות שבלעדיהם אפשר לשכוח שנה הבאה מהדשא הירוק בכפר חב"ד ב'.

גימ"ל תמוז, איפה היום הזה ואיפה ואני…

אבל פתאום נעצרתי במן חריקת בלמים פנימית כזאת, ואמרתי לעצמי, את יודעת מה; דווקא בגלל שאין לך רגע פנוי עכשיו, תעשי רגע סטופ ותתחברי. תתחברי לנקודה החסידית שלך.. לנקודה של היום הגדול והקדוש, חג הגאולה גימל בתמוז. יום שמהווה נתינת כח לכל אחד ואחת מאיתנו להתעסק ביתר שאת בעניינים שעל הפרק, בענינים החשובים ביותר לאבינו מלכינו שליט"א.

מוזר עבורי – אך בלתי נמנע – לכתוב את הטור הזה בתוך כל העומס, אך בכל זאת ניסיתי להרהר קצת מה זה אומר בשבילי ג' תמוז.

לעשות 'סטופ' לרגע

לפעמים אנחנו פועלות כמו מכונה שלחצו לה על המתג והיא פועלת ללא מעצורים. ההנהגה היא חסידית ואפילו מושלמת, אך בפנים יש משהו שחסר. בהתבוננות פנימית אמיתית אני אומרת לעצמי, זה לא באמת… זה כבר הפך לרגילות, כמין מכונה שפועלת ללא הפסקה.

אז בואו נעצור שניה את כל הדברים החשובים והנשגבים, ונתחיל להתחבר לנקודה האמיתית: האם זה באמת חי אצלי שהרבי חי וקיים? האם זה באמת חי אצלי שברגע הזה הרבי מתגלה? האם זה באמת חי אצלי שזו המציאות אפילו אם היא נראת הזויה מעט?

"השתטות" ברוסיה הסובייטית

מסופר על מספר תמימים שיצאו לעשות פעילות מבצעים באחד מהיישובים בשומרון עם קבוצת יהודים שעלו בזמן האחרון מרוסיה. אותם יהודים היו כמעט ללא ידיעה מינימלית ביהדות. התמימים הניחו עמם תפילין, דיברו איתם על משיח והגאולה הקרובה וכו'. לפתע ניגש אליהם אחד מאותם עולים, יהודי מבוגר: אהה, אתם מליובאוויטש? יש לי מה לספר לכם: בילדותי הייתי גם אני מגיע לכל ההתכנסויות של חסידי ליובאוויטש במקום הולדתי ברוסיה. השתתפתי בתפילות, בשיעורים וגם בתוועדויות שהתקיימו במחתרת.

באחת ההתוועדויות, חסידים "לקחו משקה" ללא הגבלות ודיברו על רצונם העז להתראות עם הרבי שליט"א. בהמשך התחילו לנגן את הניגון 'טיירע ברידער' בהתלהבות וגעגועים בלתי ניתנים למימוש בדרך הטבע.

באמצע ההתוועדות, קמו כמה מהנוכחים, וכשהם מלאי התלהבות הכריזו: למה אנחנו רק מדברים ולא עושים מאומה. הגיע הזמן לעשות מעשה. צריך לנסוע לרבי בפשטות ממש!

האחרים הסתכלו עליהם בתימהון: מה זאת אומרת לנסוע לרבי בפשטות? – שכחתם איפה אתם נמצאים?!

אבל אותם חסידים לא היו מוגבלים בהגבלות הטבע ולא רצו בשום אופן להתחשב בשום דבר: מה זאת אומרת אי אפשר? אם רוצים באמת אפשר! ואנחנו רוצים לנסוע לרבי בפשטות!

ומדיבור למעשה. הם הפכו כמה כסאות, סידרו אותם זה אחר זה, התיישבו עליהם, כמו שעושים הילדים הקטנים המשחקים בגן הילדים "רכבת", ועשו את עצמם כנוסעים לרבי!

האחרים, ואני ביניהם, מספר אותו יהודי, עמדו מסביב, ונדו להם: מה אתם משתטים, איזו מן שטות היא זו "לשחק בכאילו" בדברים שאינם ניתנים כלל למימוש.

אבל העובדות הוכיחו את עצמן, ממשיך אותו יהודי, שכל אותם "משתטים" שישבו על ה"רכבת" הילדותית ו"נסעו לרבי שליט"א" – קיבלו תוך זמן קצר את היתר היציאה הנכסף, והם אכן נסעו וזכו לראות את הרבי כחסידים.

ואילו אנחנו, השפויים והמציאותיים, נשארנו שם. וכפי שאתם רואים אותי עכשיו, לא עמד לנו הכח לעמוד בנסיונות הקשים על שמירת תומו"צ. רק עכשיו, אחרי שנפל מסך הברזל, הגענו לכאן, כאשר את מצבי ביהדות את רואים בעצמכם.

תלוי ביחס שלנו

האמת, זה סיפור קצת הזוי. לי זה אפילו העלה חיוך קל כאשר תוארה הרכבת מכיסאות הפוכים ועליהם יושבים כמה מזקני החסידים. אבל תכל'ס, זו המציאות. המציאות היא שמי שרוצה לפליא את מעלתו וגדולתו של הרבי, שהוא למעלה מעלה, ואפילו הרקיע השביעי נמוך מידי בשבילו, והרבי נמצא הרבה מעליו – מתייחס גם הרבי אליו כך, כפי שנמצא מעל לרקיע השביעי, גבוה גבוה, רחוק ונפלא עד אין קץ, נעלה ונשגב עד מאוד. אבל, רחוק.. עד שכמעט ואין שייכות גלויה ביניהם.

כשההתרפקות היא על זכרונות העבר בלבד – כך מראים לו גם מלמעלה. והשייכות שלו עם הרבי היא באופן כזה.

אולם אנשים כמונו, שרוצים להיות עם הרבי כאן למטה בעולם הזה הגשמי, למטה מעשרה טפחים, לדעת ולהרגיש שהרבי קרוב אלינו, מעודד ומתוועד, מתפלל ומברך, ומנחה אותנו על כל צעד ושעל – הרי הרבי נמצא איתנו כאן למטה, קרוב ומוליך כל אחת בפרטיות, בעולם הזה הגשמי והחומרי.

כן, אמנם אנחנו לא מכירות מציאות אחרת. אנחנו יודעות שהדבר האחרון לעת עתה שראינו מהרבי זה עידוד השירה האדירה של הכרזת הקודש בנ"ג, בשבילנו רבי זה יחי. שום דבר לא יצליח להפריד בין שני הדברים. חונכנו שרבי אף פעם לא טועה ושדבריו חיים וקיימים לעד.

בפועל ממש

אחד הדברים החזקים ביותר שנצרבו בזכרוננו זה עידוד שירת "יחי אדוננו" לעיני העולם כולו. הדבר היחיד שעומד לנו כל העת מול העיניים זה עידודים על גבי עידודים. וזה מה שמגביר את הלהט האדיר לאמונה האיתנה ברבי שליט"א. האמת הזאת בוערת ותמשיך לבעור. אין דבר בעולם שיוכל לכבות אותה.

האמת אצלנו היא בפשטות. אצלנו הרבי הוא אמת מוחלטת ואין שום שינוי מלפני ג' תמוז ה'תשנ"ד ליום שאחריו. הכרזת הקודש תמשיך להדהד בעולם כולו עד שנזכה לגאולה שלימה מתוך ריקוד ושמחה תומ"י.

כמים הפנים אל הפנים. אם אנחנו נתייחס ליום הזה כחג הגאולה ג' בתמוז, נרקוד ונשמח באמונה ובטחון מוחלט שאכן הרבי חי באמת. שהנה הרבי גואל אותנו מיד, ואנו באמת מרגישות ובטוחות בזה באמונה חזקה של נשי ובנות ישראל. אין שום ספק שלא יעבור רגע נוסף ואנו נמצא את עצמו עמוק עמוק בגאולה השלימה!

תשכחו מתשרי נוסף בקראון הייטס..

מתי מותר לאשה לצאת לעבוד?

כשהדבורה העמלה מגלה אוצר של צוף, היא ממהרת לכוורת להודיע על כך לאחיותיה ועושה זאת בשני אופנים. אם הצוף ברדיוס 50 מטר, היא נעה במעגלים והחברות שלה כבר יגלו אותו בעצמן. אם המרחק ממנו גדול היא רוקדת בצורת שמיניות באופן כזה שהדבורות האחרות מקבלות מידע על הכיוון שיש לעוף, על המרחק מהכוורת ועל כמות הצוף המחכה לה.

קראתי מחקר לאחרונה בו סופר על חוקרים ששמו על ספינה בלב ים חממת פרחים גדושים בצוף. אל הספינה הביאו דבורה עמלה שהזדרזה לעוף חזרה לכוורת כדי להודיע על כך לחברותיה. הדבורים הסתדרו במעגל וצפו בריקוד הדבורה שהתפתלה ומסרה את המיקום המדויק. החברות שלה הסתכלו עליה כאומרות "מה קרה לך, השתגעת, זה ממש בלב ים" ולא הסכימו לעוף איתה לשם.

ככה גם אנחנו, אפילו כשמראים לנו מכרה זהב ומצביעים על מיקומו המדויק, אם זה לא נראה לנו הגיוני – לא נלך לשם. אך כשעושים את מה שכולם עושים, והולכים לאן שכולם הולכים אז מקבלים מה שכולם מקבלים. ואלה שהלכו כנגד ההיגיון, עשו משהו שונה מהשאר, להם יש סיכוי להיות יוצאים מהכלל, פורצי דרך, מגלים או עשירים, מגשימים ומצליחים. מוכנים לגלות צוף בלב ים?

זכינו למתנה אמיתית להיות קשורים לרבי מלך המשיח רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאוויטש .הוא אמר לנו בברור צאו מהגלות אני אדריך אתכם, זה אפשרי!!!!!!!

האם אנחנו באמת עשינו שינוי בנפש להבין שאפשר שבאמת נצא מהגלות. האם אנחנו באמת קשורים לרבי?! הולכים אחריו בעיניים עצומות כמו דבורה אל הצוף?

שמגיע ג' תמוז, אני שואלת את עצמי, את השאלות האלו כל פעם מחדש. מחשבות בנושא גורמות לי לבדיקה עצמית ובהמשך לחוסן פנימי, להמשיך בשליחותו של הרבי, ולגלות לכל אחיותיי שבכל העולם, את מכרה הצוף שהרבי דיבר עליו, ובמהות היא תורת החסידות.

ולאלו שהיו בשנים של 1994 בניו יורק, בטח זוכרות את החודשים בו הרבי היה בבית רפואה, וירד במשקל, והמרכז עבר ל"בית רפואה הר סיני" אי אפשר היה לדבר אלינו אי אפשר היה להסביר לנו את מצבו הבריאותי! היינו בטוחים הרבי קם מתרפא וגואל אותנו!

תבדקו אצלכן האם אתן מרגישות כך לגבי משיח?… בלב פנימה…..

—

דניאלה גולן היא מייסדת "אור חיה" המרכז העולמי לאישה היהודייה. בעלת תואר MBA באונברסיטה תל אביב, התמחות בביולוגיה מטעם האונברסיטה העברית בירושלים , לימדה יותר מ10 שנים בתיכון בנות בעיר. לפני כעשור עברה לעולם העסקים , והפכה לדירקטריון בחברת נייר מצליחה. כיום משקיעה את מרצה בהעברת סדנאות בחשיבה חיובית ברחבי הארץ ובעולם. היא מתגוררת בירושלים, ושניים מילדיה הקימו בתי חב"ד ברחבי העולם

בשבוע שעבר נערכה שמחת ברית המילה לבן השליחה בגבעת התמרים בעכו טלי פיזם. הברית התקיימה בבית חב"ד משפחת פיזם בהשתתפות משפחה, מקורבים וידידים.

התרגשות עזה אחזה במשתתפים כאשר נערכה הברית ויקרא שמו בישראל: דוד שיחי',

ע"ש הרה"ח דוד עמוס ע"ה מקהילת חב"ד בקריות.

בתכנית המרתקת והעשירה: משא בנושא "התקשרות – גאולה" מאת הרב זיו קצבי, משלוחי הרבי ברמת השרון,

"חוזרת מהולנד" – סיפורה המדהים של הזמרת סמדר מורג מרחובות

סעודה בשרית

הגרלות ייחודיות

ערב שאסור לפספס!!!

הערב יתקיים ביום שלישי ו' בתמוז באולמי ויז'ניץ רח' טל חיים 3 בבני ברק

"פעם אחת התוועדו חסידים הראשונים – בשנת תקמ"ד-ז – ותוכן שיחתם היה: הרבי – רבינו הזקן – הסיר את הבדידות. פעם הרבי – הר"מ והגאון – היה מבודד לעצמו והתלמידים היו מבודדים לעצמם. דרך החסידות שיסד הרבי הוא ההישג האלוקי הגדול, שהרבי אינו מבודד וחסידים אינם מבודדים". (מתוך: היום- יום לכ"ב אייר)

אם אתם חושבים כי את הסלוגן "לעולם לא תצעדי לבדך" המציאה מסייעת כלשהי, טעות בידכם. אדמו"ר הזקן היה שם קודם, והוא הסיר את הבדידות.

טובי החוקרים בעידן הניו מדיה מטיחים ראשם בקיר ומתפלפלים בשאלה, האם העידן הנוכחי הוא בודד יותר, או מחובר יותר? כנראה (מבלי להיות טובת החוקרים) שהתשובה היא גם וגם. אמנם, העידן הדיגיטלי מאפשר לנו הסרת חסמים, צמצום פערי זמן, מקום, גזע מין והשקפה (לכאורה) ומדלג מעל מכשלות טכניות של ביורוקרטיה וריכוז מידע אצל יחידי סגולה, וכשאומרים "אני מחובר" מתכוונים בעיקר- "אני מקוון". מצד שני, הניתוק האנושי הפיזי הולך וגדל. אנשים לא מרימים יותר טלפון, הם מסמסים בואצאפ. ילדים כבר לא משחקים ברחובות, הם בדיוק מחרימים מישהי בפייסבוק. בעל ואישה יושבים לקפה וכל אחד מהם בוהה בסלולר שלו, משל משם תצא הבשורה. באמת, עד שיצאתם כבר לקפה, לא תדברו קצת??
או כמאמר הבדיחה, "היום יצאתי לקפה עם אשתי, דווקא אישה נחמדה"
העידן הזה מחובר מאי פעם ובודד יותר מאי פעם. השיחה מתנהלת בתקתוקי מקלדת, הצחוק הוא סימנים גרפיים וחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח אחד ארוך, ואפילו הריבים והברוגז מסתכמים בסוף ב"אנפרנד". נו, שויין.

פרשת שלח. שנים עשר נשיאים הולכים לתור את הארץ, עשרה חוזרים ומוציאים דיבתה רעה.. העם כמעט ומשתכנע ואז באים שניים שמצילים את המצב…

תארו לעצמכם שהיה נשלח רק אדם אחד.  זהו סיכון משמעותי ביותר. מצד אחד כולם היו מאמינים לו, ואם היה אומר משהו טוב – כולם היו הולכים אחריו בלי להתלבט..

אבל מה היה קורה אם היה מוציא דיבה ומפחיד את כולם?

המצב היה אבוד…

אם אנחנו תלויים רק במקור אחד אנחנו בבעיה. כי כשזה עובד – מצויין, אבל כשלא – אנחנו אבודים.

אם הספק היחיד שלנו הוא חברת החשמל – אז אם מתנתק אפילו לכמה רגעים אנחנו מרגישים אנחנו שרויים באפילה וחסרי ישע. אנשים שעיניהם בראשם – דואגים למקורות אנרגיה נוספים – שיהיו שם טעונים למקרה הצורך. ליתר בטחון.

כמה מאיתנו שמות את כל משקל האושר על הבעל , ואם אנחנו עצובות, זה בגלל שהוא לא מבין או בגלל שהוא לא אמר… או בגלל שהוא לא עשה…

האם באמת הכל תלוי בו?

מה קורה בזמן מריבה? זמן שאנחנו קצת מרוחקים? מאיפה נשאב כח אם מקור האנרגיה היחיד שלנו לא זמין?

חייבים לדאוג לנו לעוד מקורות של סיפוק ואושר. אם כל הכובד נמצא במקום אחד יש סכנת התמוטטות.  אולי יש דברים שכדאי לנו לפזר במקומות אחרים ולהסיר קצת עול מהבעל..

—

רוצה לדעת עוד על דברים שיכולים לגרום לך להיות מאושרת חוץ מהנישואין ולטובתם?

כנס – "זוגיות מאושרת מבית ומחוץ"

דברים שלא קשורים בבעלך, ובכל זאת ישפיעו על האושר הזוגי שלך. .

חינם! בהרשמה כאן:

אתם מכירים את המשפחות שאצלם מכינים בכל יום שלישי קוסקוס, ברביעי מאכל אחר מסויים וכן הלאה? יש כאלה שאצלם התפריט קבוע. למעט שינויים פה ושם. גם בשבת התפריט דיי קבוע כבר שנים. הכי קל הכי פשוט. כי בינינו החלק הכי מסובך של הארוחה זה לחשוב מה להכין… וגם כי זה פחות מסובך מבחינת שאר בני הבית, זה לא אוהב קציצות והיא לא יכולה לראות חצילים.. ולהכין מאכל חדש זה לקחת סיכון של כמה אפים מכווצים.. (אגב אני מכירה כמה אמהות שהילדים או הבעל לא מסכימים להם לשנות את התפריט..)

ויש את אלו שתמיד מגוונות. גם ביום חול וגם בשבת.

הם לא מסוגלות להכין או לאכול כל הזמן את אותו אוכל. והם תמיד יחפשו במרץ מתכונים חדשים.

הכל עניין של אופי וגם בצורה שאנחנו גדלנו.

ואם כבר דיברנו על גיוון באוכל.. יש בדיחה שאומרת שבעל מסעדה מוכשר זה אחד כזה שמצליח לתת לאותו אוכל שם חדש כל יום.. תודו שגם אתם משתמשות בזה לפעמים…(;

ואגב, לכל המגוונות, לא חייב להכין אוכל עם שם או טעם מוזרים או לא מוכרים. תשנו לאותו אוכל את הרוטב, תאפו במקום לבשל, תוסיפו טוויסט מעניין וכו.

הפעם אני מביאה לכם מתכון לעוף עם תירס ופטריות. (כשהינו ילדים היינו אוכלים רק את התירס)

מתכון פשוט פשוט וטעים טעים. לשבת או ליום חול.

ליום חול אפשר להכין אותו עם רצועות חזה עוף מטוגנות קלות לשמירת העסיסיות (טיפ חשוב: חזה עוף הוא דבר יבש ובדרך כלל משתמשים בו לשניצלים או מוקפץ. ניתן לשלב אותו בעוד מאכלים אך יש 2 כללים חשובים: לטגן אותו קלות כדי לסגור את העסיסיות בפנים, לא לבשל הרבה זמן כי הוא מתייבש בקלות. כך שאם מבשלים אותו עם עוד מאכלים שדורשים בישול ארוך יותר, מוסיפים אותו בסוף)

.

עוף עם תירס ופטריות

6-8 חלקי עוף

בצל גדול קצוץ קטן

סלסלת פטריות או 2 קופסאות שימורים

שקית תירס קפוא

חצי כפית כורכום

כפית וחצי מלח

רבע כפית פלפל שחור

קורט קינמון

אופן ההכנה:

לטגן את הבצל, לפרוס דק את הפטריות

כשהבצל משחים מעט להוסיף את הפטריות ולהמשיך לטגן. להוסיף את העוף והתבלינים.

לכסות את העוף במים ולבשל 30-45 עד להתרככות העוף. כשהעוף מבושל להוסיף את התירס ולבשל עוד 5-10 דקות. (התירס מתרכך במהירות ולכן מוסיפים אותו בסוף)

שימו לב שלא אמורים להשאר כמעט מים בסיר.

מגישים עם אורז לבן.

בהצלחה!!!

הערת המערכת: התמונה בידיעה אינה ממחישה את המתכון

בצער רב התקבלה הבשורה המרה על פטירתה של מרת חנה רחל ע"ה הורביץ, אוד מוצל מאש, אשת בנם של קדושים הרה"ח רבי פנחס הלוי הורביץ ובתו של הרה"ח רבי שלום לישנער הי"ד.

השאירה אחריה דור ישרים מבורך של י"ג בנים ובנות, המשמשים ברבנות וככלי קדוש ובעלי מנגנים ידועים, מאות רבות של נכדים ונינים, מהם רבים המשמשים כשלוחים בכל קצווי תבל:

איש החינוך וחבר הנהלת מוסדות זוועהיל בארה"ק, הרב מרדכי יהושע – ירושלים; העסקן והבעל תפילה הרב שלום – קראון הייטס; רבם של חסידי זוועהיל בביתר הרב משה; איש החסד הרב דוד – לוד; משגיח ישיבת חזון נחום, הרב יעקב נח – בני ברק; איש החינוך והחסד ר' שלמה לייב – ירושלים; רב קהילות החסידים באלעד וברמות, הרב ישראל זושא; הבעל תפילה, הרב צבי – ירושלים; משב"ק כ"ק האדמו"ר מזוועיל הרב אברהם יצחק – ירושלים; חתנה איש החינוך, הרב צבי גרינבוים – ירושלים; איש החסד הרב ראובן – ביתר; ראש מוסדות היכל פנחס בביתר, הרב שמואל – ביתר וחתנה איש החינוך הרב יאיר מנדלוביץ – ביתר.

מהמשפחה נמסר שיש להימנע מלבשר על הבשורה לאחותה, הרבנית איטא רוזנברג מלוד, וכן שלא לבוא לנחמה.

ביתה בטבורה של שכונת גאולה בירושלים, היה פתוח תמידין כסדרן לכל פונה ומבקש ומאות לבבות נשברים בירושלים מצאו בביתה חיזוק וניחום. במשך ימות השבוע נערכו בבית שיעורי תורה וחסידות רבים והתוועדויות בהשתתפות רבים מטובי ירושלים.

מתוך הדחק מסרה נפשה למען חינוך צאצאיה, כשהיא עצמה עברה בילדותה חיים קשים, מאז שברחה יחד עם משפחתה מציפרוני הנאצים ימ"ש, והגיעו עד לסיביר ולסמרקנד, שם נהרג אביה הרה"ח ר' שלום הי"ד בתוככי הכלא, כאשר מסר נפשו ולא רצה להלשין ולחלל את השבת קודש.

זכתה והקימה דור מפואר של צאצאים רבים, חסידים ואנשי מעשה הפזורים בכל העולם כולו, ובהם נכדיה המשמשים בשליחות קודש, באה"ק, בארה"ב, ברוסיה ובאוקראינה.

ויה"ר שתיכף ומיד יקויים הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והיא בתוכם.