חברים יקרים!
לפני 3 שנים בדיוק! כשהדרי הייתה בת 3 וחצי התגלה אצלה גידול בגזע המוח התחתון. בשלושת השנים האחרונות הדרי עברה טיפולים קשים, הקרנות וניתוחים. את הקשיים, הסבל, והשינוי במסלול החיים אחסוך מכם, אבל בחסדי השם, הדרי גילתה חוזק ותעצומות נפש, היא התגברה על הכל והיה נראה שהטיפול עוזר, לאט לאט הדרי החלימה וחזרה לעצמה, היא שוב יכלה לעשות צמות בשיער באושר, חזרה ללכת עם החברות לגן והחיוך שוב נראה על פניה, החיים חזרו למסלולם.
אך לדאבון הלב, לא מזמן ואחרי שלוש שנים שוב התגלה בראשה גידול, הפעם בגזע המוח הקדמי.
מחר, ביום רביעי בבוקר, הדרי נכנסת לניתוח ראש קשה ומסובך, שוב אנחנו נאלצים לבקש מכם, אנא עצרו לרגע, אמרו פרק תהילים, תנו מטבע לצדקה וקבלו עליכם מעשה טוב אחד קטן לזכותה ולרפואתה המהירה.

"חיה הדר בת נחמה דינה".

אנא שתפו…

"וכל המתפלל על חבירו נענה תחילה" .

"ספארי נג'מה!" (נסיעה טובה). אתן מוזמנות לעלות על הג'יפ יחד איתנו ולקפוץ לביקור בארץ הסאפארי — "קריבו קניה!" (ברוכים הבאים לקניה).

אמנם בניירובי, עיר הבירה, לא מסתובבות הג'ירפות בין הרכבים. אך במרחק חמש דקות כבר אפשר לראות בצידי הדרך זברות, ג'ירפות, אנטילופות ועוד.

זוהי ארץ מרתקת, מעצבנת ושונה לגמרי מכל מה שאתן מכירות.

המקומיים כאן אינם מהדרים ב"מדבר שקר תרחק", ואפילו לא מתביישים בזה. ההבטחות לא שוות "שילינג" (שם המטבע המקומי) ו'מחר' הכוונה היא למיקום אלמוני בטווח שבין מחר לעוד שבועיים בערך.

העיר ניירובי בנויה ממערבולת סואנת של רחובות, כבישים, מתחמי מגורים, סלאמס (פחונים או בתי בוץ), שכונות עוני ופשע רחוב — כל זה עם המון פקקים חסרי התחלה וסוף.

להיות לבן זה סימן שאתה עשיר. מאוד עשיר. ולכן הכל יקר להחריד — השכירות, הקניה ב'סופר' וכל דבר גדול או קטן שצריך לרכוש כאן…

לתוך הארץ הססגונית הזו נחתו לפני כחצי שנה זוג שלוחים — הרב שמואל וחיה נוטיק.

חצי שנה היא שישה חודשים, שהם כמאה ושמונים ימים. מה אפשר לעשות בהם? תלוי את מי שואלים ומתי. אבל אם תשאלו את הגב' חיה נוטיק, היא תספר לכם שבחצי שנה אפשר להתחיל מהפך ענק. בואו למסע בקניה שבאפריקה. כי גם שם צריך בית חב"ד".

שליחות

"הרצון לצאת לשליחות הוא פועל של החינוך שספגנו בבית, בבית הספר ובמסגרות נלוות כמו ארגון 'אחות התמימים'" אומרת חיה. "השליחות הוחדרה לתוך העצמות. זה היה משהו ברור מאליו — זה מה שהרבי אומר, אז זה מה שעושים. העניין הוא, שבתור בחורה נורא קל לדבר, ולדקלם את זה בפגישות. העולם נראה ורוד ונוצץ, וכך עם שיא הלהט והרצינות החלטנו בפגישות שאחרי שתעבור תקופה מסויימת מהחתונה נצא לשליחות. האמת, שהמון זוגות מדברים. לא בדקתי, אבל לדעתי לפחות 70% מהבחורות מדברות על זה. אולי 30% מיישמות… כי לדבר זה קל. קיוויתי שאהיה מהמיישמות".

למה קניה?

"בתחילה לא היה ברור כל כך שנוסעים לקניה" מגלה חיה, "ההפך. היה לי ברור ששליחות — כן, אבל חו"ל — לא. יש לי דודים שהם שליחים באוקראינה. בתור ילדים שמענו על החוויות שלהם, וראינו כמה לא פשוטה זו שליחות בחו"ל. יותר מאוחר, כבחורה בסמינר, נסעתי אליהם לשליחות. חוויתי מקרוב מה עושה המרחק. זה לא רק העניין הפיזי. זה פשוט ניתוק מהמשפחה וגעגועים עזים… חוץ מזה, ראיתי את אופן העבודה עם הקהל הרוסי, והיה לי פשוט ברור שזה לא בשבילי. אין לי סבלנות לתרבות הזו. אני רוצה לעבוד עם ישראלים: אנשים שאני מכירה את הרקע והמנטליות שלהם, אז מובן שהארץ היתה מקום מועדף.

התחלנו לחפש שליחות בארץ ישראל, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא המקום שלנו. החלטנו לפנות לאפיק אחר, חו"ל. מסתבר שיש לא מעט מדינות חסרות בית חב"ד. אחרי בדיקה של מספר אופציות שמענו על קניה. מי שסיפר לנו עליה היה הרב אליהו חביב, שליח הרבי באתיופיה וחבר טוב של בעלי. כבר מאז החתונה הוא דיבר על כך. אבל כאמור, לא היה על מה לדבר אז. כעת הגיע הזמן. החלטנו לסיים את שנת הלימודים בארץ ישראל, בשל עבודת ההוראה שלי, ואת שנת הלימודים הבאה להתחיל בשליחות. התלבטנו האם לנסוע קודם לרבי, ואז לקניה או להפך. והחלטנו להפך: ראש השנה ויום הכיפורים בקניה, סוכות אצל הרבי, ואז חזרה לארץ ישראל. כדי לעכל את החוויה, ולהחליט האם אנחנו מסוגלים לה.

יום הטיסה היה גם היום בו פינינו את הדירה השכורה שלנו. זה היה קצת קשה גם לפנות בית וגם לארוז מזוודות: לא כל מה שמפנים לוקחים לטיסה. הרבה דברים צריך לאחסן במחסן, וכך יצא שעבדנו וארזנו עד הרגע האחרון. לטיסה הגעתי עייפה, עייפה, עייפה. זו היתה טיסת לילה, וממש ייחלתי לשינה. אלא שבשדה התעופה המתינה לנו הפתעה לא נעימה ומורטת עצבים: הכרטיס של מענדי, התינוק שלנו, לא כורטס. שולם — כן, נקנה — כן, אבל לא כורטס. מה זה אומר? עיכוב משמעותי ושיחות לחוצות עם כל מי שרק אפשר. בדיעבד הסתבר שהעיכוב הזה גרם שהוכנסנו לטיסה אחרי נעילת השערים, ומסיבה זו גם לא שילמנו דולר על המשקל העודף של המזוודות. יישום מעשי של "כל עכבה לטובה".

נסענו אל הלא נודע. כשאני אומרת 'לא נודע' אני לגמרי מתכוונת לזה: לא ידענו היכן נניח את הראש מחר בלילה, איך תראה הארץ החדשה שנגיע אליה או איך יראו האנשים בה. לא ידענו כמה יהודים יש שם והאם בכלל הם קיימים? באינטרנט יש ים של מידע, אבל בפועל אי אפשר לדעת ממנו כלום. רק כשהגענו למקום הבנו מה קורה".

נעים להכיר!

"נחתנו. על מיליון מזוודותינו. אופס. מיליון מינוס אחת. מזוודה אחת הלכה לאיבוד. בדיוק המזוודה שהכילה את הבגדים שלי ושל מענדי. כמה נחמד. בעלי התרוצץ ברחבי שדה התעופה לנסות למצוא את המזוודה, כי היה ברור שבלעדיה לא הולכים לשום מקום. השעה היתה כבר 12 בצהריים, וכיון שהייתי לפני ברכות לא טעמתי שום דבר. הייתי עיפה, מענדי בכה, ורק רציתי להניח הכל היכנשהוא וללכת לישון. הסתכלתי על תמונה של הרבי שנמצאת באופן קבע במסך הפלאפון שלי, ואמרתי לו: 'רבי, אני פה בגללך. אני פה בשבילך. תעזור לי להתחיל ברגל ימין עם שמחה בלב'. לא סיימתי לבקש, וכבר — איך לא? נמצאה המזוודה!

יופי. יוצאים. לאן? ובכן, כבר בארץ ישראל יצרנו קשר עם יהודי שחי בקניה. היה קצת מסובך להגיד לו איך הגענו אליו (הרב חביב שמע ממישהו על חבר שיש לו חבר בקניה. לכי תסבירי לאותו חבר של חבר של מישהו שבקשר עם הרב חביב איך הגענו אליו…), אבל הוא לא הסכים לדבר בטלפון: 'תגיעו ונדבר', אמר. אז הנה, הגענו. הרמנו טלפון. הוא היה נחמד והזמין אותנו למשרד שלו. בעלי הסביר לו שאנחנו עם מזוודה של קפואים, ואם יש לו מקפיא. הוא ענה: 'אז סעו אל הבית שלי. העוזרת שם, היא תפתח לכם ותתארגנו'. ככה, בצורה הכי פשוטה בעולם קיבלנו את הנחיתה הכי רכה שאפשר: בית גדול ויפה, ריק לאורך כל שעות היום, כי בעל הבית עובד משמונה בבוקר עד שש בערב. מטבח ענק וכשר שעומד לרשותי. וכמובן — מיטות נוחות להניח עליהן את העצמות. הרבי פשוט דאג שאוכל להיות שמחה".

תשרי — חודש משביע

"שבוע שלם התארחנו אצל אותו יהודי מכניס אורחים. בשבוע הזה התחלנו להכיר את האזור ולחפש דירה. בד בבד ערכנו הכרות עם הקהילה (כן, למרות שבתחילה צחקו שאנחנו "הולכים לגייר אריות ולשחוט ג'ירפות" — יש כאן קהילה שמונה כשמונים משפחות + 50–60 אנשי עסקים שחיים בגפם). ראש השנה הגיע, וברוך ה' הצלחנו 'להרים' חג של שלושה ימים כולל הכשרת מטבח וכלים, בישולים, חלוקת ערכות תפוח ודבש (שאגב היו האשמות העיקריות במשקל היתר של מזוודותנו) ואירוח. גם יום הכיפורים עבר במהירות, והנה אנחנו כבר בדרך אל הרבי.

בזמן שהיינו אצל הרבי, נשארו בחורים שהגיעו אלינו ככח עזר מספר שעות לפני ראש השנה. אמנם לא ידענו האם נחזור אחרי סוכות, אבל אם כבר התחילה פעילות בחודש החגים — שתמשיך.

סוכות אצל הרבי זה תמיד מיוחד. אבל בשנה ההיא זו היתה חוויה יוצאת מגדר הרגיל. בשנה שלפניה לא יכולתי לטוס מסיבות משמחות. כל השנה הרגשתי את החוסר. פשוט בער לי בעצמות לנסוע. לא היה שייך לוותר. הגענו, אחרי שעות טיסה ארוכות. אבל מי שם לב לקטנות. נחתתי לתוך 770 באמצע 'שיר של יום', ועם שיר בלב רצתי היישר אל מעמקי השורה הראשונה יחד עם מענדי. קשה לתאר איך חשים כשמגיעים ל–770 אחרי שנתיים, ועוד אחרי שליחות. פשוט לחזור הביתה, ולהרגיש שאת גורמת נחת רוח לאבא".

ההחלטה

"סוכות עבר מהר מידי, וחזרנו אל הארץ. ישבנו ביחד לדיון פתוח. היה ברור שקניה מלאה בתעסוקה ושלא יהיה בה רגע דל. השאלה היתה האם אנחנו בנויים לזה. האם אנחנו מוכנים ומסוגלים להתמודד איתה. בסוף, החלטנו שבעז"ה, כן. אנחנו מוכנים. מרגע ההחלטה נותרו לנו שבועיים ימים בשביל להתארגן ולחזור. רצנו מחנות לחנות לקנות דברים נחוצים, והופ — שוב אנחנו על מטוס בדרכינו לקניה. הבחורים שנשארו שם עשו עבודה נהדרת בזמן שלא היינו. הם הכירו יהודים רבים, וארגנו פעילות מוצלחת".

יום הולדת שמח?

"אחרי ה'טררם' הגדול של החגים נחתנו אל חודש מרחשון. חודש שקט עם פעילות רדומה. הרגשתי שהגענו סתם. פשוט סתם. חברות שלי פועלות להן בארץ ישראל, ואני משתעממת כאן. ניסיתי לארגן ערבי נשים, שמצליחים בכל מקום, אבל אף אחת לא הגיעה. פעם ועוד פעם… נשים אמרו לי: 'את עושה בלילה, ואלו שעות שלא מתאימות לנו. תעשי בבוקר ונבוא'. ארגנתי בוקר, ושוב — אף אחת לא הגיעה. זו היתה אכזבה צורבת. שלושה שבועות הסתובבתי עם תחושה ופרצוף של תשעה באב.

ואז הגיע יום ההולדת שלי. כתבתי לרבי שאם לא מגיעות ליום ההולדת שלי לפחות שלוש נשים, אנחנו חוזרים לארץ ישראל. כי אין לנו מה לעשות כאן. הרגשתי שהרבי איתי. אי אפשר להסביר את התחושה הזו במילים. הזמנתי את כל קהל מכירותיי לשעה 7, מתוך מחשבה שא–––ם הן תגענה זה יהיה לקראת 8. רק אחת מתוך כולן אמרה שאולי תבוא. הכנתי את הבית לכבודה.

בשבע ועשרים נשמעה דפיקה בדלת, שתפסה אותי עם מטפחת, קושרת בלונים אל התקרה… פתחתי וגיליתי חמש נשים. חמש!!! אחר כך הגיעו עוד. בסך הכל היו בהתוועדות יום ההולדת שלי שמונה נשים. זו היתה התוועדות מרוממת ממש. ישבו איתי שמונה נשים שהקשיבו באמת. בלי לשחק בפלאפון תוך כדי… יצאתי זורחת מאוזן לאוזן. פשוט קיבלתי זריקת עידוד מיוחדת, אישית ורצינית מהרבי".

פעילות

"נכנסנו לתקופה מלאת מרץ — התוועדות י"ט כסליו ולאחריה ההכנות לחנוכה. חג החנוכה חל בתקופה בה כל הקהילה נוסעת לארץ ישראל: יש חופש בבתי הספר, המפעלים נותנים חופש לעובדים לקראת תחילת השנה האזרחית, אז כולם מנצלים את ההזדמנות. מסיבה זו, על אף שדיברנו ופרסמנו על מסיבת חנוכה, התכוננו נפשית לכמות קטנה של אנשים. בפועל היו שבעה ילדים, כולל מענדי שלנו, שהיה מרכז האירוע. אמא שלי, שהגיעה במיוחד מהארץ, הפעילה את הילדים, וההורים יצאו מרוצים עד השמיים. בסוף המסיבה ניצלתי את הבמה להודעה על מועדון 'תורה–קידס' לילדים בימי ראשון. לצערי, הוא עוד לא עלה על מסלול קבוע: לפעמים מגיעים יותר ילדים, לפעמים פחות ולפעמים לא מגיעים בכלל. למדתי לא להתארגן אליו שבוע מראש, אלא להתחיל להתארגן ביום חמישי, כשאני מגששת אצל ההורים מי מתכנן להגיע. לעומת זאת, בפורים היתה סעודה יפהפייה עם עשרים איש ומנייני תפילות. זה היה האירוע הכי גדול שארגנו עד כה, והוא נחל הצלחה כבירה, ברוך ה'.

פשוט לארח?!

לפעמים הקשיים מתגלים בסוף כסוכריות. למשל, יום חמישי אחד היתה הפסקת חשמל רצינית. בעלי יצא למקווה, ומהדרך התקשר לספר לי שפגש ישראלים מניגריה. זוג עם שלושה ילדים שהגיעו לקניה לחופשה. דווקא האישה היתה זו שדרבנה את בעלה לגשת לבעלי, מתוך הלם לפגוש בכזה מקום יהודי חרדי. בעלי הזמין אותם אלינו לביקור, והם נענו בשמחה.

עוברות עוד כמה שעות, המשכנו שנינו בפעילות הקבועה של יום חמישי: בעלי מחלק חלות ואני מכינה את השבת. ואז, בסביבות השעה ארבע, שוב — טלפון. הפעם זה הישראלי מניגריה — הם בדרך
לא ר ו ח ה אצלינו, ורוצים לדעת מה הכתובת המדוייקת.

לרגע בלעתי את הרוק וניסיתי להבין על איזו ארוחה הוא מדבר: אין חשמל, אין לחם בבית, בעצם — אין כלום, והם בדרך?… מה?…

הסברתי להם איך להגיע ותפסתי את הראש בשתי ידיים. ברגע הבא החלטתי להעמיד פסטה — התבשיל היחיד שמבשל את עצמו בעצמו.

אחר כך פשוט הוצאתי מהמקרר והמקפיא את כל מה שהספקתי לבשל לשבת. בעלי התקשר, ואמר לי: 'הוא בדרך'. ואני שאלתי: 'האורח או החשמלאי?'. בסוף הם הגיעו — בעלי והחשמל (החשמלאי לא הגיע, אז בעלי לקח את העניינים לידיים).

עשר דקות אחר כך, גם האורחים היו בבית. הכנסתי חלות לתנור והם זכו לטעום מהן חמות וטריות.

אבל למרות שזו נשמעת חוויה לא נעימה — היא דווקא היתה נעימה ועוד איך. האורחים היו נעימי שיחה, ותוך כדי סעודה חשבתי לעצמי שלארח יהודים לארוחת ערב כשרה זה גם 'מבצע אהבת ישראל' וגם 'מבצע כשרות' כפשוטו".

תכניות לעתיד

"אנחנו רק בהתחלה" מחייכת חיה, "עוד לומדים את הישראלים כאן. יש כאן המון אנשים שאנחנו לא יודעים על קיומם והם לא יודעים על קיומינו: רק לפני מספר דקות התקשרה אליי ישראלית מעיר החוף וביקשה אספקה של אוכל כשר לטיול מאורגן של ישראלים דתיים וחרדים. בכל יום אנחנו מגלים עוד ועוד יהודים, שפשוט מפוזרים בכל המדינה. כיום אנחנו מוכרים בשר כשר ויש לנו גם קייטרינג, שעוד נמצא בחיתוליו, אבל ברוך ה' מצליח. מסוג הדברים שעוברים מפה לאוזן. בקרוב תיפתח חנות עם מוצרי מזון כשרים ביבוא אישי מהארץ: שקדי מרק, פתיתים, במבה… הקהילה כולה מחכה לזה בכליון עיניים.

יש כאן מקווה, שאנחנו מאוד רוצים לשדרג מבחינה חיצונית ומבחינה הלכתית. הוכח כבר כי ככל שהמקום נקי ומטופח יותר כך הוא מושך יותר לשימוש. בנוסף, יש לי חלום לפתוח גן ילדים. זה כנראה יהיה תחת הכותרת 'משפחתון' או 'גנון', כדי שלא יהיה מידי רשמי, אבל שנוכל להחדיר בו יהדות. וזה יקרה אולי בתחילת שנת הלימודים הבאה, אולי בזו שאחריה, אם חלילה וחס משיח לא יגיע עד אז. מענדי שלנו חייב חברה ויש כאן קהל צעיר גדול מאוד".

מסר לקוראות

"אני רוצה לפנות אל השליחות" אומרת חיה, "כל שליחה שנמצאת אי שם וקוראת עכשיו את הכתבה הזו, שתמצא את הדרך לספר על עצמה. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לכל זה אילולא שמעתי על חברה בת כיתתי, שלמדה איתי מגיל אפס והיום היא בהודו חרף עדינותה. סיפורים כאלו נותנים כח ותנופה אדירה. ודווקא כשהסיפורים האלו נשמעים מפיות של נשים צעירות, שעד אתמול היו כמוני וכמוך, ופתאום נשמעות כל כך גיבורות והרואיות — אז נופל האסימון שהשליחות ה'גדולות' וה'מורמות מעם' הן בעצם את ואני וכולנו. כי יש בנו את הכח הזה לפעול. אם אני יכולה — אז כל אחת יכולה. זו הדרך שלנו להכין את העולם לגאולה, שתבוא תיכף ומיד ממש. אמן!".

לתרומות:

בנק דיסקונט (11)

סניף אסף הרופא (396)

חשבון מס' 93386054

ע"ש שמואל וחיה נוטיק

היי חברות,

הקיץ כבר כאן, כולנו מרגישים אותו בכל רמ"ח איברינו. מכל פינה אפשר לשמוע תלונות וקיטורים, כן חם מאוד וזה לא קל..

אנחנו לובשות הארוך והצנוע גם בימים הבוערים מתמודדות עם בעיית השכבות…

מוכר לכן?

השכבות מעיקות, מחממות ומזיעות נורא. אנחנו רוצים לבוש קליל עם כמה שפחות שכבות והעיקר לעבור את הימים החמים האלה.

תמיד אפשר לחפש קצת יותר ולמצוא חולצות ושמלות שלא דורשות חולצה מתחת או מעל. אבל, כשאין ברירה ואתן חייבות ללבוש שכבה נוספת, כדאי שתשימו  לב לכמה כללים.

כשאתן לובשות שמלה ללא שרוולים או גופיה, תמיד כדאי להעדיף עליונית מעל כמו ג'קט, קרדיגן או שרוולון מאשר חולצת בסיס.

העליונית יוצרת מראה שיקי, מעניין ונותנת שיק נוסף ללוק.

והכי חשוב העליונית יוצרת קווי אורך שנותנים אשליה של אורך ובטן שטוחה יותר.

כאשר לובשים עליונית אפשר לשחק עם צבעים וטקסטורות עם אותה השמלה או החולצה בכל מיני לוקים שונים ליומיום , לשבת ואפילו לאירוע!

זאת אומרת אם את לובשת שמלה בצבעי שחור-לבן והיא קצרה ואת צריכה לכסות, ביום חול תוכלי לשים קרדיגן צבעוני מעניין ובשבת ג'קט אלגנטי שחור או לבן. וכן הלאה.

פתחי את הארון הפרטי שלך, תוציאי את כל הבגדים שדורשים כיסוי כי הם קצרים או פתוחים מידי. תראי מה לא מחייב חולצת בסיס ותנסי להלביש כמה ג'קטים ושרוולונים, תנסי כל מיני וריאציות, את יכולה לצלם כי בתמונה רואים בצורה ברורה יותר וגם את יכולה לשמור את הלוקים וככה יהיה לך לוקים מוכנים לעבודה, לאירוע ולכל יום.

יש לך שאלה? בקשה? פידבק?

את מוזמנת לפנות אלי לטלפון 0527365770

לאימייל: [email protected]

שיהיה לכולכן קיץ בריא

באהבה, דבורה לאה

כאשר את רוצה להרגיש יותר קשר פנימי אמיתי לבעלך, שיהיה חיבור נפשי אמיתי וקשה לך, יש לזה טיפ יפה:

הטיפ: כל פעם שזה מפריע לך ואולי את מרגישה מתוסכלת מזה, תחשבי איך ארגיש לגבי הקשר שלי עם בעלי כאשר המשיח יבוא? הרי בימות המשיח הכל יהיה מושלם, אז גם החיבור הנפשי יהיה יותר אמיתי ומושלם ולא רק יותר אלא הכי טוב שיכול להיות!

אולי כשתחשבי כך בפעם הראשונה זה לא יפעל על הרגש, אך תנסי להתחבר למחשבה זו כל פעם שאת מרגישה קושי ובסוף זה בעז"ה יפרוץ… ותרגישי שזה עורר משהו טוב של חיבור אמיתי לבעלך.

אומנם לא צריך כל יום כל היום לחשוב על זה, אבל אם יש קושי ותסכול המחשבה הטובה יכולה לחולל נפלאות!!!

"תחשוב טוב יהיה טוב"- בואו נאפשר לעצמינו לטעום קצת מהטעם הטוב של הגאולה…

ואפשר לחשוב באופן הזה לגבי כל מציאות קשה שיש לנו בחיים וקשה לנו להכיל אותה, לחשוב איך זה יראה כאשר המשיח יבוא? ואז יחדור לנו ללב הרגשה קטנה של הטוב של ימות המשיח! ("טועמיה חיים זכו") וזה יעזור לנו להיות יותר בשמחה!

בהצלחה!!!

לטגן בצל גדול עם חצי חבילת חמאה. לחכות שיהיה שקוף.

להוסיף שתיים שלוש שיני שום. חמש עגבניות עדיף מקולפות בשלות (אפשר גם עבניות שרי כמה שרוצים עם הקליפה) לבשל על אש גבוהה בערך עשרים דקות.

להוסיף חצי כוס יין לבן לחכות עשר דקות עד שהאלכוהול מתאדה להמשיך לבשל עד שהעגבניות נראות ממש כמו מטבוחה כמובן שמידי פעם להוסיף מעט מים (אני שמה את המים של הפסטה) ולערבב כדי  שלא יישרף.

אחרי שכל הנוזלים ייתאדו לשים:

שתי חבילות קטנות של שמנת מתוקה

אגוז מוסקט

עלי בזיליקום (לא חובה)

פלפל שחור גרוס

מלח

אורגנו

מעט זעתר

לבשל על אש בינונית ולחכות עד שיסמיך.

כדאי לשים מייד את הפסטה שהרגע סוננה (מי שלא אוהבת עם עגבניות חתוכות יכולה לגרד אותן בפומפיה גסה)

להגיש חם עם איזה גבינה קשה מגוררת איזו שאוהבים..

לבריאות חג שמח ושנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות:)

תמיד התלבטת מה לקחת איתך למבצע נש"ק? כיצד להודיע לנשים את זמן הדלקת נרות וזמן יציאת השבת? וכיצד להחדיר בהן תוכן גאולתי בדקת המפגש הקצרה?

מטה משיח בארץ הקודש מציגים מיזם חדש: הפתרון האידיאלי! חלוקת עלון 'הגאולה מעניין ועכשווי' עם ערכת הנש"ק תסדר לך את המבצעים.

העלון האיכותי המכיל גם את זמני כניסת ויציאת השבת ברחבי הארץ, גם דבר-תורה קצר וגאולתי מתורתו של הרבי מלך המשיח על פרשת השבוע, גם סיפור מופת על הרבי שליט"א, וגם מדור על נפלאות המדע בדור הגאולה, והכל בעלון אחד מרתק המוגש בעיצוב מאיר עיניים, צבעוני, מרהיב ביופיו.

ועכשיו במבצע מיוחד.

במבצע 'מניין לגאולה' יכולה כל אחת מאיתנו לקבל לביתה מידי שבוע חבילה של עשרה גיליונות אותם ניתן לצרף לערכת הנש"ק, בנוסף לכך ניתן להשתתף בהגרלה על כרטיס טיסה לשנת הקהל לכל המשפחה, ולזכות ליטול חלק בהפצת 'בשורת הגאולה' על ידי סיוע למטה-משיח בארץ הקודש.

להצטרפות ולפרטים על המיזם החדשני פנו למשרדי מטה-משיח: 03-9607922

אחד המאכלים האהובים עלי (שמטעמי בריאות אני מכינה אותו רק פעם בשנה) הוא קיש פטריות. הכנת הקיש לא אמורה להיות מסובכת, רק שאפשר בקלות להרוס אותו.

ישנם כמה כללים חשובים שכדאי להקפיד עליהם ומובטח לכם מתכון מוצלח. תוכלו להשתמש במתכון של הבצק לכל קיש שתבחרו ולשדך לו את המלית האהובה עליכם.

המלית ברב הפעמים היא רויאל שזה תערובת של נוזלים (שמנת) וביצים. בתוספת ירקות וגבינות.

בבצק לקיש אנחנו עושים שימוש בצק פריך ולכן כמות החמאה היא יחסית גדולה ביחס של 1:2 לטובת הקמח. כדי שהבצק ישאר פריך ולא גמיש ואלסטי. נקפיד על כמה כללים חשובים:

שימוש בחמאה קרה – לקבלת בצק פריך החמאה צריכה להיות קרה.

מינימום עיבוד – כדי לא לאבד את הפריכות רצוי לעבד את הבצק כמה שפחות. עדיף במעבד מזון או מיקסר. רק עד לקבלת מרקם פירורי.

הבצק צריך להיות קר. קרור של 45 דקות לפני הרידוד ועוד קירור של 15 דקות אחרי שהבצק בתבנית. ככל שהבצק יכנס לתנור יותר קר כך הוא פחות יתפח באפיה וגם תשמר הפריכות.

הרויאל: חשוב לשמור על איזון בין השמנת לביצים.

קיש פטריות

לבצק:

2 כוסות קמח

150 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות

כפית מלח

ביצה

כף מים קרים

לרויאל:

1-2 סלסלות פטריות שמפיניון

25 גרם חמאה

שמנת מתוקה חלבית 250 מ"ל

2 ביצים M

חצי כפית מלח

רבע כפית פלפל שחור

קורט אגוז מוסקט

אופן ההכנה:

שמים בקערה קמח, מלח וחמאה. לשים רק עד לקבלת מרקם פירורי. (במעבד מזון- בפולסים קצרים)

מוסיפים את הביצה עד לקבלת בצק. את המים מוסיפים רק אם יש צורך.

מכניסים לשקית ושמים במקרר ל45 דק' (או לפריזר ל-15 דק').

מוציאים את הבצק מקירור. מרדדים על משטח מקומח. מעבירים לתבנית עגולה 26 ס"מ קוטר.

מסדרים בעדינות את השוליים (צריכים להשאר שוליים). חותכים קצוות מיותרים. מכסים בניילון נצמד ושמים במקרר.

מכינים את הרויאל: פורסים את הפטריות לפרוסות. מטגנים בחמאה.

מערבבים בקערה: שמנת, ביצים, מלח, פלפל ואגוז מוסקט. מוסיפים את הפטריות.

שופכים את הרויאל על הבצק ואופים (בתנור חם) כ-20 דקות בחום של 180 מעלות. עד שמשחים מעט.

ניתן לשמור בקירור ולחמם לפני ההגשה. לא במקפיא.

ואם כבר מכינים קיש חלבי. לפחות שיהיה איזה סלט עשיר ליד..

שילוב של מתיקות, חריפות, אבוקדו שמשדרג את הרוטב של הסלט ו.. לבריאות!

לסלט:

חצי סלסלה עגבניות שרי חתוכות לרבעים או 3 עגבניות חתוכות לקוביות

אבוקדו קטן חתוך לקוביות

חסה גדולה שטופה וחתוכה.

בצל סגול פרוס דק

חצי כוס חמוציות (חשוב להשרות לפני במים רותחים)

כמה פטריות טריות פרוסות.

חופן נכבד של נשנושים.

מתבלים כרגיל במלח, שמן זית ולימון.

את הנשנושים מוסיפים ממש לפני האורחה ומערבבים.

חג שבועות שמח! ושנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות עם הרבי מה"מ בראשנו!

הבטתי בים.
נותנת לגלים לשתוף את כל המחשבות…
לנקות את כל המועקות, הכעסים, האכזבות, כל השלילי….

הרגשתי בעולם אחר.
לא ראיתי יותר חוף,  אנשים,  ואפילו את השמים לא ראיתי..

מנותקת מכל מה שקורה סביבי.

רק הים ואני.

ואז זה הגיע… הידיעה הברורה שהציפה אותי מעל לכל קשיי היום יום, מעל לכל המסכים שמסתירים …
הרגשתי אותו קרוב קרוב. כמעט נושם בעורפי.

ופתאום נעלמו כל סימני השאלה והקושיות.
וזה היה ברור.
כל מה שלמדתי, כל מה שידעתי, פתאום גם הרגשתי…
סימן קריאה גדול.

ולפעמים, כשבחיי השיגרה הרגילים, אין את ההרגשה הברורה , ושוב מעיזים להציץ סימני השאלה,
מנזה להזכר בחווית אותו רגע…

בסימן הקריאה.

הלוואי שיהפכו כל סימני השאלה לסימן קריאה אחד ומאוחד..

ברצוני לספר סיפור מיוחד שחוויתי ומקווה שתתרגשו כמוני… שמי שושי פריאל . בעברי, שמשתי כמנהלת בית ספר בשכונת התקווה בתל אביב,לאורך כ20 שנה…

אני שייכת למגזר הדתי לאומי. (מעריצה ומעריכה אבל לא שייכת לחב"ד) לפני ארבע וחצי שנים יצאתי לגמלאות ומאז אני מלווה דירה של צעירות ללא עורף משפחתי. הדירה השייכת,ל עמותה לילדים בסיכון.

במסגרת עבודתי הנוכחית, אני מתבקשת מיד פעם, להעביר שיחות מוטיבציה לילדי בתי ספר תיכון בארץ, לפני יציאתם ,לימי התרמות לעמותות השונות, ברחבי הארץ.

לפני כשבועיים, התבקשתי להעביר שיחה בבית ספר תיכון בצפון תל אביב. כשהגעתי לשער בית הספר התברר לי, שטעיתי בתיכון ועלי להגיע לתיכון י"ב ביפו…. רק לאחר שהגעתי ליפו, הבנתי שנכנסתי לבית ספר ערבי דתי מוסלמי!!!

1000 תלמידים, מכתה ז' עד י"ב הסתובבו בחצר ביה"ס והביטו על האישה החריגה בנוף בית ספרם… לאחר שמצאתי את אשת הקשר – המורה נירן, מורה, שכולה עטופה בגלימה שחורה ורק עיניה השחורות  מביטות אלי… התחלתי לצעוד אתה במעלה מדרגות הבניין, עד שנעמדנו ליד דלת הכתה, ששם המתינו לשיחתי 50 תלמידי כתה ט'.

כשנפתחה הדלת, לא האמנתי למראה עיני:

קבוצה של 12 בנים, באמצע חדר הכיתה, נלחמים את מלחמת חייהם:

צועקים קריאות קרב בערבית, קורעים מחברות וספרים אחד לשני .בנות הכיתה, שכולן עם מטפחות על ראשיהן עומדות כל אותו הזמן מסביב לבנים הנלחמים, קוראות קריאות עידוד ומלבות את המהומה…

שתי המורות שהיו נוכחות בכיתה, צועקות ומאיימות  ואיש לא מקשיב להן. והכל מתרחש כמובן בשפה הערבית!

המרצה – שזו אני, עומדת מול כל המהומה הנוראית הזאת, לא מבינה מילה וממש אובדת עצות…

התחלתי לדבר עם עצמי: "תסתובבי ותצאי עכשיו מהכיתה ותודיעי לאלו ששלחו אותך שלא ישלחו  יותר אף אחד למהומה שכזאת ולבית ספר שכזה…"

אבל, משהו פנימי אמר לי: " לא, אל תצאי, תעשי מעשה ואל תוותרי…" באותו רגע, הוצאתי את תיבת הנגינה  הקטנה המלווה אותי לכל השיחות.

לחצתי על כפתור ההפעלה  ונתתי למנגינת " ארבע הבבות" של האדמו"ר של חב"ד להתנגן בשקט…ואני עומדת ושותקת!!!

לא האמנתי למראה עיני: אט ,אט נפסק הקרב! התלמידים, החלו להתיישב על הכיסאות וכמו "סם הרגעה" שכל תלמיד קיבל, השתררה דממה מוחלטת בכיתה, כשכל התלמידים מתבוננים בתיבה המוזרה

ונרגעים מהניגון המופלא שהתנגן לו… התחלתי את שיחת המוטיבציה ואז, נשמע לפתע, הצלצול להפסקה…

אף תלמיד לא קם ממקומו…

סיפורו של ניגון!!