שוב נשארתי בבית בחופש הגדול. הפעם, אני כבר בגדר בחורה, מסיימת תיכון.
כבר לפני פסח, ידעתי מה עלי לעשות כדי שזה לא יקרה. כדי שזה לא יחזור על עצמו כמו שנה שעברה, או כמו לפני שנתיים – אז לפחות לשבועיים מצאתי תעסוקה בהחלפת סייעת הקטנה ממני.
הפעם ידעתי שאני לא רוצה שזה יקרה. מנסיון כל כך כואב.
שנה שעברה, "זכיתי" לצערי להבין על בשרי את אמרת חז"ל ש"הבטלה מביאה לידי שיעמום והשעמום מביא לידי חטא". כן. בשנה שעברה, כשנעניתי ריקם מכמה וכמה קייטנות, בטענות לקוניות זהות, ישבתי לי בבית. ואת הנסיגה הרוחנית שהשהיה בבית ללא מעש, ללא מסגרת שתחייב אותי לקום בבוקר – אי אפשר לתאר.
הייתי עד אז בחורה חסידית, ה"שפיץ" של הכיתה. הייתי מתפללת בחיות, לומדת שיחות ומאמרים כמעט בכל שעה פנויה. כשהייתי שומעת דבר בשם הרבי הייתי מזדקפת בגאווה.
עד שהגיע החופש הגדול… לא סתם הרבי זעק שהמילה "חופש" היא מילה בעייתית.
פתאום התחלתי להיות ערה בלילות. בתחילה זה היה בעקבות קריאת ספרים חרדיים מהספריה -שגרמו לי לפספס בבוקר תפילת שחרית… בהמשך דילגתי גם על מנחה. הספר קרץ לי יותר.
ניסיתי להעסיק את עצמי. וזה בא על חשבון החיים הרוחניים שלי. וגם על יחסי עם משפחתי וחברותיי, אליהם הפכתי לחסרת סבלנות.
במשך השנה שלאחר החופש ניסיתי להחזיר את הגלגל אחורה. למשפיעה לא ממש סיפרתי מה קרה אז… התביישתי בעצמי. אני סוחבת עמי מאז שק שלם של חרטות על מילים שנאמרו, ואפילו על חיוכים.
אבל הגרוע מכל הוא, שעם התוצאות אני מתמודדת עד היום.
מה"שפיץ" הפכתי לבחורה ממוצעת מבחינה חסידית. עם הרבה עליות וירידות.
ועכשיו, אני כבר בפתחו של ה"חופש" הבא. החופש שהוציא לחופש את הבהמה שלי, ואת הנפש האלוקית כלא.
כן, עוד מלפני פסח הרמתי טלפונים לשליחות באזורי. ניסיתי למצוא לי קייטנה להדריך בה. הפעם לא יוכלו הרי לתרץ שאני קטנה מידי והם מעדיפים מסיימות י"ב… הפעם לא יוכלו…
אבל הם כן.
שוב נחלתי אכזבה קשה. והתירוץ הכי כואב ששמעתי עד כה היכה בי בחוזקה: את חסרת ניסיון.
וכי מהיכן יהיה לי ניסיון בהדרכה בקייטנה אם בשנים הקודמות דחיתם אותי?!
פשוט שכחתי להגיד פרט חשוב: אין לי פרוטקציה.
אהה, עכשיו הכל מובן, לא?
אני לא קרובת משפחה של שום שליחה בארץ, ובעצם של שום משפחה חב"דית. כך שגם כשהשגתי קייטנות בערים אחרות – לא היו לי קרובי משפחה כדי להתארח אצלם…
אז חשבתי לתומי שאולי אמצא לי עבודה אחרת. אך מסתבר שכשאת לא גרה בעיר חרדית או באזור חבדי – גם האפשרות הזו נפסלת. הרי "לעבוד במקום לא חרדי זה לא חסידי".
אבל מה יותר לא חסידי?
הסטיגמה? או הידיעה הוודאית שלהישאר בבית היא אופציה עוד יותר מסוכנת רוחנית?!
אז אני יושבת לי בבית כבר שבוע וחצי. נלחמת על כל צעד. שלא לדבר על זה שכסף לטוס לרבי – אחרי חופש כזה מתיש – אין לי.
ואני צופה בחברות שלי, שהתארגנו להם בחבורות, בקייטנות ובעבודות. והשאירו אותי בחוץ. כי"היא בטח תסתדר, היא בחורה מוכשרת". ולא, אני לא כועסת עליכם.
אני רק מתחננת, בשביל שאר הבנות שיושבות בבית כמוני:
שלוחים יקרים: כשאתם פוסלים בחורה בלי להניד עפעף, לטובת בנות אחרות, אנא מכם – תחשבו רק 5 דקות על התוצאות של אותו תירוץ אומלל אותו תאמרו לה.
חברות יקרות: לפני שאתן בטוחות שכל חברותיכן יסתדרו לבד, תוודאו שזה אכן כך.
ואליכם כלל נשות חב"ד: אנא, שמישהו ירים את הכפפה ויקים מסגרת לבחורות מסיימות י"א ומעלה – מסגרת שתמיין את הבנות לקייטנות, לעבודות ולשליחות – ללא קשר לשם המשפחה אלא בהתאם לכישוריה.
חופש אמרנו?
לדעתי הוא מיותר.
