יום שישי בצהריים.

אל תוך סיומי הניקיון, בישולים ואפייה נכנסת בעליזות תיקייה צבעונית ועמוסה, מלווה בילדה נמרצת שבראש מעייניה כעת עומדת הצגת היצירות המרהיבות שהכינה בגן במשך השבוע האחרון.

אני מסיטה את עיניי מהסיר ומקדישה מבט מתעניין לציור הססגוני שהיא מוציאה מהתיקייה. מחפשת משהו לומר שיהיה משמעותי ואמין יותר מסתם 'איזה יופי', חשוב שהיא תדע שבאמת הסתכלתי. "מקסים, צבעת כאן יפה בהרבה צבעים", אני משבחת בחיוך, "וכאן הדבקת את המדבקות יפה בשורה ישרה…". חוזרת אל התבשיל שעל האש, אבל היא עדיין לא מסתפקת בהתייחסות שקיבלה. "ותראי את המדורה שצבעתי… ולא הסתכלת על המסגרת… וכאן מרחתי את הפלסטלינה".

המלה האחרונה, פלסטלינה, דווקא כן מעוררת את התעניינותי, מסיבה קצת שונה. צריך לומר פעם לגננת, שכדאי למרוח דבק מדולל במים על ציור עם פלסטלינה, כך יש יותר סיכוי לשמור על היצירה, וגם על הרצפה שעברה שטיפה יסודית לכבוד שבת. אני מעניקה ליצירות וליוצרת עוד כמה מחמאות עם הוראות לשמירת הניקיון, וחוזרת לעבודה.

הילד הבא נכנס למטבח לספר מחוויות הגן, כשהוא מצויד בחטיף שקיבל בקבלת שבת. אני מזכירה בעדינות להשליך את העטיפה לפח, והוא מציית. אלא שאז הוא נזעק למראה חפץ מוכר שמופיע שם… החפץ הזה יוצר כנראה אי שם בסין הרחוקה כמכונית צעצוע, אולם מהר מאוד התפרק באופן בלתי הפיך, ובמהלך הניקיון לשבת מצא את מקומו אחר כבוד בפח האשפה, לא לשביעות רצונו של בעליו. "מי זרק את זה לפח?" הוא פורץ ביללות.

אני רואה חשיבות עליונה בלומר לילדים את האמת, זה חשוב מבחינה חינוכית ובכלל צריך להתמודד עם המציאות, לא כן? "זרקתי את זה", אני מכריזה באומץ, שנמוג מול הבעת התדהמה והאכזבה שמולי. "זאת אומרת… בטעות, כנראה" אני מוסיפה (ודאי שבטעות. הטעות היא לא בהשלכה לפח אלא בכך שלא מיהרתי לרוקן אותו כדי להעלים ראיות… מי היה שם לב לחסרונה של מכונית אחת מני רבות?). הוא לא משתכנע, רוצה לקחת את המכונית מהפח, היא כזאת מיוחדת ויפה… בתוך עומס העבודה של יום שישי, הייתה חסרה לי רק שיחה כזו עם הילד. איך אפשר להיות מוטרדים ושקועים כל כך בזוטות כמו ציורים וצעצועים, כשאני עסוקה בסיום הבישולים והמקלחות לילדים מול השעון הדוהר במרץ?

הטלפון מצלצל. אני מוציאה את העוגה מהתנור עם השפופרת בין האוזן לכתף. "מה? מי? מה קרה? כן, השם קצת מוכר לי"… ביקשו לומר תהילים עבור מישהי חולה, שעומדת לפני ניתוח. אני רושמת את השם לרפואה שלימה, וכל הלך המחשבה שלי מתהפך. איך אני מסוגלת להיות טרודה ושקועה כל כך בזוטות — כמו לצפות את העוגה או לא והאם להכין עוד סלט או לוותר עליו, ולמצוא את החולצה המתאימה יותר לחצאית השבתית של הילדה… — מול טרדות אמיתיות וקשות של אחרים, הנושאים שבראש מעייניי מתגמדים פתאום. חשבתי שאני עסוקה בעניינים שברומו של עולם? אולי כך בדיוק מרגישה ילדה שציירה ציור מיוחד ורוצה רק להראות לאמא העסוקה. כל אחד יכול להיות בטוח שמה שמעסיק אותו נמצא במרכז העולם, אבל כשמשנים פרספקטיבה הכל יכול להתגמד. ואולי הגדלות האמיתית היא דווקא בלייחס חשיבות ולהקדיש תשומת לב לטרדות של מישהו אחר, אפילו של ילד קטן. בשביל ילד, צעצוע או ציור, קושי במבחן או מלה מעליבה שנאמרה לו… הם באמת מרכז העולם!

ומול נרות השבת, בין תפילות לרפואה שלימה לחולים לבין בקשות פשוטות של סתם, ועם תפילה מעומק הלב לגאולה האמיתית והשלימה, שתשים קץ לצרות הגדולות והקטנות… כשאני יודעת שה' שומע כל בקשה גדולה או קטנה ללא הבדל, אני מבינה את הגדלות האמיתית של מי שהוא "השווה ומשווה קטון וגדול".

עיריית הרצליה ערכה הפנינג ענק לכבוד חג השבועות אנחנו איישנו את בימת המסורת.
חמש מאות ילדים עברו בבמית המסורת במשך שלוש שעות.

הרב לויק מבית חב"ד ריתק את הילדים בהצגה משעשעת ומרתקת.
הילדים חוו את חוויית קבלת התורה צפו בהצגה על ריב ההרים ונשקו את ספר התורה.
ראש העיר מר משה פדלון הגיע לברך את הילדים ואיחל להם חג שבועות שמח.

ידועה דעתו הק' של הרבי מלך המשיח אודות נחיצות חבישת פאה נכרית, ועד כדי כך שהדבר משפיע על כל הבית בגשמיות וברוחניות.

כעת אנו מפרסמים מכתב – בפרסום ראשון – בו כותב הרבי לאחד מאנ"ש באוסטרליה, בנוגע לקשיי הפרנסה שהיו באותה תקופה (שנת תשח"י) לחסידים שעברו להתגורר במדינה, שאין זה כל כך בגלל המצב הכלכלי במדינה, אלא בגלל הענין של פאה נכרית של נשי אנ"ש:

במה שכותב אודות מצב הפרנסה וכן עוד איזה מאנ"ש שי', אינני רשאי לכסות דעתי בזה, כיון שנוגע לאחרים, ובענינים הכי חשובים, ודעתי היא, שמהסיבות עקריות להעדר ההצלחה עד עתה הוא, לא כל כך הסיבה הטבעית במצב הכלכלי במדינתם עתה, שהרי כמה וכמה התגברו על זה, אלא הענין דשייטלען [=פאה נכרית] של נשי אנ"ש תחי'.

ואף שהלימוד זכות עליהן (ולא רק לימוד זכות לבד, אלא לאמתו של דבר) מפני שהורגלו במדינתם לפנים [=רוסיה], ששם היה קשור זה בקישויים הכי גדולים ועל ידי ההרגל כהיתר ח"ו נעשה להן. אבל ידוע שעניני לימוד זכות – גדולים ביותר אבל אין זה משנה המצב, שסוף סוף ענין השייטלען אינו בסדר כלל.

ויהי רצון שיתקבלו דברי אלה כמו שהם, שאין הם באים בתורת קפידא ח"ו ותרעומות, אלא בתקוה שכולי האי ואולי וסוף סוף יעשו כל אנ"ש שי' את התלוי בהם לתוספת הצלחה בהנוגע לבריאות, לפרנסה ולנחת אמיתי מכל יוצאי חלציהם שיחיו מתוך שמחה וטוב לבב.

"ויהי רצון שימצא אותיות המתאימות בשביל שיבוא כל הנזכר לעיל בפועל ממש, וכל המקדים הרי זה משובח.

בברכה לבשורות טובות בכל האמור.

אני אוהבת הרבה דברים שקשורים ליצירתיות ומעוף. איפור, סטיילינג, עיצוב בארים ושולחנות, וגם בישול. אני פחות חסידה של עוגות ולכן פחות אופה.

בסמיכות לחג מתן תורתנו הקדושה חגגו תלמידות כיתות ו' בבי"ס חב"ד בנות בנתניה 'חיה מושקא' את קבלת עול המצוות שלהן. מסיבת בת המצווה המפוארת נערכה סביב שולחנות ערוכים וכללה: דברי ברכה, סעודה חגיגית, מצגת אישית בנושא "זה ה"עול" שלי, מופע של בנות המצווה, והופעה של השחקנית והזמרת הנודעת מיכל לויטין. הבנות, האמהות והאורחות יצאו בהרגשה מרוממת ובחיוך על השפתיים, והודו למחנכות כיתות ו': ד.ל רבינוביץ, ח. כהן וד. אשכנזי על הפקת הערב המרגש.

דברי ברכה נשמעו מפי רב קהילת חב"ד בנתניה הרב מנחם ולפא – יו"ר המוסדות, הגב' גיטה ולפא – מנהלת בית הספר, והגב' אביב – נציגת האמהות.

השחקנית מיכל לויטין הקפיצה את הבנות והאורחות בשירה ובהרקדה חסידית. ולאחר מכן היא הופיעה בקטעי סטאנד-אפ הממחישים מגוון מצבים שבין אמא לבת בגיל ההתבגרות.

בנות המצווה הופיעו בשירה ובתנועה במחרוזת שירים שעסקה בתכנים ובערכים עליהם מחנך בית הספר. ההופעה המוצלחת הופקה ע"י המורה לניגון חסידי ה. כהן.

עיניך עיפות, שפתותיך לוחשות,
רצונך כה חשוף הוא,

רצית זאת להגיד, לדרוש או להגיב,
עוד כמה, כמה עוד תמתיני?

קשה זאת להרגיש, היה זה כה נגיש,
חיזיון בשמלה לבנה מתנפנפת.

על כסא של ורדים, מוקפת חיוכים,
מחלקת ברכות לכל דורש.

אך החלום התנמס, התפוגג, התנפץ,
לקרקע המציאות נחתת.

פגישות ושוב פגישות, הצעות שנדחקות, חברות לא בדיוק מחכות לך.

ואת על המיטה, שוכבת, מצפה, לבשורה טובה שתגיע,

ממשיכה להאמין, לחכות ולהמתין, מאמינה בכל ליבך לאגרת.

הרבי כך אומר, "הזיווג שמתקשה" על אמונה נסוב הוא.

כמו במעמד הקריעה, שהים פתאום עלה, אמונתו של נחשון היתה המפתח.

כך הוא קפץ, בלי פחד, בלי חשש,
באמונה גרם לכולם את התשועה.

כך הוא זיווגך, על אף שטרם התממש, מחכה הוא רק לאמונה שלך…

מבוסס על מכתבו של הרבי מלך-המשיח, בו הוא מבאר את האימרה "קשה לזווגם כקריעת ים-סוף".

הכנס השנתי של נשי חב"ד הצעירות בבני ברק מתקיים מזה מספר שנים, והמסורת רק משתבחת ומשתדרגת. השנה, הודות לשיתוף הפעולה עם מכון 'צופיה הליכות ביתה' לטהרת המשפחה שע"י ארגון נשי ובנות חב"ד הארצי,  נהנו הנשים מכנס מושקע ועשיר במיוחד: המתנה של השנה!!!

הכנס המרתק התקיים ביום שלישי, א' בסיוון. הנשים הרבות נאספו מכל קצווי העיר ואף מחוצה לה, ביניהן אורחות מאלעד, תל אביב,פתח תקווה והסביבה. המשתתפותנהנו ממפגש וכיבוד חלבי מפנק לצד תכנית ייחודית שהעניקה להן 'מתנות' מגוונות: רוחניות – חסידיות, מקצועיות  ומעצימות.

הערב נפתח במחול בנות "עטרת חיה".

בתכנית השתלבו מראות קודש מהרבי וקטעי מולטימדיה על העוצמה – המתנה הפנימית החבויה בכל אישה.

על החלק הנשי הייחודי בקבלת התורה שמעו הנשים מפי הרב אסף דפנה, במשא מרתק שהועבר בטוב טעם.

בהרצאתו המאלפת של איש החינוך ר' יעקב פלדמן קיבלו הנשים תובנות וכלים מעשיים לבניית תקשורת נכונה, בזוגיות ובחינוך.

הגב' נחמה דינה קאופמן מ"פרלינה" בכפר חב"ד שיתפה בסיפורה האישי והמדהים, סיפור של גבורה ועוצמה מתוך הקושי, "נס להתנוסס". בנוסף, התקיימה סדנת קינוחי שוקולד. שי אישי חולק לכל משתתפת – חוברת מתכונים ייחודית לקראת חג השבועות.

הכנס המיוחד היה גדוש מתמיד, אך הנשים נשארו מרותקות ולא רצו לעזוב…

הכנס נחתם בקבלת החלטות טובות – 'המעשה הוא העיקר'.

כשהן מלאות בכוחות, כלים ועוצמות, יצאו הנשים מכנס 'המתנה של השנה', כשהמתנות הרבות עתידות ללוות אותן ואת ביתן למשך השנה כולה…

התודה והברכה למכון "צופיה הליכות ביתה" על שיתוף הפעולה, תודה רבה לנשים הרבות שהתמסרו ולקחו חלק בארגון ערב זה: אלה שהכינו כיבוד עשיר לכנס, לצד הנשים שתרמו לכנס מזמנן,מכוחותיהן ומממונן. ועל כולן – הגב' אילנית הרטמן המנצחת במסירות על מלאכת הקודש בפעילות נשי חב"ד הצעירות ב"ב.

כיוון שמאחורי ארבע-עשרה שנות לימוד בביה"ס, אני מרגישה שאני זכאית להביע את דעתי בנוגע לסתירה מסוימת שנתקלות בה תלמידות ביה"ס.

בשנים הראשונות, מתייחסות רוב התלמידות ללימודיהן ברצינות רבה. הן מכינות בקפידה את שיעורי הבית, מחדדות את עפרונותיהן מדי ערב, וזוכרות להביא מטבע לצדקה כל בוקר (המחברת, שניסיון לימודיה מסתכם ב"ישיבה" של בנות יכולה לתאר תלמידים רק בלשון נקבה). הילדה מרגישה, ובצדק, שכל חייה סובבים סביב המוסד המקודש הנקרא בית-הספר.

ברגע שהתלמידה הקטנה נעשית גבוהה יותר וחכמה יותר היא מתחילה להבחין בכמה עובדות שלא נתגלו לה עד עתה. לא כל בני-האדם ניחנו באותה מנת-משכל. בכל כיתה ישנם ילדים "טיפשים" וילדים "חכמים". חלוקה בלתי שווה זו של אינטליגנציה ניכרת לא רק מגן-הילדים עד כיתות הסמינר, אלא גם בעולם המבוגרים – יש הורים שהם חכמים יותר מן האחרים. ואז בא גילוי מזעזע – "לא לחכמים לחם". ההצלחה בבית-הספר לא תמיד מובילה להצלחה בחיים! ומה שמזעזע את התלמידה עוד יותר הוא הגילוי שהיא מגלה לאט לאט, שהעובדה שמישהי רכשה הרבה השכלה, אינה מביאה אותה בהכרח לשיפור המידות, או לשימוש נכון בכישרונותיה או לפעולה יצרנית, היא עלולה אפילו להיווכח שמי שיש לה מספר הכוכבים הגבוה ביותר על הלוח, אין פירושו שהיא תהיה ביום מן הימים האמא הטובה ביותר…

לאט לאט אנו תופסים ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כלומר גדולת הלימוד היא בכך שהוא מוביל לעשייה. הדגש הכמעט מוחלט שניתן בביה"ס על צבירת עובדות בזיכרון, בעוד שממעיטים בחשיבותם של היבטים אחרים – הנראים כעולים על הלימודים בערכם לגבי החיים בעתיד והתפתחות אופיו של התלמיד – הוא בעיני הזנחה של המטרה העיקרית. בתי-הספר מדגישים רכישת השכלה מתוך ספרים. אולם לגבי העתיד, דוקא ההשקפות והמידות, הן שישפיעו השפעה ישירה על חיי התלמידה בבואה להיות אם בישראל. (אחרי הכל, ה"ישיבות" לבנות אמורות להיות יסוד לדור של נשים שתהיינה נאמנות לתורה, טובות לבעליהן ומסורות לילדיהן, ולא לשמש רק בתפקיד של שמרטף ויותר מאוחר כמוסדות להרחבת אופקים).

לדעתי, מורים חייבים לעשות כל מאמץ שהנושאים הנלמדים יהיו רלוואנטיים ומהנים. ידוע שתלמידה קולטת את לימודיה הרבה יותר טוב אם היא נהנית מהם. מתי יתחילו המורות להבין כי בעת שהן עומדות לפני הכיתה, אינן צריכות לשאוף לדחוס עובדות (יהיו אלה אפילו ביאורים ופירושים) למוחותיהן של התלמידות, אלא עליהן להשתמש בנושא הנלמד לעיצוב אופיין? אמנם, כל תלמידה חייבת גם ללמוד, אך מחובתה של המורה להציב תמרורים בדרך-חייהן של כל תלמידותיה מבלי שים לב להבדל בכישוריהן או בתכונותיהן.

אולי ניתן לומר בקיצור, שכדי לפתור את הבעיה, זקוקות הישיבות-לבנות למורות מסורות, הדואגות באמת לחינוכן של כל אחת מתלמידותיהן – כאלה השואפות להוציא את הרעיונות הנלמדים מתחום התיאוריה אל תחום המעשה בפועל.

תקוותי שהשם יתברך יתן לי ולחברותי לכיתה את הכוח והזכות להעביר לתלמידותינו בעתיד את מה שהעניקו לנו המורות שלנו.

פלפלים ממולאים

מתוך הכרות מקרוב עם השאלה "מה אכין היום לארוחת צהריים?" אני מביאה לכם מתכון מעולה של פלפל ממולא. מן שילוב שבין המתכון של אמא שלי למתכון של חמותי. בנוסף תקבלו את 2 הנוסחאות המקוריות של הרטבים כדי שתוכלו לבחור ולגוון. תוכלו להוסיף למילוי צנוברים, פטרוזליה קצוצה או כל ירק שאהוב עליכם. אם אתם ממש בענייני גיוון: פירות יבשים חתוכים קטן ישדרגו בהחלט.

אגב ממולאים מתאימים לא רק לארוחת צהריים/ערב, הם יכולים הוות מנה עיקרית צבעונית ונהדרת בסעודת שבת או אפילו כתחליף לחמין. זה ממש נחמד לגוון מידי פעם.

אני אוהבת להכין כל מיני סוגים של ירקות עם אותו מילוי כך שגם הכל נראה יותר עליז וצבעוני וגם מבחר גדול יותר, כל אחד בוחר את הירק האהוב עליו.

ירקות שאני משתמשת: פלפלים בכל הצבעים (ירוק- עדיף את הבהיר), קישואים(אם הקליפה יפה אין צורך לקלף. רק לשפשף עם סקוצ'), עגבניות, בצל, כרוב(משתמשים בעלים הגדולים. לפני המילוי, חולטים את העלים כמה דקות במים רותחים, ממלאים ומקפלים את הצדדים. מניחים בעדינות בסיר)

ממולאים אני מכינה גם בפסח רק ללא אורז כמובן, אותו אני מחליפה בהרבה ירקות מגורדים.

אם מכינים כמות גדול אני ממליצה להכין בסיר רחב ולא להעמיס אותם אחד על השני.

נשאר מילוי מיותר? שימו בשקית קוקי עם קצת מים כדי שהאורז יתבשל טוב ותוסיפו לסיר.

אפשר אפילו להקפיא את המילוי והוא נשמר מצוין לכל הזדמנות שתרצו להכין ממולאים בלי לעבוד קשה מדי. אפשר אפילו מלכתחילה  להכין כמות גדולה ולהקפיא חלק (אם כבר עובדים קשה ומטגנים ומכינים ומלכלכים סירים… חבל לעבוד פעמיים)

אגב, ממולאים אפשר להכין גם פרווה. תוסיפו רק עשבי תיבול וירקות. ואפשר אפילו עם קינואה במקום אורז למי שאוהבת.

תוכלו להיעזר בילדים הקטנים במילוי הפלפלים. הם ממש ישמחו לעזור ולהרגיש שותפים בהכנה. אני בגיל 4 ההיתי עוזרת לאמא שלי למלא את הפלפלים…

ולמתכון..

למילוי:

חצי קילו בשר בקר טחון

3 כוסות אורז ברור, שטוף ומסונן

1-2 בצלים גדולים קצוצים קטן

2-3 כפות רסק עגבניות

כפית מלח

רבע כפית פלפל שחור

רבע כפית בהרת (לא חובה אבל מומלץ)

כפית פפריקה

קורט קינמון (למי שאוהב)

לרוטב:

רוטב א':

כף מלח

כף שמן

3 כפות רסק עגבניות

כף מיץ לימון

כפית סוכר

כפית פפריקה

כפית מלח

רבע כפית בהרת

2 כוסות מים

רוטב ב':

בצל גדול קצוץ קטן

3 כפות רסק עגבניות

כפית פפריקה

כפית מלח

(חצי כפית סוכר)

רבע כפית פלפל שחור

רבע כפית בהרת

2 כוסות מים

אופן ההכנה:

המילוי:

במחבת גדולה מטגנים בצל עד השחמה קלה

מוסיפים את הבשר הטחון. מרסקים מדי פעם עם מחתה מעץ עד שהוא הופך לפירורי ומשנה את צבעו מאדום לחום.

מוסיפים את האורז ומטגנים יחד עם הבשר עוד כמה דקות. מוסיפים את הרסק עגבניות והתבלינים ומערבבים היטב. מכבים את האש.

הרוטב: בסיר רחב מכינים את הרוטב. מכניסים את ירקות ומכסים במים עד החלק העליון של הירקות. (אם אתם שמים עגבניות- שימו לב שאין יותר מדי מים שלא יתרסקו לכם) מבשלים על אש בנונית כשעה או עד שהאורז מוכן. כדאי לפני ההגשה להוציא קצת אורז מהחלק הפנימי של הירקות ולוודא שהאורז מוכן. רצוי מדי פעם לקחת קצת רוטב מהסיר ולשפוך על האורז שבתוך הירקות.

אם יש צורך ניתן להוסיף עוד מים.

אופן הכנת הרוטב:

רוטב א': מכינים "רביכה" (הסמכה של תבשיל ע"י קמח ושמן נקראת רביכה. ניתן לעשות זאת גם במרקים שרוצים להסמיך) שמים בסיר את הקמח והשמן ומערבבים כמה דקות. מוסיפים את הרסק והתבלינים ומערבבים. מוסיפים מים. מערבבים ומוסיפים את הירקות.

רוטב ב': מטגנים בצל. מוסיפים את שאר הרכיבים. מערבבים ומסדרים את הירקות.

להגשה: כדאי שישאר לכם רוטב סמיך בסיר. כך תוכלו להוסיף רוטב מעל כל ירק.

טיפ קטן: כשאתם קונים פלפלים, תוודאו שהם עומדים יציב. כך הם לא יפלו לכם בסיר.

לבריאות ובהצלחה מרובה!

בית ספר חב"ד בנות ביפו בראשות המנהל הרב מיכאל בן ארוש, זכה במקום הראשון ביריד הארצי לעבודות חקר מדעי.

במעמד מכובד שהתקיים באוניברסיטה העברית בגבעת רם  בירושלים, נישא בגאון שמו של בית הספר. הזכייה הובילה לקידוש ה' ולקידוש שם חב"ד ורשת אוהלי יוסף יצחק.

התלמידות החוקרות מכתה ו' נשאלו על העבודה שהציגו וצוות השופטים התפעל מיכולת ההסברה ומהידע שהן הפגינו ברוך ה'. העבודה נעשתה בהדרכתה של המורה למדעים.

לתחרות הארצית מגיעות כחמישים עבודות נבחרות של תלמידי כיתות ו' וט' בתחומי חקר ופתרון בעיות. לתחרות הארצית קדמה תחרות מחוזית ובית הספר נבחר לייצג את מחוז תל אביב. יש לציין כי מדובר בהישג נכבד ביותר לאור העובדה שהשתתפו בתחרות בתי ספר רבים עם אמצעים רבים יותר מבי"ס חב"ד. ובנוסף, הזכיה הנוכחית באה לאחר ששנה שעברה קטף ביה"ס את המקום השני בארץ!

העבודה עסקה בחקר התופעה "קישוטית האשל".זוהי פטריה טפילה שמופיעה על הגזע של עצי אשל. נחקרו תשעים עצים, בבית הספר ובסמוך לו. נבדקו הגורמים להופעת הפטרייה וההשפעה של הפטרייה על העצים. במהלך החקר התגלתה תופעה נוספת והועלו שאלות חקר חדשות. המחקר הוא חלוץ! השאלות הנוספות שהועלו עדיין לא נחקרו בארץ.

לצד החקר המדעי התווסף הפן היהודי –חסידי: עץ האשל מסמל את ההתיישבות של אברהם אבינו בארץ ישראל: "ויִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע… וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פלישתים יָמִים רַבִּים " (בראשית כ"א, ל"ג(.

המדרש (בראשית רבה)  מתאר כי בצל האשל היה אברהם מקבל את אורחיו, מכבד אותם, ומפיץ את שם ה' על ידי כך שלמדם להודות לו: "ואמר להון: ברוך אל עולם שאכלנו משלו".  אברהם אבינו נודע כמכניס אורחים וכגומל חסד.

הרבי מסביר שגם אנחנו קבלנו מאברהם אבינו ב"ירושה" את התכונה של גמילות חסדים, "תכונה זו נטועה בלב כל יהודי… לתת לזולת דבר החסר לו… "[i] הרבי הורה להמשיך את דרכו של אברהם אבינו!

בית ספר חב"ד ביפו, הוא סמל לבית ספר של שליחות!תלמידות מרקעים שונים לומדות בו יחד, ומתחנכות לאהבת ישראל וגמילות חסדים.

[i]"ליקוטי שיחות" כרך ג' עמוד 769

חברים יקרים!
לפני 3 שנים בדיוק! כשהדרי הייתה בת 3 וחצי התגלה אצלה גידול בגזע המוח התחתון. בשלושת השנים האחרונות הדרי עברה טיפולים קשים, הקרנות וניתוחים. את הקשיים, הסבל, והשינוי במסלול החיים אחסוך מכם, אבל בחסדי השם, הדרי גילתה חוזק ותעצומות נפש, היא התגברה על הכל והיה נראה שהטיפול עוזר, לאט לאט הדרי החלימה וחזרה לעצמה, היא שוב יכלה לעשות צמות בשיער באושר, חזרה ללכת עם החברות לגן והחיוך שוב נראה על פניה, החיים חזרו למסלולם.
אך לדאבון הלב, לא מזמן ואחרי שלוש שנים שוב התגלה בראשה גידול, הפעם בגזע המוח הקדמי.
מחר, ביום רביעי בבוקר, הדרי נכנסת לניתוח ראש קשה ומסובך, שוב אנחנו נאלצים לבקש מכם, אנא עצרו לרגע, אמרו פרק תהילים, תנו מטבע לצדקה וקבלו עליכם מעשה טוב אחד קטן לזכותה ולרפואתה המהירה.

"חיה הדר בת נחמה דינה".

אנא שתפו…

"וכל המתפלל על חבירו נענה תחילה" .

"ספארי נג'מה!" (נסיעה טובה). אתן מוזמנות לעלות על הג'יפ יחד איתנו ולקפוץ לביקור בארץ הסאפארי — "קריבו קניה!" (ברוכים הבאים לקניה).

אמנם בניירובי, עיר הבירה, לא מסתובבות הג'ירפות בין הרכבים. אך במרחק חמש דקות כבר אפשר לראות בצידי הדרך זברות, ג'ירפות, אנטילופות ועוד.

זוהי ארץ מרתקת, מעצבנת ושונה לגמרי מכל מה שאתן מכירות.

המקומיים כאן אינם מהדרים ב"מדבר שקר תרחק", ואפילו לא מתביישים בזה. ההבטחות לא שוות "שילינג" (שם המטבע המקומי) ו'מחר' הכוונה היא למיקום אלמוני בטווח שבין מחר לעוד שבועיים בערך.

העיר ניירובי בנויה ממערבולת סואנת של רחובות, כבישים, מתחמי מגורים, סלאמס (פחונים או בתי בוץ), שכונות עוני ופשע רחוב — כל זה עם המון פקקים חסרי התחלה וסוף.

להיות לבן זה סימן שאתה עשיר. מאוד עשיר. ולכן הכל יקר להחריד — השכירות, הקניה ב'סופר' וכל דבר גדול או קטן שצריך לרכוש כאן…

לתוך הארץ הססגונית הזו נחתו לפני כחצי שנה זוג שלוחים — הרב שמואל וחיה נוטיק.

חצי שנה היא שישה חודשים, שהם כמאה ושמונים ימים. מה אפשר לעשות בהם? תלוי את מי שואלים ומתי. אבל אם תשאלו את הגב' חיה נוטיק, היא תספר לכם שבחצי שנה אפשר להתחיל מהפך ענק. בואו למסע בקניה שבאפריקה. כי גם שם צריך בית חב"ד".

שליחות

"הרצון לצאת לשליחות הוא פועל של החינוך שספגנו בבית, בבית הספר ובמסגרות נלוות כמו ארגון 'אחות התמימים'" אומרת חיה. "השליחות הוחדרה לתוך העצמות. זה היה משהו ברור מאליו — זה מה שהרבי אומר, אז זה מה שעושים. העניין הוא, שבתור בחורה נורא קל לדבר, ולדקלם את זה בפגישות. העולם נראה ורוד ונוצץ, וכך עם שיא הלהט והרצינות החלטנו בפגישות שאחרי שתעבור תקופה מסויימת מהחתונה נצא לשליחות. האמת, שהמון זוגות מדברים. לא בדקתי, אבל לדעתי לפחות 70% מהבחורות מדברות על זה. אולי 30% מיישמות… כי לדבר זה קל. קיוויתי שאהיה מהמיישמות".

למה קניה?

"בתחילה לא היה ברור כל כך שנוסעים לקניה" מגלה חיה, "ההפך. היה לי ברור ששליחות — כן, אבל חו"ל — לא. יש לי דודים שהם שליחים באוקראינה. בתור ילדים שמענו על החוויות שלהם, וראינו כמה לא פשוטה זו שליחות בחו"ל. יותר מאוחר, כבחורה בסמינר, נסעתי אליהם לשליחות. חוויתי מקרוב מה עושה המרחק. זה לא רק העניין הפיזי. זה פשוט ניתוק מהמשפחה וגעגועים עזים… חוץ מזה, ראיתי את אופן העבודה עם הקהל הרוסי, והיה לי פשוט ברור שזה לא בשבילי. אין לי סבלנות לתרבות הזו. אני רוצה לעבוד עם ישראלים: אנשים שאני מכירה את הרקע והמנטליות שלהם, אז מובן שהארץ היתה מקום מועדף.

התחלנו לחפש שליחות בארץ ישראל, אבל מהר מאוד הבנו שזה לא המקום שלנו. החלטנו לפנות לאפיק אחר, חו"ל. מסתבר שיש לא מעט מדינות חסרות בית חב"ד. אחרי בדיקה של מספר אופציות שמענו על קניה. מי שסיפר לנו עליה היה הרב אליהו חביב, שליח הרבי באתיופיה וחבר טוב של בעלי. כבר מאז החתונה הוא דיבר על כך. אבל כאמור, לא היה על מה לדבר אז. כעת הגיע הזמן. החלטנו לסיים את שנת הלימודים בארץ ישראל, בשל עבודת ההוראה שלי, ואת שנת הלימודים הבאה להתחיל בשליחות. התלבטנו האם לנסוע קודם לרבי, ואז לקניה או להפך. והחלטנו להפך: ראש השנה ויום הכיפורים בקניה, סוכות אצל הרבי, ואז חזרה לארץ ישראל. כדי לעכל את החוויה, ולהחליט האם אנחנו מסוגלים לה.

יום הטיסה היה גם היום בו פינינו את הדירה השכורה שלנו. זה היה קצת קשה גם לפנות בית וגם לארוז מזוודות: לא כל מה שמפנים לוקחים לטיסה. הרבה דברים צריך לאחסן במחסן, וכך יצא שעבדנו וארזנו עד הרגע האחרון. לטיסה הגעתי עייפה, עייפה, עייפה. זו היתה טיסת לילה, וממש ייחלתי לשינה. אלא שבשדה התעופה המתינה לנו הפתעה לא נעימה ומורטת עצבים: הכרטיס של מענדי, התינוק שלנו, לא כורטס. שולם — כן, נקנה — כן, אבל לא כורטס. מה זה אומר? עיכוב משמעותי ושיחות לחוצות עם כל מי שרק אפשר. בדיעבד הסתבר שהעיכוב הזה גרם שהוכנסנו לטיסה אחרי נעילת השערים, ומסיבה זו גם לא שילמנו דולר על המשקל העודף של המזוודות. יישום מעשי של "כל עכבה לטובה".

נסענו אל הלא נודע. כשאני אומרת 'לא נודע' אני לגמרי מתכוונת לזה: לא ידענו היכן נניח את הראש מחר בלילה, איך תראה הארץ החדשה שנגיע אליה או איך יראו האנשים בה. לא ידענו כמה יהודים יש שם והאם בכלל הם קיימים? באינטרנט יש ים של מידע, אבל בפועל אי אפשר לדעת ממנו כלום. רק כשהגענו למקום הבנו מה קורה".

נעים להכיר!

"נחתנו. על מיליון מזוודותינו. אופס. מיליון מינוס אחת. מזוודה אחת הלכה לאיבוד. בדיוק המזוודה שהכילה את הבגדים שלי ושל מענדי. כמה נחמד. בעלי התרוצץ ברחבי שדה התעופה לנסות למצוא את המזוודה, כי היה ברור שבלעדיה לא הולכים לשום מקום. השעה היתה כבר 12 בצהריים, וכיון שהייתי לפני ברכות לא טעמתי שום דבר. הייתי עיפה, מענדי בכה, ורק רציתי להניח הכל היכנשהוא וללכת לישון. הסתכלתי על תמונה של הרבי שנמצאת באופן קבע במסך הפלאפון שלי, ואמרתי לו: 'רבי, אני פה בגללך. אני פה בשבילך. תעזור לי להתחיל ברגל ימין עם שמחה בלב'. לא סיימתי לבקש, וכבר — איך לא? נמצאה המזוודה!

יופי. יוצאים. לאן? ובכן, כבר בארץ ישראל יצרנו קשר עם יהודי שחי בקניה. היה קצת מסובך להגיד לו איך הגענו אליו (הרב חביב שמע ממישהו על חבר שיש לו חבר בקניה. לכי תסבירי לאותו חבר של חבר של מישהו שבקשר עם הרב חביב איך הגענו אליו…), אבל הוא לא הסכים לדבר בטלפון: 'תגיעו ונדבר', אמר. אז הנה, הגענו. הרמנו טלפון. הוא היה נחמד והזמין אותנו למשרד שלו. בעלי הסביר לו שאנחנו עם מזוודה של קפואים, ואם יש לו מקפיא. הוא ענה: 'אז סעו אל הבית שלי. העוזרת שם, היא תפתח לכם ותתארגנו'. ככה, בצורה הכי פשוטה בעולם קיבלנו את הנחיתה הכי רכה שאפשר: בית גדול ויפה, ריק לאורך כל שעות היום, כי בעל הבית עובד משמונה בבוקר עד שש בערב. מטבח ענק וכשר שעומד לרשותי. וכמובן — מיטות נוחות להניח עליהן את העצמות. הרבי פשוט דאג שאוכל להיות שמחה".

תשרי — חודש משביע

"שבוע שלם התארחנו אצל אותו יהודי מכניס אורחים. בשבוע הזה התחלנו להכיר את האזור ולחפש דירה. בד בבד ערכנו הכרות עם הקהילה (כן, למרות שבתחילה צחקו שאנחנו "הולכים לגייר אריות ולשחוט ג'ירפות" — יש כאן קהילה שמונה כשמונים משפחות + 50–60 אנשי עסקים שחיים בגפם). ראש השנה הגיע, וברוך ה' הצלחנו 'להרים' חג של שלושה ימים כולל הכשרת מטבח וכלים, בישולים, חלוקת ערכות תפוח ודבש (שאגב היו האשמות העיקריות במשקל היתר של מזוודותנו) ואירוח. גם יום הכיפורים עבר במהירות, והנה אנחנו כבר בדרך אל הרבי.

בזמן שהיינו אצל הרבי, נשארו בחורים שהגיעו אלינו ככח עזר מספר שעות לפני ראש השנה. אמנם לא ידענו האם נחזור אחרי סוכות, אבל אם כבר התחילה פעילות בחודש החגים — שתמשיך.

סוכות אצל הרבי זה תמיד מיוחד. אבל בשנה ההיא זו היתה חוויה יוצאת מגדר הרגיל. בשנה שלפניה לא יכולתי לטוס מסיבות משמחות. כל השנה הרגשתי את החוסר. פשוט בער לי בעצמות לנסוע. לא היה שייך לוותר. הגענו, אחרי שעות טיסה ארוכות. אבל מי שם לב לקטנות. נחתתי לתוך 770 באמצע 'שיר של יום', ועם שיר בלב רצתי היישר אל מעמקי השורה הראשונה יחד עם מענדי. קשה לתאר איך חשים כשמגיעים ל–770 אחרי שנתיים, ועוד אחרי שליחות. פשוט לחזור הביתה, ולהרגיש שאת גורמת נחת רוח לאבא".

ההחלטה

"סוכות עבר מהר מידי, וחזרנו אל הארץ. ישבנו ביחד לדיון פתוח. היה ברור שקניה מלאה בתעסוקה ושלא יהיה בה רגע דל. השאלה היתה האם אנחנו בנויים לזה. האם אנחנו מוכנים ומסוגלים להתמודד איתה. בסוף, החלטנו שבעז"ה, כן. אנחנו מוכנים. מרגע ההחלטה נותרו לנו שבועיים ימים בשביל להתארגן ולחזור. רצנו מחנות לחנות לקנות דברים נחוצים, והופ — שוב אנחנו על מטוס בדרכינו לקניה. הבחורים שנשארו שם עשו עבודה נהדרת בזמן שלא היינו. הם הכירו יהודים רבים, וארגנו פעילות מוצלחת".

יום הולדת שמח?

"אחרי ה'טררם' הגדול של החגים נחתנו אל חודש מרחשון. חודש שקט עם פעילות רדומה. הרגשתי שהגענו סתם. פשוט סתם. חברות שלי פועלות להן בארץ ישראל, ואני משתעממת כאן. ניסיתי לארגן ערבי נשים, שמצליחים בכל מקום, אבל אף אחת לא הגיעה. פעם ועוד פעם… נשים אמרו לי: 'את עושה בלילה, ואלו שעות שלא מתאימות לנו. תעשי בבוקר ונבוא'. ארגנתי בוקר, ושוב — אף אחת לא הגיעה. זו היתה אכזבה צורבת. שלושה שבועות הסתובבתי עם תחושה ופרצוף של תשעה באב.

ואז הגיע יום ההולדת שלי. כתבתי לרבי שאם לא מגיעות ליום ההולדת שלי לפחות שלוש נשים, אנחנו חוזרים לארץ ישראל. כי אין לנו מה לעשות כאן. הרגשתי שהרבי איתי. אי אפשר להסביר את התחושה הזו במילים. הזמנתי את כל קהל מכירותיי לשעה 7, מתוך מחשבה שא–––ם הן תגענה זה יהיה לקראת 8. רק אחת מתוך כולן אמרה שאולי תבוא. הכנתי את הבית לכבודה.

בשבע ועשרים נשמעה דפיקה בדלת, שתפסה אותי עם מטפחת, קושרת בלונים אל התקרה… פתחתי וגיליתי חמש נשים. חמש!!! אחר כך הגיעו עוד. בסך הכל היו בהתוועדות יום ההולדת שלי שמונה נשים. זו היתה התוועדות מרוממת ממש. ישבו איתי שמונה נשים שהקשיבו באמת. בלי לשחק בפלאפון תוך כדי… יצאתי זורחת מאוזן לאוזן. פשוט קיבלתי זריקת עידוד מיוחדת, אישית ורצינית מהרבי".

פעילות

"נכנסנו לתקופה מלאת מרץ — התוועדות י"ט כסליו ולאחריה ההכנות לחנוכה. חג החנוכה חל בתקופה בה כל הקהילה נוסעת לארץ ישראל: יש חופש בבתי הספר, המפעלים נותנים חופש לעובדים לקראת תחילת השנה האזרחית, אז כולם מנצלים את ההזדמנות. מסיבה זו, על אף שדיברנו ופרסמנו על מסיבת חנוכה, התכוננו נפשית לכמות קטנה של אנשים. בפועל היו שבעה ילדים, כולל מענדי שלנו, שהיה מרכז האירוע. אמא שלי, שהגיעה במיוחד מהארץ, הפעילה את הילדים, וההורים יצאו מרוצים עד השמיים. בסוף המסיבה ניצלתי את הבמה להודעה על מועדון 'תורה–קידס' לילדים בימי ראשון. לצערי, הוא עוד לא עלה על מסלול קבוע: לפעמים מגיעים יותר ילדים, לפעמים פחות ולפעמים לא מגיעים בכלל. למדתי לא להתארגן אליו שבוע מראש, אלא להתחיל להתארגן ביום חמישי, כשאני מגששת אצל ההורים מי מתכנן להגיע. לעומת זאת, בפורים היתה סעודה יפהפייה עם עשרים איש ומנייני תפילות. זה היה האירוע הכי גדול שארגנו עד כה, והוא נחל הצלחה כבירה, ברוך ה'.

פשוט לארח?!

לפעמים הקשיים מתגלים בסוף כסוכריות. למשל, יום חמישי אחד היתה הפסקת חשמל רצינית. בעלי יצא למקווה, ומהדרך התקשר לספר לי שפגש ישראלים מניגריה. זוג עם שלושה ילדים שהגיעו לקניה לחופשה. דווקא האישה היתה זו שדרבנה את בעלה לגשת לבעלי, מתוך הלם לפגוש בכזה מקום יהודי חרדי. בעלי הזמין אותם אלינו לביקור, והם נענו בשמחה.

עוברות עוד כמה שעות, המשכנו שנינו בפעילות הקבועה של יום חמישי: בעלי מחלק חלות ואני מכינה את השבת. ואז, בסביבות השעה ארבע, שוב — טלפון. הפעם זה הישראלי מניגריה — הם בדרך
לא ר ו ח ה אצלינו, ורוצים לדעת מה הכתובת המדוייקת.

לרגע בלעתי את הרוק וניסיתי להבין על איזו ארוחה הוא מדבר: אין חשמל, אין לחם בבית, בעצם — אין כלום, והם בדרך?… מה?…

הסברתי להם איך להגיע ותפסתי את הראש בשתי ידיים. ברגע הבא החלטתי להעמיד פסטה — התבשיל היחיד שמבשל את עצמו בעצמו.

אחר כך פשוט הוצאתי מהמקרר והמקפיא את כל מה שהספקתי לבשל לשבת. בעלי התקשר, ואמר לי: 'הוא בדרך'. ואני שאלתי: 'האורח או החשמלאי?'. בסוף הם הגיעו — בעלי והחשמל (החשמלאי לא הגיע, אז בעלי לקח את העניינים לידיים).

עשר דקות אחר כך, גם האורחים היו בבית. הכנסתי חלות לתנור והם זכו לטעום מהן חמות וטריות.

אבל למרות שזו נשמעת חוויה לא נעימה — היא דווקא היתה נעימה ועוד איך. האורחים היו נעימי שיחה, ותוך כדי סעודה חשבתי לעצמי שלארח יהודים לארוחת ערב כשרה זה גם 'מבצע אהבת ישראל' וגם 'מבצע כשרות' כפשוטו".

תכניות לעתיד

"אנחנו רק בהתחלה" מחייכת חיה, "עוד לומדים את הישראלים כאן. יש כאן המון אנשים שאנחנו לא יודעים על קיומם והם לא יודעים על קיומינו: רק לפני מספר דקות התקשרה אליי ישראלית מעיר החוף וביקשה אספקה של אוכל כשר לטיול מאורגן של ישראלים דתיים וחרדים. בכל יום אנחנו מגלים עוד ועוד יהודים, שפשוט מפוזרים בכל המדינה. כיום אנחנו מוכרים בשר כשר ויש לנו גם קייטרינג, שעוד נמצא בחיתוליו, אבל ברוך ה' מצליח. מסוג הדברים שעוברים מפה לאוזן. בקרוב תיפתח חנות עם מוצרי מזון כשרים ביבוא אישי מהארץ: שקדי מרק, פתיתים, במבה… הקהילה כולה מחכה לזה בכליון עיניים.

יש כאן מקווה, שאנחנו מאוד רוצים לשדרג מבחינה חיצונית ומבחינה הלכתית. הוכח כבר כי ככל שהמקום נקי ומטופח יותר כך הוא מושך יותר לשימוש. בנוסף, יש לי חלום לפתוח גן ילדים. זה כנראה יהיה תחת הכותרת 'משפחתון' או 'גנון', כדי שלא יהיה מידי רשמי, אבל שנוכל להחדיר בו יהדות. וזה יקרה אולי בתחילת שנת הלימודים הבאה, אולי בזו שאחריה, אם חלילה וחס משיח לא יגיע עד אז. מענדי שלנו חייב חברה ויש כאן קהל צעיר גדול מאוד".

מסר לקוראות

"אני רוצה לפנות אל השליחות" אומרת חיה, "כל שליחה שנמצאת אי שם וקוראת עכשיו את הכתבה הזו, שתמצא את הדרך לספר על עצמה. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לכל זה אילולא שמעתי על חברה בת כיתתי, שלמדה איתי מגיל אפס והיום היא בהודו חרף עדינותה. סיפורים כאלו נותנים כח ותנופה אדירה. ודווקא כשהסיפורים האלו נשמעים מפיות של נשים צעירות, שעד אתמול היו כמוני וכמוך, ופתאום נשמעות כל כך גיבורות והרואיות — אז נופל האסימון שהשליחות ה'גדולות' וה'מורמות מעם' הן בעצם את ואני וכולנו. כי יש בנו את הכח הזה לפעול. אם אני יכולה — אז כל אחת יכולה. זו הדרך שלנו להכין את העולם לגאולה, שתבוא תיכף ומיד ממש. אמן!".

לתרומות:

בנק דיסקונט (11)

סניף אסף הרופא (396)

חשבון מס' 93386054

ע"ש שמואל וחיה נוטיק