מכתב מידע להורה שב"צ ע"ה

תקנון לחיילת

בבית חב"ד מרכז דוברי עברית (מד"ע) מונטריאול התאספו עשרות נשים לחגוג יחד את י"ד כסלו. במהלך הערב שמעו הרצאה מרתקת בנושא התמודדות עם מצבי לחץ בחיי היום יום לפי שיטת 'מוח שליט על הלב'.  בהרצאה שמעו הנשים ותרגלו כיצד להתמודד עם מצבי לחץ בתחומים רבים כגון: חינוך, חיי נישואין, קשיים אישיים, עסקיים ועוד. הערב היה מהנה ונשים קבלו על עצמן החלטות טובות.

 לליובאוויטש יצאתי במוצאי שבת פרשת ויישב שנה שעברה, קצת אחרי חצות עלינו על הרכב. היה זה טנדר הסעות תלמידים רוסי שידע ימים טובים יותר, אי-שם בשנות השבעים… ההרכב המשפחתי שאכלס את הרכב הקשיש כלל דוֹד אחד, כמה בני דודים, ארבעה אחיינים בגילאי בר-מצווה, אח אחד קטן (יחסית), בן, כלה ועוד בת אחת קטנה (לא יחסית).

שש שעות ומחצה ארכה הנסיעה בין מוסקבה הבירה לעיירה הקטנה ליובאוויטש. בדרך הארוכה שמענו את תקציר תולדות ליובאוויטש במאתיים השנים האחרונות.

חושך במזרח אירופה בשעה שבע בבוקר. צריך להעיר את טוליק הגוי שבידיו מופקד המפתח למוזיאון… מוזיאון? טוב. בואו לא נגזים. זהו בית כפרי קטן וישן אבל מרגש לראות על דלתו את השלט "בית שניאורסון". בבית הקטן המכונה מוזיאון מצאנו תמונות, ספרים ולוח זיכרון של כל שושלת אדמו"רי חב"ד, כל אחד בשמו, תאריכי הולדתו ופטירתו ופרטים רבים נוספים.

על השולחן בחדר המרכזי של הבית מונח היה גיליון נייר גדול, עליו שרבט מאן-דהו בעברית של ימינו את המשפט הבא: "נא לא לקחת את הזמן (אם אתם רוצים לחזור למוסקבה… מתי שהוא)"…

מיהרנו לעזוב את הבית ההיסטורי הזה על זיכרונותיו המרגשים ויצאנו לציונים הקדושים של אדמו"רי ליובאוויטש זכר צדיקים לברכה. צעדנו בשביל המוביל מאה מטר צפונה מה"מוזיאון". השעה הייתה כבר שמונה וחצי בבוקר, אך בחוץ עדיין שלטה החשיכה. הטמפרטורה הייתה סבירה בעליל – רק ארבע מעלות. פלוס, לא מינוס.

מישהו עשה חסד עם הבאים לציונים הקדושים ובנה גשר מעץ על מנת שאלו לא יידרשו לבוסס בבוץ בדרכם לשפוך את צקון לחשם אצל האדמו"רים. אנצל את ההזדמנות הזו לומר לו תודה למרות שאיני יודעת מי הוא.

—

כמנהג ישראל, חולצים נעליים בכניסה לציונים מפאת קדושת המקום. נעלי קרוקס כחולות ממתינות לנו שם כאילו לא מדובר ברוסיה וכאילו לא הגענו לעיירה ליובאוויטש הנידחת. בין הנוכחים מתפתח דיון קצר. האם יש לכתוב כאן פ"נים (פדיון נפש פתק בקשה הנכתב על ציונו של צדיק או נמסר לו בהיותו בחיים) או שיש לעשות זאת רק לנשיא דורנו, הרבי.

קדושת המקום ניכרת. הדיון הקצר מתנהל בלחישה ולאחריו אנו ניגשים בדחילו ורחימו להתפלל אל מול הציונים הקדושים של האדמו"ר הצמח צדק ובנו אדמו"ר המהר"ש. לא נעים לומר, אבל גם הצטלמנו למזכרת. לא לפני שניגבנו את הדמעות כמובן.

אנו יוצאים מהאוהל בדרכנו לציוניהן של הרבניות הממוקמים כמה עשרות מטרים מזרחה. בין הציונים גם ציונה של הרבנית רבקה, אשת הרבי המהר"ש שיום היארצייט שלה חל ביו"ד שבט, יום קבלת הנשיאות על ידי הרבי מליובאוויטש נשיא דורנו ויום הסתלקותו של חמיו, הרבי הריי"צ*.

עוד טמונות שם אשת אדמו"ר הזקן, הרבנית שטערנא; אשת האדמו"ר הצמח צדק, הרבנית חיה-מושקא ואשת האדמו"ר האמצעי, הרבנית שיינא זכותן תגן עלינו.

זו היא ליובאוויטש וכך נראתה עריסת הולדתנו. עיר האהבה המיניאטורית שמגלמת את כל מהותנו, עצמותינו וזהותנו מנתה בימיה הטובים קצת יותר מ-1,500 תושבים שרובם הגדול (כ-900) היו יהודים וכפי הנראה חסידים, יראים ושלמים. היום מתגוררים בעיירה כ-200 תושבים. איש מהם אינו יהודי…

שמה של העיירה אומר הכול ומעיד על ערש הולדתה של חסידות חב"ד. ליובאוויטש – עיר האהבה – העיר בה חיו ופעלו רבותינו הקדושים וממנה הפיצו אור של אהבה רבה לכל יהודי באשר הוא ונתינה ללא גבולות לכל אשר בשם ישראל יכונה.

—

יש לי חברה שחזרה בתשובה לפני עשרות שנים. היא חוזרת ומספרת את סיפורה פעמים רבות. היא מספרת כיצד עברה את מסלול התשובה של אותן שנים. היא התקרבה על ידי שלוחי הרבי והחלה את דרכה בקרב תלמידי הרב קוק, אצל הציבור הדתי-לאומי, משם עשתה את דרכה לברסלב וניסתה למצוא את עצמה בחסידויות אחרות עד ששבה לחב"ד. מדוע? "כי שם מצאתי הכי הרבה אהבה"…

ויישב – שם, בליובאוויטש ישבו אבותינו – רבותינו הקדושים – ומשם, מאותו מקום בו ישבו למעלה ממאה שנה, יצאה תורת האהבה החב"דית לכל רחבי העולם בעוצמה רבה.

צילום ויח"צ אודליה ש.

בהגיע היום י"ט כסלו — החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו (לשון אגרת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, הידועה) — "ראש השנה לחסידות ודרכי החסידות, וכבר ידוע דיוק בלשון ראש השנה (ולא תחילת השנה), כי כמו שהראש כולל בתוכו חיות כל האיברים וממנו החיות נמשך, על דרך זה הוא בהנוגע לראש השנה בכלל ולר"ה דחסידות ביחוד בנוגע לשאר ימות השנה…" (אגה"ק ג'תתקפט, כרך י"ב), הרי ראוי הוא לנו, חסידי חב"ד, שכשם שנכון וראוי להכין עצמנו לר"ה כבר מחודש אלול, כך נכון וראוי להיערך ולהכין עצמנו לקבלת השפע של ראש השנה לתורת החסידות.

על חג זה לו זכינו, דור אחרון לגלות וראשון לגאולה, מביא הרבי את דברי הרבי הרש"ב נ"ע: "ובקשר עם חג הגאולה והניסים הוא י"ט כסלו הבא עלינו לטובה אשר כלשון כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע… הנה זהו יום המסוגל שפנימיות ועצמות אין–סוף יאיר בפנימיות נפשנו אשר כל עצמותנו העצם וההתפשטות יהיו אליו ית' לבד, הרי מעצמו מובן שכיון שזהו גילוי מהשלם בתכלית במילא מביא גם–כן שלימות בהגוף וכמאמר הכתוב תמים תהי' — עם ה' אלוקיך, שזהו על–ידי נשמה תמימה וגוף תמים.." (אגה"ק ב'רצד, כרך ח').

ראיינו שתי נשים שזכו להימנות על חסידי חב"ד. שמחה לאה אלון, אשה ואם צעירה, ש"שינתה כיוון" לחב"ד בעקבות הוריה אך עברה דרך פתלתלה של שאלה ותהייה, התחברות והתעצמות. ושלומית איתיאל, יוצאת קיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל, שעשתה מסלול אישי של חיפוש והתוודעות שבסופו הגיעה הביתה, לחב"ד.

להתקשר בפנימיות
עם עצמות

מה זה י"ט כסלו בשבילך?

שמחה לאה אלון: "כל פעם שמגיע י"ט כסלו יש לי הזדמנות להתחיל חת"ת ולימוד תניא מחדש בקביעות בנפש, קביעות בזמן… כמו בראש השנה. מבחינתי ראש השנה לחסידות זו הזדמנות חדשה להתחיל להתחזק באמת ואין לזה סוף, תמיד יש שאיפה ליותר… בשבילי זו נקודת זינוק קדימה".

שמחה לאה אלון, צעירה בשנות העשרים המאוחרות שלה היא אם לשלושה קטנטנים, עקרת בית שמשקיעה בילדים, בבעל ובהכנסת אורחים אינטנסיבית, ובשנה האחרונה גם סטודנטית ללימודי מקצוע האחיות. גדלה בבית אל, בבית בעל גוון 'מזרחיסטי' חזק אך כשהגיעה לגיל בת מצוה עבר הבית מהפך רציני וחד שהותיר אותה מבולבלת, חסרת קרקע ועם הרבה שאלות.

איך הגעת הביתה לחב"ד?

"היינו בית מזרחיסטי עם נגיעה חב"דית. אמי חזרה בתשובה בצרפת דרך חב"ד והתחתנה עם אבי שהיה מזרחיסט חזק. עם זקן, אבל לא חב"דניק. הגוון היה 'מזרחיסטי' שהלך והתחזק. בשלב מסוים, התחלנו להקפיד על גרביים, הופעה יותר 'חרדית'… התפנית החדה לכיוון ה"התחרדות" הטוטאלית, שהייתה הפתעה קשה עבורי, התחוללה דווקא זמן מה לפני יום הבת מצוה שלי, מה שאומר שאת הבת מצוה שלי לא זכיתי לחגוג כמו אחיותי באולם מואר ורב משתתפים… את בת המצוה שלי חגגנו בבית. איזו אכזבה עבורי! איזה קיפוח! ולמה? כי אבא החליט שהוא הולך להיות חב"דניק. ביום הבת מצוה שלי הוא לבש, לראשונה בחייו, כובע וחליפה כפי המסורת החב"דית".

המעבר מהחינוך הממלכתי דתי בבית אל, היישוב בו גדלה, לחינוך במסגרת חב"ד לא עבר בקלות. בכתה ו' עברה ללמוד ב"בית חנה" בירושלים.

"לא כל כך הסתדרתי. הסתכלו עלי כעל 'מתנחלת', 'מזרוחניקית', שונה.." המשבר הלך והחריף בתקופת לימודיה בתיכון "בית חנה". היה זה על רקע גירוש גוש קטיף, כשהייתה בכיתה י', שמעה את זעקותיו של הרבי על שמירת ארץ הקודש, על האיסור המוחלט להחזרת שטחים ועל המחאה הגדולה שיש לעשות. "המשבר היה קשה. לא ראיתי התאמה בין הדברים של הרבי על ארץ ישראל לבין ההתנהגות של החסידים כאן בארץ ישראל. לא ראיתי הרבה מהם מופיעים בהפגנות נגד הגירוש… בנוסף לזה נשלחתי מבית–הספר בגלל השתייכותי ל'כתומים', ענדתי אז צמיד כתום והשתתפתי בהפגנות. הייתי חב"דניקית רק בחיצוניות, לא ידעתי בדיוק מה זו חסידות. למרות כל זאת, לא וויתרתי על "מבצעים" עם החיילות ביישוב שלנו".

מי שהיוותה עבורה דוגמה אישית, באותה תקופה קשה ומבלבלת, שהבינה אותה והתייחסה אליה בהערכה וחום, הייתה המורה והמחנכת הגב' יהודית ניסלביץ', בה היא רואה אחת מאבני הדרך שלה לחיים חסידיים באמת. אך עדיין רבו השאלות והתהיות. בשנות התיכון האחרונות הטרידה את המורות בשאלות על אלוקים, על החיים ועל אחרי החיים, על בחירה חפשית — האם באמת? על הרבי — חי וקיים? איך ומה? כו'. אביה הציע לה לפגוש את הרב נוטיק ולשטוח בפניו את כל השאלות המטרידות את מנוחתה.

"הוא הסביר לי בנחת, דברים שאת רובם שמעתי כבר, לא חידש… אבל התפעלתי מההתייחסות שלו, הרצינות ותשומת הלב האמתית. אחרי השיחה הרגשתי ששום דבר לא השתנה למרות שכל–כך רציתי. המשכתי את החיים כרגיל. יותר מזה, הסתובבתי עם "מראה חסידי" אך כעסתי על החב"דניקים על כל צעד ושעל. לא הבנתי אותם. עצבן אותי הענין שכשאתה מופיע עם איזה נזם באף אז מחזרים אחריך ומקרבים אותך, אבל אם אתה מה'משפחה' ולא כל כך מוצא את עצמך, אף אחד לא מתעניין או משקיע בך".

שמחה לאה המשיכה בחיפוש אחר הדבר שיחבר אותה לחסידות ולדרכי החסידות. לא ויתרה. בחודש תשרי שלאחרי גירוש גוש קטיף, הגיעה בפעם הראשונה בחייה, ל"בית חיינו", עם חברתה ה'לא חב"דניקית'. זו זכתה לקבלת פנים חמה ולהזמנה נלהבת ללימוד בחברותא, ואילו היא, החב"דניקית בת השלוחים מבית אל, ננטשה לבדה נדהמת וכאובה. למרות ניסיונות רבים מאכזבים ואפילו פוגעים, בהם נתקלה, המשיכה לשרך דרכה אל האמת בינות לאבני הכאב והעלבון.

בסיום לימודיה בתיכון נרשמה למכללה בגדרה והייתה בשמחה גדולה. הרגישה שכאן תוכל באמת להתחבר לחסידות. אך לא יאומן, 'צחוק הגורל' — המכללה נסגרה עוד לפני פתיחת שנת הלימודים… חיפשה שליחות בה תוכל להתקרב יותר, להתחזק באמת. הגיעה להודו ובמשך כשלושה חודשים ב'שליחות', כל שיכלה לקבל שם היה: קור, גשמים ושלגים, בדידות מזהרת, ובית חב"ד ריק ממטיילים. נסיון לא פשוט…

חוויה מתקנת וקרש קפיצה לתוך החום החסידי, קיבלה בתקופה קצרה ביותר בה שהתה בדרכה חזרה מהודו לארץ ישראל, בבית חב"ד בפושקר. "הגעתי לפושקר ושם זרחתי — שמש, שלוחים חייכנים, אוכל נורמאלי, מיטה נקיה ומסודרת, מטיילים שממלאים את המקום, שיעורים, התוועדויות, מוסיקה, שמחה… לא רציתי לעזוב! חזרתי לארץ ישראל בעל כרחי. שבוע לאחר שהגעתי — מצאתי את עצמי ב"מכון אלטע" בצפת. התפלאו — חב"דניקית ב"מכון אלטע"?!… שמעתי על המקום מהשליחה בפושקר. לא רציתי להיות חב"דניקית 'עיוורת', רציתי לדעת, להבין. אהבתי לשמוע את הרב מויאל, ללמוד "דבר מלכות" עם הרב יוסי דניאל… קיבלתי שם הרבה: התייחסות אוהדת וחמה אליי, ודווקא בגלל שאני חב"דניקית. ישבו אתי, למדו אתי, השאלות שלי לא הפחידו אף אחד, הסבירו לי, וענו לי על כל הקושיות. סוף–סוף הגעתי למקום בו התייחסו לשאלותיי ברצינות. הייתי שם תשעה חודשים, ותודה לה' השהות שם נתנה לי את כל מה שחיפשתי".

אלול בתקופת שהותה ב"מכון אלטע", הבנות מתארגנות כולן לקראת טיסה לרבי. ההוראה שנתן הרבי לשמחה לאה באגרות הקודש — "ישאר במקום שליחותו"… "בכיתי, התעצבנתי, אך קיבלתי את הגזרה". בכל זאת לא נמנעה מלהשתתף במבצע לימוד כהכנה לנסיעה — קונטרס "בית רבינו שבבבל". בהתוועדות ט"ו אלול, למראה הבנות המרוגשות לקראת הנסיעה, כתבה שוב לרבי בבכי ובדמע. "בדבר נסיעתו לכאן יש לדון בזה", היה מענה הרבי. וכסף מנין? לא הייתה לה פרוטה בידה. הרב מויאל סיפר לה סיפור על ילד שנזקק לטובה גדולה, הלך ובכה אצל רבי שמעון. בעודו בוכה הופיע פתאום אדם ושאל לפשר הכאב והבכי ונתן לו את מבוקשו. הציע לה ללכת לרבי שמעון.

"נסעתי לרשב"י. התפללתי, אמרתי תהילים ואף אחד לא בא לשאול אותי… החלפתי תורנויות, אספתי פרוטה לפרוטה, התרמתי חברות… וב"ה הגעתי לרבי לתשרי! ושם הכירו לי את בעלי מבלי שכלל התכוננתי לזה. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם בחור. זכיתי בחב"דניק, בעל תשובה, משיחיסט, עם דגלון… תמיד רציתי חוזר בתשובה, כי החוזרים בתשובה הם מיוחדים. אמרתי לחברות שלי 'כשאני אתחתן אפתח בית חב"ד לחב"דניקים'.

כתבנו לרבי ותשובתו — "מזל טוב! מזל טוב! לקביעות זמן החתונה… וטוב להתחתן בחודש כסלו…". בסוף כסלו, נר חמישי של חנוכה, התחתנו. כבר בחודשים הראשונים לנישואין התחלנו לארח. אני אוהבת לבשל ובגדול, אז אירחתי תמיד המון אנשים חב"דניקים, לצד הרבה חברים של בעלי שעדיין לא היו שומרי תורה ומצוות. גרנו בצפת, ברמת אביב, כיום אנחנו ב"ה ברחובות, עם שלושה ילדים קטנטנים והסדר ממשיך, ב"ה, לא מפסיקים לארח. בני הבכור נולד ב–ז"ך אדר א' ובפסח כבר פתחתי שולחן ליל הסדר לבחורים בשיעור של הישיבה של בעלי…

ב"ה, כבר לא שואלת שאלות. אז כששאלתי — למה כל ההקפדות על דברים כל כך קטנים? אורך החצאית בס"מ וכדומה. למה ה' צריך את כל ה'קטנות' האלה? וקיבלתי תשובה. הבנתי שהעולם לא נברא למלאכים אלא לבני אדם, וזה דבר שמאד מחזק אותי, להבין שאני לא מלאך, לכן אני גם לא מושלמת. צריך רק להשתדל ולעבוד באמת. התורה לא ניתנה כדי 'להרוג' אותנו מרוב חרדה, אלא כדי שנחיה איתה. הרבי מלמד אותנו להיות יהודים מתוך הרחבה ושמחה, לא מתוך פחד וכיווץ… הנה אני עם שלושה ילדים קטנים ואין לי סיכוי לעשות הרבה דברים שנשים אחרות זוכות לעשות, וזה מרגיע לדעת שמה שמצפים ממני זה לפי כוחותיי ויכולתי כרגע. השבתות בהן אני מארחת — הן המביאות לי חיות. הנה אני יכולה לשמח, לארח, לבטא את היצירתיות שלי במאכלים שאני מכינה לכבוד האורחים. בשאר ימות השבוע אני נתונה כולי לילדיי".

איך את רואה את עצמך אם לא היית בחב"ד?

"מסכנה. אומללה. לא רוצה לחשוב על זה. אני מודה לה'. איזה מזל שה' ברא אותי יהודייה, דתיה, חב"דניקית, ומקושרת לרבי!"

מה הדבר הכי עמוק שאת לוקחת מהחסידות?

"הזרימה והשחרור. תמיד חשבתי שהחב"דניקים הם קפדנים, דקדקנים, לחוצים, וגיליתי שזה לא כך. הרבי מלמד אותנו להדר מתוך שמחה, זרימה, אור. הרבי מגלה לנו את המתיקות שביהדות שהיא ללא פשרות על קלה כחמורה. אני גם רואה איך החסידות מעדנת אותנו. אני הייתי בעלת מראה נערי, התנהגות מחוספסת, ומאז שאני ב"ה יותר חסידית, אני רואה את עצמי מתייחסת יותר בעדינות לבעלי, לילדים, מרגישה נשית יותר — בת מלך. הלימוד שהרבי מלמד אותנו, צניעות הלבוש שהרבי דורש מאתנו, ממש מעדנים את הנפש. היום הקשר שלי עם ה' הוא קשר מתוקן. מרגישה שאני קרובה אליו, שאני בת שלו. מדברת איתו, מודה לו כל הזמן. החסידות פועלת שנהיה בהתקשרות תמידית לה'".

מה מיוחד לך בחב"ד?

"בריא יותר, שמח יותר — נפש בריאה. לא מחפשת יותר את ה', יודעת שהוא פה איתי… יש לי רבי ואני משתדלת לחיות עם מה שהרבי אומר".

החסידות — חמצן,
הנשיא — הוא הכל!

שלומית איתיאל — בעלת תשובה, מורה לטבע, אם לבן בקבוצה. לאחר מסע רבגוני שהחל בקיבוץ חפציבה (שם נולדה) וחבק עולם: חו"ל — בעקבות הוריה, וחזרה דרך כפר ויתקין, פרדס חנה, חדרה  ועוד, קבעה מושבה בקהילת חב"ד רחובות. שם היא פועלת ללא לאות כשופר לענייני הרבי מה"מ. כל שיעור, התוועדות, כינוס, מבצע של חסד או אחר; הודעה חשובה לנשות הקהילה בכל ענין של שמחה, עזר או סיוע, הוספה בפעולות לרצון הרבי לזירוז הגאולה — כל אלה מדווחים — משודרים וכו', ממרכז הפיקוד המודיעיני החסידי שבמכשיר הפלאפון שלה. אכן מימוש של מה שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מז', ג').

י"ט כסלו? — "בשנה שעברה נסעתי לרבי לי"ט כסלו. על משקל האמור בראש השנה 'שנהיה לראש ולא לזנב', אומר הפתגם החסידי 'שנהיה לַראש', עם פַתח מתחת ללמד… לראש — לרבי. בראש השנה לחסידות מתאים להיות עם הראש — עם הרבי. כחוזרת בתשובה לא זכיתי לראות את הרבי פנים אל פנים, נחתתי אל מציאות ברורה מאליה — רבי. מאז כל העבודה שלי זו התקשרות לרבי, להיות כמה שיותר מכווננת, מה הרבי רוצה מאיתנו, מה הוא רוצה ממני אישית, ללמוד את הרבי יותר ויותר. היום בשבילי זה לימוד 'דבר מלכות' תשנ"א — נ"ב. היות שהרבי הכניס את עצמו שם, אז הלימוד בשיחות אלו מביא אותנו להתחבר לרבי, לחשיבתו, לראייתו. זה כעשר שנים שאני לומדת את ה'דבר מלכות', ב"ה ללא הפסקה. היה זמן שיכולתי לשבת תשע שעות רצופות וללמוד את ה'דבר מלכות' לעומק עד תומו".

איך הגעת לחב"ד? "לאחר שנים של חיפוש. בתחילה חיזרתי אחר לימודי מודעות בשיטות שונות, אך עדיין לא מצאתי מרגוע לחוסר המנוחה שהיה בי. בשנת תשנ"א — נ"ב, התחיל להשתנות לי הראש. דברים התחילו להשתבש בדרך ה'סלולה' שהייתה לי עד אז — מסלול לימודים, עבודה וכו'. פתאום מצאתי את עצמי בתחילתו של מסע חיפוש אינטנסיבי, לא ברור אחרי מה, אך היה בי אי שקט שדחף אותי לחפש. כאמור, התחלתי ללמוד כל דבר שהיה קשור למודעות. זה לקח כמה שנים של שכשוך במים עכורים, עד שיום אחד נקראתי לאחי לעזור לאשתו שחלתה. גרתי אז בכפר ויתקין ועשיתי לי מנהג ללמוד כל פעם משהו מספרו של הרב לאו ולנסות ליישם מזה את מה שנראה לי. כך ידעתי שבמקרה כזה יש לקחת את המזוזות לבדיקה. הגעתי עם המזוזות שלהם לבית חב"ד בנתניה וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם חב"ד. הפעם הבאה שהגעתי לשם הייתה כדי לבקש להכשיר את המטבח שלי… — משהו נוסף מספרו של הרב לאו שלקחתי על עצמי. השכנים ביישוב הרימו גבה בגיחוך 'לא שומרת שבת אבל מכשירה את המטבח'…"

משעברה לגור בפרדס חנה נקשרה אל משפחת קורנט, השלוחים במקום. כעשר שנים רצופות השתתפה שם בשיעור התניא שהעבירה הרבנית קופצ'יק אשת השליח בחדרה. כך נוצר הקשר הייחודי החם שיש לה עם משפחת קופצ'יק. "דרכם למדתי והכרתי את דרך ההתקשרות לרבי".

מה חידשה עבורך החסידות? — "לפני החסידות חיפשתי משמעות לחיים. הרגשתי אבודה, וב"ה, בהשגחה פרטית, ה' הוביל אותי לחסידות ולרבי — לחיים שיש להם תכלית".

ללא החסידות? — "אני אפילו לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי זה! חסידות היא ממש כפשוטו — חמצן! זה לא מותרות. השבוע שלי הוא כמעט כל יום — שיעור. חייבת! והנסיעות שלי לרבי בשנים האחרונות, זה מה שמאפס אותי. לא יכולה לחשוב על מציאות ללא החסידות. מי שמכיר אותי מהעבר יזהה אותי בחיצוניות, אבל אני אדם אחר לגמרי ממה שהייתי — הבטחון, האמונה בה', הכיוון שהרבי נותן בחיים, בבריאה בכלל — ההכנה והציפיה לגאולה, איך לנהל ולחיות את היום–יום, איך להתנהג עם יהודים או להבדיל עם אחרים… החסידות מאירה את הפרדס. נותנת משמעות לחיים שלי, זה עולם חדש — אחר. בתקופה של תשנ"ב, חיפשתי את כל הדברים שנראו לי מובנים מאליהם. פתאום הקרקע נשמטה מתחת לרגליי ושום דבר לא היה מובן מאליו. עכשיו, כשהסתכלתי בטבע ראיתי בו — אלוקות! לאחר שהגעתי לחב"ד, הכרתי את הרב דונין ע"ה, הוא היה מלמד חסידות בפרדס חנה. רק איתו יכולתי לחלוק את החוויות של הטבע, ולהשתמש במושגים כאלה. כטרקטוריסט שהיה קרוב לטבע, הוא הבין".

הנקודה הכי עמוקה שאת לוקחת מהחסידות? — "הרבי. הרבי זה הכל!"

ערב אחד, כשכבר לא יכולתי לשאת את ממלכת הכביסה המתרחבת שלי, החלטתי לרגע להפסיק לרטון ולרגון על ערימות הכביסה, על העבודה שלא נגמרת, על כך שלאיש לא אכפת ורק אני חושבת על חיסכון נקיון ויעילות…הסתכלתי רגע על סלסלת הכביסה המפוצצת לעייפה והחלטתי לראות את הצד החיובי שבה. וזה מה שיצא:

 שיר הלל לסלסלת הכביסה

אני נכנסת, והיא שם,

מביטה בי בהתרסה

עומדת מלאה גולשת על גדותיה,

סלסלת הכביסה.

את לא מתכוונת לרוקן אותי? שואלת בקריצה

לא, עד שכבר לא אוכל לעבור פנימה אני עונה בהלצה

ובכלל, אולי תפסיקי אותי להטריד, אני מוסיפה ברצינות

את לא מפסיקה להתמלא, נערמת כמו סחורה בחנות

תגידי את לא מתביישת? עונה היא בנזיפה

הטענה שלך, הייתי אומרת, מעט חצופה!

למה כוונתך, כביסה חביבה, אני שואלת חרישית

האם לא נראה לך לגיטימי שאראה יום אחד את הקרקעית?

תקשיבי טוב, אומרת לי סלסלת הכביסה

את צריכה להגיד כל יום תודה על כך שאני עמוסה

אני מלאה בבגדי ילדים, תינוקות, וזוג הורים

האם את יודעת כמה יקרים הדברים?

על כך שיש לך למי לכבס ואת מי להלביש

יש כאלה שאין להם בעולם איש

יש נשים  שרק חולמות לכבס עוד ועוד

ומצפות בכיליון עיניים לתינוק או תינוקת בבגד ורוד

ויש נערות שממתינות לזיווגן

ואת הכביסה המשפחתית רואות רק בעיני רוחן

יש משפחות שאזלה שם הפרוטה

ואפילו למלא את הסלסלה בבגדים מלוכלכים לא יכולה

תגידי תודה שיש לך בכלל כסף לבגדים, לאבקה למכונה

שיש לך בריאות וכוח לביצוע המשימה

על מה בכלל את מדברת? זו הרי שירת החיים

> הרי את יודעת שלא הכל זה גן של שושנים

וכן, בתפקיד האמהות וההורות שלך גם אני מופיעה

אפילו אם נדמה לך שאני פה מפריעה

וזה בסדר גמור אם הבעל מידי פעם יתחלק בעבודה

למרות שהכביסה הלבנה תצא לך ורודה

את יודעת שבסופו של יום יהיה פה מה ללבוש

אפילו אם הוא הרתיח את הסוודר ואי אפשר להכניס ת'ראש

תגידי תודה על כל גופיה, אוברול וחצאית

ה' עשה לך טובה ענקית

אני הרי מעידה כאלף עדים

שבבית הזה מתקיימים חיים

אז נכון שאת עובדת, אמא ואישה עסוקה

ויש לך מיליון דברים על הראש, בלי הפסקה

לכן אני לא לוחצת, קחי לך ת'זמן

עד שבת תספיקי לארגן איזה בגד לבן

תלבישי את הילדים בגדי חמודות

ואל תשכחי שוב לה' להודות

שיש לך כביסה והרבה, לכבס,

כי גם אם זה לא נראה לך, מדובר פשוט-בנס.