זהו. אין יותר לאן לברוח. החורף כבר כאן והרגליים חייבות מענה הולם. אז מה אם אני מחר נוסעת לבית חיינו. חייבים לדאוג לקטנים, למשיחי, למגפיים טובומתכננת את המבצע בקפידה. נושמת עמוק, אומרת 'יחי' ושמה נפשי בכפי ויוצאת אל הקניון. אני וארבעה זאטוטים. לקניות. משימה כמעט בלתי אפשרית.
אבל מסתבר שלכל דבר יש את ההשגחה הפרטית שלו. משום מה אני סוטה ממסלול החנויות שתכננתי לי ושמה פעמי לחנות שתכננתי לסוף. נגשת לאגף הנעליים-ואללה, יש פה מציאות ונוברת במרץ. לפתע מישהי שיושבת מולי פונה אליי בחיוך 'מה שלומך?' אני בטוחה שהיא התבלבלה. חושבת לעצמי ושולפת זוג מגפיים.
'הרבנית' היא ממשיכה. אני מסתכלת מבעד לכתפי. אין פה שום רבנית. טעות בכתובת. אבל היא לא מרפה: 'מה שלומך? זוכרת אותי?'
זכרון מעולם לא היה הצד החזק שלי. בטח לא בשמות. אני מפשפשת מהר בזיכרוני.. מי היא? ולמה היא קוראת לי רבנית??
'ב'ה תודה' אני עונה במבוכה. 'סליחה..אנחנו מכירות?'

'את לא זוכרת?' היא שואלת. 'באת להתוועד אצלי בבית. בסוף ההתוועדות ביקשתי ממך ברכה להריון בריא אחרי הרבה הפלות ל"ע..'
עכשיו אני נזכרת.. נכון! התוועדות מאוד מיוחדת. שכונה מרוחקת בירושלים. אוטוטו פסח והיא-עורכת התוועדות עתירת מאפים פסטות וקינוחים בביתה המצוחצח למשעי. 'עכשיו אני נזכרת! ' אני אומרת לה ומבטי הנדהם נח על בטנה העגולה והתפוחה 'את בהריון???'
'כן, בחודש שביעי כבר ב'ה' היא עונה נרגשת.

אני נזכרת, איך בסוף ההתוועדות רציתי להמלט הביתה חזרה לתינוק הרעב ושניה לפני שהצלחתי היא תפסה אותי בכניסה, בעיניים דומעות ודרשה שאברך אותה. אני?? לברך??? מה הקשר? ניסיתי להסביר לה אבל היא התעקשה. 'לא! תברכי אותי בהריון קל ובריא. עברתי הרבה ייסורים. אני רוצה ברכה'.  בלית ברירה, ברכתי אותה מעומק הלב ובחום ואמרתי לה: את צריכה לקחת על עצמך מעשה של מסירות נפש. הרבי לא נשאר חייב. תדעי לך.
'אז כבר עשיתי וי על המשבצת הזו' היא עונה לי בעיניים דומעות. 'את לא מבינה בכלל איזה מסירות נפש זו בשבילי,  ערב בדיקת חמץ, לארגן התוועדות כזו, כשהבית נקי לפסח וכל פירור שנדמה לי שנשאר על הרצפה מדיר את שנתי לאותו הלילה'

כך היא. ואז אני קולטת. הכל מצוחצח ומבריק. היא מאלה שלא ירדמו אם יש כפית בכיור. והנה, לפחות 20 נשים מעמיסות פסטה מאפים וקישים בסלון הפרטי שלה.  יש יותר מסירות נפש מזה??

'ברור לך שאני לא רבנית ולא מקובלת ואפילו לא קרוב לזה כן?' אני מוודאה. 'כן, כבר אז אמרת את זה. ואמרת לי שהרבי הוא המברך. אז יאללה, תהיי צינור'

והנה היא פה מולי, בחודש שביעי, בגוף גשמי ו אני משתנקת. לא ייאמן.

וכדי להוסיף היא אומרת:בדיוק אתמול חשבתי עלייך וכמה נחמד היה לעדכן אותך בנס.

אותי? אני שוב נדהמת, אז קבלי את זה: מי שצריך לעדכן אותו זה הרבי..ואני נוסעת אליו מחר! עכשיו תורה לשמוט לסת. עיניה מתמלאות דמעות התרגשות. מה?..את רצינית? אני לא מאמינה! אז מה בכלל את עושה פה..?"
אני? קונה מגפיים לילדים..ואת? איך הגעת לפה?
'באמת רציתי לנסוע לעיר אבל ברגע האחרון הגשם הסיט אותי לקניון' היא עונה ושתינו שותקות לרגע בהתפעלות ותדהמה. איך שהרבי מגלגל עניינים. 'אני חייבת לכתוב לו, לתת פ'נ.'

ותוך כדי דיבור היא תולשת פתק מהיכנשהו, שולפת עט (יש אנשים מסודרים בעולם, כמסתבר) ורושמת את שמה ושם האם.

שתינו נפרדות בחום ואני, עדיין בהלם מהחוויה, חושבת: תאוריית משק כנפי הפרפר בתוקף. הרבי תופר לנו הכל. רק לפתוח את העיניים. משיח כאן!

המורה בלומשטיין התקדמה לעבר כיתה י"ב–2 בצעדים בטוחים. היא היטיבה את התיק השחור שעל כתפה, סירקה בידיה קלות את פאתה הקצוצה, הזדקפה ונקשה את שתי הנקישות המסורתיות. שתי הנקישות המבשרות לתלמידותיה להתייצב בדממה במקומן, כשהציוד הנדרש מסודר בקפידה בקצה השולחן. אין תלמידה אשר תעז להמרות את פיה של המורה בלומשטיין. אפילו רייזי, אימת המורות, הפטפטנית הבלתי פוסקת ובעלת הרעיונות הכי יצירתיים שכמעט לא מאפשרים למורה ללמד, אפילו היא מצליחה לשלוט בעצמה בשיעור של המחנכת בלומשטיין.

המורה בלומשטיין נכנסה לכיתה, קידמה את תלמידותיה ב'שלום' תוך כדי חיוך מדוד ומבט סוקר בקפידה. ואז… אז ניגשה אל ארון הברזל שבקצה הכיתה, פתחה אותו, הביטה בו היטב, בכל פינה, הרימה את החפצים הבודדים שהיו מונחים שם, היומן ודפי הצילום. לא, השקית לא הייתה שם. השקית נעלמה!!! פניה של המורה בלומשטיין חוורו באחת. נראה שאפילו ידיה רעדו במעט. היא שמטה את התיק על הכסא. שוב הביטה בארון, הציצה בכל המדפים. אפס. אין שקית!!!

"מישהי ראתה את השקית של הכסף? הנחתי אותה אתמול כאן, בארון".

דממה. כמעט ניתן היה לשמוע את פעימות הלב המואצות של בנות הכיתה. הן הביטו זו בזו בחוסר אונים. להיכן יכול להיות שנעלם הכסף? אם המורה בלומשטיין אומרת שזה היה בארון, בוודאות זה היה שם. אם היא אומרת, היא יודעת.

במוחן של התלמידות התרוצצו רעיונות שונים, אך הן לא העזו לפצות את פיהן. אף אחת לא באמת ידעה להיכן היה הכסף יכול להעלם. אף אחת? לא מדויק. רייזי ידעה היטב את התשובה.

***

רייזי ישבה 'על קוצים' (כאילו שחסר לה קוצים…). בשעה שתיים עשרה ההורים שלה אמורים להגיע לישיבה בחדר המנהל.

'נו, טוב, המורה למדעים הזו, שתהיה בריאה. גם כך היא לא ממש מסתדרת עם המשמעת, אבל אין ספק שיש לי הרבה זכויות בעניין…' הרהרה במרירות.

כל כך הייתה רוצה להיות כמו כולם. כמו ציפי, מירי, אורית, יסכה… לא חיפשה להיות מי יודע מה חכמה, אבל לכל הפחות לא לעשות בעיות כל הזמן.

'הכי הייתי רוצה…' סיכמה לעצמה בחולמנות, 'להיות כמו לאהל'ה! איזו בחורה מיוחדת! אח… משהו. בחיים לא תגיד מילה רעה על בן אדם. תמיד היא מפרגנת לכולם, מוכנה לעזור לכל מי שרוצה ואפילו מציעה עזרה מעצמה. כזה טוב לב. אין פלא שכל המורות משבחות אותה ואין תלמידה בכיתה שלא אוהבת אותה. מן מלכה חיובית בלתי מוכתרת. המדהים הוא, שאף פעם היא לא לוקחת לעצמה קרדיט. כשמחמיאים לה היא מסמיקה קלות ובהינף יד מפטירה 'שטויות… מה זה כבר…' ההורים שלי היו חולמים על כזו בת… ואני מה… כזאת כלומניקית. לא מצליחה ללמוד יותר מדקה. כל היום קופצת, מחפשת תעסוקות, מפטפטת בלי סוף, לא מסוגלת להקשיב ולהתרכז. שיעורי בית אף פעם לא עושה, מחברות אין לי. התיק שלי מפוזר. כל היום אני מאבדת חפצים. אף אחד לא מתעניין ברעיונות שעולים לי בראש כל היום. את הכישרון שלי בדרמה אני מנצלת פעם בשנה במופע השנתי, אז קוצרת קצת מחמאות… אבל חוץ מזה, כל היום גערות. צעקות מהמורים, הערות מהבנות שאני גוזלת להן את הזמן ועוד מעט יש מבחן…'.

רייזי נאנחה לעצמה. הציצה בשעון. עוד חמש דקות הם באים.

ר' מנחם ושושנה כץ נכנסו לחדר המנהל בפנים נפולות. היטב ידעו מה הם הולכים לשמוע. לא, זה לא חידוש. הם מכירים מצוין את ה'תכשיט' שלהם. כמה תקוות תלו בביתם הבכורה, החייכנית והעליזה. כל כך הרבה תקוות שהתנפצו מהרגע שרייזי נכנסה לגן ועד עצם היום הזה.

בחדר המנהל ישבו כבר המנהל, המחנכת בלומשטיין והמורה למדעים.

"תראו, זה לא סוד שלבת שלכם יש הפרעת קשב וריכוז מלווה בהיפראקטיביות. ADHD  בשפה המקצועית. אנחנו מבינים ומנסים להתחשב. אבל… מה שקרה בשיעור האחרון במדעים, זו הייתה חציית גבול מבחינתנו", פתחה גב' בלומשטיין.

הזוג כץ הנהנו בראשם. משפילים מבטם ארצה.

"תראו, יש היום פתרונות וכבר דיברנו על זה. יש כדורי 'ריטלין' שעוזרים מאוד לשפר את הקשב. יש עוד כלים שיכולים לעזור — שינה מספקת, תזונה נכונה, אימון אישי. אנחנו לא יכולים להחזיק אותה במצב הזה בלי שתעשו צעד גם מצידכם. תראו, לבנות יש מבחן בגרות במדעים בסוף השנה, והן הספיקו בינתיים מחצית ממה שהספיקה הכיתה המקבילה!"

 "הבעיה היא שרייזי לא משתפת פעולה. היא טוענת שהיא לא יודעת לבלוע כדורים. היא גם פוחדת על השם שלה, מה יגידו אם ידעו שהיא לוקחת כדורים. חוץ מזה, בכל לילה יש לנו מריבות איתה על השינה המאוחרת שלה. ניסינו גם להתאים לה תזונה, אבל היא מסרבת להיפרד מהפיצות והשוקולד. אפילו אימון אישי ניסינו לשכנע אותה לקחת, אבל היא לא מסכימה. 'מה פתאום אני אלך ליועצת, מה אני מפגרת?' תאמינו לנו, אנחנו מיואשים. מיואשים! לא יודעים מה לעשות…" קולה של האם נסדק. יותר מזה לא יכולה הייתה לדבר.

"אנחנו מאוד מבינים", אמר המנהל, "זה לא קל. אבל תבינו גם אותנו. אם היא לא הייתה מפריעה, לא הייתה לנו בעיה להחזיק אותה כאן. הבעיה היא שהיא מרשה לעצמה בלי גבול. אנחנו מוכנים לתת לה ניסיון אחרון. נעשה כל מאמץ להחזיק אותה, אבל אם יקרה מקרה חריג נוסף, חציית קו אדום, נאלץ להוציא אותה מבית הספר, עם כל הצער שבדבר". המנהל סיכם את דבריו, וברכם בברכת הצלחה ורוב נחת.

בלב כבד יצאו ההורים את בית הספר. ר' מנחם חזר לכיתתו בתלמוד התורה ואילו שושנה חזרה הביתה, נטלה ידיה, הוציאה דף לבן ובדמעות כתבה מכתב לרבי.

גב' בלומשטיין יצאה מהאסיפה גם היא בלב כבד. כואב לה על תלמידתה שלא מנצלת את כישרונותיה. אך מוחה לא יכול היה להתעסק בזה יותר מידי. פרשייה אחרת, מסעירה ביותר הטרידה את מנוחתה. פרשת הכסף. השקית עם כל הכסף של תלמידות הכיתה עבור הטיול השנתי נעלם! היא נזפה בעצמה שהעזה להשאיר את השקית על השולחן בזמן ההפסקה. אך הנזיפה כמובן לא הועילה. מוכרחים לפתור את התעלומה. לעשות משהו. האם יתכן… האם יתכן שמישהי גנבה את הכסף???

 $  $  $

לאהל'ה השתעלה והשתעלה… כוס התה של אמא הייתה מונחת על השידה בחדרה בצירוף כמה עוגיות. כמעט גמרה חבילת טישו ביממה האחרונה. אוף, השפעת הזו. כל כך לא אהבה להפסיד ימי לימודים. אחר כך צריך להשלים את החומר, לבקש מבנות מחברות ואולי אפילו לבקש ממישהי שתסביר לה חומר שלא ברור לה. הדבר האחרון שהתחשק לה זה לבקש עזרה, למרות שידעה שחברותיה יעשו זאת בשמחה.

ברוך ה' ההרגשה הכללית השתפרה ביחס לאתמול. רק השיעולים והצננת עדיין הטרידו אותה. לאהל'ה קיוותה מאוד שמחר תוכל ללכת כבר לבית הספר.

"לאהל'ה, יש לך טלפון. חברה", שמעה את קולה של אמהּ.

זו כבר החברה השישית אולי שמתקשרת, חייכה לאהל'ה לעצמה. לא היה זה פלא. בנות רבות הרגישו חובה להתקשר ולהתעניין בשלומה.

"לאהל'ה", נשמע קול בהול מעבר לפומית. "זאת רייזי".

"אה, רייזי, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך היום. מה היה בסוף עם המורה למדעים אחרי הסיפור ההוא? לא סיפרת לי".

"אממ… לא כל כך טוב. אספר לך בהזדמנות. אבל תראי, אני צריכה לדבר איתך על משהו אחר. משהו ממש ממש דחוף".

"את יכולה לדבר, תרגישי בנוח. אף אחד לא מקשיב", הטתה לאהל'ה אוזן קשבת.

"לא, לא, זה לא לטלפון. יש סיכוי שניפגש בתחילת הערב בגינה הציבורית, על הספסל מתחת לעץ הזית? לאהל'ה… בבקשה!!!"

"אממ… אני לא יודעת. אני עדיין קצת מצוננת, לא יודעת אם אמא שלי תסכים שאצא ככה".

"לאהל'ה", נדמה היה ללאהל'ה שהיא שומעת קול בכי… "אני חייבת שתבואי. תמצאי כבר איזה תירוץ. לאהל'ה, אין לך מושג כמה שזה דחוף".

לאהל'ה לא היתה מסוגלת לסרב. מאז ומעולם יש לה בעיה להגיד לא. והפעם במיוחד, ליבה לא נתן להתחמק. היא הבינה שמשהו מאוד מאוד משמעותי מתרחש כאן.

"בסדר. אבוא".

"יופי, אז ניפגש".

שש בערב. לאהל'ה צעדה בשביל הפונה אל הגינה. הרחוב היה כמעט ריק והלב שלה מלא בשאלות, סקרנות וחשש מפני הבאות. לא ידעה על מה לחשוב.

בספסל המתינה כבר רייזי. בידה אחזה בשקית שחורה. היא הייתה נראית חסרת מנוחה ומבולבלת מאוד.

"לאהל'ה. תקשיבי, נכון את חברה שלי ואכפת לך ממני?"

"כן".

"תראי, רק עליך אני סומכת. את הבנאדם היחיד שאני יודעת שבאמת אכפת לו ממני. רק את יכולה לעזור לי".

"נו, כבר. תגידי. מה העניין?" סקרנותה של לאהל'ה כבר פקעה.

"תקשיבי, אני הולכת לבקש ממך משהו לא קל. ממש לא קל. אבל בבקשה, אל תסרבי. כל העתיד שלי תלוי בבקשה הזו…"

"נו כבר, דברי. תפסיקי למתוח אותי", התחננה לאהל'ה.

ואז, רייזי פרצה בבכי מר. לאהל'ה נבוכה. היא הכירה את רייזי וראתה אותה בכל מיני מצבים, אבל עד כדי כך… לאהל'ה הניחה יד על כתפה של רייזי וניסתה להרגיע אותה.

"היום… היום… המורה בלומשטיין חיפשה את הכסף של הטיול. אני.. אני כזאת טיפשה… סתם חמדתי לי לצון, ראיתי שהיא שמה אתמול את הכסף, רציתי להראות לה כמה שהיא לא אחראית אז לקחתי אותו, תכננתי שהיא תחפש ואז אחזיר לה את הכסף ונעשה קצת צחוקים… לא תכננתי שאסתבך כל כך… עכשיו המורה בלומשטיין בהיסטריה, המנהל בלחץ, כולם מחפשים את הכסף, הם חושדים שמישהי מבית הספר גנבה את הכסף ואיימו שאם זה לא יחזור מחר, ינקטו באמצעים חמורים. לאהל'ה, אני רועדת מפחד. בדיוק היום ההורים שלי היו אצל המנהל. הם הזהירו אותם שאם עוד פעם אחת יקרה משהו חריג, אני לא בבית הספר. את שומעת, אני אסולק! לאן??? מי יקבל אותי??? לאהל'ה, אף אחד לא צריך תלמידה כמוני בבית הספר… אף אחד לא יקבל אותי. אני אהיה ברחוב! ב–ר–חו–ב! את מבינה את המשמעות של העניין. לאהל'ה, תאמיני לי, אני רוצה להקים בית חסידי, אני רוצה להיות בנאדם. פשוט קשה לי… קשה לי…".

לאהל'ה הקשיבה בדממה. לא ידעה מה להגיב ואיך לעזור.

"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה בכנות.

"אני… אני רוצה שתיקחי את הכסף… תבואי מחר למורה ותגידי לה שהכסף היה אצלך. את הרי לא היית היום ואין סיכוי שיחשדו בך. פשוט תגידי למורה שראית את הכסף בארון ופחדת שהוא יאבד ולכן מתוך תחושת אחריות לקחת אותו ושמרת אצלך ואת מתנצלת שלא הודעת. הרגשת לא טוב ולא היית אתמול…".

פניה של לאהל'ה חוורו. לכזאת בקשה לא ציפתה. תמיד הייתה מוכנה לעזור. אבל לפגוע בעצמה? בשמהּ ובעתידהּ? זה כבר מוגזם.

"תראי, אני פוחדת להסתבך…" גמגמה.

פניה של רייזי הביעו תחנונים עמוקים. "רק את יכולה להציל אותי…".

"תני לי לחשוב על זה", אמרה לאהל'ה.

"אין זמן. חייבים לסגור את הסיפור הזה היום. חייבים. מחר הכסף חייב לחזור", האיצה רייזי. כל כך רצתה להיפרד כבר מהשקית המעיקה כל כך.

לאהל'ה טמנה ראשה בין ידיה ומוחה מפוצץ ממחשבות. כן, לא, כן, לא… הטיול השנתי… הטיול בו יעצרו לתפילה בקבר רחל… רחל… רחל אימנו… כל כך הרבה הכינה אותן המורה בלומשטיין לנסיעה הזאת, הן למדו שיחה של הרבי בנושא. 'רחל אימנו', כך הסבירה להן המורה, הייתה סמל ודוגמה לאהבת ישראל, לוויתור אמיתי. כשוויתרה לאחותה על הסימנים, אף אחד לא ידע מזה ואף אחד לא העריך אותה. להיפך, יעקב אבינו אולי הקפיד עליה על שמסרה את הסימנים שהוא נתן לה, גם לאה אחותה לא ראינו שהעריכה יותר מידי, אולי היא חשבה שזה הדבר הכי טבעי שתעשה. את אבא שלה זה בטח לא עניין, הוא הרי לא רצה את השידוך הזה… רק הקב"ה העריך את מה שהיא עשתה, ולרחל זה הספיק. גם העובדה שנקברה בבית לחם הייתה מבחירתה. היא וויתרה על הזכות הגדולה להיקבר במקום קדוש ליד האבות והאמהות הקדושים, ולמה? כדי לעזור לבנים טועים, שחטאו ונענשו בגלות… כדי שכאשר יצאו לדרך יעצרו להתפלל בקברה והיא תעלה את תפילתם השמיימה, תתפלל עבורם ותתחנן שה' יחזיר אותם לארצם ויגאל אותם…

לאהל'ה התנערה ממחשבותיה. נכון, לעשות כזה מעשה זו השפלה. היא גם ממש לא שחקנית טובה ולא בטוח שתדע להעביר את הדברים נכון. יתכן שתספוג גערות על כך שעשתה מעשה לא אחראי, ולא הודיעה מיד. אולי אפילו יספרו על כך להורים שלה… וגם הם ירימו גבה… אבל מה זה לעומת הצלת נפשות???

לאהל'ה הושיטה את ידה כדי לקחת את השקית השחורה, אך ברגע האחרון שמטה ידה לאחור, הזדקפה.

"תתני לי משהו בתמורה?" שאלה–תבעה.

"כן. מה שתרצי", אמרה רייזי.

"אני רוצה שתטפלי בעצמך. שתעזרי לעצמך לצמוח. קודם כל, שתיקחי משפיעה. היא כבר תנחה אותך מה צריך לעשות, מה הרבי רוצה ממך".

"אני???? אני אקח משפיעה??? אני לא מתחברת לזה… זה לא בשבילי…"

"את תתאמצי, תחפשי ותמצאי".

"אבל…"

"זה התנאי שלי!" הייתה לאהל'ה החלטית.

לרייזי לא היו ברירות. "בסדר", אמרה בקול רפה. וידעה, שאם היא מבטיחה ללאהל'ה היא לא תוכל להתחמק מזה.

לאהל'ה לקחה את השקית, ושתיהן יצאו לדרך חדשה.

בכוחות לא לנו, בלי לדעת בדיוק לאן, קיבלנו החלטה לצאת לשליחות. החלטה בעייתית משהו לאור העובדה שהיינו נשואים פחות משנה ולא מבוססים נפשית והלכתית (אני לפחות) באופן המתאים להנהיג בית חב"ד. אך מסובב הסיבות סובב את הדברים כך שמצאתי את עצמי בחודש רביעי להריון, טסה בשיירה אין סופית של טיסות לעבר היעד העלום "רורה–נבאקה".

הכל התחיל בתשרי אצל הרבי, בעלי פגש אחד מבני משפחת קרומבי שנמצא בשליחות והוא הלהיב את שנינו על הנושא. מאחר ואני חובבת טיסות מושבעת ובעלי רק מחפש אתגרים חדשים (כמו להתחתן איתי למשל), נראה לנו טבעי לחלוטין לקבל על עצמינו לפתוח בית חב"ד קטן וצנוע אי שם בג'ונגל הבוליביאני ולערוך שם את ליל הסדר. העובדה שמעולם לא ערכתי סדר חבד"י ושאין לנו ידע או כסף לא הרתיעה אותנו ויצאנו לדרך.

כמובן שהתחלנו בביקור קצר אצל הרבי. הגענו אחרי טיסה ארוכה ל–JFK ומה הופתענו לגלות שירות חדש של חברת התעופה… הם דאגו שלא יהיה לנו קשה מדי אחרי כל הדרך הארוכה וחסכו לנו את סחיבת המזוודות. המטען נשאר בפאריז ואנחנו בילינו שעות ארוכות בנסיון לאתרו ולשכנע את האחראים לחבר ביננו בשנית, אך ללא הועיל.

כך, נטולי כוחות וציוד, הגענו בחצות הלילה ל–770. בעלי הלך להתפלל ואני קרסתי על ספסל בעזרת הנשים ותמהתי איך נסתדר עם שתי חולצות ומברשת שיניים במשך החודש הקרוב.

לא ארך הזמן ובעלי קרא לי לבוא אחריו, הלכנו עם בחור שהוביל אותנו בחשכת הליל לעבר ביתו של הרב עמוס כהן. הוא וזוגתו שתחי' עמדו להם במטבח ועסקו בהכנות קדחתניות לפסח. הם לא הופתעו בכלל כששני אורחים הופיעו בפתח דלתם באמצע הלילה וכבקיאים ורגילים בדבר, פינו ילדה או שתיים מחדר הילדים, הכינו לי מיטה, דאגו לכל מחסורינו והבטיחו שהכל יהיה בסדר.

הייתי עייפה מדי מכדי להבין את גודל הכנסת האורחים, אבל כאשר למחרת הם גם נתנו לנו את הטלפון שלהם כדי לדאוג לכל הסידורים מול חברת התעופה התחלנו להבין את גודל הנתינה.

עברו עלינו יומיים קצת מתישים בנסיון להחזיר אלינו את רכושינו, פספסנו את טיסת ההמשך למיאמי והתקרבנו לשבת בקצב מהיר מדי ולא ידענו אם נגיע בזמן להכין את המקום לחג.

בסופו של דבר המזוודות הגיעו, קיבלנו את ברכתינו מהרבי והמשכנו מארה"ב לדרום אמריקה ונחתנו בלה–פז. לקחנו נשימה עמוקה, ואז עוד אחת ועוד כמה, ולא הרגשנו אוויר נכנס בכמות הרצויה. הגובה המדהים של העיר — כ–4000 מטר מעל פני הים — משאיר אותך ללא נשימה, כפשוטו.

בזמן ששהינו בשדה התעופה הקטן והאיטי של לה–פז הספקנו לחוות את תושבי המקום על מגוון ההיצע הלא מחמיא שיש לעיר של עולם שלישי להציע לתייר המזדמן. הפקידה הייתה נחושה בדעתה לא להבין מילה באנגלית ולהערים את כל הקשיים על הנסיון שלנו להזמין כרטיס לרורה–נבאקה ליום ראשון; מנקה החלונות של הדלת האוטומטית ניסה נואשות "לתפוס" את הדלת לכמה שניות כל פעם שהיא נסגרה כדי שיוכל לנקות אותה ובו בזמן הגנב המקומי של השדה סימן אותנו כעייפים מספיק כדי שלא נשים לב איך הוא מוציא לנו מתחת לאף את תיק המחשב שהכיל לא פחות מאשר את שני זוגות התפילין המהודרים של בעלי.

כל מאמצינו עלו בתוהו, הכרטיס לא הוזמן, התיק לא נמצא (והדלת? — נשארה מלוכלכת) וכך עייפים וקצת מיואשים הגענו לבית חב"ד לה–פז. מאחר והיה זה יום שישי, לא היה נראה שנספיק להגיע בזמן לכפר אליו פנינו מועדות ולכן נעזרנו ברב יותם קליין השליח דאז בעיר, והוא דאג להזמין אותנו לביתו למשך השבת.

נטולי אוויר, ירדנו לעיר והעברנו שבת מרגשת עם המארחים והמטיילים המקומיים. ההכנות לפסח כבר היו בעיצומן וכל מה שרצינו זה להתחיל בעצמינו את ההכנות שלנו.

ביום ראשון, הצלחנו סוף סוף להיכנס לטיסה והפנו אותנו לפינת ההמתנה שנראתה כמו לקוחה מסרט ישן בשחור לבן. חיכינו. וחיכינו. ואז העבירו אותנו לשדה אחר. ואז בוטלה הטיסה וחודשה שוב. החזירו אותנו לשדה הראשון (כשאני אומרת שדה, אני מתכוונת שדה, המטוסים חונים בכרי דשא בחוץ ורק קו אקראי שחוצה את ה'אחו' רומז על מסלול המראה).

בינתיים, מטוס קטן החנה את עצמו ממול לדלת השקופה. קצת חששתי שזה המטוס שלנו, הוא היה כל כך קטן, אך כאשר ראיתי שמגיעה משאית נרגעתי, 'בטח הוא מתצוגה או משהו כזה ועכשיו הולכים לגרור אותו למקומו הראוי' — חשבתי, המשאית עצרה ליד המטוס ובמקום לחבר אליו כבל גרירה כמתבקש, ירדו ממנה שני בוליביאנים איטיים ובלי להתרגש החלו לפרוק ממנה כסאות. את הכסאות הם העלו בשיא הטבעיות על המטוס ולחרדתי התחיל להתבהר לי שאלו הם הכסאות שאנו נשב עליהם במשך הטיסה, כן, ככה מגדילים קיבולת נוסעים בבוליביה.

עלינו. לא בקלות נפרדתי מהאדמה היציבה מתחתי. אולי בעברי הלא רחוק קפצתי וצללתי, אבל עכשיו, עם תינוק בדרך, לא הרגשתי הרפתקנית במיוחד.

ההמראה החלה, הצצה אחת בתא הטייס שיכנעה אותי שאין זמן יותר מתאים מעכשיו להתחבר לקב"ה ומהר עם איזו "תפילת הדרך" מכל הלב. התחלנו מגובה 4000 מ' ומיד צללנו מטה לעבר יערות הג'ונגל שנמצאים בתחתית בוליביה, כמה סימבולי.

הטיסה עברה עליי עם התמונה של הרבי מול העיניים בכרטיס של תפילת הדרך, בעיקר כדי שלא אראה מה קורה עם שני האינדיאנים שיושבים בתא הטייס. תוך כדי תימרונים בין כיסי אוויר, צללנו לתוך ענן של ברד שנשמע כמו קרב יריות אימתני בין שני צבאות המיירטים את המטוס שלנו, אך בסוף, ברוך השם, הגענו בשלום ונחתנו על כר דשא קטן ופסטורלי. התיקים הגיעו באופן מפתיע, התקדמנו לכיוון מונית מקומית והתחלנו את דרכינו לעבר הבית חב"ד שלנו. שעה וחצי על דרך חצץ קופצנית הביאה אותי לקצה גבול היכולת שלי ולתמיהה רצינית לגבי שפיות דעתי.

כיום בית חב"ד רורה–נבאקה הוא מקום מוגדר ונהדר המנוהל על ידי הרב שוקי גור ואשתו חני בצורה מסודרת, אולם כשהגענו לא היה כלום. רק שני בחורים. שני בחורים? מאיפה הם צצו? אני הייתי קצת מופתעת, חשבתי שהם יצטרפו אלינו ולא להיפך. הם לעומת זאת לא ידעו שאנו אמורים להגיע ולא ידעו איך להכיל את השינוי הקל בתוכניות.

היום אני מברכת על ההפתעה הזו, כי בלעדיהם היינו אבודים, גם ככה לא היה לנו מושג מאיפה להתחיל. שני הבחורים, הלא הם שוקי גור ושניאור רותם (היום שניהם בעלי משפחות ברוך השם ושליחים פעילים), כבר שכרו מקום, הקימו מטבח, הנהיגו נוהל שיעורים והפכו את כל הכפר לחברים שלהם, כראוי לשלוחי הרבי.

הם התיידדו עם המוכרים בשוק והתחברו לבעל הבית היהודי היחיד שגר בכפר — זאב ז"ל. זאב בודד, יהודי מבוגר שהקים מעין אכסניה שכזו על גדות הנהר וכל הישראלים באים אליו לקבל קצת הרגשה של בית. עכשיו הם קיבלו אותנו והבית הפך לקצת יותר יהודי מישראלי. היה שם בכפר איזה גוי, שר לשעבר שאימץ את הבחורים, הוא טען, ובצדק, שאיפה שיש יהודים יש ברכה לפרנסה ולכן הוא נתן מקרר וצייד את המטבח תרומה שאיפשרה התחלה של פעילות.

הבחורים לא בדיוק ידעו איך לאכול אותנו. מצד אחד מגיע אברך, נראה רציני, חב"דניק מבין עניין, ולידו מישהי שלא חובשת פאה. לא נראית סרוגית, מנהלת את המטבח למהדרין, אבל מדברת חופשי עימם כאילו הם חלק מהחברה, בישראלית עדכנית. המטיילים קראו לי ה'רבנית' בהתאם לנוהל בבית חב"ד ואני כל פעם הייתי מסתובבת לראות מאיפה הגיעה לפה רבנית.

היה מוזר וגם כיף, קשה וגם מבלבל. אבל הצלחנו לנהל את המטבח במשך השבוע. הבחורים היו אחראים על החלות, אני שלטתי בתחום הירקות והכנתי כל מה שאפשר להכין מקישואים ועגבניות ותפוחי אדמה. ארז היה אחראי על הבדיקות של הביצים, האורז הקמח וכל שאר סוגי המזון שהכילו בעלי חיים. את האורז היה הכי פשוט לברור, היו מפזרים כוס על השולחן, האורז היה נשאר במקום אחד וכל השאר היה הולך לצד השני…

מאחר ובית חב"ד היה ממוקם באולם הכניסה התחתי והיה פתוח לכיוון הנהר, היה אוויר נהדר ונוף משגע כל היום. אך מצד שני, חיי הלילה של כל החרקים האקזוטיים של הג'ונגל התארחו אצלנו. לא אכפת לי לצלול עם כרישים, אבל אם ג'וק מסתכל לכיווני אפילו ממרחק 4 אמות, אני נכנסת ללחץ.

לילה אחד חלף ליד ראשי בטיסה מין חרק מעופף בעל שריון אימתני שהחטיא אותי במילימטרים ספורים, כמה חברה הצליחו לכלוא אותו מתחת לארגז קטן, אך כאשר ראיתי בבירור שהארגז זז ממקום למקום על ידי דחיפות המפלצת הקטנה שמתחתיו נשברתי סופית. עליתי לחדר וסירבתי לרדת עד שתיפטר הבעיה. היא נפטרה בסוף, אך כל לילה הביא עימו אורחים חדשים. את הכילה שכחנו בארץ ישראל אך היא ממילא לא הייתה עוצרת את המטס המעופף שהיה שם.

במשך היום, המקום היה יותר ידידותי למשתמש. התפילה היתה זורמת לה בקצב איטי עם המטיילים או בלעדיהם. חבורות מטיילים היו יוצאות לתפוס אנקונדות בג'ונגלים ואנו היינו מחכים לקבוצות שחזרו מהסבב הקודם בלי אנקונדות אבל עם קלקול קיבה רציני.

זה מדהים, ארבעתינו היינו היחידים שלא חלו בשום רעה חולה. ראינו במוחש איך האוכל הכשר והשמירה על הגוף והנפש מגינה עלינו.

כך עבר השבוע, הגענו ביום שני ובמוצאי שבת כבר היה ליל הסדר. הודיעו לנו שאולי יהיה עוף לסדר, אך המצות והיין נתקעו במשאית ולא יגיעו!!! בנוסף היה עלינו להכשיר מטבח אבל קודם צריך להתוועד עם החבר'ה בי"א ניסן כאשר י"ב זה כבר יום חמישי ואני חייבת להתחיל בישולים. כך שמיד בתום ההתוועדות בעלי והבחורים הלכו לשרוף את המטבח ולהכשירו במשך כל הלילה.

למחרת החלו הבישולים, ביום שישי המקרר שבק חיים, בערב שבת הגיעו העופות ובמוצאי–שבת–קודש התקלקל המרק.

עוד על ליל הסדר הייחודי והראשון ברורה–נבאקה בגליון הבא אי"ה.

עוגות שמרים

אז איך את מכינה את העוגות שמרים שלך? את שמה חמאה בבצק? ואיך יוצא לך רך או קראנצ'י? ומה את שמה במילוי? חלבה ואגוזים ? שוקולד? מה ממש קוביית שוקולד או בכלל ממרח?

אם אין לך תשובה ללפחות אחת מהשאלות או שאת פשוט מעוניינת להשתדרג, הכתבה הזאת בשבילך.

ועכשיו הגענו לשיא: עוגות שמרים.

למי שנבהלה וחושבת שזה לא בשבילה כל התסבוכת הזאת. אל דאגה. זה לא הולך להיות מסובך. רק תקראי טוב את ההוראות (ואם יש שאלות אז בשמחה) ואת בדרך לקצור את המחמאות.

אני מכינה כמה סוגים של בצקים שמתוכם אני אתן לכם את השתיים הכי טובים שלי. אחד חלבי. הבצק עשוי מחמאה וחלב. שזה המתכון האידיאלי מבחינתי. ואם את בעניין של קראנץ' שוקולד אז זה זה.  

ואת השני,שאין בו לא חמאה ולא מרגרינה,והוא בכלל עם שמן. אבל הוא רך וטעים ושוקולדי. וגם יותר פשוט להכנה. אני מכינה אותו המון וכל מי שטועם ישר מתמכר. ומבקש את המתכון כמובן.

ניתן להכין פסים בתוך תבניות אינגליש קייק, אפשר פשוט לרדד, למרוח מילוי, לגלגל ולחתוך לשושנים, אפשר רוגעלך, ואפשר גם בתבנית קוגלהוף (התבנית העגולה עם החור) שזה מסורתי ומהמם. והכי יפה זה לגלגל לרולדה, לחתוך לאורך כך שהגלגולים הפנימיים ייחשפו ואז קולעים את שני החלקים כשהחלק החצוי כלפי מעלה. ומניחים בתבנית קוגלהוף או בתבנית אינגליש קייק.

לגבי מילויים: יש כמה סוגי מילויים. ממילוי פשוט של פיזור קקאו, סוכר וקינמון, מילוי שוקולדי עסיסי, ומילוי שמתאים לקראנץ' שוקולד. אני ממליצה, לנסות את כולם.

מי שאוהבת קוביית שוקולד בתוך הרוגעלך, שתיקח בחשבון שזה טעים רק כשזה חם. כשהרוגעלך מתקרר זה הופך להיות סתם קוביית שוקולד בתוך בצק..

אתמול הכנתי עוגות שמרים, ופעם ראשונה שמדדתי את הכמויות של כל דבר (במילוי) כדי לדעת מה לכתוב לכן. כי בדרך כלל אני עושה לפי העין, טועמת, משפצת. אז אני מזמינה אתכם להתנסות ופשוט לזרום עם זה.

ו..אני אתן לכם כמובן את הטיפ הסודי שלי איך גורמים לעוגות להיות שוקולדיות ואיך לעזור לשוקולד לא לברוח החוצה בזמן האפיה.

הרעיון הוא, להוסיף פודינג למילוי. הכי פושטי. הטעם שלו לא מורגש ממילא. ככה השוקולד נשאר בתוך העוגות ולא נוטף החוצה.

עוגות שמרים

לבצק החלבי:

בסיר/ במיקרו:

כוס חלב

100 גרם חמאה

3/4 כוס סוכר

כפית מלח

בקערה: קילו קמח

2 כפות שמרים

2 ביצים L

1/4 כוס מים

להמיס את תכולת הסיר. לקרר מעט ולשפוך על תכולת הקערה. ללוש לבצק רך ולהתפיח.

לבצק משמן- רך וקל להכנה:

קילו קמח

2 כפות שמרים

3/4 כוס סוכר

כוס שמן

2 ביצים

2 כוסות מים חמימים (נעימים למגע).

מערבבים את כל החומרים לבצק רך. אם חסר מים ניתן להוסיף.מכסים את הקערהושמים במקרר ללילה.

המילוי:

הכמות היא לפי קילו של בצק. אם אתן מעוניינות לעשות כמה סוגי מילויים. תפחיתו בכמויות.

מילוי שוקולדי עשיר:

כוס קקאו

כוס מים רותחים

3/4 כוס סוכר

3/4 כוס פודינג וניל (הכי פושטי)

כפית תמצית רום

(כפית נס קפה)

מילוי קראנץ' שוקולד:

200גרםשוקולדמריר

200גרםחמאה

כוסאבקתסוכר

4כפותאבקתקקאו

(שבבי אגוזי לוז)

מילוי פשוט וטעים:

מרדדים את הבצק ופשוט מפזרים קקאו וסוכר. ואם רוצים גם קינמון.

*ניתן למרוח ממרח שוקולד ולפזר מעל קוקוס.

*שילוב של ממרח שוקולד+ פודינג+ 2 כפות קקאו+ קצת מים רותחים יתן מרקם וטעם מעניין. (הסיבה שמוסיפים קקאו לממרח שוקולד כדי שהטעם הממרחי לא יהיה מודגש כל כך)

*מי שפחות מחבבת שוקולד (מי באמת?) יכולה לשים חלבה ואגוזים, תפוחי עץ מבושלים עם קינמון וסוכר. או ריבה פשוטה.

סירופ סוכר:

חצי כוס סוכר

חצי כוס מים

כפית תמצית וניל

לבשל עד שהסוכר נמס.

למרוח על העוגות עם המברשת של הביצה כשהם יוצאות מהתנור והם עוד חמות.

טיפים והארות:

• את הבצק רצוי להתפיח במקרר למשך הלילה. או לפחות לשעה במקרר. זה גם יותר נוח לעבוד איתו כשהוא קר.
• עובדים על משטח משומן. מכינים את העוגות ונותנים להם חצי שעה לתפוח.
• לפני שמכניסים לתנור מורחים בביצה. מי שאוהבת ניתן לפזר גם שומשום.
• כשהעוגות יוצאות מהתנור, מורחים אותם בסירופ סוכר. וכשהם מתקררות מכניסים להקפאה (את מה שנשאר..) שתשמר הטריות.
• אגב, אני משתמשת תמיד בשמרים יבשים. זה יוצא מצויין. ואני אף פעם לא נתקעת בלי שמרים בבית..