Author Archive

ליזיק נפרסטק: האמונה רק הולכת ומתעצמת!

 

גב' ליזיק נפרסטק, אם לעשרה, מחנכת ומשפיעה. משמשת כדיקן התלמידות במכללת בית רבקה בכפר חב"ד

___

  1. 1. 20 שנה מיום ג' תמוז ה'תשנ"ד, מה זה אומר לך?

פשוט קשה להאמין שחלפו 20 שנה, ועולם כמנהגו נוהג. אני מאד מתגעגעת. בכל תחנה משמעותית בחיים שלי אני מרגישה את החסר העצום ואת הצורך לראות את הרבי מיד. והעובדה שהרבי עדיין לא התגלה אומרת שאני לא עושה כל שביכולתי.

 2. מהי אמונה בשבילך?

אמונה זה אומר לי שדברים לא השתנו גם כשבעיניים הגשמיות שלי זה לא מסתדר. כשהמציאות לא מסתדרת לי עם מה שהובטח, ועם מה שהרבי אמר, אני מבינה שיש לי טעות אופטית. והבעיה היא בצורה שאני מפרשנת את המציאות.

 3. למרות ההתעסקות המרובה מחוץ לבית, כיצד ניתן להשריש את החיות והאמונה בגידול הילדים?

מבחינתי לצאת לעבודה, אך באופן שזה לא יבוא על חשבון בני הבית שלך, מה שהרבה פעמים לצערי לא קורה, כי המציאות מכתיבה אחרת.

בעיני חשוב לאפשר לילדים להביא חברים בשביל לערוך בבית התוועדויות, שיעורים. שהבנות שלך ילמדו עם חברות בבית, זה נותן אפשרות לעקוב אחרי מה שקורה. בנוסף, כדאי שהילדים יראו שאת יוצאת לשיעור פעם ב.. שיראו אותך אומרת תהלים בשבת מברכים. להעלות ולספר לילדים תמונות שראית וחווית עם הרבי. לתת להם להרגיש, לראות ולחוות.

 4. כיצד ניתן להחדיר בתפקיד ובקריירה את השליחות והאמונה ברבי?

על ידי הנחלת הערכים החשובים שהם אבני דרך בהנחיות ובהנהגות של הרבי לתלמידות. למשל; דיבור על חשיבות משפיעה, על חשיבות כתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש ועוד.

 5. כאשר נתקלים במקרה בו האמונה ברבי כמלך המשיח אינה מתקבלת כדבר מובן מאליו, כיצד יש לנהוג?

יש לכבד את דעתו של כל אחד וכמובן שלא להיכנס לוויכוחים ולמריבות, שהם בוודאי לא לרוחו של הרבי. במקום שיש ויכוח ומריבה- לא להיות שם.

 6. ג' תמוז – לפני ואחרי, משהו השתנה באמונה?

יש רגעים קשים יותר. כשזה תוקף אותי זה מאד קשה. הרצון לראות את הרבי, לשמוע אותו. הרצון שילדיי ונכדיי יראו אותו, לקבל הנחיות, אישורים וברכות מהרבי.

אבל האם הקושי הצליח להחליש את האמונה? ממש לא. לראות את הדור הצעיר, את אופן ההתקשרות העוצמתי שלו עם הרבי, את קיום הוראותיו בדביקות, בלי להתחשבן. זה רק מעצים את האמונה.

הרבי הבטיח, הרבי יקיים! אני מצפה ומייחלת לרגע ההתגלות של הרבי מה"מ.

פעילות מגוונת במדרשת פנימיות

פנימיות  (1)

פנימיות  (2)

פנימיות  (3)

פנימיות  (4)

פנימיות  (5)

פנימיות  (6)

פנימיות  (7)

פנימיות  (9)

פנימיות  (10)

פנימיות  (11)

פנימיות  (12)

פנימיות  (13)

פנימיות  (14)

פנימיות  (15)

פנימיות  (18)

פנימיות  (19)

פנימיות  (20)

פנימיות  (21)

פנימיות  (22)

פנימיות  (23)

פנימיות  (24)

אורו של משיח מציע: קיץ חסידי!

בקעמפ אורו של משיח, גן ישראל בארה"ק, לא שוקטים, ומארגנים עבור הבת שלך קיץ חסידי, מהנה ומאתגר! שתהפוך אותה ליותר מקושרת לרבי, יותר חסידית, יותר חיילת! והשנה, באולפנת בהר"ן בגדרה, ובה חדרים מרווחים ומפוארים, שירותים ומקלחת בכל חדר, שטחים נרחבים ועוד. והכל ממוזג כמובן.
צוות מדריכות חסידי ומסור, טיולים, אטרקציות, לימוד חוויתי, והרבה, הרבה שעות של בצוותא חסידי שיותיר על ביתך רושם לכל החיים! כי קעמפ אורו של משיח, הוא קעמפ כל השנה!
בין התאריכים: י' מנחם אב – כ"א מנחם אב.
לרישום: oro.org.il
077-4506770
פלייר קעמפ ע''ד

פנימיות או לא להיות • במת הגולשות

בלב ליבה של תל אביב הגדולה…

בצפונה של העיר, בינות לוילות מפוארות, מרצדסים נוצצים וחליפות לואי ויטון איכותיות, שוכנת כבוד בתוך מבנה קצת ישן ומוזנח מדרשת פנימיות.

מבנה מואר באור החסידות, באור התלמידות הלומדות בו.

חדר דיי גדול עם לו"ז צפוף של שיעורי חסידות, תניא, זוגיות, התוועדויות וריקודי שמחה.

יושבות שם קשובות וצמאות עשרות בנות הקשורות לרבי בכל ליבן מחפשות את הדרך אל המלך, ולאו דווקא את הדרך הקלה, אלא את הדרך הנכונה והישרה אליו.

בעבודת המידות כולן עסוקות בחיבור לעצמן ולבורא יתברך.

לפעמים אני מרגישה שזהו המקום הנפלא ביותר על גבי האדמה, יש לך כאן את כל הספייס והאפשרות להתחבר אל עצמך, להכיר את עצמך לעומק, לאהוב את עצמך ואפילו לקבל את עצמך כמו שאת. יש לך את כל הזמן שבעולם ואת כל הכלים ללמוד, להתעמק ולהבין מקור שליחותך בעולם.

פתאום טוב לך, את שמחה, את ממצה את עצמך, ואת מאושרת.

את מוקפת בכל כך הרבה אנשים שפשוט אוהבים אותך, דואגים לך אכפת להם ממך וכולם באותו כיוון עם אותה מטרה.

כל החלטה טובה וכל הלכה את מקיימת ברצון, בהבנה אמיתית ובאהבה גדולה. כי את מבינה שזו האמת לאמיתה.

וגם כשאת בוכה, ואת בוכה הרבה… מרטיבה את הכרית בדמעות מלוחות,  הדמעות הן דמעות של התרגשות של שמחה ושל התקרבות אל הקב"ה. כי ככה זה הדרך רצופה בהמון מכשולים, בבאמפרים. צריך לדעת איך לעבור את הבאמפר,  אפשר להאט זה בסדר ואז להאיץ… אח"כ הכביש קצת חלק ושוב יש באמפר אבל בסוף מגיעים אל היעד.

הרבי חי כאן, כל כך במציאות, פותר לך את כל הקונפליקטים, העניינים המדכדכים, והבעיות שיצרנו לעצמנו במהלך החיים. הוא איתך יד ביד בכל צעד ושעל.

ההבנה שזה או שקר או אמת כל כך ברורה כאן. אין לייט! אנחנו לא סיגריות! אנחנו חסידים של הרבי. והרבי זו אמת אחת . אז אין לייט!

כל חודש שעובר, ובעצם כל דקה מקרבת אותך יותר ויותר להקב"ה. את בונה את עצמך לקראת העתיד לקראת הנישואים אל הבעל שמחכה לך מהעבר השני, אל חיים נפלאים וחסידיים.

אין ספק! זה המקום הנפלא הזה, הסביבה החסידית שעוטפת אותך נותנת את אותותיה. יקירה, את בכוון הנכון. הגאולה כבר כאן ברמת אביב.

ואור התורה וההילה המקיפה כל תלמידה מאושרת פורצת מעבר למבנה שקצת מוזנח והרבה ישן  ומאירה את רמת אביב וסביבותיה.

פנימיות  (29)

פנימיות  (30)

פנימיות  (35)

קמפיין מיוחד לג' תמוז – כולנו מתגייסות

 
מודעה חצי גליון נשים-page-001

אחות התמימים: התוועדויות אזוריות לרגל ג' תמוז

01

שני רייניץ: אמונה אמיתית ללא תירוצים!

שני רייניץ, כיתה י"ב תלמידת בית ספר העל יסודי "בית חנה" בירושלים

 1. 20 שנה מיום ג' תמוז ה'תשנ"ד, מה זה אומר לך?

דבר ראשון, גלות.. עשרים שנה שלא רואים! עשרים שנה שלא שומעים!

אבל מצד שני, כשאני מסתכלת סביבי אני חושבת לעצמי – אין מצב שהוא לא פה! תסלחו לי, אבל הכל היה קורס מזמן.. והיום חב"ד זה מעצמה! חב"ד זה עוצמה, חב"ד בלי רעבע חי לא שווה כלום!  אנחנו אמנם דור שלא זכינו לראות, לא זכינו לשמוע.. אבל אנחנו דור שרואות ושומעות הרבה ש"הם" – לא שמעו ולא ראו..

ואולי זה הזמן לקחת איזשהי החלטה טובה כדי לזרז את העניינים..

2. מהי אמונה בשבילך?

אמונה בשבילי זה לקחת כל שיחה, כל מילה של הרבי ולקבל אותה בפשטות. גם אם הזוי וזה משוגע. כי בתכלס, לכל אחת ברור ש"לא יכול להיות שהרבי יגיד משהו וזה לא יקרה!" אז פשוט לקחת את המשפט הכל כך ברור הזה, כפשוטו. ולהפנים אותו!

ואם הרבי אומר ש"אין שינוי דגזינה" (ועוד כל מיני ביטויים דומים) אז לי בתור נערה חב"דית, שמאמינה ברבי כ"רבי" – צריך להיות מונח שזה כך ממש. בלי לנסות לחפש תירוצים שיסדרו את זה עם המציאות והדעות הקדומות (או החדשות) שיש לי. הרבי אמר, אז ככה זה וזהו!

3. בפן האישי, כיצד התגבשה אצלך האמונה ברבי?

תמיד הייתי מאמינה, בלי להבין מה זה אומר בדיוק. האמונה שלי התגבשה בפעם הראשונה שזכיתי ליסוע לרבי מלך המשיח, זה היה בחודש תשרי ושם זה קרה דיי מאליו.

למרות, שאולי אני כן יכולה להצביע על נקודה שפעלה עלי – מלבד החיות והרבי חי שמרגישים שם במוחש, זה השיעורים, חוברות הלימוד, חברותות עם בנות – הלימוד חשוב מאוד לביסוס האמונה האיתנה.

אבל כמובן, מי שטסה לרבי לחודש תשרי לא יכולה להתעלם מהאמת שזועקת שם. הרבי חי.

4. "אל יבוש מפני המלעיגים", איך ניתן להתמודד מול החברה שמביעה דעה שונה בעניין האמונה וההתקשרות?

קודם כל לגבש דעה משל עצמך, שיהיה ברור לך עצמך – מה הגישה שלך, איפה את עומדת. לאחר מכן, שהדעה שלך ברורה – מה שנותר זה להסביר (בצורה יפה..) לאלה שחושבות אחרת. לא בצורה מתלהמת או מטיפה, אלא ממקום שזו הדעה שלי, נקודה.

ברגע שהדעה שלך ברורה לך עצמך, ושאת בטוחה בצדקת דרכך – אז כבר הרבה פחות מפריע לך שלמישהי יש דעה שונה ממך. זה טבעי ונורמלי שכל אחד יחשוב משהו אחר.

5. כאשר מתנהל ויכוח סוער בעניין האמונה ברבי, כיצד לדעתך צריך לנהוג?

קודם כל, אם את יודעת שאת בעלת אופי סוער (ובד"כ הויכוח גם ככה סוער) אז עדיף שתקחי צעד אחד אחורה. מויכוחים סוערים לא יוצא שום דבר טוב!

מה שכן יכול להועיל זה להתדיין בצורה יפה עם 'ספרים פתוחים', את תגידי מה את חושבת, היא תגיד מה היא חושבת.

מה יותר יפה משתי בנות שדנות מי מבינה יותר טוב את הדברים של הרבי? 🙂

חברה טובה אחר דמותה של שירה אטיאס ע"ה

מכיתה א' הייתה לי חברה – שירה אטיאס, ילדה עם יראת שמיים, מידות טובות נקייה מסודרת, מקובלת. שירה גרה במושב בר יוחאי הסמוך למירון ולמדה בבית הספר, אור מנחם חב"ד בנות צפת. היינו משחקות יחד בהפסקות. הייתה לנו 'חבורה' של כמה בנות מקובלות ואני ושירה בתוכן.

לא פעם הזמנתי את שירה לביתי, והיה כל כך כיף ביחד! הכנו דברים יפים ונורא שמחתי שיש לי חברה כמו שירה… השנים חלפו וחווינו ביחד ארבע שנים! עם סוף שנת הלימודים הרביעית ביסודי, שירה אמרה לנו שהיא עוברת לבית ספר במירון, בית הספר לא היה חבד"י (בכוונה אני לא מציינת את שמו), ושירה חשבה ששם היא יותר תהנה עם חברה שלה שלומדת בבית ספר זה. ניסינו לשכנע את שירה להישאר בבית ספר אך היא רצתה לעבור למסגרת אחרת. בשלב זה נפרדנו משירה וכולנו הבטחנו שנשמור על קשר…

והנה בחלוף מכמה מחודשי החורף, מצאתי מזכרת ששירה נתנה לכל הכיתה, והיא כתבה שם שנהיה בקשר, והופיע שם מספר הטלפון שלה… הרמתי את הטלפון ודיברתי עם שירה. שירה כל כך שמחה לשמוע אותי, והתחלנו לדבר איך כיתה ה' איך המורות וזה… שירה סיפרה לי שהם לומדות מלא חומר באנגלית ומגיעה אליהם משלחת מחו"ל והן צריכות לדבר איתם אנגלית ולשלוח להם מכתבים… והיא סיכמה שרמת הלימודים בבית הספר הנוכחי יותר מדי גבוה וקצת קשה לה שם… לא האמנתי! שירה זה סימן לחכמה ולידע! לשירה לא היה עניין של 'לא אפשרי'… הזדהיתי עם שירה, באותה תקופה גם לנו היה הרבה מיצבים, מבחנים, שיעורים…

לאחר ל"ג בעומר, חברות של שירה מהיישוב סיפרו לנו ששירה ואחיותיה (לשירה יש אחות שעלתה אז לב' – רחל אפרת, לג' תאיר, ושירה לו') רוצות להירשם לאור מנחם לקראת השנה הבאה. הביקור היה צריך להיות בג' בסיוון. חברותיי התענינו לדעת איך שירה הסתדרה בבית הספר הלא חבד"י. בכל זאת – שירה למדה בחב"ד ואנו חברותיה, השפענו עליה חב"ד והיא רצתה לחזור למקור…

ר"ח סיוון יום מיוחד פתיחתו של החודש שבו קיבלנו את התורה… באותו היום, ובעצם הרבה יותר מסתם יום, נכנסתי לבית ספר, הכל היה נראה רגיל ולא היה נראה שדבר מה מוזר הולך להתרחש… הנחתי את התיק בכיתה וניסיתי לחפש משהו מעניין… ידעתי שביום חמישי הקרוב שירה תבוא, תרשם לבית הספר, ונוכל להמשיך להיות חברות ולעשות כיף ביחד! יש עוד יומיים ל'אירוע הגדול' מאוד התעניינתי לדעת מי זו אמה של שירה אך לא הספקתי…. לצערי הרב.

פתאום אני רואה את מושקי (שם בדוי) חברתה של שירה מהיישוב, בוכה ובוכה כזה בכי תמרורים! הייתי בטוחה שמשהו לא טוב קרה לה וכל כך רציתי לדעת – 'מה גורם לה לכזה בכי?' זה היה נשמע כבכי של אובדן ואני, לא ידעתי של מי… שאלתי אותה: "מושקי מה קרה? את חייבת לספר לי! מה קרה???" אך היא הגיבה בבכי חזק ועוד יותר חזק! אני כבר לא יכולתי לשאת יותר! אמרתי לה – "נו בשבילי בשביל המצפון מה קרה לך?"- אין קול ואין עונה (לאחר מכן הסתבר שבית הספר לא רצה שהתלמידות ישמעו את הבשורה מחברה שאי אפשר לדעת איך תאמר זאת לבנות…) לבנתיים המורה שלי נכנסה לכיתה והתחילה לספר על תאונה שהייתה בטבריה והייתה שם משפחה מהצפון, מיישוב בר יוחאי, ומדובר ב- 8 נפשות שהיו ברכב שאיבד את הבלמים, ובירידות החדות של טבריה ליד צפת, הם נפלו ישר למוות…  (המורה עשתה את זה לאט לאט שלא נבהל מהמידע…) כן בכינו כמה בנות על האובדן הזה! הייתי בטוחה שאחזור להיות חברה של שירה…

לאחר חמישה חודשים מאותו אירוע הקשה הזה, איבדתי את אבי היקר שלחם במחלה כבר מספר שנים… אבי שמע על מותם הטראגי של בני משפחת אטיאס וידע ששירה הייתה חברה שלי… לאחר השבעה כשעלינו לאבי בבית העלמין, החלטתי שבתוך כל בית קברות צפת אני הולכת ומחפשת את שירה… (בית קברות צפת זה לא 'הכי' קטן שיש…) זה היה מזעזע! ככה 8 קברים צמודים יחדיו זה לזה…. לא נתנה לי הרגשה טובה, רק לפני אותו שבוע שהייתי אצלה, איבדתי את אבי….

חברה שלי מהיישוב שלה, סיפרה לי – כשאני עוברת בדרך לתחנה של ההסעה לבית הספר, אני עוברת ליד ביתה של שירה ואני מדמיינת לעצמי, שכך פתאום והדלת נפתחת ושירה יוצאת אלי עם חיוך כזה רחב ומחבקת אותי ואנחנו יוצאות ביחד לבית הספר… לאחר מה שקרה לאבי הזדהיתי איתה מאוד, גם אני לפעמים מדמיינת, שהנה אבא חוזר עכשיו…

אחח….. שירה חברה שאין כמוה! כמה שאני מתגעגעת אליך! לכיף לצחוקים לשטויות של ה'ביחד'! גם לך אבא יקר ליבי מלא געגועים! יום ההולדת שלך בחודש הזה… המתנה שציפיתי ממך ליום הולדת שלי זה שתביא את המשיח ותבוא איתו ביחד! שירה אוהבת ומתגעגעת חברתך. אבא מתגעגעת ואוהבת ביתך לנצח!

הגיע הזמן להתעורר!

אוף, אני עייפה. מה זה עייפות? זו מחלה מסתורית וערמומית שמשתלטת עלינו או שזו תוצאה של חוסר עשייה?

דוד שלי מוטי אומר שהוא רוצה שמשיח יבוא כבר כי אז לא תהיה עייפות. מוישה, הנהג במפעל שעבדתי בו בעבר אמר שהוא עייף כשהוא ממתין בין נסיעה לנסיעה. "הרבה יותר מאשר בתקופה שעבדתי בקטיף".

מה עושים כשעייפים? לא עושים. זו הבעיה. וכשלא עושים, נעשים יותר עייפים. בקיצור, לוּפּ שלא נגמר. ואם התעייפתן מקריאת הקטע, כנראה שאתן צריכות לבחור בין שתי דרכים: לישון, לנוח או להתנגד לעייפות ולהתחיל לעשות. אם תבחרו בדרך השנייה תגלו בתוך זמן קצר איך העייפות מתפוגגת.

בואו נחלק את העייפות לשני סוגים. ישנה עייפות ביולוגית וישנה עייפות מנטאלית. הראשונה מבורכת והיא חלק מהבריאה והשנייה מגונה וחייבים להילחם בה.

אנחנו נמצאים במרוץ שליחים. לא עלינו המלאכה לגמור. אין סיבה להתעייף (מנטאלית). ההיפך הוא הנכון, צריך לשאוב חיוניות מהזכות הזו. להיות שליחה של הקב"ה זו זכות גדולה שאמורה להעיף אותנו, לא לעייף.

המרגלים סיימו להציג את פירות הענק שהביאו מארץ ישראל. השעה המאוחרת בליווי התיאורים המחרידים עשו את שלהם. העם הלך שפוף לאוהליו. הלך לבכות, לקטר על מר גורלו. למה? מאיפה נפלה עליהם העייפות המנטאלית הזו?

ככה זה כשלא מבינים שאנחנו רק שליחים בעולם הזה. אם נזכור שאנחנו רק שליחים ויש לנו תפקיד לבצע, העייפות תתפוגג. כאשר אנחנו חושבים על עצמנו ועל נוחותנו האישית, ברור שנעדיף את השהות במדבר, שם לא צריך לטרוח לכבס את הבגדים (העננים). לא צריך לשאוב מים (הבאר) ולא צריך לזרוע, לקצור, לצוד ולהכין אוכל (המן והשליו).

@עבודה זרה

ולעניין נוסף בפרשתנו. לא מזמן זכיתי לערוך "הפרשת חלה" יחד עם קבוצה של חיילות בבסיס צבאי במרכז הארץ. רב הבסיס לא הפסיק להודות לי על ה"פסטיבל" (כלשונו) שעורר הדים בקרב החיילות ופעל הרבה יותר מסדרת הרצאות.

מצוות חלה שייכת לשלושת המצוות המיוחדות לנשות ישראל וכך היא מופיעה בפרשת השבוע: "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ". אומנם זו מצווה התלויה בארץ כפי שכתוב קודם לכן, "וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ", אך חכמינו קבעו כי יש להפריש חלה גם בחוצה לארץ.

במדרש כתוב: "כל המקיים מצות חלה – כאילו בטל עבודה זרה, וכל המבטל מצות חלה – כאילו קיים עבודה זרה". למה? מה חשיבותה הגדולה של החלה?

האמונה המוחלטת של היהודי בה' אחד, אינה רק להאמין שיש א-ל אחד ואין עוד א-ל אחר חס וחלילה. אלא האמונה הברורה והפשוטה שהעולם כולו חי ומתנהל כל העת בכוחו של הבורא ית' ואין בלתו. אין "טבע"! חוקי הטבע אינם מנהלים את העולם. אפילו פעולות טבעיות, כצמיחת תבואה, אינן נוצרות מעצמן אלא בהנהגת ה' המצווה על כל גרגר וגרגר לצמוח.

אבל, היות והחקלאי צריך לחרוש, לזרוע ולקצור, הוא עלול לחשוב בטעות שפרנסתו תלויה בדרך הטבע, במעשיו שלו. לכך ציוותה התורה "ראשית עריסותיכם חלה תרימו". כאשר היהודי מפריש את החלק הראשון לה', הוא מצהיר שצמיחת התבואה ופרנסתו כולה אינן נעשות בכוחו האישי אלא בידו הטובה, הפתוחה והרחבה של הקב"ה. ברור אם כן מה הסיבה שכל מי שקיים מצוות חלה, כאילו ביטל עבודה זרה. את כפל הלשון אין צורך להסביר.

רעננות הבוקר

נחזור לעייפות? הנה הוראה מעשית גם למי שאינה נוהגת לאפות… מהפסוק "ראשית עריסותיכם" אנו למדים שאת השעות הראשונות של הבוקר יש להקדיש ללימוד התורה הקדושה. ומכאן הוראה לחינוך ילדים. גם אם חייבים ללמוד לימודי חול, יש לעשות זאת אחר הצהרים, אחרי שהפרשנו את ראשית היום לה'. את השעות הרעננות שאחרי שנת הלילה אנחנו נותנים לה' שהוא זה שנותן לנו כוח לעשות חיל (וגם חלות…).

כשאני עייפה, אני שואבת רעננות מעשייה. ואת?

הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו

מפורסם במגזין משפחה חסידית

[email protected]

חתונה חב"דית בגוש עציון מול הרי יהודה

בדרך לחופה צילום אודליה ש

גוש עציון הרי יהודה

חופה צילום אודליה ש

כלה בשדה  צילום אודליה ש

כלה צילום אודליה ש

מאהל צילום אודליה ש

מאהל צילום אודליה ש_1

רמת אביב בגוש עציון צילום אודליה ש (2)

רמת אביב בגוש עציון צילום אודליה ש

רמת אביב בגוש עציון

odelia s אודליה ש צילום ויחצ

מחנה הבוגרות: קמפיין פרסום מקורי יוצא לדרך…

מחנה הבוגרות של קעמפ אורו של משיח, בשיתוף עם מוסדות בית חנה בצפת משחזר הצלחה, ופותח את שערי המחנה בפעם הרביעית לבנות התיכון. והשנה, השקעה מיוחדת בכדי שכל משתתפת תוכל לטפס אל עבר הפיסגה ולהצליח במשימה! המחנה מיועד לבנות המסיימות כיתות ט'-י"א, ויתקיים באולפנת בהר"ן המפוארת. בין התאריכים: כ"א – כ"ח מנחם אב.
אתגר. חויה. והנאה חסידית!
את מוזמנת!
לפרטים ורישום: oro.org.il
077-4506770
פלייר בוגרות

דור דעה: מאות בנות ישתתפו במבצע 'חוזרים הביתה'

כמידי שנה בשנה, ארגון 'אחות התמימים בארה"ק' בשיתוף 'קרן דור דעה' מסייע לבנות במימון כרטיסי טיסה לרבי שליט"א מה"מ בחודש החגים.

גם השנה בימים אלו יוצא לדרך המבצע שכולם חיכו לו. הרישום למבצע מתבצע אצל המורות האחראיות בבתי הספר.

במבצע ניתן לצבור נקודות על שינון בע"פ, לימוד בעיון, ולימוד בחברותות.

על פי מספר הנק' מקבלים מלגות שמועברות לסוכן הנסיעות. בנוסף, השנה יערכו שיעורי דבר מלכות ברחבי הארץ המתמידות להשתתף בכל השיעורים יקבלו תוספת של 20% מסכום המלגה.

12

2

3

4

הגאונות שבפשטות: הקושי גובר – הקשר מתחזק

בארה"ב יש הרבה גשרים מברזל שמחברים בין ערים ומעל אגמים. הממשל האמריקאי נכנס לבעיה כל תקופה בגלל העומס העצום על הגשרים, הברגים היו מתרופפים והיה צריך לפנות ולסגור את המעבר על כל גשר לכמה ימים, דבר שיצר עיכובים ועלויות גבוהות מאוד.

הממשלה יצאה במכרז לכל המדענים הגדולים שמי שימצא פתרון יעיל יקבל סכום עתק. הפתרון הגיע ממקום לא צפוי, אחד המדענים הגיע עם הבעיה לרבי מלובאוויטש מלך המשיח והרבי ענה תשובה פשוט מדהימה:

צריך להרכיב בגשרים ברגים עם הברגה הפוכה ואז ככל שהלחץ והעומס יגדל, כך ההברגה תתחזק…

והרבי הוסיף ואמר ככה זה גם בחיים ובזוגיות, ככל שהלחץ, העומס והקשיים גדולים יותר,  בעבודה נכונה אנו מתקרבים יותר אחד לשני והקשר מתחזק…

האוצר האמיתי – התיאטרון היהודי לילדים

5

6

7

8

9

10

11

Untitled

Untitled1

Untitled12

Untitled13

Untitled14

פרק רביעי: מתחתנים • תמר שור

מאת: תמר שור

טוב, בסדר, מתחתנים. אני מוכנה לגמרי, אני חושבת, אני לא בטוחה, מה זה אומר בעצם להתחתן? מה צריך להכין? אני והרשימה שלי בוהות זו בזו, ליד כל פריט יש תוספת: יינות (כשרים), שמלה (צנועה), בעל (חסידי)… מה אני עושה?! אני מסתכלת היום על בנות מדרשת "פנימיות" למשל, חוזרות בדרך הארוכה והלא פשוטה הביתה, אל אבינו מלכנו, אל הרבי, ואני קצת מקנאה בהן. הן מקבלות כזה בסיס עמוק, התוועדויות, רבי, 770, משפיעות, אמונה. ואני… אני חסרת כל בסיס. "סיימתי" מדרשה אחת בחיים, לא יודעת אם שמעתן עליה, "מדרשת" אלת"ה (או בשמה המלא: אל–תגיד–לי–מה–לעשות) אומנם סיימתי אותה בהצטיינות יתרה, אבל זה לא עזר לי הרבה בחיים… מה שכן, באמת אף אחד לא אמר לי מה לעשות. והנה פתאום, אני צריכה שיגידו לי, שיכוונו, שירגיעו, שיבטיחו שהכל יהיה בסדר…

כמה קליפות אני צריכה לקלף, כל האמונות שלי על הממסד ועל המגזר עוברות שינוי קיצוני, פתאום אני מוצאת את עצמי מעברו השני של המתרס, הולכת להירשם ברבנות (אוי לאוזניים שכך שומעות), עוברת הכנה לחתונה עם מדריכה "מטעם" (שהייתה בהשגחה פרטית חב"דניקית חביבה ומכילה) ויושבת ללמוד על טהרת המשפחה. התמונה עדיין מעורפלת, יש כאן המון כללים חדשים שעוד לא ברורים לי וטוב שכך, כי אם הייתי יודעת למה אני נכנסת הייתי בורחת רחוק. את הגבר שלצידי כבר ברור לי שבחרו עבורי בהשגחה פרטית מופלאה וזה ממלא אותי שמחה ושקט ובטחון, אך מעבר לזה הכל מאוד לא מוכר.

אני חיה בשני עולמות מקבילים כרגע, מצד אחד אני עדיין אני, עם שינויים קלים בלבוש, עדיין צמודה למכנסיים כאילו זה מה שמגדיר את החופש שלי ומתעסקת באותם הדברים הרגילים. הולכת לשיעורים, נפגשת עם חברות, רואה קצת טלוויזיה ומטיילת עם הכלבה. חיים.

מצד שני, הכל סוער וגועש ולא ידוע, שיחות טלפון ליליות הופכות עלי את עולמי, מגלות לי סודות ומסתירות פלאים שלא ידועים לי עדיין. הראש שלי עסוק בתכנונים ומחשבות וגם בתהיות על איך זה יהיה. אני הולכת עם מירי לקפה של יום שישי, יושבים, מדברים,  עוד קפה, הזמן עובר, תיכף ירושלים תרמוז לנו בצפירה ארוכה שאי אפשר להתעלם ממנה, שעוד מעט נכנסת השבת, צריך לעצור, לנסוע להורים לעשות להם קצת נחת ואז לחזור לבילוי הבא. אבל אני כבר לא שם, הכל נראה לי כל כך ריק, אני כבר יודעת שיש יותר מזה, שיש הרבה מעבר, התגלו לי כבר דברים חדשים ואני מאוד סקרנית לגלות אותם בעצמי.

מצד שלישי, כל העניין שאני הולכת להתחתן עם חרדי, חב"דניק שחור שכזה – לא נתפס לי! אני מתרגשת מהחתונה, מהקמת בית, מקשר אמיתי, אבל אין לי מושג מה יהיה שם. האם אני אשתנה? האם ימאס לי? אני אצליח להרים את הפרויקט הזה של חיים שפויים ביחד? מה, אנחנו נקים בית וזוגיות ברוח התורה והמצוות או איך שלא קוראים לזה ונצא מהסרט הזה שחייתי בו…? אין לי מושג אם זה יצליח לגעת בי, לעורר לי את הלב. אין לי מושג עד כמה זה הולך לגעת בכל פרט ופרט בחיי. אבל ממש, בכל פרט…

שבועיים לפני, אני מתרגשת, הולכת עם אמא שלי לקנות שמלה לחתונה, זו אולי הפעם הראשונה מאז הבת–מצווה שאני קונה משהו צנוע. הלכתי על המראה הפשוט, לא עיצובים ולא חידושים, פשוט ונקי כמו שאני רוצה להיות. כמו שהחתונה הזאת הולכת להיות. יש מקום ברמת גן ששם מתקיימים השיעורים שלנו ב"ימימה", זה מעין מתנ"ס חביב בו בעצם התהווה הקשר שלנו, החלטנו להתחתן שם. מי צריך אולם, מי צריך צלם, יש חברים והכל מסודר.

אני מרחפת קלות וארז מפעיל את החבר'ה מהשיעור של הבנים בראשות שלומי המורה הצדיק שלנו, שיסדרו הכל: קייטרינג מבני ברק, סידורי פרחים מאחת הלומדות, הזמנות – אין, הודענו לחבר'ה בלימוד, עשינו כמה טלפונים, וההורים הזמינו את מי שלא התעלף מהמשפחה המצומצמת. לי נשאר לדאוג ליין – אנינת טעם שכמותי, שעות חיפשתי את מה שהתגלה כמשימה בלתי אפשרית כמעט – יין באיכות מעולה (כראוי לשתיינית מבינת דבר), בהכשר הכי מהודר (כראוי לבעלי לעתיד). אין כזה דבר! בסוף התפשרתי על איכות תמורת כשרות. משימה נוספת – לדאוג לברכונים לאורחים. זהו, בזה יצאתי ידי חובת סידורים לחתונה, הכל נסגר תוך שבועיים וחצי בערך. אחד התנדב לצלם, השני לנגן והשלישי לארגן. לנו נשאר רק למצוא דירה עם מנעול טוב, ולא לתת לאף אחד להיכנס לנו לחיים לאיזה שנה–שנתיים.

מדי פעם אני מתפנה לנחיתה קלה בעולם הזה ומבינה משיחות עם ההורים שאין להם מושג מה אנחנו עושים. אבא שלי לוחץ על שידרוג התפריט, חמותי לעתיד מנסה לסחוט הבטחה שלא אלבש כיסוי ראש… מאידך כולם מרוצים שכל העניין לא הולך לעלות הרבה כסף, מהנסיון שלהם איתי אי אפשר לדעת אם אני לא אשנה את דעתי ברגע האחרון ואחליט לטוס לניו–זילנד או משהו כזה. אבל אני יודעת שהפעם זה שונה. זו לא עוד גחמה, וזו לא עוד פגישה אקראית, זה גם לא הולך להיות פשוט, אבל אין ספק שזה הדבר האמיתי.

חוג החברות המצומצם שלי נפרד ממני בשקט, מבחוץ הן שמחות, אבל בפנים הן יודעות כבר שהדברים השתנו ולא יחזרו אל מסלולם הרגיל. אני מברכת על כך כי כבר עשיתי כל כך הרבה סיבובים במסלול הזה, שהמחשבה על בילוי שארית חיי באותו אופן מעוררת בי בחילה. אולי יש קצת צער על מה שנגמר, כי זה ההרגל המוכר והידוע. מה? אני לא אעשה את זה שוב, לעולם?

הכל נראה כל כך סופי ומוחלט. אבל יש גם ידיעה נוספת במקביל, היא קטנה עדיין וחסרת כוח וביסוס במציאות אבל ההבנה הזו לוחשת לי ששום דבר לא נגמר באמת. להיפך, הכל מתחיל עכשיו.

האתגר הגדול מכולם, למצוא את הריגוש בשיגרה, למצוא את ההתחדשות באותו הבית, עם אותו הבעל, באותם חיים שיכולים להיראות מאוד משעממים אך דווקא בהם נמצא הקסם האמיתי. בתכל'ס הכל עוד נשמע לי כמו קלישאות לעוסות היטב שמשננים אותן לחוזרות בתשובה טריות כדי לעזור להן להעז ולעבור את הקו הזה הבלתי נראה בין החיים שלפני לחיים שאחרי.

ארז שואל אם ארצה לצאת לעבוד או שאהיה עקרת בית (איך אומרים את זה בלי להסמיק?), אנהל אותו ואגדל את הילדים. כמה שזה נשמע מפחיד ותלוש מהמציאות שהתרגלתי אליה – מציאות של עבודה אובססיבית שבה התנהלתי בעשור האחרון, אני אומרת כן. מסכימה לשחרר אותי מכל ההגדרות הקודמות שלי ולהתחיל משהו חדש.

ערב לפני, כולי נרגשת. הרגשתי שמשהו ירד ממני, אולי הקליפה הראשונה מעוד רבות אחרות שאצטרך לקלף מעלי בהמשך. קיוויתי שזה כל החלקים הלא טובים שאין צורך שאכניס אותם לביתנו החדש. מה שזה לא היה, הרגשתי טובה יותר.

•

בבוקר החתונה קיבלתי על עצמי לצום ולעבות את ההינומה שלי בעוד פיסת בד חצי שקופה. גם ככה ניפצתי לארז כל רסיס חלום על חתונה חבד"ית כהלכתה. הכלה אומנם תבוא בלבוש צנוע, הבטחתי לו, אבל אין מצב ללבוש את מסך האופל הזה על הפרצוף שלי, כמו כן אין אפשרות נפשית מבחינת הכלה הנ"ל להכיל את הקונספט של מחיצות והפרדות. מצידי שלא יהיו ריקודים, אבל מחיצה לא תהיה, וגם כל הנושא המדובר של כיסוי ראש על שערי, לא יופיע בתפריט, לא היום ולא בעתיד הקרוב.

הוא הסכים, כי הבין כנראה שעם הנפש הבהמית שלי לא כדאי להתעסק. לא ככה לפחות. חכם שכמותו, הוא בא אלי בהפוכה, נתן כל מה שאני רוצה, הסכים, הבין, הציב גבולות שהיו אפשריים לי לשאת וחיכה שהרבי יעשה את שאר העבודה.

היום עבר במעין ריחוף קליל. חברה באה לאסוף אותי ונסענו למרכז. נפרדתי מירושלים, מכל השנים שגרתי בה. אני אוהבת אותה, את ירושלים, אבל היום אני מסתפקת בלשלוח לה גלויה וד"ש עם ההורים. אני לא יכולה לגור בה יותר, כל הגלגולים שלי, כל הזיכרונות שלי חבויים בה. אנו נפרדות כידידות, היא הייתה טובה אלי הרבה שנים, אבל בית חדש אני אקים במקום אחר, שונה.

אני משאירה את ביתנו החדש עם הבטחה לחזור בקרוב עם בעלי. מבט אחרון במראה משכנע אותי שהביקור אצל הספרית היה בזבוז זמן וכסף, אני שוטפת הכל ב'טוש', משאירה פזור ופשוט כמו שאני אוהבת והולכת לפגוש את ההתחלה של שארית חיי.

את החתונה ערכנו כמו התוועדות ענקית. הבנים בדיוק סיימו שיעור והחתן שלי הלך לשבור איזה צלחת. אני יושבת על כסא יפה שהכינו עבורי, לא יודעת אפילו איזו תפילה לקרוא. ההורים שלי לידי נרגשים, אבא שלי מזיע כל הזמן, הלחות של תל אביב גומרת אותו. אנשים מתחילים להגיע. קומץ חברות שלא ניתקתי איתן עדיין קשר – אבל גם הן וגם אני יודעות שזה יקרה בקרוב – מגיעות, מחבקות, שמחות בשבילי ובוודאי מציינות לעצמן שאף פעם לא הייתי טיפוס של אמצע. תמיד או שחור, או לבן. הפעם בחרתי שחור. מאוד מאוד שחור.

החיים שלי משתנים לי מול העיניים, אני עושה היסטוריה, בוחרת במשהו והולכת עליו עד הסוף.  חנוקה מהתרגשות, לא מצטערת על כלום ולא מבכה שום הפסד. אני יודעת שכל מה שהיה עד עכשיו היה ריק, קליפה, שקר, האמת האמיתית מתחילה כאן.

ואז הוא נכנס. מתקרב אלי, החתן שלי, מכסה את פני בהינומה והולך. כעבור זמן מה, באים ללוות גם אותי. אני באה. שומעת את הניגון היפה הזה ברקע ומשתדלת לשמור על הספירה. שבע הקפות, אולי בשביעית תיפול חומת המגן שמקיפה אותי כבר שנים ומונעת ממני לחיות.

הכוס נשברת, הניגונים פורצים בשיא העוז, אנחנו ביחד. הוא שלי ואני שלו, ושנינו ביחד של הרבי.

אין שמחה כהתרת הספקות.

אין לי ספק בכלל שזו הדרך הנכונה והשמחה פורצת ממני בדליים.

חיים חדשים מתחילים עכשיו.

ההכרזה ההיסטורית שנחרטה באותיות זהב

"והמלך דוד זקן, בא בימים", המלך ספון בביתו ושוכב על מיטת חוליו. באותו זמן, היה מישהו שכבר הכין את הקרקע "ליום שאחרי" ולטש את עיניו לכיסא המלוכה. הוא לא הסתפק בלטישת עיניים גרידא, אלא החל בסדרת פעולות ממשיות להשתלטות על הממלכה ולקבלת הכרה ציבורית כממשיכו של דוד אביו.

הוא ניצל את הזמן הקשה, כשהציבור טרם ידע על ההוראה הברורה של המלך, ושום קול מחאה לא נשמע נגדו. הוא החל להכין את טקס ההכתרה שלו למלך, עוד בחיי דוד…

באותם שעות גורליות, נחלצה אישה גדולה לפעולה. בת-שבע אם שלמה – אותו הועיד דוד למלוך אחריו, פונה לנתן הנביא, אשר זכה לקבל את הנבואה מפי ה' על המשך מלכות דוד על ידי בנו שלמה. הם נכנסים למרתון של פעילות קדחתנית לסיכול המזימה. יחד איתם התכנסו "הגיבורים אשר לדוד", העקשנים נאמני המלך, שעיניהם לא הסתנוורו מברק הכסף והכבוד שהוצע לכל מי שיצטרף לצד השני.

הם נכנסים אל המלך ומספרים לו על המצב החמור, דוד מבהיר את הדברים מיד ונשבע לבת שבע בה' אלוקי ישראל כי בנה שלמה ימלוך אחריו.

ואז, מגיע הרגע הגדול… היא עומדת לבדה, אל מול פני המלך "ותאמר בת-שבע: יחי אדוני דוד לעולם" היא מכריזה את ההכרזה שתיחרט באותיות זהב בהיסטוריה היהודית ובדברי ימי מלכות בית דוד. הרלב"ג מסביר במקום, הכי הכרזת המלכות באה דווקא ממנה – כי היא היתה "יותר עצמית בזה", אפילו יותר מנתן הנביא..

זוהי ההכרזה המבטאת את האמונה בנצחיות מלכותו של דוד המלך שנמשכת במלכותו של בנו שלמה – עד לשלימות המלוכה בחולייה האחרונה והמסכמת בשלשלת – מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א, שימלוך על העולם כולו ויתקן אותו לעבוד את ה' ביחד, בגאולה האמיתית והשלימה!

***

אלפי שנים חולפות מאז אותה הכרזה. במוצאי שבת וארא, אור לכ"ח טבת ה'תשנ"ב, נראה כי ההיסטוריה משחזרת את עצמה, או יותר נכון – מגיעה למטרתה והשלמתה של קבלת מלכות בית דוד.

בשכונת המלך – קראון הייטס, בבית משיח 770, מתכנסות אלפי נשי ובנות ישראל לכינוס מיוחד שכותרתו: "סעודת קבלת פנים למשיח צדקנו". בערב זה, הוכן כסאו של המלך במקומו הקבוע בשולחן ההתוועדויות, נישאו נאומים נלהבים על חשיבותה של קבלת המלכות.

רגע השיא היה, בעת שכל המשתתפות נעמדו יחדיו והכריזו בהתרגשות את אותה הכרזה עתיקת-יומין – בגירסתה העדכנית: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

והמלך אישר ועודד, בירך ושיבח את הפעולה המיוחדת לקבלת פניו, ואף ציין את החגיגה הזו, כמודל מצליח ודוגמא לחיקוי – בסניפי נשות חב"ד במדינות נוספות. ערב זה, היה ללא ספק פריצת דרך גדולה בנושא זה של קבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח והוא מהווה דרך מרכזית וחשובה בדברי ימי תקופת הזוהר המיוחדת של שנות הנפלאות – בהם זכינו להתגלות מלך המשיח, טרם הגאולה השלימה.

חגיגה זו, היה כמו "בניין אב" לשאר ה"תולדות מלאכות" בעבודה עיקרית זו של קבלת פני משיח צדקנו.

במסגרת פרוייקט 'נקודת האמונה' של אתר נשי ובנות חב"ד, נחזור אל אותם ימים ונבחן מקרוב את יחסו המיוחד של הרבי, כמו גם, קטעי וידאו מהמעמד ומענות מופלאות היחידות מסוגן – שהתקבלו ממנו לאירוע.

בזכות נשים צדקניות…

חוויה יהודית עוצמתית לסטודנטיות מרחבי רוסיה

 

IMG_0015עותק

IMG_0206עותק

IMG_0733עותק

IMG_1264עותק

IMG_1394עותק

IMG_2307עותק

IMG_2348עותק

IMG_2358עותק

IMG_3134עותק

IMG_3297עותק

IMG_3321עותק

שיעור גאולה ומשיח לנשות הקריות

מידי יום שני בשעה 7.30 מתקיים שיעור גאולה ומשיח על ידי הרב יוסף פיזם.
בבית הרבנית פנינה פרלשטיין, רחוב הרב ריינס 9 קריית שמואל.
אלה שתשתתפנה ב4 שיעורים בחדש סיון ותחילת תמוז.
תשתתפנה בהגרלה על דולר מהרבי שניתן לרבנית פרלשטיין. ההגרלה תתקיים אי"ה בסמיכות לימי הגאולה ג – י"ג תמוז.

מדריכות חב"דיות שוהות בבריכה יחד עם הבנים?

כמנהלת קייטנות מזה שנים, רציתי לשתף אתכן: שליחות, אימהות, מרכזות ומדריכות באירוע מהקיץ האחרון, המשקף מחדל נפוץ למרבה הצער בניהול קייטנות. מחדל הנובע מחוסר ידע ו\או פיקוח.
בקיץ האחרון הקייטנה שבהנהלתי יצאה ליום כיף בפארק גדול המשלב מתחם רטוב. כמובן ביום שאמור להיות מותאם לציבור הדתי.
אחרי שמרכז הקייטנה שלח את הקבוצות שהספיקו להתארגן אל הבריכות, הגיע בעצמו אל המים ונחרד לראות שבתוך הבריכות ומסביבן, בריכות שבהם רוחצים בחורים וילדים, נמצא מספר לא מבוטל של מדריכות מקייטנות חב"ד מרחבי הארץ.
כשניגש מבוהל לאחד ממנהלי הקייטנות שסבב שם הוא זכה להסבר ש"מה לעשות – השמירה על הקייטנים בתוך המים גובלת בפיקוח נפש, ואלו גם ההוראות של משרד החינוך"
עם מנהלי המקום שהתחייבו על יום נפרד 'למהדרין', כמובן שלא היה מה לדבר, שהרי נציגי הדת – החב"דניקים בעצמם אמרו להם שזה תקין ו'אין ברירה'.
מבירור קצר שערכתי, נדהמתי לגלות שכתוצאה מחוסר מודעות\הערכות המחדל הזה מהווה נוהל נפוץ בקייטנות רבות.
ובכן, להלן לשונם של רבני חב"ד בשכונת המלך כפי שפורסמה בחוברת ליקוט דינים שיצאה בקיץ האחרון:
"..גם בבריכה יש להקפיד על כל גדרי ההלכה, ולכן מובן ופשוט שבנים לא ישהו באותו זמן בבריכה עם בנות:
 
בנים מגיל 9 ובנות מגיל 3 אסור בשום אופן שיהיו יחד בבריכה. (ההדגשה במקור)
 
יש להימנע שיהיו יחד בבריכה בנים מגיל 5 ובנות מגיל 3.
 
יתירה מזו: יש להשתדל ולהקפיד גם בגיל צעיר יותר, למטה מגיל 5, שלא יהיו יחד בבריכה, לא רק לשחות יחד אלא אפילו רק לעמוד שם ולהסתכל.."
את החוברת המלאה ניתן למצוא באתר חבד אינפו בכתובת:
http://chabad.info/images/notimage/77090_he_2.pdf
לאור פסק הדין הברור וחומרת הדברים מובן שמוכרחת חשיבה והערכות מראש כדי למנוע את אפשרות היווצרותם של אירועים מהסוג הזה.
ולהלן כמה רעיונות יעילים לפתרון הבעיה:
א. ניתן לארגן תמימים מישיבה קרובה (לפני היציאה לבין הזמנים*, או מהקהילה – בבין הזמנים\אבות\אברכים מהקהילה) שישמרו על הקייטנים בתוך מי הבריכה, במקום מדריכות קבוצות הבנים.
כמובן שיש לוודא שהמדריכים יכירו היטב את הקבוצות עליהן הם מופקדים, כדי למנוע איבוד ילדים וסכנות אחרות במים. חשוב לי לציין שמנסיון אישי בקייטנות המחזור הראשון – בתקופת תמוז, בה יש רק מדריכות, הפיתרון הזה עובד בצורה מוצלחת מאוד.
ב. באם מדובר בקבוצות בנים בגיל צעיר ממש, ניתן לכלול בתכנית הקייטנה אך ורק הגעה לבריכות איזוריות קטנות אותם ניתן לשכור לשימוש הקייטנה (ובהערכות אזורית, כמה קייטנות חב"דיות), כך שהמדריכות תוכלנה להשקיף על הילדים מחוץ למים ללא חשש לאבדם.
ג. על מנת לא להחשף למצבים כאלו.. (גם אם הקייטנה מעסיקה רק מדריכים \ אורגנו מדריכים לימי הבריכות), סכמו מראש וקבלו התחייבות ברורה ממנהלי אתר המים אליו אתם מגיעים שלא תאופשר בשום מקרה כניסת בנות למתחם בזמן רחצת הבנים
*
כאן המקום להזכיר ולעורר על ההלכה הברורה שאסור לבת (שמגיל 3 נחשבת אישה) להדריך בן מעל גיל 9 שנים ויום אחד (לפי תאריך הלידה העברי), נושא שגם הוא לצערי מהווה מכשול נפוץ.
ההלכה הינה מוחלטת ואינה מאפשרת עיגול פינות גם במקרים שהילד הוא 'בן של מקורב', או מגיע לגיל 9 במהלך הקייטנה.
*
בעולם המהפכות החברתיות שלנו, מקובל לדרוש תנאי עבודה נאותים, עזורנה לבנותיכן או לבנות שתחת פיקודכן לנצל את הקיץ בחינוך על טהרת הקודש, מתוך שמירה על צניעותן, כבודן ויראת השמיים שלהן ושל סביבתן (גם אם למען העניין המרכזת או מנהל הבית חב"ד יצטרכו להזיע קצת יותר) ולא חלילה להיפך.
בברכה לקיץ בריא ושמח, ושבזכות נשים (ובנות) צדקניות ניגאל תיכף ומיד.
נ.ב. * בגלל חשיבות העניין מן הראוי שהנהלות הישיבות יקבלו בהבנה ובהסכמה במידת האפשר בקשות מהסוג הזה.
שרה לוי, ירושלים.

להשליך עצמי מנגד, ברגע אמיתי • מרגש להאזנה

מאחורי השיר:

מסופר על הרב בצלאל קופצ'יק (כיום שליח הרבי שליט"א מה"מ לפונה, הודו) שמספר חודשים לפני שנהיה חתן שהה בחודש החגים אצל הרבי ב770 ובנוסף לכך התנדב בארגון אש"ל הכנסת אורחים.

לפני יום כיפור, רגע לפני ברכת הבנים האחרונה שלו (מיועד לתמימים בלבד והוא היה לפני חתונה), תוך שהוא תופס מקום טוב, מרוגש כולו – מישהו לחש באזנו שיש אורחים בחוץ שהגיעו עכשיו וממתינים למזרנים ואין מי שיטפל בהם. (הרב קופצ'יק ידע שלאחר חודש החגים הוא נוסע בהוראת הרבי להפגש למטרת שידוכין)

הרב קופצ'יק עמד נבוך והתלבט. מצד אחד, למה שהוא יעשה זאת? יש הרבה צוות, אני חייב להיות בברכת הבנים, מספיק טרחתי עד כה. מישהו בסוף נשאר ללא מקום? תמיד כולם מסתדרים, מצד שני, הוא נזכר בדבריו של הרבי על מעלת ארגון הכנסת אורחים – בכך שהפועלים בארגון הנ"ל עוברים מצד האורח לצד המארח, כך שאם הם לא היו עושים את זה – הרבי בכבודו ובעצמו היה צריך ללכת וטפל בלינה, באכילה ובשאר ענייני האורחים.

ממשיך הרב קופציק להרהר – אם אני נשאר פה עכשיו, הרבי יצטרך לצאת ולטפל באורחים, ואז כולם יפסידו את הברכה החשובה. אני אצא, וזה יהיה הרווח שלי. אמר ועשה, וכן פספס את ברכת הבנים האחרונה שלו כתמים.

זו ההתמסרות של צוות הכנסת אורחים – בשקט, ללא אורות וצלצולים, עם תנאים לא תנאים, ובעיקר – עם הרבה שמחה של מצווה, של זכות ושל רצון עצום לעשות נחת רוח לרבי מלך המשיח.

מילים: תהילה חכימיאן

שירה: חני נפרסטק, עדינה נפרסטק

אולפן: יפוש ברכהן

להאזנה:

מילות השיר:

היכל צפוף, הכל עטוף דממה

בנים עומדים ברטט ואימה

בעוד דקות מספר תשקע חמה

יחול היום יטהר עולם

 

הכל חשים בכמהון העז

כל בן עומד על מקומו לא זז

להתברך מפי האב,

ברכת הבנים

הם ממתינים

 

ובינם חייל פשוט של הרעבע

מייחל גם הוא אל הרגע

ולפתע מגיעה שמועה

 

בחוץ עדיין ממתינים אורחים

כך באזניו לו חרש לוחשים

לעזרתך עכשיו זקוקים

 

בהחלטה של רגע קם להתמסר

נחוש בדעתו אף רגע לאחר

הרי לא ייתכן שיתעכב האב

בברכת בניו

 

ובגבורה מהמקום בו עמד

יצא ולא נכח בזה המעמד

אך ידע כי יש לו אב

שמצפה ממנו זאת עכשיו!

 

רעבע גם אני שלך

רצוני הוא רצונך

על גבי האחריות נוטלת

בשבילך כמו חיילת

להשליך עצמי עכשיו מנגד

ברגע אמיתי

 

כן קבלתי רעבע הכוחות

לבצע את כל הפקודות

להתמסר לעם שכה צמא

שבצלך כעת חוסה

וממתין ומייחל

לחזות בניצחון גואל!

ובגילוי המעמד

יביט, יחייך לעד

כדאי, היה שווה הכל!

 

ג'ינגל פתיחה:

שירה: תהילה חכימיאן