המורה רבקי ישבה בביתה, על הכורסא האהובה עליה. סוף סוף הואילו בטובם חיילי צבאות ה' היקרים שלה, לנוח מעט מהמלחמה כדי לאגור כוחות. גם היא הייתה סחוטה אבל בהחלטיות ישבה וניסתה לחשוב.
יש כאלו שקיפול כביסה או שטיפת כלים מביאות להן את מבול הרעיונות, אצלה זה עובד בשיחה עם חברה, בעלה, אחותה. בקיצור- יצור חי כלשהו, לא מבד או זכוכית… לאחר שהטרידה כמה כאלו, ידעה סוף סוף מה תהיה התוכנית המקורי השנה לפני שבועות.. גם אחדות, גם תוכן. וגם היתה בטוחה במישהי שמוכל לבצע אותו…
השעון האיר והעיר שהשעה כבר אחרי אחת בלילה אך נחמי היתה עדיין שקועה בתיכנונים ובמחשבות. היום, אחרי המתכונת (מה זה משנה איזו? מחר או בעוד שבוע תבוא אחרת ותתפוס את מקומה..) ניגשה אליה המורה ובאמתחתה חיוך צופן סוד. מהחיוכים האלה שמורה עוטה על עצמה כשהיא רוצה לשכנע תלמידה ליטול משימה לא פשוטה, ואף להבהיר לה שהיא הכשרון המתאים למשימה הקדושה…
"אני?" זה מה שנחמי היתה מסוגלת לומר. למורה, בכל אופן. לחברותיה מאוחר יותר, היו לה שלל תגובות להציע. "מה הסיפור הזה עכשיו עם העל יסודי השני? מי צריך את המפגש הזה?" לחלקן גם סיננה את דעתה המדויקת על התלמידות הלומדות שם, מקובעות, סנוביות. מתנשאות. עדיף להתוועד לבד. מה הגאונות בלצרף אותנו יחד?
וכעת, באישון לילה כשאמרה קריאת שמע היתה בטוחה עוד יותר שמדובר ברעיון טיפשי מאין כמותו…
למחרת, כשחזרה מהלימודים ראתה על צג הפלאפון שלה מספר לא מוכר. כשחזרה אל המחייגת גילתה שמדובר באחת מהשליחות האיזוריות. לארגן כמה חברות ולבא להתוועדות יום הולדת? בטח. דמיונה הוצת, היא ראתה כיצד ההתוועדות המוצלחת למקורבת קורמת עור וגידים, החלה שולחת סמסים לחברותיה וכצפוי ההענות היתה רבה. "נעשה שמח." הבטיחה נעמה להביא את הגיטרה. "אולי נחפש מתוועדת?" הציעה שטערני. ונופר אישרה את בואה בשמחה. נחמי כמעט וטפחה לעצמה על השכם, אשרי החסידה של הרבי שכך אכפת לה מהזולת… אחחח… אשרינו!
המורה רבקי ישבה בחדר המורות מוטרדת וציירה בפיזור נפש עיגולים לא ברורים בעט ירוק. היום, כשקראה לנחמי כדי לשמוע על התקדמות התוכנית להתוועדות הגיבוש המתוכננת השיבה לה בחוסר עניין מוחלט. "כן, בוודאי שאחשוב על משהו. היום בדרך הביתה אשב על זה ומחר בעזרת ה' אביא תוכנית מוכנה…" ריבקי ניסתה לשים את האצבע על מה שהטריד אותה כל כך.. היא היתה מאוכזבת, וודאי. היא צפתה מנחמי ליותר. חשבה שתתלהב, שתשמח מהפרוייקט שנפל בחלקה, תגלה עניין בהצלחת ההתוועדות. במקום כל זה-מגלה נחמי בציוד להכנת התתוועדות חוסר אכפתיות וזלזול. כנראה שציפיתי ליותר מידי. סכמה עם עצמה המורה רבקי ובאנחה הכניסה את העט והעיגולים אל התיק ומיהרה אל הכיתה…
נחמי אף היא נזכרה במורה רבקי אולם היה זה שוב בשעות האהובות עליה של אישון לילה, כשסיימה לקפל ערימת כביסה נכבדת. אויש! התוכנית! לא נעים… שלשום, אמרה מחרתיים, אתמול אמרה מחר והיום הבטיחה שבצהריים, אבל במקום אף פעם לא מאוחר, כפי שמתאים לצביון החודש קויים בה- מאחר ונדחה יידחה ויידחה ויידחה… מה יהיה מחר? כיצד תעמוד שוב מול המורה רבקי? 'אחרי קריאת שמע'. אמרה לעצמה בדבקות והניחה ערימה נוספת בארון…
השליחה נפעמה מהמסירות של נחמי הזו שכולן המליצו לה עליה. נחמי השקיעה את נשמתה בהתוועדות יום ההולדת של המקורבת. היא רק התכוונה שתבואנה לנגן, אולי לספר סיפורים אך נחמי לא מפספסת אף פרט… מציעה רעיונות לתוכנית, מגוונת עם מישהי שתנגן בגיטרה, ושולחת לה הודעות מרנינות מידי יום על התקדמות התוכנית.
"חלק גדול מהמשתתפות הן מקורבות שלא שומרות הרבה בפועל, אך הן מגיעות מידי שבוע לשיעור ומגלות עניין." ניסתה השליחה להכין את נחמי לכך שלא מדובר על התוועדות בליובאוויטש. "אדרבה," השיבה נחמי. "נראה להן מה זו התוועדות, נלמד אותן ניגונים. נזרום איתן, את תראי…"
לבסוף, נחמי פגשה את המורה ריבקי לאחר שיעור דינים וסיפרה לה בנקודות על הרעיון שלה לתוכנית. "אבל המורה.." נחמי לא טובה בלהסתיר את דעתה האמיתית על דברים למרות שלעיתים זו אומנות הכרחית… "כל המפגש הזה נראה לי מיותר. כל הבנות בעל יסודי הזה, וזה ידוע! הן שטחיות ומרגיזות, מנגנות כל הזמן ניגונים מאותו סוג וכל מה משעניין אותן זה בגדים וחיצוניות…" המורה רבקי נעצה מבט לא מוגדר בנחמי והחליטה לא להגיב על דבריה האחרונים. "אז כשהתוכנית תהיה מוכנה אשמח לראות אותה, יישר כח ותודה." סיימו שתיהן את השיחה.
מענדי בן השבע עשרה, אחיה הקצת יותר גדול של נחמי, לא הצליח להבין מה קורה עם אחותו. היא עובדת על איזו תוכנית כבר שבוע וחצי. בלק מהזמן היא קורנת כמו לבנה באמצע החודש ובחלק לא מבוטל של הזמן היא נראית כמו לבנה של תשעה באב… הוא יכול לעקוב אחרי הכל מקרוב כי היה חולה ומשועמם.. לאחר כמה ימים הבין את המצב ונדהם! האם גם הוא כל כך עיוור למה שמתרחש עם עצמו. הוא קיווה שלא, למרות שפקפק בכך… אם זה קרה לנחמי זה יכול לקרות גם לו.. מה עושים? חשב, כששתה את הכוס השלושים עם לימון. אוף! מי נהיה חולה בקיץ?… מהיכרות טובה עם נחמי ידע ששיחת מוסר פלוס ביטוש רציני לא תועיל. אם היא היתה בחור מהישיבה היה מרכך את דבריו במעט משקה וגורר אותה לאיזו התוועדות עם המשפיע. הוא סיים את התה בלגימה, מקיץ מחלומו על אח. אחיו היחיד קטן ממנו באחד עשר שנים תמימות….
אז מה כן?
יומיים לאחר מכן, ערב לפני המפגש שהמורה ארגנה שב מענדי אל הישיבה כשהוא משאיר לנחמי קצת- הרבה חומר למחשבה…
נחמי קראה עם עיניה את השורות בכתב המפוזר והמוכר שזעק 'מענדי' מכל שורה ושורה. יש בזה משהו… חשבה במחשבה שניה. יש כאן איזו סתירה… להרגיש סוג של ריחוק וחוסר הכלה כלפי בנות חסידיות! 'חסידים איין משפחה!' כשהחלה לברר עם עצמה מה גרם לה ליחס כלפי כל אחת מהמשימות זה קצת כאב.. הזכיר לה את מה שמוציאים מהגומי של המקרר בערב פסח… תרכובת לא מחמיאה במיוחד…
"גדלות מוחין זה היכולת להכיל את השונה, זו מעלה עצומה וקטנות מוחין זה חוסר יכולת לסבול מי ששונה ממני, מי שלא ב'סגנון' שלי…." המשיך מענדי להתוועד על גבי הדף…
האם אפשר לשנות את זה? מה עושים? איך מגדילים מוחין?
כשהמורה רבקי התקשרה לדבר איתה באותו ערב עם כמה רעיונות בנושא התפלאה למצוא את נחמי מתענינת מאין כמוה וחפה מכל עוינות… היא לא ידעה שהיא חבה את התובנות החדשות למענדי, האח הקצת יותר גדול. האמת? שגם הוא לא ידע מכך…
נחמי שינסה מותניים, היא ידעה שזה לא יהיה קל, אבל לפחות היא יודעת מה המחלה, וזה כידוע, חצי תרופה. במיוחד שהתרופה החסידית בידיה…
