מאות נשים ובנות מכל רחבי הארץ השתתפו השבוע בכנס מיוחד ועצמתי של ארגון בנות אח"ת. הארגון הוא בעל פריסה ארצית רחבה ופועל מידי שבת מברכים באלפי מוקדים ברחבי הארץ בחיזוק תקנת הרבי מה"מ על אמירת תהילים בשבתות אלו. האירוע מהווה סיכום שנה של מתמידות ומצטיינות הארגון המקפידות מידי שבת שבת מברכים לומר תהילים בהשכמה ובציבור.

שליחות מגיל צעיר. השבוע נתפס בעדשת המצלמה יוסף יצחק זילברמן, בנה של גב' רחלי זילברמן, שליחה ברחוב בן יהודה בת"א, כשהוא מחלק ערכות נש"ק לנשים בשכונה

נשות הצפון מוזמנות לדינר הוקרה לרגל 30 שנות פעילות ארגון שפרה ופועה בקרית אתא. בתכנית: אמנות בחול סרט מרגש בהפקה מיוחדת סוחטת דמעות, מכירה סינית על עשרות מוצרים מרהיבים, מכירה פומבית על דולר שנתקבל מידו הקדושה של הרבי מה"מ, סרט תיעודי מרגש, ארוחה כיד המלך ועוד.

הדינר יתקיים אי"ה ביום שלישי כ"ה אדר א' בשעה 20:00

באולם בית הכנסת שובו בנים ברחוב נורדאו 1.

שתינו עומדות בתור. היא באשנב של השדרוגים, אני כדי לצאת מהמסלול הקיים. קולגה בעבודה. סופסוף היא מסיימת וגם אני, שתינו ביחד. "נו, השתדרגת?" אני מחטטת, "איך הסמארטפון החדש?" "האמת, נחמד..", היא מלטפת אותו בעיניים נוצצות. "את יודעת, לא חשבתי שאת הטיפוס של סמארטפון", אני אומרת לנערת הטבע שמולי. "צודקת, אני באמת לא", היא משגרת חיוך חצי מבויש. "אבל יש כאן משהו שאני לא יכולה בלעדיו. האפליקציה של ווייז. אם אני אגיד לך איך אני קוראת לו, את תכעסי עלי.." "נסי אותי", אני אומרת לה. "אני קוראת לוויז 'א-להים'", היא מודה. "כשבעלי שואל מתי אגיע הביתה אני עונה לו 'רגע, אני אשאל את א-להים'". נסחפה קצת, אני מגחכת לעצמי ואנחנו נפרדות שם לשלום אבל משהו בדבריה נשאר איתי.

****

שעת צהריים לחוצה. לב תל אביב. יוצאת מסדרת פגישות, איתי ברכב המחליפה שלי. שתינו ממהרות עד אין קץ. וכמו להכעיס, השעה 15:00 היא שעת השין בכל הנוגע לפקקים בתל אביב ולאן  שלא נפנה – פקוק וחסום. "שימי ווייז", היא מציעה. "מה יעזור? הכל פקוק", אני עונה לה. "שימי, שימי. לפחות נדע למתי צפי הגעה". "אוקיי", אני מצייתת ומרגע זה ואילך מתחיל מסע סיבובים, פרסות, תמרונים, כניסות לרחובות צדדיים ולא ברורים ועוד כל מיני הוראות ופקודות שיורה עלינו הקריין באדיבות האפליקציה המתקדמת וככל שעובר הזמן אני יותר ויותר מתמרמרת מהמסלול המופרך שאנו עושות: "מה זה?? לאן הוא לוקחת אותי? זה בדיוק הפוך מהכיוון! אולי הוא התבלבל? אני ממש לא מכירה את האזור הזה!" "לא! את חייבת לציית לו", זועקת שותפתי לנסיעה. "הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. פשוט סעי לאן שהוא אומר לך".

אני נאלצת להסכים, תוך כדי המהומים ורטינות וכיוון שהיא חייבת להגיע לגן של הילדים שלה בזמן, חזקה עלי שאקשיב לה. מפה לשם, אנו מצליחות להשתחל סופסוף החוצה לנתיבי איילון וכשאנחנו עוברות מתחת גשר לה-גאוורדיה היא מצביעה למעלה ואומרת לי: "תסתכלי". אני מרימה את עיניי ורואה על הגשר פקק אימתני שספק אם היינו נחלצות ממנו בשעתיים הקרובות. באמת מזל שהקשבתי ולא נכנסתי לשם.

באותו רגע מבזיקה בי ההוראה של הבעש"ט מייסד החסידות שכל דבר שיהודי רואה או שומע הוא צריך ללמוד מזה הוראה בעבודת השם.

"תראי מה זה", אני אומרת לשכנתי ברכב, שאינה שומרת תורה ומצוות לעת עתה: בתחילת השבוע שמעתי מישהי שנתנה לווייז שלה כינוי מופרך ועכשיו אני מבינה כמה מדויק הוא היה. אני מספרת לה על המפגש ומוסיפה: אילו רק היה לנו את השכל להסתכל על הקב"ה כעל הווייז של חיינו. לשחרר. לסמוך. לתת לו להוביל אותנו. להאמין בו. לדעת בוודאות שהוא מתכנן עבורנו את המסלול הכי טוב שאפשר. לציית ללא שאלות והיסוסים… כמה כאב לב היה נמנע. כמה שאלות. כמה אי וודאות.

נכון, הכרתי דרך חלופית, אך לא ידעתי כמה היא פקוקה ולא רלוונטית עבורי. גם בחיים אנו מתעקשים על דברים, נתקעים על זוטות, מתחפרים ולא משחררים ואז רואים באיזה פקק הסתבכנו, כמה זמן בזבזנו, למה לא הקשבנו… הנטייה שלנו להוכיח, להתווכח עם האמת, לחשוב שאנו יודעים הכי טוב – היא נטייה אנושית. השאלה היא, האם יודעים לכבוש אותה, ואפילו תוך כדי התמרמרות לסובב את ההגה לכיוון אחר ולנסות, או שאנחנו נוסעים בעיוורון לתוך הפקק של חיינו שספק מתי ואיך נצליח לצאת משם.

"יפה", אומרת לי הנוסעת החביבה. "אך את הווייז תכננו עבור בני אדם, עם ממשק קל ופשוט שמדבר לכולם, עם קריין או קריינית שאומר לך בדיוק לאן לנסוע ומתי לפנות. את מדברת איתי על ישות אלוקית שאין לך כל שיג ושיח איתה. כיצד את יודעת מה לעשות?" היא שואלת מניה וביה.

"ובשביל מה יש לנו רבי?" אני עונה ומורידה אותה ליד הגן, בדיוק בזמן.

יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!

באדיבות אתר פנימיות

הגב' רוחי מיכאלשווילי אמרה באחת מהסדנאות על פי התניא – שצריך לגרש את העצבות כמו זבוב. לא לתת לו מקום כלל. ובלי תירוצים! כי תירוצים יש הרבה..

עצבות זה מוות! זה רגש שלילי שמנסה תמיד לתפוס טרמפ על מה שקורה לנו בחיים. זה מגיע מהלב – עובר דרך מיצר הגרון וחודר למוח. זו לא הסיטואציה שקרתה גרמה לעצבות להתעורר (מהמוח ללב), אלא זה רגש העצבות שקלט שיש סיטואציה לא נעימה והוא מנסה לנצל אותה לרעתנו – להציף אותנו ברגש שלילי (מהלב למוח) מכיון שהיצר הרע הוא רע והוא רוצה לעשות לנו רע (מעצבות אף פעם לא מרוויחים).

ה' ברא אותנו כדי לראות איך אנו מתמודדים. זה גורם לו שמחה עצומה ונחת רוח גדול כאשר אנו מתגברים ונשארים בשמחה למרות הכל.

(כמשל הזונה שהמלך שוכר לפתות את בנו, כדי שבנו יתגבר וכך תהיה למלך נחת רוח גדול מזה – מובא בתניא)

שמתי לב, שלעיתים קורה מצבים שמנסים להתגבר על הרגשות השליליים ובמקום לדחות אותם באמת, מדחיקים אותם. אך זה לא עוזר כי זה נשאר איפשוהו. ומה שגורם להדחיק ולא לטפל, זה הגאווה. אנחנו לא מאמינים שלנו – ה'צדיקים', נופלות כאלה מחשבות ורגשות. אז אם נקלוט שאנו רחוקים מאד מדרגת צדיק (מובא בתניא), אין לנו מה להיות עצובים כאשר עולים לנו רגשות שליליים, אלא הפוך – נהיה בשמחה על זה שיש לנו עבודה שהשם שמח ממנה כל כך.

"כד אתכפיא סיטרא אחרא"- להוריד כמה שאפשר רגשות אלו ולהיות נקיים, עם רגשות חיוביים כמה שאפשר וזה יקרב את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

לרגל פורים קטן יתקיים ערב נשים מושקע ומיוחד ב'מדרשה' שעל ידי חב"ד בן יהודה בתל אביב. בתכנית תשתתף הגב' רחל ירט ותסחוף את הנשים לחויה עצומה של סדנת צחוק אין סופי והמון הרפיה.

האירוע יתקיים ביום רביעי י"ב אדר א' ב'מדרשה' רחוב בן יהודה 170 תל אביב.

כי תישא. נשיא, התנשאות.. נשיאות! יש אולי עוד שורשים להדגיש את הפירוש של כי תישא?

כי תישא זה עליה. רוממות.

אבל.. בעצם, בהסתכלות גלויה ופשוטה ניתן לראות כי בפרשה זו ישנה הירידה הגדולה ביותר. חטא העגל. עם ישראל הגיעו לשפל המדרגה, למקום הכי נחות. זה כי תישא?!

ואם כבר דברנו על התנשאות, אז נשיא הדור – משה רבינו – עולה לשמיים להביא לעם ישראל את הלוחות. אך לא ברור מדוע קרני ההוד של משה ניתנו לו רק בלוחות האחרונים הרי גם בלוחות הראשונים נהנה משה מזיו השכינה. למה כבר אז לא ניתנו לו קרני ההוד?

לפעמים, אני עוצרת לרגע. לעשות קצת חשבון עם עצמי. ישנם פעמים שאני מביטה לאחור, על מצבים שאני מתמודדת מול היצר. נאבקת בכל כוחותיי לא ליפול במכשול שהוא מתכנן לי. מנסה לאסוף את כל העוצמות (שאולי) יש בי, להסתכל לו בעיניים ולומר: ניצחתי!

אבל הוא חכם.. חכם וחזק והוא לוחם. מיומן. הוא אוזר כח ויוצא לקרב נוסף. ואז אני נופלת.

'זהו? איך זה??' אני רוצה לצעוק בגרון ניחר, 'איפה כל הכוחות שאספתי?? ?'

וכאן אני רואה, ממש רואה את זה על עצמי! חטא העגל היה עניין של התנשאות! כל מטרתו היתה רק להביא לעליה הכי גדולה – קבלת הלוחות השניים, זו היתה שלימות העבודה!

וה לא רק מה שנגרם מהחטא, אלא משה רבינו קיבל את קרני ההוד בלוחות האחרונים, לאחר חטא העגל – כי העליה הזו שנוצרה היתה גבוהה ופנימית הרבה יותר!

אז, דווקא אז (!) משה מקבל את קרני התורה, אורות שאינם מתגלים סתם כך!

ישנים מצבים בהם היהודי נופל. הוא מרגיש במקום נחות ונמוך. כאילו אינו קשור יותר לאלוקים, מרגיש שהחבל בינו לבין אביו נקרע.

אבל אסור לו להתייאש! דווקא מאותו מצב של חטא, של הרגשה חסרת שייכות, חסר מוטיבציה להמשיך, החוט שנקרע יתקצר ויקרב אותו לאלוקיו!

יש לנו רבי. יש לנו מלך! זכינו לגלות על ידו את קרני ההוד, זכינו להתקרב דרכו לקב"ה.

ידוע הסיפור על הילדה שקבלה דולר מהרבי שליט"א ואח"כ חוותה נפילה רוחנית. היא חזרה לרבי ותהתה כיצד זה קרה? הרי היא קבלה דולר מהרבי. נתינת כח!

והרבי מלך המשיח עונה לה: לא קבלת את הדולר כדי שלא תפלי. קבלת אותו כדי שבזמן שתפלי – יהיה לך כח לקום!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

לבצק:

1 ק"ג קמח

4 ביצים

2 מרגרינה מומסת

6-8 כפות סוכר

¾ כוס מים חמימים

50 גרם שמרים יבשים(2 כפות) או 1 שמרית.

לסירופ:

2 כוסות מים

½1 כוסות סוכר

4 שקיות סוכר וניל

מעט מיץ לימון

אופן ההכנה:

הניחי בקערה קמח, ביצים, מרגרינה, סוכר, את השמרים התפיחי עם המים וכף סוכר בנפרד והוסיפי לקערה. לושי לבצק רך ונוח.

חלקי את הבצק ל-6 חלקים. מכל חלק רדדי עלה עגול בקוטר 30 ס"מ. חתכי כל עיגול ל-12 גזרות (משולשים). גלגלי כל גזרה מצידה הרחב לעבר הקודקוד ושווי לה צורת קרואסון.

רפדי תבנית אפייה גדולה בנייר אפייה. טבלי כל קרואסון בביצה טרופה והניחי בתבנית. אפי בתנור מחומם מראש בחום בינוני(180מעלות) כ-35 דקות עד להשחמה- הזהבה עדינה.

הכיני את הסירופ: צקי לכלי מים, סוכר, סוכר וניל ולימון. הביאי לרתיחה. טבלי כל קרואסון אפוי בסירופ וסדרי על מגש לייבוש.

הקרואסונים טובים בהקפאה.

לבריאות! ולא לשכוח להישאר רעבה לסעודת שור הבר והלוויתן!

מאות מנשי חב"ד מצפת והאיזור השתתפו בכנס המרכזי לכבוד כ"ב שבט יום הסתלקות  הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא שניאורסון ע"ה. נושא הכנס היה "בשביל הרבנית" –

בתחילת הכנס בעזרת הנשים היה יריד חוויתי שבו כל אישה צעדה בשביליי חייה של הרבנית וקראה סיפורים על נקודות מחיי הרבנית- באחד הדוכנים היו טעימות של עוגות וקינוחים ומסר על הכנסת האורחים המיוחדת שאפיינה את הרבנית, וכן דוכני ספרים בנושא זוגיות ותפקיד האישה, היו גם דוכנים של מכירות פיאות ותכשיטים ואיתם מסר על חשיבותה של הפיאה ומראה האישה היהודית.

בדוכן נוסף היו את כל ארגוני החסד שיש בצפת ודפי השתבצות לנשים שרוצות לקחת חלק בפעולות החסד הרבות של חב"ד בצפת – וכמובן מסר מחיי הרבנית על החסד והעזרה לזולת שתמיד דאגה לעזור ולתת מעצמה.

מאות הנשים הסתובבו בין הדוכנים, טעמו, התאפרו, קנו – ובנוסף קיבלו תוכן עשיר ומרתק על הרבנית חיה מושקא.

לאחר יריד החוויות התכנסו כולן  לכנס המרכזי  שנפתח עם לימוד  משניות השם  לע"נ הרבנית ע"י הגברת מלכה וילשאנסקי.

בהמשך הוצגה מצגת ייחודית ומרתקת על חייה וקווים לדמותה של הרבנית בלווי מופע של זמרות מהקהילה.

את המשא המרכזי העבירה  בטוב טעם ובעוצמה מיוחדת  הגב' אסתר שטרנברג מניו יורק שהיתה כבת בית אצל הרבנית  וריתקה את הנשים בסיפורים על חייה של הרבנית וכן על יום ההסתלקות וימי השבעה.

הנשים יצאו מהכנס מחוזקות ומלאות עוצמה לנסות ולהמשיך בדרכה של הרבנית עם החלטות טובות בפן האישי, שלום הבית, המשפחתי והעולמי.

הכנס הופק ע"י ארגון נשי ובנות חב"ד בצפת בראשות הגב' רחל הנדל שתחי'.

• "תחשוב טוב, יהיה טוב" , אמרה, פתגם, איחול-מה מקור האמירה הזאת?

חסיד של הצמח צדק הגיע לרבי והתאונן על מצב בריאות קשה במשפחתו. ענה לו הרבי בצמח צדק: "טראכט גוט וועט זיין גוט" כלומר, תחשוב טוב יהיה טוב. הרבי מלך המשיח מסביר בליקוטי שיחות פרשת שמות חלק ל"א שהכוונה היא להתייגע ולהתאמץ לחשוב טוב גם כאשר המצב מסובך ולא נראה הטוב עדיין. החשיבה הטובה על המצב מבטאת ביטחון בה'.

• ולתכל'ס…

ישנן שתי גישות בעבודת ה':

גישה אחת – מהלבושים פנימה= המעשה משפיע על הנפש. כאשר אדם עושה דבר הרבה פעמים זה נהפך אצלו להרגל. לדוג': אם ילדה מסוימת שבאופייה היא מאוד עדינה, תתחיל לדבר בגסות ולנבל את הפה, היא תהיה בסופו של דבר גסה. או כאשר ישנו אדם קמצן, אם הוא ירבה לתת צדקה הוא ייהפך לנדבן. אם אדם יתנהג בשמחה הרי שבסופו של דבר זה אכן יפעל בו שמחה.

גישה שניה – מהכוחות הפנימיים ללבושים= התבוננות. על ידי כך שמתבוננים בבריאה, משנים את ההתנהגות. גם בתוך השיטה השנייה ישנן שתי דרכים: א. – לייצר רגשות חיוביים, אהבת ה' ויראת ה'. ב. – גילוי אהבה מסותרת- התנתקות מרגשות שליליים.

המהות של האדם היא אלוקות וטוב, אם כן, מדוע לא תמיד זה בא לידי ביטוי בפועל-בלבושים?    אלא שישנם רגשות מהנפש הבהמית שמכסים על האמת הפנימית. והשיטה היא לקלף את הרגשות האלו (השליליים) וכך לגלות את האמת. לדוג': יש לבן אדם בית חדש ויפה. אם הרבה זמן לא ינקו אותו, מצטבר אבק ועוד והבית נהיה מלוכלך! במצב כזה לא צריך לבנות ארמון חדש אלא לנקות את הבית היפה כדי שיחזור למצב המקורי שלו.  על מנת  לגלות את האמת הפנימית שבנו. ברגע שמנקים את הרגשות השליליים- הטומאה שמגיעה ישירות מהנפש הבהמית. מתגלים הרגשות החיוביים- אלוקות. ולכן צריך רק לנקות את הרע וממילא יתגלה הטוב!

• אי אפשר פשוט לעשות טוב? המחשבות כל כך משמעותיות?

ממש לא. חייבים לנקות את הדברים הלא טובים. כשיש מקום מלוכלך ויש ריח לא נעים ואי אפשר למנוע את זה- צריך לנקות! בושם לא יעזור! המחשבות השליליות הן תוצאה של הצטברות טומאה וצריך לנקות אותן רק באמצעות מחשבות חיוביות ובונות.

כשצצות מחשבות אחרות-(לא חיוביות), איך גורמים שהם לא יקלקלו? האם אין בכך סכנה?

בוודאי שיצוצו פתאום מחשבות לא טובות, אלא אם כן חלק מהקוראות בדרגת  צדיק ומעלה… מוכרחים כל הזמן לעבוד על זה. לעשות כל לילה חשבון נפש ובכל סיטואציה קשה לעבוד על עצמי מחדש ולהשתדל להסתכל על כך מנקודת מבט חיובית. כמו שבבית צריך לנקות לפחות פעם בשבוע ולא מספיק רק פעם בחודש. בעולם תמיד יש גם רע וזה נדבק אלינו. לכן, כמו שכל יום מתקלחים כך צריך כל יום מחדש לעבוד על עצמי.

• האם העקרון "טראכט גוט" שייך לכל תחום בחיים או שיש תחומים בהם הוא לא רלוונטי?

זה שייך לכל תחום בחיים. משום שטומאה נוגדת אלוקות ואם אלוקות נמצאת בכל מקום אז כאשר יש אלוקות ישנה גם טומאה ( רגשות שליליים) וכל הזמן צריך להילחם בה. הטומאה היא הנפש הבהמית וממנה באות הרגשות השליליים- כמו שכתוב בתניא: " וממנה (מהנפש הבהמית) באות כל המידות רעות (כוחות הסטרא אחרא) ".

בתיכון בית חנה בצפת לא נחים לרגע. יוזמה מבורכת של כמה מבנות התיכון פעלה לפתיחת בית חב"ד מצליח ומשגשג ואתמול היתה הפתיחה. המטרה: להפוך את העולם! כפשוטו. בלי וויתורים. כי יש לנו את הכח! הבית חב"ד פועל במישורים רבים, אם זה במכירת ערכות נש"ק במחיר סמלי, חיזוק מבצע אות בספר תורה, כתיבה לרבי, פינת כיבוד, לימוד קבוצתי או בחברותות ועוד ועוד. בקיצור: הבית של כל אחת ואחת בבית חנה.

מהמארגנות נמסר שהפעילות רק תגדל ותתרחב, ומכאן תודתן שלוחה ליו"ר המוסדות הרב שלמה רסקין, מנהלת ביה"ס הגב' סימי זלמנוב, ולמורה דינה ווילשאנסקי שעושה לילות וימים למען הצלחת הפעילות.

יה"ר שיפעל את מטרתו ותיכף ומיד ממ"ש נזכה לסיים את עבודתנו, מתוך שמחה וטוב לבב!

לרגל "פורים קטן" תתקיים במרכז נתניה התוועדות חסידית מיוחדת עם הרב נועם וולפין – משלוחי הרבי מה"מ בקיבוצים, שהיה בעבר "גורו" בהודו, ויספר את סיפורו האישי. ההתוועדות המתקיימת ביוזמת 'מטה משיח – נתניה', ביהכנ"ס "מרכז ממ"ש", ו"בית משיח – עין התכלת", באה כחלק מפעילות עניפה המתקיימת לנשות העיר נתניה בכלל השכונות. בתחילת הערב יוקרנו אף קטעי וידאו מיוחדים מהרבי שליט"א מלך המשיח. ציבור הנשים מוזמן.

וואו, אני בוכה.

יושבת מול המסך, המילים הכל כך טעונות שלה מרצות לי מול העיניים וממלאות אותן בדמעות.

לא, אני לא משחקת בדרמות ולא מנסה לרגש בכח. אני באמת בוכה.

רק הכותרת עשתה לי צמרמורת. "הורי גרושים. האם אני סוג ב'?"

תקראו אותה שוב. ושוב. ואם עדיין אין לכן צמרמורת אז, שוב.

זה הפרצוף של החברה שלנו. זו הרמה. עצוב ומאכזב.

חזרתי כמעט עשר שנים אחורה בגלל הטור הכאוב הזה, כמעט בבום. עדיין לא התאוששתי לגמרי, הלב צובט, אבל באנחות לא ניוושע. אז טוב שיש מקלדת, ולוואי והמערכת תפרסם את הטור הזה, כי מישהו צריך לאמר את האמת.

האמת היא שהופתעתי. לא באמת חשבתי שנושא כזה יעלה לסדר היום באינפו. גם לא באמת חשבתי שיש בחב"ד כל כך הרבה בנות כמוני, שבאות מהמקום הזה, בנות להורים גרושים.

אולי אני עושה רוורס קצת אחורה מנושא השידוכים, אבל אני חושבת שהבעיה לא מתחילה שם. היא מתחילה הרבה קודם.

ההורים שלי התגרשו לפני שנים רבות. גדלנו בבית מאד מפורק.

הפתיע אותי לקרוא את התגובות המזדהות של הבנות לטור הקודם, כי מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נחשבת לעוף מוזר.

לא יכולתי להזמין חברות הביתה, לפעמים לא יצאתי לטיולים, מגיל צעיר מאד עבדתי המון כדי לעזור, ולקחתי אחריות עצומה על אמא והאחים הצעירים שלי. תוסיפו לזה את העובדה שהמצב הכלכלי השפיע על המראה שלי כמתבגרת, ובכלל, תמיד היתה לי אמת פנימית מאד חזקה ולא יכולתי לשתוק מול עוולות, מה שלא הוסיף לכך שבנות "יעופו עלי". פלוס זה שדברים שעניינו את בנות גילי נראו לי חסרי חשיבות, ותקבלו ילדה שאף אחד בעולם לא ממש מבין אותה.

אני זוכרת שתמיד, מהיסודי, המורות שלי הרגישו צורך לשוחח איתי.

אני בטוחה שהיתה להן כוונה טובה. שרובן באמת דאגו לי במידה כזו או אחרת, וניסו איך שהוא לעזור. לילדה מהבית הבעייתי הזה. באופן קבוע היו קוראים לי לחדר היועצת או הפסיכולוגית של התיכון וכל הכיתה היתה יודעת לאן אני יוצאת באמצע השיעור. תארו לעצמכן שיום אחד הגדילו לעשות שתי בנות עם נשמה טובה ולשון מושחזת, ושאלו אותי בפני כל הכיתה איך היה אצל הפסיכולוגית…

שלא תבינו לא נכון. לא התלוננתי אז, ואני לא מתלוננת גם היום.

אני מעריכה מאד את מה שעשו בשבילי. בפרט את המורות שהקדישו לי מזמנן האישי.

אבל הנקודה שאני מנסה להגיע אליה היא, שהן אצל החברות והן אצל המורות שלי- תמיד הייתי חריגה.

למה? כי ההורים שלי גרושים.

כי ההורים שלי… מה אני בעולם? מי אני בכלל?

מה זה משנה? ההורים שלי גרושים. כולם כבר הסיקו לגבי את כל המסקנות הנדרשות…

בטח יש לי בעיות מפה ועד לירח, כי ההורים שלי גרושים.

זה דרש ממני כמה שנות נישואים כדי להבין, שהשאלה היא לא מה חושבים עלי. אלא מה אני חושבת על עצמי.

פתאום הבחנתי, שעד לפני כמה שנים, כל פעם שהצגתי את עצמי זה היה נשמע כך- שלום, אני… וההורים שלי גרושים.

מה?!

אלה ההורים שלי! זה הרקע שלי! לא אני!

אז מי אני?

לפני שיקפצו המבינות והמבינים הגדולים לנפש ויאמרו שאדם מושפע יותר מכל מהוריו וממה שראה בבית,

(והם יצדקו בדבריהם),

אומר אני-

נכון. הושפעתי מאד מהבית. יש דברים שהשפעתם היא כה גדולה עד שלא ימחקו מליבי לעולם.

החוויות שחוויתי, הנסיונות שהתנסתי בהם, הדוגמאות הרבות מה לא עושים בחיים שראיתי מול עיני יום יום,

כל אלה, לא יעלמו ולא יצאו מראשי לנצח.

ואלה, כל הדברים האלה, הם בדיוק מה שעושה אותי לסוג א'.

יצאתי עם בחורים ממשפחות בעלות שם ונחשבות.

עם אחד מהם, כמעט נסגר שידוך. בחור טוב, שחשבתי שהוא באמת בשבילי,

והיה ברור לי בפגישות שהוא ממש רוצה לסגור.

ההתרגשות היתה עצומה. דיברנו כבר על 'לחיים'.

ואז התחילו פתאום הגמגומים. הוא התקשר וניסה להסביר לי שיש איזה עיכוב, ואני יודעת ששמעתי אותו בוכה.

לא הבנתי מה קורה.

בערב התקשרה השדכנית וגמגמה שהם מתלבטים כי…

ניחוש אחד- כן. כי ההורים שלי גרושים.

באותו רגע, בדיוק כשהדמעות מהלב השבור שלי עמדו לפרוץ מהעיניים, הקב"ה נתן לי,

הנערונת שלא היה שום גב מאחוריה, אומץ, לאמר לשדכנית המבולבלת את המשפט הזה-

מי שלא רוצה בי ככלה- רק משום שהורי גרושים- אני לא רוצה בה כשוויגער.

סוף טוב, שהיה רק התחלה, האמא הזו דחפה אותי כמה קילומטרים הלאה, אל עבר חתני האמיתי,

בעלי היקר, בעל המידות העדינות ויראת השמיים, האבא המדהים לילדי והבעל המושלם בשבילי.

אה, ויש לי שוויגער מדהימה שמשוויצה בי בכל הזדמנות ואחת החברות הכי טובות שלי…

לא הייתי מחליפה את החבילה הזו באף חבילה אחרת.

ולא הייתי מחליפה את הבית שנולדתי אליו בשום בית אחר.

ועם כל הטעויות שעשו הורי- ככלות הכל- אלה היו הטעויות שלהם ולא שלי- וגם אותם לא הייתי מחליפה לעולם.

לא את הורי, ולא את הטעויות.

זו הדרך שהקב"ה בחר עבורי. זו הדרך שעשתה אותי לאישה חזקה, נחושה, מכילה ומבינה, אמיצה ואמיתית ובעלת אמונה עצומה בקב"ה שהכל לטובה.

זו הדרך שזיכתה אותי בבעל מופלא, ובשלושה ילדים מדהימים כ"י, שירשו עם הגנים את האינטלגנציה הרגשית המיוחדת, את הסבלנות והיכולת לחוש את הזולת, ואפילו את היופי החיצוני שפתאום הסתבר שיש לי. ותסלחנה לי הקוראות על גאוותי.

זו הדרך שהאירה את עיני בשנות שליחותנו אי שם, להבחין ברגישות ברמזים של מקורבת על סדקים בשלום בית, להטות אוזן קשבת ושכם לעזרה ולהפנות לייעוץ מקצועי.

זו הדרך שהביאה אותי להקדיש את יכולותי לאבחון, ייעוץ ומתן עזרה לנערות ובנות בגיליים שונים ובמגוון התמודדויות.

להגיע לבנות מבתים חבדיי'ם שסוחבות בעיות של הפרעות אכילה, משברים בזוגיות של ההורים ועוד כאלה ואחרות, לזהות אותן ולהושיט את כל העזרה שיש ביכולתי ומעבר. כי הייתי שם, כי אני יודעת.

חיה יקירתי,

דרך החתחתים הזו שצעדנו בה, מיועדת למיוחדות בלבד.

יחידה מובחרת של הקב"ה, סיירת לוחמת מנוסה ומחושלת. לא כל אחת זוכה להיות בה.

את בנבחרת שאליה הקב"ה מצרף רק את אלה שהוא מחזיק מהן באמת, את אלה שהוא מצפה מהן ומייעד להן את הדברים הכי גדולים!

אני יודעת שיש בך המון. הרבה יותר ממה שאנשים יתארו לעצמם.

הרבה יותר ממה שאת מתארת לעצמך.

יש לך ארגז כלים עשיר כמו שלחברות שלך יהיה רק בעוד כמה שנים.

את רק צריכה ללמוד להשתמש בו.

כולנו, בלי הבדל מאיפה באנו, צריכים לקבל כלים וללמוד להשתמש בהם.

בדור הזה חובה להיות צמודים לייעוץ.

כששני בני הזוג ילדים להורים שחיים יחד, ברוך השם, אולי יש צורך ב'פוש' לגשת לייעוץ ולהדרכה לפני שמגיעים לקצרים בנישואים.

אצלנו, הילדים להורים גרושים, ברוך השם, יש הרבה הרבה יותר מודעות, והרבה יותר נכונות להתייעץ וללמוד לפני כדי להימנע.

אגב, לחברה ההיא, בת להורים מופלאים שלא נחשפה בחייה לשום דבר בעייתי כמוני, זו ששאלה אותי בבוז בפני כל הכיתה איך היה אצל הפסיכולוגית, יודעת מה עניתי לה?

"היה מצוין. את צריכה לנסות את זה פעם. "

החברה הזו התגרשה אחרי נישואים קצרים.

ורק ה' עדי שלא הקפדתי עליה מעולם. בכיתי כששמעתי על גרושיה.

אבל הקב"ה יודע הכל.

היי גאה ושמחה במה שאת.

זו לא קלישאה, ואת לא מנסה לשכנע את עצמך. זו האמת-

את טובה. את טובה יותר. את סוג א'. זן נדיר ויפהפה.

ומי שלא מסוגל לראות את זה, רחמים עליו ועל כושר הראיה השטחי שלו!

והקב"ה ישמח את ליבך בבעל חסיד, ירא שמים ולמדן, בעל מידות טובות ומעשים טובים, והוא יכיר בזכות העצומה להיות בעלך,

בקרוב ממש!

לקריאת הטור עליו ניתנה תגובה זו לחצי כאן

לפני שלוש שנים ביום ט' אדר א' הלכה לעולמה בטרם עת, הנערה חיה מושקא רוחמקין ע"ה. חמי התמודדה עם המחלה הנוראה בגבורה, חיזקה את כל סביבתה באמונה יוקדת ובטחון גמור. גם במצבים קשים כשכאבים היו קשים מנשוא, חמי המשיכה לחייך ולחזק את משפחתה וחברותיה שהיו לידה כל העת עד לרגעיה האחרונים.

בימי מחלתה הקשים חגגה חמי את יום הולדתה, אירוע גדול ומפואר בארגון בני משפחתה ועמותת זכרון מנחם. במהלך האירוע הושמע שיר מרגש שהוקלט על ידי חברותיה לרגל יום הולדתה.

השיר להאזנה: