נביא את סיפורם המיוחד של חיה אהרון, בעלה וחמשת ילדיה מאופקים שמצאו את עצמם נצורים בביתם לא פחות מארבעה ימים.

ימים שקטים

"עברנו לגור באופקים לפני כשש שנים. בבקרים אני מחנכת כיתה ג' בבית ספר ממלכתי דתי כאן בעיר ובצהריים אני מפעילה עסק של קונדיטוריה בכשרות מהודרת של קינוחים חלביים ופרווה" היא פותחת. "על אף שאנחנו גרים בעיר דרומית בכל השנים שגרנו כאן כמעט ולא חווינו אזעקות וירי טילים. תמיד צחקנו שהטילים מדלגים מעלינו, בסך–הכל אופקים הייתה עיר מאוד רגועה ושלווה".

אני מבקשת מחיה לקחת אותנו לליל שמחת תורה והיא מספרת: "הגענו לבית הכנסת, כולם לבשו חג והאווירה הייתה מאוד שמחה. הריקודים נמשכו על פני שעות רבות והיה מאוד יפה ומרגש, ממש סיום רווי שמחה לחגי תשרי! בשעת לילה מאוחרת הגענו הביתה והילדים נרדמו עם חיוך וציפייה למחר כדי לפגוש שוב את החברים, לרקוד ולהתוועד יחד עם כולם בסעודת חג גדולה ומיוחדת. אך כפי שכבר ידוע, החיים של עם ישראל השתנו לחלוטין בבוקר שמחת תורה".

חג שמח 

"התעוררנו בשעת בוקר מוקדמת לקולן של האזעקות ולהדי פיצוצים רבים. מהר מאוד הבנו שמשהו לא 'רגיל'. אף פעם לא קרה לנו שהיו באופקים כל כך הרבה אזעקות ופיצוצים והבנו שמשהו הפעם שונה. במשך כמה שעות נכנסנו ויצאנו מהממ"ד כשבכל פעם אנחנו שומעים פיצוצים ויירוטים. בכל אותן השעות לא ידענו בכלל על המציאות רווית הדמים ביישובי העוטף ובעיר עצמה והתמקדנו בעיקר בלהסיח את דעתם של הילדים מתחושות של פחד וחרדה.

״בשלב מסוים הבנו שכנראה לא נוכל להגיע לבית הכנסת ובעלי תכנן לקפוץ לשם לקחת אוכל. התכנון המקורי היה לערוך סעודת חג גדולה לכל הקהילה ולא התארגנו מבחינת סעודת חג בבית. משהו בתוכי לא היה רגוע ואמרתי לו שאני חושבת שלא כדאי שהוא יצא מהבית ואז פתאום השכנים קראו לנו מהחלון ואמרו לנו שלא נעז לצאת מהבית כי יש מחבלים שמסתובבים בעיר ויורים לכל עבר. זה היה מאוד מפחיד, אבל עדיין לא הבנו את גודל האירוע. היינו בטוחים שמדובר בשניים או שלושה מחבלים ושתוך זמן קצר תושג שליטה על האירוע ולכן לא חשבנו לפתוח את הטלפון כדי להתעדכן במה שקורה (מי שכן עשה את זה פעל על–פי 'פיקוח נפש דוחה שבת').

״סגרנו את כל הפתחים האפשריים בבית, נעלנו את הדלתות ונכנסנו לממ"ד. הפעולות האלה היו משהו שהוא בניגוד גמור לאופי של הבית. אצלנו הכל תמיד פתוח, הילדים משחקים בחצר והאווירה מאוד רגועה. גם באותה העת ההסתגרות שלנו נעשתה כמה שיותר ברוגע ובהתמקדות בהעברת חוויה רגועה לילדים. נכנסנו לממ"ד עם בובות של ספרי תורה, הכנסנו סעודת חג מאולתרת ורקדנו עם הילדים ושמחנו איתם במשך שעות. במהלך אותן השעות ששהינו בממ"ד שמענו קרבות של יריות וחששנו מאוד אבל הקפדנו לשמור על אווירה שמחה וכך העברנו את הזמן בממ"ד עד צאת שבת.

״במוצאי החג פתחנו טלפונים ל׳מבול׳ מטורף של שיחות מבני משפחה מבוהלים שרצו לדעת מה קורה איתנו ולעדכוני חדשות מבעיתים. הסיפור היה רחוק מלהסתיים, אולם כבר אז באותו הלילה, התגלו לנו מספר ניסים מדהימים. מסתבר שהמחבלים הגיעו כמעט עד לשכונה שלנו אך נהדפו במרחק של כשבע דקות הליכה מאיתנו. בנוסף, בית הכנסת שלנו נמצא ליד ביתה של רחל המפורסמת (נכנסו לביתה חמישה מחבלים ורק בניסי ניסים היא ובעלה יצאו מהאירוע ללא פגע) ובנס גדול לא היה בבית הכנסת אף אחד. אנשים שהגיעו לשם בבוקר נשלחו הביתה על ידי השוטרים וכאשר המחבלים הגיעו למקום הוא היה ריק". אני מקשיבה לה בנשימה עצורה והיא ממשיכה לספר: "ברבע לשלוש לפנות בוקר שמענו את צרור היריות האחרון והבנו שככל הנראה הצבא השתלט על המחבלים בעיר".

מצור בן ארבעה ימים

"במשך ארבעה ימים ארוכים היינו נצורים בבית, זה היה מאוד לא פשוט להיות בבית סגור עם חמישה ילדים מתוקים שרגילים לרוץ בחצר ולשחק במרחב, אבל אלו ההנחיות שקיבלנו משום שהיה חשש שאולי יש עדיין מחבלים שמסתובבים בעיר. במשך ארבעת הימים האלו השתדלנו לשמור על אווירה שמחה ורגועה והעסקנו את הילדים במשחקים שונים.

״הבעיה הגדולה שלנו הייתה המחסור באוכל, לא שיערנו שיום אחד נצטרך להיות תקועים בבית לכל כך הרבה זמן ואף חנות לא הייתה פתוחה בעיר. שיתפתי את המשפחה במצב, בייאוש מהול בצחוק וגיסי שראה את זה העביר למשפחה שלו. אח שלו, אליקם בן מעש ראה את זה והרים את הכפפה, הוא הבין שכמונו יש עוד אנשים רבים במצב שלנו.

״הוא גייס כמות גדולה של מצרכים, השיג אישורים ושלח אנשי ביטחון עם נשק להביא לנו את הדברים. בהתחלה זה היה פרויקט מצומצם למשפחות חב"דיות ואז הם הבינו שמדובר בצורך גדול יותר והפרויקט הורחב לכל מי שביקש. האוכל שהגיע אלינו ואנשי הביטחון שדפקו אצלנו בדלת ובדקו לשלומנו עודדו אותנו מאוד. כזכור, הימים הראשונים לוו בערפול מאוד גדול, לא היה ברור מה בדיוק קורה ואי הוודאות הייתה גדולה.

"בכל אותם הימים השתדלנו שלא לחשוף את הילדים למידע שלא יוסיף להם, הם כמובן ידעו שיש מחבלים, את זה לא יכלנו למנוע מהם לדעת אבל מעבר לכך השתדלנו מאוד שהם לא יהיו חשופים למידע קשה. במהלך הימים האלה עשינו הרבה יצירות והתמקדנו ביצירת חוויות כמשפחה".

 מורה לחיים 

"במוצאי השבת יצרתי מיד קשר עם התלמידים על מנת לשמוע מה שלום כל אחד ואחד מהם. אחת האימהות סיפרה לי שבהשגחה פרטית מדהימה הילדים לא היו בבית בחג, הם נסעו לדודה והיא נשארה לבד. היא שמעה את המחבלים מתחת לחלון שלה ומשום מה החליטה לצאת מהבית. בנס היא יצאה מהצד האחורי בעוד המחבלים עמדו מלפנים. השכנה שלה שראתה אותה משכה אותה מיד אליה הביתה והן הסתתרו שם עד מוצאי שבת, מסתבר שהמחבלים נכנסו אליה הביתה והרסו אותו לחלוטין ורק בנס לא עלו לקומה השנייה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לה אם היא הייתה נשארת בבית" חיה אומרת בנשימה עמוקה ומוסיפה: "אם נוספת התקשרה אליי והתחננה שאעשה עם הבן שלה שיחת ווידאו, שאנסה להרגיע אותו משום שהוא בחרדה גדולה מהדברים שראה במהלך השבת. אני חושבת שבאותו הרגע הבנתי שכשנחזור לכיתה אלו יהיו ילדים אחרים. ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

״לאחר ארבעה ימים בבית סגור נסענו להורים שלי בערד. אבא שלי הוא השליח של ים המלח וחשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה ללכת לבקר את התלמידים שלי שפונו לבתי מלון בים המלח. לעצמי חשבתי שזו תהיה מחווה נחמדה ושהילדים כנראה ישמחו לראות אותי אבל מה שקרה שם בפועל היה הרבה מעבר למה שציפיתי, כשנכנסתי ללובי רצו אליי מספר תלמידים בצווחות של התרגשות, פתאום הבנתי שסימלתי עבורם משהו נורמלי בתוך הטירוף שהם נקלעו אליו.

״שוחחתי איתם ועודדתי אותם, קיוויתי שמתישהו בקרוב נחזור לשגרה כלשהי של לימודים, ידעתי שזה לא הולך להיות קל ואכן החזרה לשגרה הייתה איטית וקשה, הילדים לא חזרו כפי שנפרדתי מהם לפני חופשת החג.

היו אלו ילדים שהתבגרו פתאום בכמה שנים. חלקם ראו דברים שילדים בגילם לא צריכים לראות וחלקם איבדו בני משפחה קרובים. החוויה שהם עברו השפיעה עליהם בכל הרבדים. בצורה שבה הם משחקים, הדברים שהם מדברים עליהם. בהתחלה נורא פחדתי עליהם. איך הם יתרפאו מזה? עם אילו שריטות לכל החיים הם ייצאו? ובהסתכלות ממושכת עליהם הבנתי דבר מאוד גדול – לילדים יש יכולת ריפוי מאוד בריאה. הם לא הספיקו עדיין 'להישרט' כמונו המבוגרים… העבודה איתם וההתעסקות בהם היא זאת שגרמה לי להרגיש שאני נרפאת דרכם".

מסיימים בברכה

"כרגע ברוך השם אופקים שקטה ורגועה, מתאוששת מהפצעים והמצחיק הוא שחמותי היקרה שגרה בראשון לציון הגיעה לנוח אצלנו מאימת האזעקות…

אני רוצה לסיים במסר לאימהות ולמורות:

מה שהילדים שלנו כרגע צריכים זה שנשמע אותם, גם הם עוברים תקופה קשה ומפחידה, לשקף להם שגם אנחנו חוששים ושזה בסדר להרגיש פחד, כולנו עוברים עכשיו משהו גדול.

אני מוצאת את עצמי אומרת כל הזמן לתלמידים שלי ולילדים הפרטיים שלי שאני איתם ושאני כאן כדי להקשיב להם. אני שמה לב כיצד העבודה עם הילדים היא זאת שנותנת לי כוח וחיים, כי כאשר אדם עסוק בנתינה ובעשייה הוא באופן אוטומטי עובר תהליך של ריפוי והבראה. דרכם הבנתי יותר מתמיד מהי השליחות שלי בחיים ועד כמה העבודה שלי עם הילדים היא משמעותית.

מעבר לעבודה עם הילדים זכיתי להכין משלוחים מתוקים לחיילים שבחזית וזה מאוד משמח וממלא לדעת שמי שהולך להנות מהמארז המתוק הוא חייל שמחרף את נפשו בשמירה על עם ישראל. ובעז״ה שנזכה שהמלחמה הזו תהיה המלחמה האחרונה ושנזכה עוד היום לחזות בבניין בית המקדש״.

שמחת חג

גם צביה פיזם שליחת הרבי מה״מ משדרות וקיבוצי שער הנגב התמודדה יחד עם בני משפחתה עם מצור לא פשוט שנמשך כמעט שלושה ימים. לצד הכאב הגדול והאבדות הרבות שספגה העיר שדרות. צביה משתפת אותנו גם בנקודות אור רוויות ניסים.

"כמו כל עם ישראל גם אנחנו התעוררנו מוקדם לקול האזעקות, לא התרגשנו מכך יותר מידי. לצערי אנחנו רגילים ומתורגלים באזעקות וקסאמים. באותו שלב לא היה לנו שום מושג מה גודל האסון שמתרחש סביבנו ולכן לא חשבנו שישנה סכנה ממשית ביציאה מהבית. כאשר ראינו שנהיה 'שקט' החלטנו לצעוד לכיוון בית חב"ד שנמצא כמה רחובות מאיתנו מתוך מחשבה שמן הסתם לאור האזעקות יגיעו פחות אנשים וכדאי להיות מוקדם עבור אלו שכן יגיעו. החלטנו שלא ללכת יחד אלא שכל כעשר דקות כמה יצאו לדרך. בדרך כלל חג שמחת תורה אצלנו הוא אירוע גדול ומיוחד עם סעודה גדולה שרבים מחכים לה כל השנה והיה ברור לנו שהפעם זה יהיה שונה".

אל תירא ישראל

"צעדנו בנחת. היינו: אנחנו, הוריי, הבן הנשוי שלנו עם אשתו והילדים שלנו. לא תיארנו לעצמנו שהעיר מתמודדת כרגע עם מתקפת מחבלים אכזרית ונוראה. הגענו לבית חב"ד וכמה מהאנשים הבודדים שהיו שם הסבירו לנו מה קורה בחוץ. באותו הרגע נעלנו את עצמנו בבית חב"ד ולא יצאנו משם עד מוצאי שבת. ב"ה, הייתה לנו 'פריווילגיה' – היה לנו מניין ואוכל שהמתין לקהל הגדול שהיה אמור לפקוד את המקום וזכינו לעשות ׳הקפות׳ מלאות ותפילה שהייתה מלווה בהמון התרגשות והתעוררות גדולה.

״במהלך השעות בהן היינו נצורים בבית חב"ד, ידענו מעט מאוד על המתרחש בחוץ וגם המעט ששמענו היה מאוד מפחיד. הבנו שהמחבלים השתלטו על המשטרה והמידע הזה היה בלתי נתפס. המוח שלנו לא הצליח לתפוס איך יכולה להיות מציאות כזו בכלל. מעולם לא דמיינו שמשהו כזה יכול לקרות. בבית חב"ד היה מרחב מוגן אבל ידענו שאם חלילה יגיעו מחבלים, דלת הכניסה לא תוכל לעצור אותם מלהיכנס. הבנו שהשמירה היחידה שיש לנו כרגע זה הקב"ה בכבודו ובעצמו. השעות עברו בהרבה תפילה ופחד ובמוצאי שבת, לאחר ׳הקפות שניות׳ חיכינו עוד כשעתיים לאישור צבאי ובליווי שלהם יצאנו בשקט ובמהירות לכיוון הבית, נסענו עם אורות כבויים ומיד התכנסנו כולנו בבית אחד".

עם ישראל במצור

"מיד כשהגענו הביתה דאגנו לעדכן את בני המשפחה שלנו שאנחנו בחיים. נדהמנו בעצמנו מהסיטואציה בה אנחנו צריכים להודיע שאנחנו חיים ולברר מי מהמכרים שלנו באזור חי… בין האנשים שדאגנו לשלומם היו תושבי קיבוץ ניר עם. בליל שמחת תורה בעלי הלך לעשות ׳הקפות׳ בקיבוץ זה שנמצא צמוד לשדרות. ה׳הקפות׳ היו מלאות חיות ושמחה אדירה ולאחר החג התברר שקיבוץ ניר עם הוא אחד הקיבוצים היחידים שלא נפגע, ב"ה.

בנוסף, היה חשוב לנו לעדכן את הבנים שלנו שב–770 שהכול בסדר איתנו. היה ברור לנו שהמידע על מה שהתרחש בארץ ישראל איכשהו ימצא את דרכו אליהם והיה חשוב שהם ידעו שאנחנו בסדר ובאמת העדכון שלנו היה נצרך. הם סיפרו אחר–כך שהשמועות שהגיעו אליהם גרמו להם להיות בדאגה גדולה לשלומנו" היא אומרת וממשיכה: "קיבלנו הנחיה להישאר עם דלתות נעולות, חלונות סגורים וכמה שפחות לנוע בבית.

״אם זה לא מספיק, פגיעה של טיל בעמוד חשמל גרמה להפסקת חשמל שנמשכה 24 שעות. זה היה יכול להיות הסיוט הכי גדול שאפשר לדמיין, אבל בכל אותו הזמן השתדלנו לשמור על מורל גבוה, להעסיק את הילדים ולהסיח את דעתם מהמתרחש. אנחנו גרים באזור מרכזי בשדרות ושמענו המון יריות כך שלא היה אפשר להעלים מהם הכל, אך עם זאת השתדלנו להיות כמה שיותר עם הילדים ולא להתעסק בחדשות. העדפנו לשמור על הכוח שלנו ושלהם. היה חשוב לנו לתת להם את התחושה שאנחנו נוכחים ומקשיבים להם״.

״לא ינום ולא יישן שומר ישראל״

"נשארנו בשדרות עד יום שני בצהריים ואז החלו לפנות את העיר ועלתה בפנינו הדילמה האם לעזוב. בעבר, כאשר היו מתקפות טילים של על שדרות, הרבי כתב לנו 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל' והפעם לא ידענו מה נכון לעשות כי המצב היה יותר מורכב ושונה. כתבנו לרבי והרבי כתב 'להתייעץ עם רב מורה הוראה מעירו ומעדתו'. הבנו שעלינו לשאול רב חב"די משדרות והיחיד שענה להגדרה הזו הוא אחיו של בעלי, השליח הרב משה פיזם שאמר לנו שהנשים והילדים יעזבו ואילו הגברים יישארו. ובאמת כך היה, אנחנו יצאנו משדרות ביום שני בסביבות 16:00 והגענו לקיבוץ בית קמה, משם המשכנו לירושלים והגברים נשארו בשליחות.

״אני רוצה לסיים עם נס גדול שהיה לנו. יום אחרי שעזבנו, בשעה 09:00 בבוקר פגע טיל ישירות בבית ובנס אף אחד לא היה שם. באותו הזמן, 02:00 שעון ניו–יורק הבנים שלי שהיו ב–770 בדיוק ישבו ולמדו כשלפתע הגיע אליהם חבר עם תמונה מתוך הבית ההרוס והודיע להם על הפגיעה. כשהם ראו זאת הם פשוט…קמו לרקוד עם כל מי שהיה שם מתוך שירת 'על ניסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך'…

שנזכה תיכף ומיד לראות בנס הגדול של עם ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה!"

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

אנחנו עומדים בסוף השבוע האחד עשר למלחמת הקיום על שלימות ארצנו הקדושה שלימות עם ישראל ושלימות תורת ישראל.

אחד האתגרים המשמעותיים במפגש עם חזרת החטופים הביתה זה אופי המפגש עמם: מי נכון וכדאי שיפגוש אותם תחילה? באיזה מרחב נכון לפגשם? איך כדאי לפגוש אותם? על מה נכון לשוחח איתם?

בכדי לענות על אתגרים ושאלות אלו אנסה להציף את האתגרים והשאלות מההיבט הטיפולי ומההיבט התורני החסידי של האתגר ואיך הם באים לידי ביטוי בפרשת השבוע.

השבוע נקרא בפרשת ויגש:

בפרשת השבוע אנו עדים למפגש מרגש עד דמעות ויוצא דופן מסוגו בין יוסף לאחיו ובפרט עם בנימין אחיו הקטן ואביו יעקב אבינו.

אחרי 22 שנה ומסעות מטלטלים יוסף ניצב מול אחיו לאחר שירדו מצרימה לשבור אוכל בעקבות הרעב הקשה שפקד את כל האזור כולל ארץ כנען. יוסף מתנכר לאחיו במטרה אחת ויחידה לראות האם הם באמת שבו בתשובה והתחרטו בלב שלם על מכירתו לעבד לאחר כל הסבל שהעבירו אותו?

יוסף ניצב בישורת האחרונה רגע לפני שהוא חושף את זהותו בפני אחיו שלא הכירוהו, ומנהל דין ודברים קשים עם יהודה אחיו.

השיח נסוב סביב האירועים התמוהים האחרונים שפקדו את האחים מאז ירדו מצרימה ונחשדו כמרגלים על ידי יוסף אחיהם. אך עיקר הדברים נסבו סביב בנימין אותו ערב יהודה והתחייב להשיבו אל יעקב אביו חי בריא ושלם!

יהודה מנסה כל דרך אפשרית להסביר ליוסף את חומרת המצב מצדו של יעקב אביו שלא יוכל לשאת נפשית ורגשית את העובדה שמלבד זאת שאיבד יוסף בנו אהובו, כעת גם לבנימין אשר נפשו של יעקב קשורה בנפשו יקרה אסון חלילה והוא לא ישוב אליו, זה עלול למוטט נפשית את יעקב ואף לעלות לו בחייו טוען יהודה בלהט!

לכן מסכם יהודה את דבריו בפני יוסף מכיוון שאני זה שערבתי לשלומו של בנימין כאמור, הדרך היחידה העולה על דעתי הנה שאני זה שאחליף אותו ואשא בענשו על גניבת הגביע שנמצא באמתחתו ואהיה עבד לאדוני, כלומר ליוסף.

כאן יוסף כבר לא יכול יותר להמשיך ולהקשיח את עמדתו מול אחיו הוא נשבר רגשית ונפשית לאור העצמה גודל האחריות והאכפתיות אותה מגלה יהודה כלפי בנימין אחיו גם במחיר של מלחמה עם משנה למלך מצרים!

יוסף מבין שאכן האחים שבו בתשובה שלימה והוא נערך נפשית לחשיפת זהותו והתוודעותו בפניהם.

אך רגע לפני שזה קורה יוסף נוקט במספר פעולות משמעותיות:

ראשית הוא מייצר שטח ומרחב סטרילי ואינטימי עבורו ועבור משפחתו בכדי שלא לבייש את אחיו בהתוודעו להם. כפי שמעיד הכתוב: וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

ורש"י על אתר מפרש כך: 'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים – 'לֹא הָיָה יָכוֹל לִסְבֹּל שֶׁיִּהְיוּ מִצְרִים נִצָּבִים עָלָיו וְשׁוֹמְעִין שֶׁאֶחָיו מִתְבַּיְּשִׁין בְּהִוָּדְעוֹ לָהֶם. (מדרש תנחומא ה').

רק לאחר מכן הוא מרשה לעצמו להתפרק רגשית מול אחיו הוא פשוט בוכה. "וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה".

ואז הוא מטיל את הפצצה לאוויר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". רש"י: נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו – מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה (תנחומא שם).

יוסף מתוודע לאחיו ומותירם בהלם ושוק טוטאלי. יוסף מבין את המעמד ואף צפה את התגובה הזו מאחיו מראש, אז הוא לוקח אחריות נוטל את המושכות לידיים ומנהל את האירוע בעדינות וברגישות אנושית: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה".

גְּשׁוּ נָא אֵלַי – רָאָה אוֹתָם נְסוֹגִים לְאָחוֹר; אָמַר: עַכְשָׁו אַחַי נִכְלָמִים. קָרָא לָהֶם בְּלָשׁוֹן רַכָּה וְתַחֲנוּנִים.

יוסף לא מסתפק בכך הוא בוחר לרכך את האשמה והבושה אותו חווים אחיו ברגעים מטלטלים אלו וממהר להסביר להם שלמרות האירוע המצער והקשה והטלטלה הגדולה אותה חווה בעקבות שנאתם אליו ומכירתו לעבד, האירוע עצמו התגלגל והתנהל כולו בהשגחה פרטית מופלאה על ידי ה' יתברך וכל מטרתו הייתה על מנת שאני אתגלגל ואהיה משנה למלך מצרים על מנת לדאוג לרווחתכם ולרווחת בני ישראל בשנות הרעב שפקדו את האזור כולו. וכלשון הכתוב: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם".

יוסף מחבק ומנשק כל אחד מאחיו ונותן מקום לרגשותיו ולרגשותיהם להיפגש יחדיו.

לאחר שהאחים נרגעים מעט, יוסף לא מאבד זמן יקר ומיד ממשיך את דבריו בעוד 'הברזל חם': "מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד"

יוסף עושה ככל אשר ביכולתו בכדי לייצר מרחב מאפשר עבור אחיו בכדי שיצליחו להתמודד ולשאת את גודל המפגש המטלטל והקשה מנשוא עבורם. בכך שהוא שולח אותם חזרה הביתה לארץ כנען הוא מייצר עבורם מרחב מאפשר בזמן בו הם יהיו בדרכם הביתה, בכדי לעכל ולעבד את החוויה המטלטלת שחוו זה עתה בהתוודעות של יוסף אליהם.

יוסף אף נותן להם הוראה ברורה בנוגע לאפשרות שכעת יעלו ויתגלו מחלוקות ביניהם כעת לאחר שיוסף התוודע בפניהם ותתכן מריבה ביניהם בדרך חזרה הביתה מי נושא באשמה בעקבות מכירת יוסף וההשלכות שבאו בעקבותיה. כפי שמתאר הכתוב: "וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ".

רש"י: אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ – לְפִי שֶׁהָיוּ נִכְלָמִים, הָיָה דּוֹאֵג שֶׁמָּא יָרִיבוּ בַּדֶּרֶךְ עַל דְּבַר מְכִירָתוֹ, לְהִתְוַכֵּחַ זֶה עִם זֶה וְלוֹמַר: עַל יָדְךָ נִמְכַּר, אַתָּה סִפַּרְתָּ לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו וְגָרַמְתָּ לָנוּ לִשְׂנֹאתוֹ.

אף הדרך בה טרח יוסף להביא את הידיעה לאביו הייתה מחושבת על מנת שיעקב אביו יוכל לעמוד נפשית ולשאת את הבשורה המרגשת מחד אך המטלטלת מאידך.

התורה מספרת שיוסף שלח לאביו עגלות על מנת לשאתו למצרים עם כל טוב ארץ מצרים. וכפי שמעיד הכתוב:

"וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם.

רש"י: וַיָּפָג לִבּוֹ – נֶחֱלַף לִבּוֹ וְהָלַךְ מִלְּהַאֲמִין; לֹא הָיָה לִבּוֹ פּוֹנֶה אֶל הַדְּבָרִים".

"וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם."

רש"י: אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף – סִימָן מָסַר לָהֶם בְּמָה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפָּרַשׁ מִמֶּנּוּ, בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף' וְלֹא נֶאֱמַר 'אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה'.
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב – שָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה שֶׁפָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ (תנחומא וישב ב').

במדרש רבה (על הפסוק) מתואר, ששמחתו של יעקב הייתה כפולה – גם בשל עצם העובדה שבנו יוסף חי, וגם על כך שלא התבולל בין המצריים, אלא נשאר נאמן ליהדותו ולתורה שלמד מאביו. ברמז על העגלות ראה אישור לשני הדברים גם יחד.

מסביר הרבי מליובאוויטש: הרמז ששלח יוסף אביו בעגלות ששלח לו ממצרים הרומז על לימודם לפני שנפרדו בפרשת 'עגלה ערופה' אינו מקרי. כשאנו מתעמקים בתוכנה של מצווה זו, אנו מגלים עד מהרה את הקשר בין הנושא הזה לבין המצב המיוחד בו עמד יוסף. לכן דווקא עניין זה שימש סימן ועדות ליעקב לכך שיוסף בנו חי.

מהותה ומשמעותה של מצוות עגלה ערופה נסוב על כך, שכאשר מתרחש לו מקרה טראגי בו נמצא 'חלל' (אדם מת מסיבה לא ידועה) בשדה פתוח ואין יודעים מהם נסיבות המוות או מיהו הרוצח במידה ואותו חלל נרצח, יוצאים זקני וחכמי העיר אל מחוץ לעיר, ושם הם מכריזים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". הדבר מסמל על האחריות של זקני ושופטי ישראל לכל מה שמתרחש באזורם, והם מצהירים: "לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות". כלומר: מותו לא התרחש ביודעין ובמזיד כתוצאה מהפקרות או מחוסר אכפתיות כלפי ה-'חלל'

במובן הרוחני, יש כאן ביטוי לאחריותם של הזקנים לחיי הרוח של כל יהודי. אם מוצאים יהודי שהוא בבחינת "חלל נופל בשדה" – נטול חיות יהודית, והוא נופל תחת טרדות ה'שדה', המסמל את חיי העולם הזה המלאים אתגרים. אל מול מצב זה דרושה עמידה יציבה ואיתנה של מלאות בחיי הרוח אל מול חיי הגשם והחומר, כאן צריכים זקני העיר לדעת שדבר זה באחריותם. הם היו צריכים לצייד את היהודי הזה ב"מזונות" – בתורה ובמצוות, כדי שיעמוד מול קשיי החיים ב"שדה".

דבר זה רמז יוסף ליעקב: ציידת אותי בתורה ובמצוות, עד שגם לאחר שירדתי למצרים, "ערוות הארץ, ונשביתי בין הגויים, בכל-זאת עמדתי ביהדותי ובצדקתי ולא נעשיתי "חלל נופל בשדה".

כשראה יעקב את העגלות, שמח שמחה עצומה, עד ש-"ותחי רוח יעקב" – הוא כאילו קיבל חיים חדשים. שכן כאשר דואגים לחייו הרוחניים של יהודי שני, לבל ייפול מול קשיי העולם, זוכים לתוספת כוח ולתוספת חיים רוחניים גם במובן האישי (לקוטי שיחות חלק ל').

בנוסף לכך מתאר המדרש (מדרש רבה שם) שנכדתו של יעקב שרח בתו של בנו אשר שהייתה רגישה למצב והבינה שסבא שלה נצמא במצב נפשי רגיש מאוד והוא שרוי במתח נפשי רב זה 22 שנה שיוסף בנו אהובו נעדר.

וכעת נוספה לכך דריכות וציפייה  לבואו של בנימין חזרה עם שאר בניו הביתה מצרים שהותירה אותו במתח נפשי גדול. היא עצרה ומנעה מבני יעקב להיכנס אל יעקב אביהם ולבשר לו את הבשורה. היא החליטה שיש לעשות זאת בהדרגה וברגישות גדולה. היא נהגה בחכמה כאשר נטלה כינור ובעדינות וברגישות רבה החלה לפזם לעצמה בשקט במטרה שגם סבה יעקב ישמע 'עוד יוסף חי' ולאט לאט הגבירה את קולה בכדי להקל עליו ולייצר מרחב נפשי מאפשר עבור יעקב שיוכל לשאת את הבשורה שהביאו איתם בניו.

על מהותו של מפגש והתפתחותו של קשר אנושי בין מטפל למטופל!

הספרות הטיפולית מרחיבה במשמעות המהותי של מהו מפגש? ולא רק מפגש אלא מהו מפגש אותנטי בגובה העיניים בין שני סובייקטים וכיצד ניתן ליצור ולאפשר אותו במפגש? בזרמים השונים בפסיכולוגיה ישנם גישות שונות לגבי אופי וצורת המפגש עם המטופל.

 החל בזרם הראשון האסכולה הפסיכואנליטית אותה יסד זיגמונד פרויד הטוענת ומדברת על הצורך ביצירת מרחב סטרילי נקי ממגע ופנוי מהתערבות והתערבבות רגשית או קוגניטיבית של המטפל עם המטופל, מה שיצר את השדה המאוד מנוכר והמוכר בגישה זו כאשר אפשר לצפות מהצד כיצד המטופל שוכב או יושב על כורסת המטופל והמטפל עומד או יושב מאחוריו באופן כזה שלא יראו האחד את השני ולא יבואו במגע כל שהוא אפילו בזווית העין.

הדבר כמובן נובע משיקול מקצועי בו המטרה בגישה זו הנה להביא את המטופל על פי גישתו של פרויד למצב בו המטופל יעלה אסוציאציות חופשיות נטולות ונקיות מהתערבות של המטפל, הדבר יתרום להצלחתו של הטיפול, שכן ככל שהדברים העולים מהמטופל נטולי התערבות והתערבבות של המטפל כך יקבלו הדברים את ביטויים האותנטי כפי שהמטופל חש ומרגיש בתוכו.

 גישה זו מכוונת מטרה להעלות את התכנים הלא מודעים מן המטופל כדי ליצור אפשרות לעבד חוויות משמעותיות אותן חווה המטופל בחייו שיושבות בחלק האחורי של המח ולא מתקשרות עם המודע בחיי האדם. הן מודחקות או מוכחשות בשל עוצמתן הבלתי מוכלת רגשית ונפשית, כך שבסופו של יום בהעלאת תכנים לא מודעים באמצעות אסוציאציות חופשיות יוביל הדבר לעיבוד חוויות לא מודעות של המטופל ויעזור  לו להתמודד עמן בחיי היום יום.

הזרם השני ההתנהגותי קוגניטיבי כבר נתן מקום שונה ומשמעותי פיזית למפגש בין המטפל למטופל כאשר נוכל לצפות במטפל ובמטופל היושבים האחד מול השני ומשוחחים ביניהם. אמנם בהיבט הנפשי רגשי גם בגישה זו אופי ההתערבות הנו יותר טכני ולוגי המבוסס על תבניות ודרכי חשיבה אלטרנטיביות המוצעות על ידי המטפל כדי לסייע למטופל להתמודד עם הקשיים אותם הוא מביא לחדר הטיפול.

הדבר ניכר היטב באופי הטיפול בהפרעה הקלאסית O.C.D הפרעת מאשכול החרדה הפרעה אובססיבית (מחשבות טורדניות) קומפולסיבית (טכסי הרגעה לא מודעים להרגעת המחשבות הטורדניות) המשפיעות קוגניטיבית (מחשבות) והתנהגותית (טכסים) על האדם, הבאה לידי ביטוי באובססיות (מחשבות טורדניות) שונות המלוות לעיתים גם בקומפולסיות (טכסי הרגעה עצמית).

המטפל מתגייס ומנסה לארגן מחדש את תבניות החשיבה של המטופל בניסיון להפחית את החרדה ולהיטיב עם המטופל עד אשר האובססיות והקומפולסיות ייעלמו להן..

הזרם השלישי בפסיכולוגיה ההומניסטי והאקזיסטנציאליסטי (קיומי) שנולד לו לאחר מלחמת העולם השנייה הביא עמו בשורה חדשה ומרעננת וככל שהלכו ובאו להן השנים הדבר רק התפתח לעוד ועוד גישות הומניסטיות ואקזיסטנציאליסטיות העוסקות בעיקר בסובייקטיביות והכרה בנפרדות המוחלטת של המטופל על ידי המטפל ומתן ביטוי הולם ומותאם לצרכיו רצונותיו ומאווייו של המטופל.

הדבר בא לידי ביטוי במפגש בגובה העיניים ובעיקר באותנטיות בה נפגשים המטפל והמטופל. וביכולת של המטפל לפגוש אדם ולא מטופל! היכולת של המטפל להיות מכוון מטרה לצרכיו של האדם בעיקר על ידי קשב! לדעת להקשיב לקול האדם מולי, להבין מה הוא צריך ממני ולא מה אני רוצה להעניק לו! היכולת לחבור למטופל ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו!                                      

'לפתח אוזני ארנבת' (מושג אותו טבע ארווין. ד. יאלום, בספרו: 'מתנת התרפיה') וללמוד לקרוא את הדברים שלא נאמרו על ידי המטופל בפיו אבל כן נאמרו בין השורות!

עוד ראה ארווין יאלום את המטפל והמטופל 'כחברים למסע' משותף חברים שבעצם נעזרים זה בזה, וככל שיגדל ויתפתח הקשר ביניהם ויעמיק, הם יזכו להיות חברים למסע המסייעים זה לזה. הרואים זה בזה את הגדילה והצמיחה האישית והבין אישית שלהם תוך כדי מסע וככל שהוא מעמיק יותר.

ישנו סיפור אותו מנגיש יאלום אודות שני מטפלים בגישות שונות האחד צעיר בגילו ברוחו ובנפשו סייע למטופליו בהאזנה שקטה עמוקה שהביאה לריפוי שקט ושלווה את מטופליו שזכו לאוזן קשבת שסייעה להם לרוקן את אשר על ליבם. והשני מבוגר בגיל ברוח ובנפש מטפל זועם וטרחן שטרח להוכיח את מטופליו על מה שאירע להם בחייהם וכיוונם לתקן את דרכם ואת מעשיהם בכדי שיזכו לראות את האור בשוב בחייהם.

הגיע יום בו נזקק המטפל הצעיר לסיוע נפשי ופנה בעצת חבריו למטפל המבוגר, בדרכו הוא נעצר לנוח בנווה מדבר ולפתע פגש אדם שתוך כדי שיח אתו הציע לקחתו וללוותו אל המטפל המבוגר. הם הגיעו אל ביתו ואז חשף ההלך את זהותו אני הוא המטפל בכבודי ובעצמי.

 המטפל המבוגר הציע למטפל הצעיר להישאר בביתו להתלמד ולעבוד אצלו, בתחילה חנך אותו המטפל המבוגר והוא שימש לו כבן לווייתו, עד אשר התפתח מקצועית והיה לבן טיפוחיו ונהיה מטפל מקצועי ועמית.

יום אחד חלה המטפל המבוגר קשות והרגיש שהוא על ערש דווי קרא למטפל הצעיר וביקש ממנו להיות לו לאוזן קשבת בסבלו, כמובן שהמטפל הצעיר שמח להשיב למטפל ולמורה דרכו המבוגר אשר טפחו ולהיות לו לסעד כעת שהוא חלה והיה על ערש דווי..

בווידויו שטח המטפל המבוגר את לבו בפני המטפל הצעיר ושיתף אותו באותה תקופה בה פנה אליו המטפל הצעיר לעזרה ואיך שהוא הצליח למלא את חלל לבו מבדידותו ומיכולתו להוות לעמית אשר לא נמנה על דרכו ואף היה יריבו סיוע ועזרה ותמיכה נפשית, מה שגרם לו לחוש משמעותי לראשונה בחייו ולקבל משמעות ייחודית ליכולתו להוות אוזן קשבת עבור הזולת ואף לטפחו ולהיות לו לאב ומורה דרך!

המטפל הצעיר שיתף אף הוא ושטח בפני מורה דרכו את לבו איך אף הוא באותה תקופה חש בודד ומיוסר מיואש ומרוקן מתוכו ואיך ההגעה אליו השפיעה על חייו והגביהה אותו ממצבו הנפשי והוציאה אותו מסבלו ומייאושו..

הסיפור הזה משקף נכוחה את מהותו של קשר טיפולי בין מטפל למטופל כאשר שניהם נתרמים ונעזרים אחד בשני באופן לא מודע בעיקר מצדו של המטפל, החש זה שמעניק למטופל תקווה ודרך חיים עם כלים בדרך לחיים של משמעות, אך בעצם הוא לא תמיד מודע לתרומה העצומה אותה העניק לו המטופל בחזרה בכך שבעצם פנייתו אליו ובחירתו לאפשר לו להיות זה שייתן לו סיוע וינסה להביא מזור לקשייו, כבר הפך המטפל למשמעותי בעיני המטופל ואף המטפל בעיני עצמו חש את תחושת המלאות בעיני עצמו מעצם פנייתו של המטופל אליו, בכך הוא אישר בעצם את קיומו ואת הכרתו בו כמטפל, עליו הוא יכול לסמוך ולראות בו שותף למסע בדרך אל השגת והגשמת יעדיו!

המטפל הצעיר נעזר במטפל המבוגר ובכך קיבל אדם שרואה אותו חש ומכיר בייחודיותו מטפחו ומכיר ונותן מקום לצרכיו רצונותיו ומאווייו. והמטפל המבוגר זכה לחוש משמעותי לראשונה בחייו כמטפל המעניק סיוע למטפל צעיר הנחשב לעמית ויריב מולו ונגדו, הם גילו את מהותו של הקשר האנושי בין בני אדם המסתייעים זה בזה ולא רואים עצמם יריבים אלא אנשים המבקשים מזור לנפשם כל אחד בדרכו שלו! הם גילו שהם אנושיים!

וארווין יאלום מסיים (שם): מי יודע מה היה קורה אלו נפגשו השניים עשור או שניים לפני כן איזה קשר היה נרקם ביניהם, אלו עוצמות ותובנות אנושיים נחסכו מהם לו היו מתגלים ומתוודעים לקשר שנוצר ביניהם ונמנע מהם בעקבות יריבות סמויה וגלויה ביניהם לאורך שנים מבלי באמת להכיר האחד את השני?

זוהי תפיסת עולם וראייה שונה מהותית מכל מה שידענו עד אז על מהו קשר בין מטפל למטופל!

'ללא תשוקה וללא זיכרון' דף חלק במפגש אנושי כתנאי להצלחתו!

"ללא זיכרון וללא תשוקה", כך מנחה הפסיכואנליטיקאי ווילפרד ביון את המטפל לפגוש את המטופל. במאמרו "הערות על זיכרון ותשוקה",(1967) אומר ביון: "פסיכואנליזה מתבוננת לא במה שקרה ולא במה שיקרה, אלא במה שקורה".

ביון חושב על המטופל ועל ההליך הטיפולי אותו הוא אמור לעבור, וכדי שזה יצלח מבחינתו, המטפל חייב להיות בעמדה נפשית ורגשית ולפיה למכלול הרגשות הבאות לידי ביטוי בזיכרון ובתשוקה של המטפל לראות את המטופל במקום אחר אין מקום במרחב הטיפולי!

ביון מדבר חינוכית וטיפולית אלינו בני האדם, ההורים, המחנכים השואפים לגדל את ילדנו הכי טוב שרק אפשר. בבואנו לצלוח אתגר כל כך משמעותי יש לזכור שני דברים

1.      'ללא זיכרון': כל הדעות הקדומות, הסטראוטיפים שיש לנו בראש על המחונך, מודרך, מטופל לא רק שאינם רלוונטיים, הם אף פוגעים בסיכוי של המחונך לצמוח ולגדול למי שהוא באמת!

2.      'ללא תשוקה': התשוקה שלנו לראות את המחונך בעמדה שונה ואחרת מהעמדה ומהמצב בו הוא נתון כעת, לא רק שאיננה רלוונטית לתהליך החינוכי או הטיפולי, להיפך היא מהווה מחסום בפני המחונך, מטופל להתפתח לסובייקט בעל דעות, רצונות, צרכים ומאוויים משלו!

המוקד בו ועליו המטפל, מחנך, הורה להיות נתון הנו ה-כאן ועכשיו של המחונך, מטופל. כאשר הדגש נתון על ההווה: כיצד הוא יכול להיות טוב יותר מהאתמול, וכיצד הוא יכול להיות יפה יותר מחר עבור המחונך, מטופל, אזי המטרה שלשמה נבחרנו תתמלא על הצד היותר טוב עבור המחונך, מטופל.

הדבר המתבקש העולה והזועק לו הנו מהות המפגש אותו אנו מבקשים ליצור בפגשנו אי מי מיקירנו, חברנו, תלמידנו מטופלנו, כיצד ואיך יתרחש לו המפגש? כיצד אצליח לגעת בו ממקומו ולהיות מכוון לצרכיו, רצונותיו ומאווייו? איזו רגישות נדרשת ממני בבואי למפגש שכזה? איזה אופי אשווה למפגש הזה? איך וכיצד אני אמור ויכול ליצור מרחב מאפשר עבור הזולת במפגש?

לשאלות הללו ישנה תשובה אחת בבסיסה והיא האם אני מכוון מטרה להשיג את מטרות הטיפול והיעדים אותם הצבתי לפני המפגש הזה עבור המטופל, החבר, יקיריי?, או שאני כאן בכדי להבין מה המטופל, החבר, או יקיריי זקוקים לו ממני? כיצד אני כאן ועכשיו עבורם? כיצד אני רואה אותם ואת צרכיהם? כיצד אני וכל כולי דרוך בכדי להבין אל לבם ורגשותיהם?

כשזו הגישה בבואנו אל מפגש אנושי אזי המפגש, אופיו והצלחתו מובטחים שיהיו בדיוק כפי שהם אמורים להיות!

אין שום יעד עליו אנו אמורים לסמן וי, להיפך אנו באים ממקום שה-וי היחידי אותו אנו אמורים לסמן הנו האם הצלחנו לפגוש את האדם ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו!  

אני נזכר באחד המטופלים שלי נער כבן 14 שהגיע אלי ולא היה מוכן לשוחח איתי, כשניסיתי לברר מדוע הוא פשוט סימן לי על הטלפון שלו ואמר אני מוכן לשוחח רק דרך הטלפון! שניסיתי להבין למה הוא מתכוון הוא הבהיר שהוא ישמח להתכתב איתי במפגש! אז פשוט ישבנו בכל מפגש במשך למעלה מחצי שנה האחד מול השני והתכתבנו בוואצאפ! ואז ביום בהיר בלי הודעה מוקדמת התרחש לו הקסם הוא נכנס לחדר הניח את הטלפון בצד והתחיל לשוחח איתי זה היה הרגע בו ישבתי ובכיתי מאושר!

היה זה הרגע המכונן בטיפול בו גיליתי שיש לו קול ועוד איזה קול נעים לאוזן היה לו ברוך ובעדינות המאפיינת אותו..

זו הייתה הדרך להשיב לו את הקול האבוד לו בחייו שמסיבות שונות אבד לו! לא חיפשתי להבין ולחפור בנבכי נפשו בניסיון להבין ולגלות את 'הסוד האפל' לאן נעלם קולך? מה גרם לו ללכת לאיבוד?  או מי גרם לו ללכת לאיבוד? פשוט ישבתי שם מולו והקשבתי לקול הסמוי והלא נשמע שלו המבקש ממני לפגוש אות דרך הטלפון, זו הדרך הטובה עבורי כעת ואת זה אני מבקש ממך! כאשר הייתי שם בכדי להקשיב לבקשה הזו הכל כבר התרחש וקרה לו מאליו!

במקרה נוסף הקושי שלי היה גדול אף יותר כאשר במשך שנה וחצי פגשתי נער בגיל 16 שישב מולי ולא פצה את פיו לכל אורך המפגש! אף לא מילה אחת רק אני זה שישבתי ודברתי לכל אורך המפגש! לאחר שנה וחצי קרה לו הנס והוא הגיע עם חיוך רחב על פניו והתחיל לדבר, אני לרגע קפאתי על מקומי מבלי יכולת להגיב לרגע המכונן הזה המתרחש מול עיניי.

הוא אמנם לא הסתיר את התפעלותו מתגובתי, אבל תיכף אמר בשיא הטבעיות אני יודע שחיכית לרגע הזה! עכשיו אני יכול להרשות לעצמי לדבר כי עכשיו אני מרגיש שאני יכול לסמוך עליך!

הייתי בשוק מוחלט, אבל הפנמתי הוא היה צריך את האמון שהלך לו לאיבוד מחייו, הוא לא נותן אמון באף אחד, כל משך הזמן הזה, שנה וחצי הוא פשוט בחן האם ניתן לסמוך עלי או לא? אחרי המשברים האקוטיים שכבר עבר בחייו, הוא כבר ידע אני לא נותן אמון אבל באף אחד!

כאשר הפגיעה באמון מתרחשת לה דווקא מהאדם הכי לא צפוי בחיינו, במקרה שלו זה מהוריו שגרמו לו במעשיהם ובשיתוף הפעולה ביניהם אפילו בשתיקה לאפשר את הפגיעה וההתעללות בו הוא כבר ידע והחליט אני כבר לא נותן אמון ולא סומך על אף אחד יותר!

 וכעת לאחר שנה וחצי של מבחן בו הוא העמיד אותי הוא זכה לאמון מחודש ממני, האמון שב והאיר לו פנים, יש עדיין אפשרות לסמוך על בני אדם בעולם הוא חשב, לא כולם יפגעו באמון שלי, גם אם הם לא הדמות המשמעותית הטבעית בחיי עדיין הם יכולים להיות ולהוות עבורי את הדמות המשמעותית לי ביותר לה אני זקוק מבני האדם כעת בחיי!

רק אז הוא הרגיש שיש לו על  מי לסמוך, כך שהדיבור יצא ממנו ונבע ממנו בצורה כל כך טבעית שהותירה אותי אמנם המום ובהלם מוחלט מחד אבל לא היה מאושר ממני באותו רגע מאידך!

אנחנו חייבים לזכור שאין לנו אג'נדה במפגש אנושי, חברי, או טיפולי, אנחנו כאן בכדי לפגוש בן אדם, כל מה שיעלה מהמפגש כאשר נעשה את המוטל עלינו לפגוש את האדם ממקומו וכפי שהוא רוצה שנפגוש אותו כך נסייע לו בדרך הטובה המדויקת והנכונה עבורו!

זהו הרגע המכונן במפגש של יוסף עם אחיו בו הוא יוצר עבורם מרחב מאפשר בכדי להכיל את הרגע המכונן הזה במפגש חוזר אתו לאחר 22 שנים בהם לא ראו האחד את השני! יוסף מניח את כל השיקולים הצידה, הוא לא עסוק ב-איך להתנקם באחיו, או איך להוכיח אותם קשות על כל מה שעשו לו, הוא ממוקד אך ורק בדבר אחד כיצד ליצור מרחב מאפשר עבור אחיו כדי שיוכלו לשאת ולהכיל את הרגע המכונן הזה מבלי שיחושו בושה וכלימה על מעשיהם!

זהו גם הדבר הנכון הנדרש מאתנו בבואנו לפגוש את החטופים השבים לאחר שהייה קשה וממושכת בתנאים לא תנאים, ובסבל פיזי ונפשי בל יתואר כאחד, אנחנו אמורים להיות עסוקים אך ורק בדבר אחד והוא מהי הצורה והדרך המיטבית עבורם לפגוש אותנו? פשוט להקשיב ולהבין מה הם צריכים מאתנו כעת ברגע זה ממש? כיצד ואיך הם רוצים וצריכים שאנחנו נפגוש אותם? מי הם רוצים שיפגוש אותם? איפה הם רוצים שיפגשו אותם? מבלי לנסות ולהרוות את סקרנותנו למה עבר עליכם? או מה עשו לכם? איזה הרפתקאות עברו עליכם? או איזה סיפורים פיקנטיים ומסמרי שיער יש לכם לספר לנו מהשבי?

מפגש כזה המבוסס באופיו על לראות את האחר להבין את צרכיו רצונותיו ומאווייו ולהיות רגיש אליהם הנה הדרך הנכונה והמתואמת לבסיס במפגש אנושי עם בני אדם.

שבת שלום ומבורכת

נכתב ע"י מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

איזה טיפוס את?

אויבת/אוהבת

מעירה/מאירה

חדה/מאחדת?

✨

בפרשת ויגש מודגש ענין האחדות-כי אנשים אחים אנחנו.

בימים אלו גם אנו חשים את אחדות העם לאחר הקרע המשמעותי אותו חווינו לפני שמחת תורה..

את החיילים המתאחדים עם משפחותיהם להפוגת לחימה.

איחוד משפחות החטופים עם יקירהם לאחר שברון הלב.

ואת התפילה המשותפת לשלום החיילים ושחרור שאר השבויים והחטופים.

ומרגישים גם את הקרעים והסדקים המחכים לאיחוי…

✨

בפרשתינו יהודה מוסר את נפשו למען אחיו בנימין ואיחוד שנים עשר השבטים עם יוסף אחיהם כי האחדות היא הבסיס והשורש לכל העניינים!! להיות מאוחדים גם אם דעתנו שונה.

✨יוסף עומד לפני אחיו וזוהי  ההזדמנות שלו 'להשיב להם כגמולם' על הצער שגרמו לו בגלגוליו ובניתוק ממשפחתו אך יוסף "גומל לחייבים טובות" מכלכל את כל אחיו בשפע בתקופת רעב בלי להזכיר להם את העוול.

נשמע לא נורמאלי נכון…

טבע האדם להשיב טובה תחת טובה וההפך.. או לפחות לא להיטיב עם מי שפוגע בו.

יוסף הצדיק מעניק לנו בפרשתינו את הכוח המיוחד להשיב טובה גם אם היא תחת רעה ולא רק אלא מוכיח לנו שה"רעה" שגמלו לך – טובה

✨

מהקושי שאנחנו נמצאים ניתן להגיע לאור גבוה יותר ועליית קומה

איך?

✨להחליט לצאת מאזור הנוחות/הנחות ולהשקיע מאמץ ויגיעה פנימית בעשיה ועבודת המידות מתוך ביטחון ואמונה בה' 'שכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה' גם אם זה נראה חשוך….

כדוגמת הזרע הטמון באדמה שנרקב לפני צמיחתו לאילן נושא פירות.

✨ למילים שלך יש כח להפוך את האויבת- לאוהבת מילים יוצרות מציאות ומגלות את מרבצי הזהב החבויים בתוך בוץ ורפש.

כשאני גומלת 'לחייבת' טובה ומתנהגת הפך הטבע ובמקום 'להחזיר לה' אני מלמדת זכות או חושבת על הטוב הקיים בה אני מעוררת ומגלה את הטוב והאור שבה והופכת את האויבת לאוהבת

✨ אני מעוררת שהקב"ה יגמול לי טוב ללא חשבון כאשר אני משתדלת לפעול הפך הטבע "הגומל לחייבים טובות", אני יכולה לפנות להקב"ה ולבקש שיתנהג עמי באותה מידה.

✨

ויגש- גשי באצילות

הגישי מילים טובות

גם אם היא שלחה דורבנות

גמלי לחייבת טובות

חוללי מהפכות

וגלי בה הכוחות

להתהפך להשתנות

כי לעת כזו הגעת למלכות

את רק תרוויחי ההזדמנות

להמשיך לעצמך עוד ברכות

גם אם הם לא היו מתוכננות

אנו נכנסים לשבת מתוך צום עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי בתפילה ובדרישה *לבנין בית המקדש השלישי בירושלים הבנויה תכף ומיד!*

שבת שלום

אסתי פרקש

חברה נפלאה ויקרה שלי!

חנוכה מאחורינו,

(איך הוא עבר מהר כל כך?)

ושוב את מתמודדת עם השגרה,

אם אפשר לקרוא לזה שגרה בכלל..

המציאות בחוץ מאיימת,

החדשות מדאיגות,

וגם בתוך הלב,

קשה למצוא כוחות.

השלום בתוכך מתערער,

הנפש האלוקית שבך

נלחמת בנפש הבהמית עד זוב דם

והנשמה שלך זועקת לעזרה.

מזדהה?

אם גם את מרגישה ככה,

אני רוצה להזמין אותך

למפגש מיוחד בזום,

לכבוד סיום חומש בראשית:

"חזק חזק ונתחזק"

בואי להתמלא בחיות

ולהיות אשה חזקה

שמשפיעה יציבות וחוסן!

השידור יתקיים

במוצאי שבת קודש פרשת ויחי

י"ח בטבת 30.12

בשעה 20:00.

>>> כאן תשרייני לעצמך מקום

ניפגש!

מירי.

נ.ב.

בכנס נדבר בין השאר, על:

איך לבחור כל רגע מחדש

ולנצח בקרב על שלוות הנפש ועל האמונה.

איך להציל את הבית שלך

ממריבות, כעסים ואווירה רעילה.

איך לא להתעצבן על דברים שביום יום,

ולהגיע ל"מנוחה וגאולה בנפש".

איך להשתמש בנצחונות העבר שלך

ולמנף אותם לעוד ועוד נצחונות מזהירים ומרגשים.

איך ליצור לעצמך מציאות חיים

שהולמת את החלום והשליחות שלך.

ותגרום לך לקפוץ מהמיטה כל בוקר בהתרגשות!

(כן כן, זה אפשרי)

ועוד המון תוכן עשיר ומְּחַיֵה,

כדי שנצליח כולנו לשאוב כוחות

כדי לחיות כל רגע- באמת!

איש את רעהו יעזורו..

ולאחותה תאמר "חזק"!

>>>השידור ללא עלות, אבל מספר המקומות מוגבלים,

אז.. מהרי להירשם 🙂

מוזמנת כמובן לשתף את הקישור

כדי להזמין ולהפיץ לכל החברות ולכל נשות עמ"י

יחד נתחזק ונחזק!!!

השליחה דבורה לאה חביב העבירה תוכן חסידי על מעלת הנשים ונרות חנוכה ההבדל בין

כח המנורה – 7 והחנוכיה – 8 מעל הטבע איפה זה אצלנו.

הנשים שתפו  היו צריכות את החזוק הזה בזמן מבלבל כל כך שישראל נלחמת וכל אחת מתמודדת "לבד" בין צוות העבודה שמתגלה לגלוג לעמי או עמדה שלילית. משחק פעיל הציף וחיבר בין כולן שלראשונה נפגשו וחיזק את הנס שבי, איפה אני פגשתי בניסים לאורך הדרך שהצטרף ללמוד לפרסם את הנס כחלק מההתגלות.

נשות הקהילה יצאו מחויכות, מחוזקות ומאמינות יותר.

21-12-2023-20-14-12-שמות חיילים לרפואה

ימי ילדות ופחד

נולדתי בחרקוב שבאוקראינה להוריי אברהם וברכה זלצמן.

כשאני ושני אחיי, הלל ובערל, היינו ילדים קטנים פרצה מלחמת העולם השניה. כאשר הסכנה מפני הגרמנים הפכה למוחשית, החליטו יהודים רבים בעירנו לברוח על נפשם. נערכה אסיפה בבית הכנסת חב"ד, וכולם דנו כיצד ולאן לברוח. היעד שנבחר היה סמרקנד שבאוזבקיסטן. היה זה מקום בטוח, הרחק מאזורי הקרבות. סיבה נוספת להעדפת אוזבקיסטן היתה כי השלטון במדינה לא היה כה נוקשה, וממילא קל היה יותר לשמור תורה ומצוות ולנהל חיים יהודיים.

בסמרקנד התגוררו באותה עת יהודים בוכרים יראי אלוקים. עוד קודם לכן הגיע אליהם החסיד ר' שמחה גורודצקי בשליחות אדמו"ר הריי"צ, במטרה להפיץ תורה וחסידות.

במשך כל השנים הללו לא הלכנו ללמוד בבית הספר המקומי, ואת חינוכנו קיבלנו מ'מלמד' שהיה מגיע לביתנו כמה פעמים בשבוע ומלמד אותנו "אלף בית" מתוך סידור צהוב ובלוי. את מקצועות החול למדנו מפי נערה, בת לאחת ממשפחות אנ"ש, שלימדה אותנו חשבון וכן קרוא וכתוב ברוסית כדי שנסתדר בינתיים ברוסיה עד לעליה לארץ ישראל.

בימי ילדותי ידעתי פחד ורעד מכל דפיקה בדלת. בביתנו התחבא החסיד ר' בער'קה חן שהיה מבוקש על-ידי השלטונות. אלו ערכו אחריו חיפושים קדחתניים בכל רחבי המדינה, לאחר שניסה לברוח מרוסיה באמצעות מסמכים מזויפים. במשך שנה וחצי שהה בביתנו, ולכן הפחד היה כה גדול.

גרנו אז בדירת קטנה של שני חדרים בקומה השניה. בחדר אחד הסתתר ר' בער'קה ובחדר השני גרו אבא ואמא ושלושת הילדים בני ה- 15, 18, 19. אמא הצדקנית היתה מכבסת את בגדיו של ר' בער'קה, ואנו סחבנו דליי מים ממרחק של שני רחובות! זכורני כי פעם ר' בער'קה חלה בדיזנטריה והדביק את אבא במחלה קשה זו.

ר' בער'קה היה יהודי וחסיד מורם ונעלה. כל היום עמד בחדרו כשהוא עטוף בטלית ותפילין ומתפלל ב'עבודה'. פעם נכנס לביתנו מוסלמי אנטישמי כדי לערוך ביקורת. הוא פרץ לחדרו של ר' בער'קה וגילה אותו מתפלל… כשראה אותו הכריז בשמחה "כעת אתה בא איתי למשטרה!" ליבנו קפא באימה. אבא ואמא לא איבדו את העשתונות והחלו להתחנן בפניו שיעזוב אותו תמורת שוחד. למרבה הנס הסכים, וכך בא לביתנו מידי חודש כדי לקבל דמי "לא יחרץ". למען האמת הוא חשב שתפס יהודי שומר מצוות"רגיל"; למרבה המזל הוא לא ידע שזה האדם שכל משטרת המדינה מחפשת אחריו…

מידי פעם קיבלנו מכתבים מבני משפחתנו שהצליחו לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה. דודתי הגב' רוזה דוכמן שלחה לנו מכתבים, כאשר בכל מכתב הקפידה לאחל איחולים לקראת החג הסובייטי הבא שהתקרב… היא ידעה שכל מכתב עובר עיון קפדני אצל אנשי הצנזורה.

 הקשיים ה"קטנים"

של חיי היום-יום

מידי יום היתה התמודדות קשה במטרה להמשיך ולשמר את הגחלת היהודית בקיום תורה ומצוות. זו היתה התמודדות קשה ומורכבת. לפעמים חושבים על המלחמות והמאבקים הגדולים, אך שוכחים כי בכל יום ובכל שעה יש מאבקים "קטנים", אבל גדולים…

ראשית, היה צריך לאכול לחם. בגלל הכשרות, לא קנינו לחם במאפייה אלא אפינו בעצמנו בבית. את החלב קנינו מאזרח אוזבקי מוסלמי, ובכל פעם הלכנו אליו עם כלי מיוחד ונכחנו בשעת החליבה כדי שיהיה זה "חלב ישראל". זה לא היה פשוט כל כך, כיוון שהמוסלמים מאד לא אהבו, בלשון המעטה, את עמידתנו במקום מחשש שנכניס 'עין הרע' בתנובת הפרה.. בשר היה רק לעתים רחוקות, כאשר את העופות שחט אבא. אטריות נעשו בתוצרת בית כמו עוד מוצרים רבים שלא יכולנו לקנות.

בין לבין מצאתי גם זמן לתפירה. תפרתי חוטים לציצית עבור הטלית קטן של הגברים. אני זוכרת שאחד החסידים הלך פעם עם ציצית שבצבצה החוצה, והתגובות ברחוב היו: "מה יש לך שם?" "משהו נפרם לך?!" אלו היו תגובות עדינות לעומת התגובות שבעלי קיבל בימי ספירת העומר ושלושת השבועות כאשר הזקנקן צמח לפתע… הוא היה משתמש בתרוצים כמו "רבתי עם אשתי ולכן אני לא מתגלח. היא 'רותחת' על כך, אבל אני אמשיך דווקא…"

גם כיסוי הראש של הנשים גרם לתגובות מעליבות כמו: "את כמו מוסלמית אוזבקית שלובשת מטפחות?!"

בקיץ היה לא פשוט ללכת עם שמלה צנועה בעלת שרוולים ארוכים. למעשה אי אפשר היה להשיג בחנויות שמלות קיץ עם שרולים ארוכים. קנינו אפוא שמלה עם שרוול קצר והלכנו לתופרת מיוחדת שתוסיף שרוולים. היא לא הבינה והביעה את תמיהתה שוב ושוב – "למה לך שרוולים הרי יש לך ידיים יפות"…

סידור במחיר פרנסה חודשית

כך חלפו להם הימים, וכשהייתי נערה כבת 16 החלו השכנים הגויים לשים לבם כי ילדי משפחת זלצמן אינם הולכים לבית הספר למרות החוק. הם טרחו להביע מחאתם בפני אבא ואמא. כשההורים ראו כי אין ברירה, החליטו לשלוח אותי, הבת היחידה, לבית הספר כדי שלא יהיו להם טענות. אולם גם אז לא הלכתי לבית ספר רגיל, אלא לבית ספר מיוחד שנוסד עבור נוער שעובד בשעות הבוקר ולומד בערב. בבית ספר זה למדו ששה ימים בשבוע, וכך לא היתה לי בעיה עם שמירת השבת.

אבא ואמא ניסו כל העת למצוא מקום עבודה בו לא יצטרכו לעבוד בשבת, אך זה היה כמעט בלתי אפשרי. הם נדדו מעבודה לעבודה. בזמן הזה ישבתי בבית ולמעשה עשיתי את כל עבודות הבית הנדרשומלחמת העולם השניה הסתיימה, ובשנת תש"ו-תש"ז עזבו רבים ממשפחות אנ"ש את סמרקנד והצליחו לעבור את הגבול לפולין באמצעות תעודות מזויפות. אבא ואמא חשבו גם הם לעשות זאת, אולם המלאכה לא צלחה, וכך נותרנו לגור בסמרקנד. המצב הכספי היה בכי רע, ובקושי היה מה לאכול.

יום אחד אבא הגיע הביתה מאושר והכריז בשמחה "הצלחתי לקנות סידור שרבים רצו לקנותו"…

מה היה? באותם ימים היה קשה להשיג ספרי קודש. דף גמרא, למשל, היה בעל ערך רב. כך גם היה ערך עצום לסידור שלם שהכיל את כל התפילות. אמא התענינה למחיר הסידור הקטן והישן שקצותיו היו מודבקים, ולא האמינה למשמע אוזניה. 700 רובל טבין ותקילין! סכום זה היה שווה לסכום המחיה החודשי!

"איך ניתן לילדים אוכל"? שאלה אמא, אך אבא הרגיע אותה באומרו: "לא נמות מרעב, נקח הלוואות; אבל סידור, מתי נוכל לקנות אי פעם?"

 להיוולד לתוך הקשיים

בשנת תשט"ו נישאתי לר' חיים אליהו מישולובין ע"ה. במשך השנים נולדו לנו שלושה ילדים שגדלו בסמרקנד לחיי תורה ולחסידות.

לא היה קל לגדל ילד יהודי בברית המועצות. ילד כזה נולד ישר לתוך הקשיים. אני זוכרת שמועד ברית המילה שלו יצר בעיה, כיוון שבתי הרפואה ברוסיה שחררו את היולדת ותינוקה רק ביום השמיני או התשיעי לאחר הלידה.

כשבני הבכור נולד, היה זה כמה שנים לאחר הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ בשנת תש"י. באופן טבעי רצינו לקרוא לבננו 'יוסף יצחק', אך היתה זו סכנה עצומה כי בכך הצהרנו למעשה על השתייכותנו לתנועת ליובאוויטש על כל המשתמע מכך. הסכנה גדלה פי כמה כאשר לקראת ברית המילה הגיע לביתנו יהודי שהיה מעביר מידע לשלטונות על הנעשה בקרב אנ"ש.

לאחר מחשבות ולבטים הוחלט לערוך הצגה יזומה… לאבא היה אח שנרצח בגיל צעיר ושמו היה יוסף, ואילו אביו של חמי ר' אליעזר מישולובין, נקרא יצחק. כשהגיע זמן נתינת השם אבי וחמי החלו להתווכח ביניהם על שם מי יקרא התינוק. הוויכוח שהתלהט מרגע לרגע הופסק ביוזמתו של החסיד ר' בערק'ה חן שטען כי כתוב בספרים שכאשר רבים על שמו של הילד גורמים לו סכנה, ולכן מוטב שיתנו לתינוק את שני השמות יוסף ויצחק…

מאוחר יותר אחד הנוכחים שמע את המלשין ממלמל לעצמו "הם חשבו שהצליחו לרמות אותי"…

בעיה 'שגרתית' נוספת התעוררה פעמים רבות, כאשר הילד חלה. בכל מקום אחר בעולם מזמינים רופא הביתה שבודק את הילד ורושם תרופה. אולם אצלנו לא היתה אפשרות להזמין רופא הביתה דרך קופת החולים הממשלתית, כי אז הרופא היה שואל מיד היכן לומד הילד?

בגיל הגן עוד יכלו לומר שהילד נשאר בבית עם הסבתא, אך בגיל בית ספר אין תירוצים, והילד חייב היה להיות בבית ספר. במקרה כזה היינו צריכים להזמין הביתה רופא פרטי בוכרי ש"ידע לשתוק" לאחר שהבין שזה "השתלם" לו…

פעם חלה אחד מילדיי במחלת ה"דיפטריה" והוא היה חייב להתאשפז בבית רפואה כדי שלא יחנק. הוא שכב על מיטתו בבית הרפואה ובכה והתלונן באידיש –  השפה בה הורגל לדבר – כדרך הילדים. הרופאים שאלו אותי לפשר דבריו. לא יכולתי לומר שהוא מדבר אידיש, איכשהו מצאתי אמתלאה ואמרתי שפשוט כואב לו והוא מגמגם…

בזמן שהותו בבית הרפואה התעוררה בעיה נוספת עם האוכל; האוכל במקום היה טרף לחלוטין ואסור היה לאוכלו. מאידך, גם היה אסור להכניס אוכל מבחוץ. לא ידעתי מה לעשות. לאחר לבטים רבים הסתכנתי והברחתי פנימה אוכל כדי שלא יישאר רעב…

מול אתגרי המועדים והחגים

לצערי הרב, היו כמה מלשינים יהודים שהיו מגיעים בקביעות לבית הכנסת, ומשום כך היה צריך להיזהר ביתר שאת. דודי החסיד הרב אברהם ברוך פבזנר נהג ללמוד "עין יעקב" לאחר התפילה בבית הכנסת, ובגלל "עוון" זה, ו"עוונות" נוספים נלקח, לסיביר ממנה לא חזר.

זו היתה הסיבה שהחסידים ארגנו מניינים בבתים. לעיתים התקיים מניין תפילה בביתנו. את ספר התורה היו מביאים בדרך מקורית: האיש שהביא את הספר תורה עטפו בשמיכת תינוק ואחז בו בתנוחה בה אוחזים תינוק… קושי נוסף היה ללכת לבית הכנסת בשבת עם טלית, בגלל איסור הטלטול. בחורף היו מתעטפים בה מתחת למעיל, אך בקיץ הנושא היה קצת יותר מסובך…

אני זוכרת שהחגים תמיד הציבו אתגרים בפני החסידים. לקראת סוכות היו צריכים לנסוע עד לגרוזיה כדי להשיג אתרוג; לפסח אפינו לבד מצות מהודרות.

להשיג מצות היה דבר כלל לא פשוט. כמעט שנה קודם חג הפסח היו הגברים נוסעים לקולחוז וקונים תבואה ישר מה"קומביין", מיד לאחר הקצירה. לאחר מכן שמרו מכל משמר שהחיטים לא יבואו במגע עם מים. לפני פסח שכרו טחנת קמח בפרברי העיר מאת האוזבקים והכשירו את הטחנה היטב היטב: ניקו, סיידו קנו אבני רחיים חדשות.

טחנת קמח זו עשתה אין-ספור בעיות. מערכת החשמל הייתה בעייתית וכתוצאה מכך נוצרו שריפות ותקלות שונות ועד שיצא הקמח כמעט יצאה הנשמה…

הגברים לשו את הבצק והנשים רידדו. ההקפדות והחומרות היו רבות: כל מצה נעשתה על דף לבן, וזה נזרק לפח מיד לאחר מכן. כל 18 דקות שטפו וניקו את כל המערכות. בסמוך עמד שעון שהלחיץ כל הזמן.

גם את היין הכינו לבד, לא רק לפסח, אלא לכל ימות השנה. קנו ענבים ובשיטה העתיקה דרכו על הענבים וסחטו את היין.

השגת עופות לשבת הייתה גם היא משימה לא קלה. מידי פעם הגיע לשוק גוי שהיתה לו תרנגולת מיותרת אחת, ומועמדים רבים התייצבו כדי לקנותה. כמה ימים לפני יום כיפור יצאו כמה מהנשים מידי יום לשוק בחיפוש אחר תרנגולת, עד שנאסף מלאי מספיק של תרנגולות שיספיקו ל"כפרות" עבור כולם. לאחר עריכת הכפרות שחטו את התרנגולות ואני ואמא עסקנו במריטת וניקוי התרנגולות. מלאכה זו לוותה בגרדת עזה בגלל כיני התרנגולות.

חלק נכבד ממלאי התרנגולות השחוטות הגיע לפיותיהם של בחורי הישיבה המחתרתית.

חינוך הילדים והישיבה המחתרתית בביתנו

תלמידי הישיבה הגיעו ממרחקים ונאספו על ידי אחי הרב הלל זלצמן שנסע מישוב נידח אחד למשנהו ואסף נערים צעירים, וכך נוסדה הישיבה. כל אנ"ש תרמו לישיבה – כל מי שידע משהו לימד את חברו.

הרב שלמה רסקין שהה בביתי כשנה, וכן ר' שלמה חיים פרנקל ור' נפתלי אסטולין שלמדו אצלנו עם תשעה בחורים נוספים.

אחזקת הישיבה היתה סכנה אמיתית וכמובן שהכל נעשה בחשאיות. בתחילה הבחורים שהו ולמדו בבית אחי ואני אפילו לא ידעתי מכך. אם היו תופסים את מחזיקי הישיבה, הייתה צפויה להם סכנת גלות, במקרה הטוב…

בשלב מסוים התעורר חשדו של אחד המלשינים כי יש מישהו נוסף בבית מלבד בני המשפחה. שהייתם של הבחורים בביתו של אחי הפכה לסכנה, ובעקבות זאת הועברה הישיבה אל ביתנו ולבתים נוספים. כך נדדה הישיבה ממקום אחד למשנהו כדי שדבר קיומה לא יוודע לשלטונות.

על חינוך ילדינו לתורה ולחסידות הקפדנו מאוד. כמה פעמים בשבוע הגיע לביתנו 'מלמד', ולמרות הסכנה לימד את הילדים, החל מאותיות א-ב והמשיך בגמרא וחסידות. למרות שלא היתה מסגרת מסודרת וקבועה, הלימודים נשאו פרי מבורך. זמן-מה לאחר שהגענו ארצה היה בני הגדול לבר-מצווה והוא חזר בעל פה מאמר חסידות כמו כולם, ורמת הידע שלו היתה כמו של שאר בני גילו…

ילדינו גדלו כל השנים באווירה של פחד. באחד הימים נודע לשכנים כי רחל ביתנו (כיום הרבנית גלוכובסקי) אינה הולכת לבית הספר. הבנו שיכולה להתפתח סכנה מכך, וכדי להוכיח לשכנים שהיא אכן לומדת בבית הספר, קנינו עבורה ילקוט וכן את התלבושת המיוחדת. מידי בוקר היא יצאה מהבית והלכה אל בית הדוד שם ישבה עד הצהרים ואז שבה הביתה. כולם חשבו שהיא הולכת כמו כל הילדים לבית הספר.

עבור הילדים היה הבית כמו בית סוהר. כל שעות הבוקר היו מציצים החוצה דרך סדקי הגדר כדי שלא יראו שהם נמצאים בבית בשעה שכל הילדים נמצאים בבית הספר. כשהיו צריכים לצאת למקום כלשהו, השתדלנו שזה יהיה בשעות הערב כדי שלא להיראות יותר מדי. אני זוכרת שפעם אחד הבנים חזר הביתה ושפתיו לבנות וכולו רועד מפחד באומרו ש"מישהו הסתכל"…

תמיד אהבו לשמוע ממני כי "יום אחד נבוא כולנו לארץ ישראל שם יהיו לנו הרבה חברים בשמות יהודיים כמו: חיימ'קה, דבורה'לה, נחמה ומויש'לה". הילדים ששמעו 'חלום' זה התרגשו והתלהבו למשמע הדברים…

כל העת שיננו באוזני הילדים שהמצב ברוסיה הוא זמני, ובקרוב נעלה לארץ הקודש. משום כך כל הזמן לא קנינו רהיטים חדשים מהסיבה ש"הרי השנה נעלה לארץ הקודש, האם נקנה ונשאיר את הרהיטים החדשים לגויים?"…

בדיקות פתע

בינתיים, עד שחלום העלייה לארץ יתגשם, היינו צריכים לחיות ולפרנס את המשפחה למרות הקושי על שמירת השבת. להשיג עבודה עם אפשרות לשמור שבת היה כמעט בלתי אפשרי, ומשום כך פתחנו בית חרושת שייצר שלטי חוצות, וכן בית חרושת לתוויות בגדים. העובדים בבית החרושת היו רק חסידים, וכך יכלו כולם לשמור שבת ומועד ללא פיקוח של מעבידים גויים.

מידי פעם הגיעה ביקורת ממשלתית כדי לבדוק את העסק. כשהגיעה ביקורת שכזאת בשבת, הגיעו העובדים לעבודה, אך כמובן שלא עשו כלום. פעם פנה אחד מאנשי ועדת הביקורת אל העובדים ושאל מדוע הם לא עובדים? התשובה היתה שהסחורה עדיין רטובה והם ממתינים לייבוש… ליתר ביטחון העניקו לגוי בקבוק 'וודקה' והוא עזב את המקום לשמחת כולם.

שיטה זו של שלמונים השתמשנו בה פעמים רבות כדי שנוכל להמשיך ולשמור על חיי תורה ומצוות.

כך היה למשל כשבנינו מקוה חשאי בחצר הבית. בניית מקוה שכזה לא היה דבר פשוט; היה צריך להתמודד עם בעיות לוגיסטיות רבות, כמו למשל בנושא חימום המים שנעשה על-ידי צנרת עם אש. אולם כאשר האש הייתה נכבית, העשן היה חודר למקוה ולעיתים אף המים התמלאו בפיח שחור. אפשר לתאר את ממדי המקוה צורתה החיצונית שלא היו מרניני לב… למרות הכל מספר הטובלים במקוה היה מכובד…

בסמרקנד גם היה מקוה נוסף שפעם גרם לסערה ציבורית.

ומעשה שהיה: באחד הימים הגיעה וועדה רפואית לבדוק את ההיגיינה במקווה ומצאו כי המים מזוהמים. כמה יהודים 'שתולים' מטעם הק.ג.ב. הוסיפו והעידו כי מקוה זה הוא "מקור למחלות מדבקות, ובימינו אלה אין צורך במקוה כאשר יש מקלחות נקיות".

אחד מחכמי העדה הבוכרית בעיר, הצדיק ר' רפאל חודדיטוב, לא נרתע. הוא לחם על כך שכולם יחתמו על הצהרה שצריכים להשאיר את המקוה על תילו, אך הפחד היה גדול, ואיש לא העז לחתום על כך. ר' רפאל לא נרתע והמשיך במלחמתו.

באחד הימים שוב הגיעה וועדה רפואית לבדוק את ההיגיינה, וכדי להוכיח שהטענות הן טענות שווא והמים נקיים, נטל ר' רפאל כוס מים מהמקוה, בירך 'שהכל' ושתה מן המים לעיני כולם…

בין היהודים הבוכרים היו הרבה יראי שמים גדולים ומעשיו של ר' רפאל חיזקו את כולם.

הפחד והסודיות מילאו את האוויר כל העת. אל ביתנו היו מגיעים בחורים רבים וחסידים כדי לשוחח ולהתייעץ עם בעלי ר' חיים אליהו בעניינים שונים של פעילות. פעם נכנסתי לחדר בו ישב עם כמה מהם, ומיד כולם השתתקו וחיכו לצאתי. מאוחר יותר שאלתי את בעלי באירוניה: "יש לך סודות ממני?"

הוא הגיב ואמר: "אילו הייתי מסתיר ממך משהו אישי, זה לא היה ראוי. אך את יודעת על מה אני שותק. הרי אם יתפסו ויענו אותי, הרי ב"קוועטש" קטן הם יחסלו אותי, אך אם חס ושלום יקחו אותך ויענו אותך בעינויים קשים, את בטוחה שלא תספרי?"

כך חיינו כל הזמן מתוך הבנה כי כמה שפחות נדע, כן ייטב. חיים כאלו ניהלנו לא יום או יומיים, אלא שנים ארוכות. ברוסיה התנהל מעקב קפדני אחר כל אדם וכל מעשיו והליכותיו. פעם הגיעו לביתנו לערוך בדיקה. הבודקים, לשם שינוי, היו מנומסים ותוך כדי בדיקה אמרה אחת הבודקות: "אנו חייבים לדעת במה נושם כל אחד"…

פעם בתשעה באב עברנו בדיקה רצינית יותר. אל ביתנו הגיעו אנ"ש כדי לומר מגילת 'איכה'. כיון שהיה מאוד חם ויבש, הורידו כולם את נעליהם וישבו על רצפת החצר תחת סוכת הגפנים. לפתע נשמע צלצול פעמון השער. הבטנו זה בזה לוודא שכל מי שהיה צריך להגיע, אכן הגיע. או-אז הבנו שאורח לא קרוא הגיע. בבת אחת קפצו כולם וברחו פנימה לתוך הבית.

ניגשתי לפתוח את השער החיצוני של החצר, שם עמד אדם שהציג עצמו כבודק מטעם משרד הבריאות ומטרתו לבדוק את בריאות העיניים. לצידו עמדה "אחות" רפואית. באותה תקופה אכן פשטו ברוסיה מחלות עיניים מדבקות ("טרחומה").

לא הייתה לנו ברירה ואני ואמי ניגשנו לבדיקה. הם בדקו בקפדנות את העפעפיים עם ספירט. כשסיימו, הודו לנו בנימוס ועזבו. אני ואמא נשמנו לרווחה ושמחנו שכל אנ"ש שהתחבאו בבית היו שקטים כל העת. הבטנו סביב ולפתע ליבנו החסיר פעימה. כעשרים זוגות נעליים נותרו בחוץ… הנס הגדול היה שהרופא לא הבחין בהם, אחרת היה מבין כי עשרים אנשים נמצאים בבית הזה.

גם מהשכנים היה צריך להיזהר ולהסתיר כל סימן מחשיד. לא פעם דפק אחד השכנים על דלת ביתנו בשבת, ומיד מיהרנו לכסות את הפמוטים.

אני זוכרת את התוועדויות שנערכו בביתנו בחושך (תרתי משמע) בשעת "רעוא דרעוין" של שבת, או בחגים – אז לעיתים הצטרפו גם הנשים והתוועדו בחדר סמוך. היו מנגנים את ניגון ד' בבות של אדמו"ר הזקן, ולאחר מכן גיסי ר' מיכאל מישולובין היה חוזר מאמר חסידות וכשהיה מסיים כבר שרר חושך כבד. למרות זאת, כל אחד עדיין היה ממשיך לשבת בשקט על מקומו, מכונס בעצמו חושב ומעכל את תוכן המאמר.

אה, היו אלה התוועדויות מיוחדות…

עובדת היותנו חסידי חב"ד הקשורים לרבי היא זו שהחזיקה אותנו ביהדותנו – היו אנשים ברוסיה מזרמים שונים ביהדות שלא שרדו כיהודים שומרי תורה ומצוות, כי הם טענו שלא ניתן להילחם בסובייטים ולכן צריך להתנהג באופן של "היה יהודי בביתך וגוי בצאתך". תוצאות הנהגתם היתה לבסוף שגם הגוי נכנס הביתה… רק חסידי חב"ד והמקורבים נותרו ברוך השם ביהדותם ובחסידותם.

להיות יהודים גאים בארץ הקודש…

יצאנו מרוסיה לאחר 10 שנות סירוב. בחורף תשכ"ט קיבלנו את אישור היציאה ושנה לאחר מכן הגענו לארץ הקודש. בעלי היה חולה לב ובתקופה זו היה מרותק למיטתו. קודם שיצאנו לדרך פנה אליי הרופא והזהיר אותי: "שרה, את לוקחת על עצמך את האחריות לנסוע איתו? הרי הוא עלול למות מטלטולי הדרך!" אך ידעתי שעלינו להגיע ארצה ויהי מה.

ואכן הגענו ארצה בשלום, וזמן קצר לאחר מכן עבר ניתוח לב פתוח, אך לא זכה להאריך ימים והשיב את נשמתו בשנת תשל"ב.

נותרתי בודדה עם שלושה יתומים בארץ לא מוכרת, כאשר עליי הוטל לדאוג לפרנסם ולחנכם.

ההתאקלמות בארץ לא הייתה קלה; בתחילה עבדתי בעבודות פשוטות ומזדמנות כדי לפרנס. שנים מספר קודם לכן סחתי לבעלי מדוע לא השכלתי ללמוד מקצוע מכובד כמו רפואה, משפטים וכדומה. תשובתו נותרה חרותה עמוק בליבי:

"ניקוי הרצפות שלך יקר לי בהרבה מאשר מקצוע מכובד שהיה נקנה בחילול שבת וחג"…

הפחדים מפני "עיניים בולשות" לא סרו ממני גם לאחר שעליתי ארצה. כשהתפללתי בבית הייתי מזכירה לילדים לסגור את החלונות כדי שלא יראו וישמעו. כשהייתי שומעת תקיעת שופר בבית הכנסת, הפחד חזר אליי כמו בימים ההם בגיא הצלמוות הסובייטי…

החלום של להיות יהודי גאה בארץ מימש את עצמו, והביא נחת תמורת כל הסבל והייסורים שעברנו. אחד מאותם רגעים מרגשים היה כשהתגוררנו בכפר חב"ד; באותה שנה ערכו מדורת ל"ג בעומר גדולה, והכל רקדו מסביב ושרו שירים חסידיים. עמדתי אז ובכיתי מהתרגשות. אמרתי: "רבונו של עולם, אנו בארץ ישראל וכולם מסביב הם יהודים ששרים שירים יהודיים"…

כך היה גם כשהייתי עוברת ליד התלמוד תורה וקול תורתם של ילדי ישראל הגיע לאוזניי. לא הייתי מתאפקת והייתי עוצרת בדרכי ובוכה בדמעות של שמחה…

גיבורת הסיפור אשר גוללה את סיפורה המלא בספר ״סוערות בדממה״, התגוררה בכפר חב"ד. מאוחר יותר, כשנישאה בשנית לרב מאיר כהן העתיקה מגוריה לירושלים ומשנפטר הרב כהן, התגוררה לצד בתה היחידה בעיר רחובות.

ביום כ"ג כסלו השנה השיבה את נשמתה ליוצרה והותירה אחריה את ילדיה: ר' יוסף יצחק – לוס אנג'לס, ר' שלום דובער, הרבנית רחל ביילא גלוכובסקי – רחובות, וצאצאים רבים מקושרים בלב ונפש לרבי מלך המשיח.

באדיבות מגזין עטרת חיה

בתור יהודים חסידים, אנחנו יודעים שיש בתוכינו תחרות יומיומית שמעסיקה אותנו רבות. מרוב שאנחנו חיים בתוך התחרות הזו אנחנו לעיתים לא שמים לב ששוב נקלענו לתוכה. שוב צריכים לעצור, להתלבט, לחשוב להתאמץ ולהשתדל לגרום ליצר הטוב לנצח.

מה זה אומר לנצח? 'והבינוני זו מידת כל אדם' הבינוני נמצא כל היום במלחמה מתמדת… הוא כל פעם מחדש מצליח להשליט את היצר הטוב על היצר הרע. אבל היצר הרע עודנו אצלו ושוב ושוב הוא יצטרך לעבוד על כך.

מעריכים אתגרים

לעיתים אנחנו נוטים לרדוף אחרי ניצחון, אחרי יעד ברור שהצלחנו להגיע אליו. למרות המאמץ, היגיעה ההשתדלות הרבה שעשינו, אם לא 'ניצחנו בתחרות' זה מאכזב, זה מרגיש קצת שהתאמצנו לשווא….

וכשמדובר בילדינו, קל לנו מאוד ליצור להם תחרויות ורצון עז לנצח… ומה קורה כשהם לא ניצחו? אנחנו עדיין זוכרים את המאמץ וההשתדלות והעבודה שהם עשו עד שניה לפני שהודיעו על הניצחון?

אני מעדיפה להרגיל את הילדים לאתגרים, במקום לתחרויות. לגרום להם, או להוביל אותם, להתמסר לאתגרים באופן הטוב ביותר כפי יכולתם. ההתמודדות עם אתגרים מהווה תעסוקה חיובית, ובנוסף היא מקדמת את הילד למקום גבוה יותר. התעסקות עם אתגר משמעותה: כרגע העניין דורש כוחות, יכולות או ידע שעדיין לא נמצאים בכלים הנגישים של הילד וזה הופך את העניין למאתגר!

האתגר כשלעצמו אינו מחייב תחרות. אולם כשמשיגים אותו, הוא מביא לנו הרבה סיפוק! מפתח את הביטחון העצמי ואת האמון העצמי של כל אחד!

ההשקעה במשימות אתגר – הדרך לצלוח אותן היא עניין בפני עצמו. ההתעסקות בדבר באופן הטוב ביותר שאנחנו יכולים, מפתחת רצינות ובונה הרגל כזה לעתיד.

וכך, במקביל, "בונה" הילד לעצמו את שמו בחברה: הוא רציני, הוא אחראי, הוא לא מזלזל במשימות שהוא לוקח על עצמו. אפשר לסמוך עליו. כדאי לתת לו משימות כי ידוע שמה שהוא מתחייב לעשות יוצא טוב! יוצא לו "שם טוב!", כפי שאומר הפסוק: "טוב שם משמן טוב!" (בכלכלה קוראים לזה "מוניטין" – מה שחושבים עליך).

כשהילד מתרגל להתמסר למשימה או לאתגר עם כל היכולות שקיימות אצלו כרגע, הוא ימשיך וינהג כך בהמשך חייו….

אותו הרגל יגרום לילד להתעסק בדברים מתאימים, להתמלא ולהעשיר את עצמו בתוכן בריא במידה ואנחנו ההורים והמחנכים נדע לתת לילד אתגרים הממלאים את זמנו, הדורשים את כישרונו והמפתחים את סקרנותו! זה דורש מאיתנו ההורים והמחנכים להכיר ביכולות ובפוטנציאל של הילד המדובר במודעות שהתאמת המשימות אינה תלוית גיל בלבד!

הכי חשוב הוא שהילד יוצא מאושר ממה שהוא מתעסק, מתמודד לעשות… הוא יאהב לעמוד באתגרים! וללא תחרות! לא בשביל פרס או כבוד! אלא בשביל האישיות שלו! מימוש הפוטנציאל של עצמו!

כשאותו ילד שהורגל להתמודד וליהנות מול אתגרים ישתתף בתחרויות הוא יקח את ההשתתפות עצמה כאתגר נוסף. עצם ההתעסקות בחומר של התחרות היא המשימה שלו. לכן, אם לא יקבל מקום ראשון לא יתאכזב כי ממילא עמד באתגר. עשה באופן הטוב ביותר שיכול היה, היה לו סיפוק מעצם ההתעסקות בנושא. הילד מרגיש שהוא מרוויח וגדל מהתמודדותו עם והתמסרותו אל האתגר.

אנחנו כמחנכים צריכים תמיד להעריך את ההשתדלות והמאמץ.

לא רק את ההצלחה או הניצחון של הילד! ההשתדלות במשימה שלקח לעצמו…. הלימוד, ההתעסקות עם המשימה, ההתמסרות והרצון לעשות אותה בצורה הטובה ביותר. הכל לפי הנתונים העומדים לרשותו בעת נתינת המשימה!

ביטויה של הערכה 

עלינו לבטא במילים את הערכה על ההשתדלות של הילד במשפטים כמו:

"כל הכבוד לך על הזמן שאתה משקיע ב….!", "בטח אתה לומד הרבה על הנושא!", "אני שמה לב למאמצים שאתה עושה כדי שיצא טוב מאוד!", "אתה לא חוסך בעבודה!", "איזו יצירתיות!", "איזו התמסרות!", "איזו השתדלות!", "יפה לראות כמה אתה משקיע!"

"קנאת סופרים תרבה חכמה!" – קנאה חיובית כזו אפשר להרבות על ידי השתתפות, הצעת אתגרים. היא לא חייבת להיות דרך תחרות, אלא דרך אתגרים באופן של הצעת משימה, שאלה או עשייה המעוררת, המעודדת והדורשת חשיבה שכלית ויצירתית, סקרנות והעמקה בנושא.

הפרסים והצ'ופרים יכולים להיות קיימים ברקע! אפשר גם להפתיע את הילדים עם מתנות וצ'ופרים לאחר מעשה או באמצע התעסקותם במשימה, על המאמץ וההשתדלות לפני שבוחנים את ההישגים הסופיים. המתנה לא חייבת להיות סיבה להשתתפות באתגר אבל חשוב שתינתן כהכרה של ההורה או המחנך בהשתדלותו של הילד והדבר יעודד אותו להשתתף עוד במשימות מעין אלו בהמשך.

כמו כן, בבואנו להחמיא לילדנו, כדאי להימנע מלומר משפטים כמו:

"אתה הילד הכי יפה בעולם!", "אני הכי אוהבת אותך בעולם!", "אתה הכי חכם מכולם!", "קיבלת את הציון הכי גבוה בכיתה!"

אלא עלינו להרגיל את הילד ל"מסרים ללא השוואות", כלומר, מסרים שאינם מעודדים תחרות, כגון:

"איזה יפה אתה!", "אני כל כך אוהבת אותך! אתה מצייר/שר/מבשל כל כך יפה!", "איזה חכם אתה! קבלת ציון מעולה!!!!"

אז הילד מבין שמעריכים את היכולות שלו, מבין שרואים את הכישרונות שלו, והערך העצמי של הילד לא תלוי בהשפלת/הנמכת ערך האחר אף פעם. הילד לא גדל על תחושת ההתנשאות – כדי להרגיש שהוא שווה משהו, אין לו צורך להתנשא. (מה שכן קורה לילדים המחונכים לכך שהם חייבים להיות ה"הכי"….. אחרת הם לא שווים!)

בגישה הזו, יש להורה ולמחנך אינספור הזדמנויות להחמיא לילד! כגון:

"תשיר לי כי זה מרגיע אותי כשאתה שר לי!", "תכין לי תה כי כשאתה מכין, זה עושה לי טוב לנשמה! יש לזה טעם אחר!"

כל דבר שמבחינת אותו הילד המסוים הוא נקרא הישג, ראוי וניתן להעצים, להחמיא ולהעריך!

כל הישג צריך להראות כנצחון. נצחון בהתקדמותו ובהתפתחותו של הילד.

עבודה תמידית 

גם כך אצל כל יהודי באשר הוא לגבי ההתמודדות שלו עם היצר הרע כל הישג הוא כנצחון. לגבי היצר התחרות היא בין שני קווים שלרוב מתנגדים זה לזה. היצר הטוב צריך להכריע ולשלוט על היצר הרע! והעבודה היא תמידית! האתגרים שדיברנו עליהם, באים להציג גישה אלטרנטיבית בין מתמודדים שונים על אותו קו, על אותה משימה. כמו לדבר רק על היצר הטוב מה עליו לעשות כדי שהמשימה תגיע למטרתה. כל הישג בדרך למשימה הוא ניצחון בפני עצמו ללא השוואה עם אחרים.

עלינו ההורים להעצים כל צד שמקדם אל המטרה – גם של הילד וגם שלנו! זו עבודה תמידית!

באדיבות מגזין עטרת חיה

סיפור כואב

כשהיא והוא התחתנו היא הייתה מרכז הבית עבורו, והוא היה מרכז חייה. אחר כך נולד קטנצ'יק, והיא נעשתה עסוקה איתו מאוד. כאבי בטן, מקלחות, האכלה, נדודי שינה… כשגדל קטנצ'יק, החלו לצוץ שיניים, צריך היה להביא אותו לרופאים – בקיצור, הפוקוס בחיים השתנה. והוא נשאר קצת בצד… כשהיה לה זמן, היא בישלה ניקתה ככה באופן כללי – עבור כל המשפחה. מכירים את זה, לא? הכל היה נראה אותו הדבר, אבל ממש לא הרגיש אותו הדבר. אם פעם הפוקוס היה הוא, הזוגיות, הבית, עכשיו המצב שונה… הוא מרגיש כמו מספר שתיים במקרה הטוב, ובמקרה הרע, כמו אויב המהפכה. מכאן והלאה התחילו מלחמות. הבית התמלא תסכול, כעס, ומריבות.

מקרים כאלה קורים לא רק בהקשר של הולדת ילדים. גם במקרים של עבודה, של ׳מבצעים׳, הקמת בית חב"ד ועוד ועוד. למה זה קורה? משום שבשביל לשמור על הבית, צריך שהבית יהיה העיקר, הבסיס, היסוד, ורק מתוכו יצמחו שאר הדברים. אבל למה??? הרי כולנו מתפקדים בכמה תפקידים. כולנו גם עובדים, גם בני זוג, גם הורים ועוד. ונראה שאין סתירה בין כל התפקידים… טוב, אז באמת אין סתירה, אלא יש סדר עדיפויות – מה חשוב יותר ומה פחות, ואז הכל מסתדר סביב מה שהוא המרכז.

למה התחתנתי?

אבל מה באמת המרכז? למה מקימים בית? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו. חייב!!! אז אחד יאמר – המרכז הוא מימוש עצמי, אני מתחתן כי ככה אוכל לפתח חיים יציבים ולממש את עצמי. אחר יאמר – עבודת השם. זה נשמע טוב במיוחד! אשתי תעזור לי לעבוד את השם!!! שלישי יאמר – כדי להקים משפחה. אז מה באמת המרכז של הקמת בית? מה הסיבה בגללה נכון להתחתן?

בואו נחשוב. על המצב ההופכי – פרוד חס ושלום. מה יקרה אם הציפיות לא יתממשו? אם לא אצליח לממש את עצמי בגלל שאשתי חלתה חס ושלום, או לא אצליח לבנות בית חרדי, כי בעלי לא מתמקד בזה, ומה יקרה אם לא יוולדו לנו ילדים? במקרים כאלה לאנשים תהייה נטייה לרצות להתגרש, כי הנישואין אינם המטרה, אלא האמצעי לדבר אחר.

במצב המתואר למעלה, יש צד צודק, ולכן זה מיד יוצר גם צד טועה. פתאום מגדירים את בן הזוג כמישהו שצריך לנצח אותו, כלומר, לשנות את נטיותיו, רצונותיו או אורח חייו. זהו, הוא מסומן! כאן מתחילה ההתנצחות.

וגם אם נאמר "אל תהיה צודק, תהיה חכם", מי שבא מהמקום הזה, שיש שני צידי המתרס, אצלו  הפירוש של הביטוי הזה יהיה, שעליי להשתדל, באמצעות כל מיני מניפולציות (שבליבם זה מכונה "חכמה", הייתי קוראת לזה 'התחכמות' יותר מאשר חכמה…), "לעצב מחדש" את הרצונות של בן הזוג, כי הוא עובד בניגוד למטרת העל שלי. במילים אחרות – הוא הצד השני, האחר, ח"ו, וככה מתחילים להתפתח מאבקים…

כדי שנישואין יחזיקו מעמד, ויהיו נצחיים, צריך שלא יהיו תלויים בדבר, וזה אומר, להינשא כי הרצון שלי הוא להיטיב, לכבד ולאהוב את בן הזוג שלי. נכון, כשמחפשים בן זוג מחפשים את הדבר המתאים לי ביותר, אבל מרגע שנישאנו – זהו! עכשיו מוקירים, מכבדים ואוהבים אותו כמטרה בפני עצמה. והמטרה הזו היא מטרת העל של הנישואין!

מי אמר שהנישואין זה הכי חשוב?

באמת שאלה טובה, אולי נכון הדבר שישנם עניינים בחיים שהם חשובים יותר, כמו עבודת השם למשל? איך יודעים שהתשובה לשאלה הזו היא שלילית? פשוט מאוד – מבחן התוצאה! שוב ושוב שומעים על זוגות השונים מאוד אחד מהשני, ובכל זאת מחזיקים את הבית יחד, והסוד שלהם הוא בדיוק זה! כבוד הדדי, אהבה, אמון ונאמנות, שמובילים גם לתקשורת נכונה.

זה מן פרדוקס כזה: בגלל איזושהי סיבה מסתורית ולא מובנת, ההצלחה באהבת חינם הזו, מביאה פריחה ושגשוג בכל העניינים; תשקיע בנישואין וגם השאר יגיע. גם הפרנסה, גם החינוך וגם בית של תורה.

כשם שפרצופיהם שונים 

כך דעותיהם שונות. רק שתדע: הדשא של השכן ירוק באותה מידה. השוני בדעות בני אדם הוא מגוון מאוד, ומאמר חז"ל שבכותרת כאן, לא רק מדגיש את העובדה שקיים שוני בין בני אדם, אלא גם את העובדה שכשם שלא ייתכן למצוא שני בני אדם עם פרצוף זהה, כך לא תמצא שתי השקפות עולם שוות, שני אופני חשיבה שווים.

קבלו!!! תמיד יש עילה למאבקי כוחות, לחוסר כבוד. (הרי הזולת שונה ממני, ואני כליל השלמות.) אז מה זה אומר? שלעולם אנחנו נידונים לחוסר-שלום-בית?! – חס ושלום! אם התורה ציוותה על מוסד הנישואין, הרי יש דרך לממש ציווי זה, ואין נזק ממצווה. הבעיה מתחילה במקרה שלא עובדים לפי ההוראות…

כששני הצדדים מחויבים לכבוד ההדדי, לאהבה, לוויתור ולפירגון, גם אם יש בהתחלה חיכוכים ואי הבנה – הדרך בסוף מתיישרת, כי ממצוות אהבת ישראל יש מרוויחים מכל הצדדים.. ואז הבניין הוא נצחי, לא בניין נצחני.

באדיבות מגזין עטרת חיה

מוגש לגולשות, קובץ השמע של מחזמר י"ט כסלו בבית חנה צפת- מתייגעות להביא משיח!

כתיבת המחזמר: מ. קופצ'יק

אולפן: ח. בורוויץ

פלייבקים: ל. ערד

לשמיעה לחצו כאן

מילות השירים מתוך המחזמר:

שני אורות מאוחדים

אור נגלה וחסידות

י"ט כסלו חג החגים

גילוי הפנימיות.

זהו זמן מתן תורה

הוגדרה המטרה

להתייגע ולפעול

מ'מטה' יש לגאול.

זו נקודת מבט

צורה של הסתכלות

בחרי, כן, את!

במה ההתמקדות

השקיפי בטוחה

עת קיום הנבואה

מתוך האפילה

זורחת גאולה

והשעון

יתקתק יעיר

נהיה הכל בהיר

זה זמן השיא

אז תעשי

בכל דקה קרובים יותר

משיח בא

זה לא זמן לוותר

בזה הכל מוקף

נכריע את הכף

מול עינייך המאזן

ורק עוד מעשה קטן

דורות חיכו

והנה הוא כבר כאן

(איכה? איפה איפה את?

אין זמן.. הוא כאן!)

בך תלוי החיזיון

כאן תבני לו את, דירה

זה לא עניין עליון

שקורה ואת צופה

משיח להביא

להתעקש את יכולה

בזכותך

ניצחון המלחמה

**

על פסגתו של הר הצופים

התנאים, קרעו קריעה, רגש עז, לבבות פועמים

הזיכרון, מר צרוב, והמראות- חורבן ושחור יחדיו בעוז שולטים

כאילו לא, מספיק כואב

מבין הריסותיו של זבול פאר

שועל יוצא, ומהלך

במקום הקודש, בפשטות דורך

בזה מיקום, פסגת יקום

ארון הברית, לוחות, סביב רקום

כהן גדול, אחד יחיד

רק פעם בשנה ניצב בחיל

מבין פרצי הבכי, הצחוק נשמע

מסתובבים אליו הם בתמיהה

מפני מה כך תשחק, תשמח

אל מול החושך, הגלות, האף.

רבי עקיבא, אז עונה

קוימה הנבואה, הכל שונה

ציון שדה, אז תחרש

אז גם המשך יבוא, כולו נרגש

מי שניבא על אפילה

עודד, שעוד יהיו ימים טובים

תהיה צמיחה, וגם בנייה,

בירושלים- עוד ישבו זקנים

גם אם חשוך, קודר, מצב כל כך נורא

עם הכאב גם נזהה בשורה

לפני זריחה הכל כהה, שחור משחור

ופתאום עולם זוהר באור

(זוהר באור פדיון וגאולה)

**

צפוף החדר, בלאגן

לשהות בו לא נעים

ריחות עזים, מלא הוא לכלוכים

אי אפשר בו עוד לשהות

מצב בלתי נסבל

מיהו שאותי מכאן יגאל?

ומן העבר השני

פאר טרקלין גדול

ריחות גן עדן, ניגן גם הכינור

הכל מבריק, עומד מוכן

אוויר של התרגשות

לעולמים תהיה כאן השהות

ובין לבין מה? זו דלת מעבר

הרגליים על הסף עומדות כבר

והבחירה – שלך היכן להיות

הסתובבי גלי הנפלאות!

כי אם תרצי – תוכלי לחיות לראות

בכל דבר כאן בעולם גלי האות

למדי דברי הרבי בשיחות

תביני זהו זמן של ישועות!

המבדיל המבדיל בין קודש לחול

ברגע אחד להכניס שבת יכול

זכינו ונבחרנו, הדור האחרון

להיות לגאולה דור הראשון!

**

שעון גדול תיקתק תק

אז קפץ חסיד

החל לרקוד כה מרותק

לזה הצליל

זה לא שעון רגיל

וודאי אמרי נא לי

האם הוא במקרה של החוזה מלובלין?

כן עכשיו, נזכרתי הן

הגיע בנו יוסף אכן

לשלם אז לא יכל

השאיר שעון זה כאן

אך למה זה

תשאל, תחקור

שעון רגיל

תרצה, תשמור

נראה כמו כל השעונים

שבביתי פזורים?

שעון רגיל?

לא, שעון זה מיוחד

צלצולו שמח, חד

מבשר בצהלה

קרובים בעוד שעה!

קרובים יותר בעוד שעה…

לא אצליח שוב לישון

אמשיך לרקוד עד אור ראשון

מאיר בי אור הגאולה

הנה היא מגיעה!

למרות אורכה של הגלות

לא נתייאש, נגביר חיות

נפעיל את כל המנועים (נפעיל נפעיל)

רבי  מוכנים!

**

אם שאלת עצמך

עוד כמה זמן ואיך?

כיצד יקרה זה השינוי

יוסר כיסוי

גם חסידים ישבו

איך יהיה חשבו

כיצד הכל אז ישתנה?

בלי התרעה

הדלת אז נפתחה

הרבי יצא

כך החסידים מצא

בדיוק כך

משיח, כן, פתאום נמצא

משיח, כן, פתאום נמצא

כן

לפתע בכיתה

עוצרת אזי בשיעור, המורה

צלצול מוזר נשמע

זו לא ההפסקה

או סתם כך בבית

שוטפת את כלים

עוזרת לאמא עם כל האחים

הם לא נרדמים

כי משהו שונה

חיזיון לילי אז מתהווה

הרבי שליטא מתגלה

כן,

באמצע נסיעה

הנהג נעצר, כך פתאום בבהלה

צפצף הוא בצופר

נשמע בחוזקה קול שופר

או לפני עוד מנה

שולחן שבת נעים

נשמעת דפיקה

לה ייחלנו שנים

בשורת מבשר

הרבי הנביא

הגיע זמן

אז קומו ענווים!

**

עומדים דרוכים

אבות קדושים

ואמהות

צופים בך כל הדורות

הנה משה

לגאול נשלח

רצה, ביקש

שלח נא ביד תשלח

ומרים גם היא ניצבה

מחכה, מרחוק היא צופה

לבוא גואל תכין את התוף

לשיר שיר חדש תכסוף

גם סרח תשמור הבשורה

מייחלת, בקושי, גדול ונורא

פקוד אפקוד

זו אכן הנבואה

הנה מגיעה גאולה

תנאים, אמוראים, כל הרביים

עומדות צדקניות הנשים

כולם, כל נשמות ישראל

בציפייה דרוכה להיגאל

מחכים הם רק לפעולה שלך

בידייך, הכף תכריעי כך

**

כה קרוב, חופף

המאזניים לכופף

לא רחוק אך, ממך מתעופף

דומם העולם

המתח בשיא

טוב מושלם

בכוחך להביא

כן, גם אם קטן

בכוחו לבנות לו המשכן

כל מעשה נחשב

זה לא פשוט, לא, בעיניו! (הו, בעיניו)

עושה ועושה

לא תמיד מרגישה

איך כל פרט ופרט

קידם להכרעה

דומם העולם

המתח בשיא

טוב מושלם

בכוחך להביא

כן, גם אם קטן

בכוחו לבנות לו המשכן

כל מעשה נחשב

זה לא פשוט, לא, בעיניו! (הו, בעיניו)

עלי על הכף

עלי עלי נא ילדת סף

זמן עוצר, ההכרעה

זה בכוחך, את יכולה!

אושר הוא משהו שכולנו רוצים לחוות, אבל לפעמים זה נראה בלתי אפשרי, במיוחד כשאנחנו נמצאים במצב של מלחמה. החיים שלנו משתנים ללא הכר, והעתיד נראה לא ברור.

אבל אני רוצה לומר לכם, שבמיוחד עכשיו- שמה שחשוב זה לא מה שקורה לנו, אלא איך אנחנו מגיבים למה שקורה לנו.

אושר אמיתי נובע ממציאת משמעות ומטרה בחיי היומיום שלנו. כאשר יש לנו משימה או מטרה, יש לנו משהו לעבוד בשבילו, גם כעת, וזה יכול לתת לנו תחושת סיפוק ומשמעות. זה יכול גם לעזור לנו להתמודד עם אתגרים וקשיים בחיים, כמו מצב המלחמה שבו אנחנו נמצאים.

אל תוותרו על עצמכם. המשיכו לחפש, ואתם תמצאו את זה בסופו של דבר. וזה, ברבות הימים, יכול לקרב אתכם אל האושר האמיתי שלכם.

הי, אהובה

שואלת את עצמך לפעמים

מה זה משנה כל הפרטים האלו

סנטימטר פה או שם,

שיר כזה או שיר אחר

ניגון או לא ניגון

את יודעת שהשם אוהב אותך

אבל בכל זאת, קשה מאד לבחור בטוב

השאלות האלו באות כשבלב

חסרה המנגינה הנכונה

שימי לב, אהובה:

מצריים, פירמידות

יוונים, מתייונים

פרעות, רדיפות

רוסיה, קומוניזם

אינקוויזיציה, השכלה

או מלחמה בטירור

להשמיד את הגוף

או להרוג את הנפש

בכל פעם זו מלחמה שונה

אבל חייבים להבין

להבין שאנחנו במלחמה.

מלחמה על הרוח היהודית

וכל יהודי הוא לוחם

וכל יהודיה היא לוחמת

ובמלחמה

כל פרט קטן משנה

את הלבוש לא נשנה כהוא זה!

ביהדותינו נתגאה!

על האמונה נשמור

לא נרתע מעמלק וקור

הלב היהודי פועם בחזקה

הנקודה הפנימית לא תאבד לעולם

וכשיהיה לנו חשוב לשמור על האש הזו

אז נסלק כל מה שמפריע

גם אם קשה או קצת לא נוח

צריך לחדד את החוש היהודי

שקיים בכל אחת באופן תמידי

הוא יודע מה מתאים, ומה פאסט נישט (לא מתאים)

ונעשה את זה מרצון

כי נהיה מחוברות לרעיון

עם ישראל עם הנצח

לא מפחד מדרך ארוכה

ולא מפחד מקושי גדול או קטן

והמלחמה שלך על הסנטימטר הזה

היא בדיוק אותה מלחמה

מול הק.ג.ב ברוסיה

או היוונים שאסרו ללמוד תורה

את תנצחי אותה בגדול

אנחנו חוליה בשרשרת של דורות

דורות של אמונה ומסירות נפש

ואנחנו נביא את הגאולה

במלחמה הזו

אנחנו חייבות לנצח!!!

(נכתב בהשראת סרט "לוחמי הרוח" של חיידר מנחם מוסקבה מומלץ, מקווה שהצלחתי להעביר את הרוח..)

אגב, הנה קווי טלפון שיתנו לך כוחות לעמוד מול הרוחות:)

בזכותך נגאל – 0733834197

נסיכות לנערות – 0733834644

קו אצילית לנשים ונערות בסגנון צעיר  – 0733835892

הגרלה מיוחדת על דולר של הרבי תתקיים בכ"ב שבט

למאזינות המתמידות – 25 פנינים לפחות.

לדיווח שלחי הודעה 0587135770 ונשלח לך טופס דיווח.

מספר הרב קופצ'יק מחיפה:

מדהים.

עם פרוץ המלחמה, פנתה אליי תושבת השכונה, אמא של לוחם שנכנס לעזה, בשאלה, מה ביכולתה לעשות לזכות בנה.

הצעתי לארגן הנחת תפילין המונית לזכות החיילים, בבית הספר של בנה הצעיר – אותו הכנתי לבר מצווה ממש לא מזמן.

היה די צפוי שבחיפה 'האדומה' זה לא כל כך ילך בקלות, מול הנהלת בית הספר, מול הנהגת ההורים..

(כפי שהרבי מתבטא במכתב על חיפה שבה "הלעו"ז יש לו בעוה"ר תוקף מיוחד עד שנודע גם בחו"ל בשם העיר האדומה"..)

ואכן, היו התנגדויות.

טענו שבהמשך "בעוד כמה שבועות", יעשו 'יום חוסן' ובו יקיימו גם תפילה לזכות החיילים.

בהשגחה פרטית, באותו שבוע במסגרת השיעור השבועי, מסרתי שיעור על מבצע תפילין (יישר כח לרב ברוך וילהלם על ליקוט המקורות).

בין הדברים, שהרבי אומר על מבצע תפילין, תפס אותי במיוחד העניין, שהזכות וההגנה שפועלת הנחת תפילין של יהודי אחד בעורף מגינה ומועילה לחייל בחזית.

לא וויתרתי בקלות.

עודדתי את האמא להתעקש על הנחת תפילין לזכות החיילים ובפרט לזכות בנה.

המאמצים נשאו פרי – והאישור המיוחל התקבל.

הגעתי לבית הספר ביום שישי, יחד עם השליח י"י גרשוביץ.

התעוררות הייתה רבה. עשרות ילדים ואנשי צוות הניחו תפילין .

שלושה שבועות חלפו מאז.

אתמול קיבלתי מהאמא הודעה:

"אני רוצה לשתף אותך במשהו.

אתמול הבן שלנו סיפר לנו, שקליע פגע בראשו, למזלנו זה פגע בקסדה! ברוך השם 🙏 נס גדול!

הוא חוזר מחר לעזה ואני רוצה לברר לגבי ברכת הגומל."

היא מצרפת תמונה של הקסדה, וכותבת:

"בצד, כל החלק הקרוע – זה הפגיעה.

הכדור אכל את הקסדה ברוך השם."

רק לדמיין, מה חלילה היה קורה באם הקליע היה זז בכמה ס"מ בודדים.

"מאחר שכבר עומדים לאחרי כל הענינים, והגאולה עדיין לא באה – דבר נכון ביותר הוא לעסוק בענין של "פרסומי ניסא", לפרסם אצל עצמו ואצל הזולת, ובכל מקום ומקום – את הניסים שהקב"ה עושה עמנו, מתוך ידיעה שבזה קשורה הגאולה האמיתית והשלימה!

… *ועוד ועיקר – לדבר בענין פרסומי ניסא, הניסים "בימים ההם בזמן הזה"* ( דבר מלכות וישב)

《《 "זכרון וציור זה בכוחו לעודד לחזק לאמץ לשמח ולעלץ בתקווה טובה לעתיד מזהיר בטוב הגשמי והרוחני"! 》》

שימי לב:

מלאי הספרים מוגבל מאד!

הזדרזי לרכוש ולהבטיח לעצמך כוחות לנצח בכל רגע בחיים

לרכישה:

https://secure.cardcom.solutions/EA/EA5/3hyMFy1DGUiJ7i9OSU1oqQ/Order

תאורה נכונה יכולה לחולל פלאים בבית. היא מדגישה את האזורים היפים ביותר בחדר ומסוגלת לטשטש את אלו שפחות. היא יכולה ליצור תחושה של בית גדול יותר, לשנות לחלוטין את המראה של החדר ולתרום רבות לעיצוב ולאסתטיקה של הבית שלכם.

מהם הפרמטרים שלפיהם בוחרים תאורה?

כל חדר בבית זקוק לסוג תאורה שונה. הנה כמה דברים שכדאי לקחת בחשבון:

גודל החדר: החדר הגדול יותר יצטרך יותר תאורה מאשר החדר הקטן יותר.

מטרת החדר: עבור כל חדר יש לבחור תאורה ייחודית שמתאימה לייעודו. תאורה למטבח תהיה שונה מתאורה לסלון או לחדר שינה.

תקציב: תאורה יכולה להיות יקרה, לכן חשוב להגדיר תקציב לפני שאתם מתחילים לבחור.

גוון האור

את תהליך הבחירה כדאי להתחיל בבחירת גוון האור המתאים לכל חדר בבית שלכם. גוון האור הוא גורם חשוב שביכולתו להשפיע על האווירה בחדר ועל המראה שלו.

ישנם שלושה גוונים עיקריים של אור:

אור חם – אור צהוב, המעניק אווירה חמימה ונינוחה. הוא מתאים לחדרים שבהם רוצים ליצור אווירה רגועה, כגון חדרי שינה וסלונים.

אור קר – אור לבן, המעניק אווירה נקייה ומרעננת. הוא מתאים לחדרים שבהם רוצים ליצור אווירה אנרגטית, כגון מטבחים ומשרדים.

אור ניטרלי – אור שבין אור חם לבין אור קר. הוא מתאים לחדרים שבהם רוצים ליצור אווירה מאוזנת, כגון חדרי עבודה או חדרי אוכל.

גופי תאורה

לאחר שבחרתם את הגוון המתאים לכל חדר, גשו לבחירת הסוגים של גופי התאורה.

ישנם סוגים רבים ושונים של גופי תאורה:

גופי תאורה צמודי תקרה הם אופציה פופולרית עבור חדרים גדולים. הם מספקים תאורה אחידה לכל החדר.

גופי תאורה תלויים יכולים להוסיף נקודת עניין לחדר. הם מתאימים במיוחד עבור חדרים קטנים, שבהם ביכולתם לעזור ביצירת תחושה של גובה.

גופי תאורה קיר יכולים לספק תאורה ממוקדת לאזורים ספציפיים בחדר. הם מתאימים במיוחד עבור חדרי שינה. בקטגוריה זו נכללות המנורות הנקראות ספוטים.

גופי תאורה שולחניים יכולים לספק תאורה לצורך עבודה או קריאה. הם מתאימים במיוחד עבור חדרי עבודה ומטבחים.

גופי תאורה מעוצבים: גופי תאורה מעוצבים הם דרך מצוינת להוסיף עניין ויופי לבית שלכם. הם יכולים להפוך כל חדר לחלל מעוצב ומזמין יותר. ישנם סוגים רבים ושונים של גופי תאורה מעוצבים העשויים מחומרים שונים, ומעוצבים במגוון גדלים וסגנונות.

כמובן, לכל סוג של גוף תאורה יתרונות וחסרונות משלו.

מתאימים

כעת, כשיש לכם הכרות בסיסית עם גווני האור וגופי התאורה השונים, תוכלו בעז"ה לבחור לכל חדר, תאורה שמתאימה לשימוש שנעשה בו.

למשל, במטבח מומלץ להתקין גוף תאורה בתקרה שיאיר היטב את אזור השיש והכיריים בו אתם מבשלים. ההתנהלות בחלל המטבח אינה מאפשרת בדרך כלל מנורות עומדות או כאלה שתופסות מקום, אך תאורה צמודת תקרה, צמודת קיר או ספוטים שקועים בתקרה או בהנמכת תקרה יכולים לספק אור לכל אזור מבלי לתפוס מקום. התאורה העכשווית גם מאפשרת שימוש בפסי אור בארונות, מעל השיש, באזורים שונים כמו מזווה פינת קפה ועוד. כך למעשה ניתן להאיר אזור מסוים בעוצמה לפי בחירה ספוטים או מנורות צמודות תקרה יכולים ליצור אור רך ולא מסנוור לאורך התקרה או הנמכת גבס בסלון, במסדרון או במטבח.

תאורה לסלון צריכה להיות מקרבת, מרגיעה וכמובן שגם מיוחדת, התאורה של הסלון צריכה להיות בעלת גוון חם, וכדאי לבחון מהי תדירות השימוש בה, כדי להבין עד כמה קריטי שהתאורה תהיה עמידה וחסכונית. כל סלון מחזיק בגודל ובגובה תקרה שונים. בהתאם לממצאים ניתן להבין האם הסלון יכול להסתפק רק במנורה אחת והאם התאורה יכולה להיות נמוכה, היות שיש להשאיר מרווח של לפחות שישה מטרים בין גוף התאורה לרצפה, וככול שהתאורה יותר גבוהה, כך פיזור האור יותר יעיל. ככלל, התאורה המתאימה לסלון היא גוף תאורה מרשים, כמו נברשת גדולה, שמתאימה לסגנון העיצוב של הבית. בסלון שבו היא אינה מספיקה, ניתן להוסיף מנורות עומדות בסלון שיאפשרו להאיר באור רך, חמים ונקודתי פינה ובה רהיט או תמונה.

עבור חדר השינה, מומלץ להתקין גוף תאורה עליון שיספק אווירה לחדר, לצד מנורות שולחן אותן יש למקם בשתי פינותיו.

אם אתם אוהבים לקרוא בחדר השינה, במשרד הביתי או על הספה בסלון, כדאי להשקיע גם בתאורה שמתאימה לקריאה.

כדי להפוך את חדר הילדים לשמח וכייפי עבור הקטנטנים, מומלץ להתקין גוף תאורה צבעוני ומשעשע כמו למשל גוף תאורה בצורת דג, מטוס או כוכב.

בחדר האמבטיה, כדאי להתקין גופי תאורה שקועי קיר שיתנו אור חזק על המראה. מומלץ להתקין לפחות שלושה גופי תאורה כאלו עם נורות LED הנחשבות לחסכוניות במיוחד. בנוסף לכך, עדיף לבחור באור חם שיאפשר לכם לראות את עצמכם בצורה טובה לפני היציאה מהבית.

באופן כללי, כדאי להתייחס לסגנון העיצוב של הבית בעת בחירת העיצוב של גופי התאורה, ולהתייעץ עם משרד אדריכלים טרם הרכישה.

שנזכה כבר לגילוי מושלם של אור הגאולה!

באדיבות מגזין עטרת חיה