א. דעת הרבי: ארץ ישראל – המקום הכי בטוח.
ב. להזהר לא להפחיד את עם ישראל.
ג. הוספה בלימוד תורה ובקיום מצוות ובפרט בנתינת צדקה לזכות חיילי צה"ל.
ד. להוסיף באמירת תהלים ובסיום אמירת תהלים יש להוסיף גם את פרק ק"נ בתהלים.
ה. חיזוק מבצע תפלין עם חיילי צה"ל
ו. כתיבת אות בספר תורה לחיילי צה"ל
ז. הוספת בכל המבצעי קודש
להוראות נוספת הכנסו: hisachdus.co.il/rabi5784
השבוע נקרא בפרשת וזאת הברכה בחג שמחת תורה ונסיים את חמישה חומשי תורה ונשמח כולנו יחד בשמחת גמרה של תורה.
עם ישראל ממאן להיפרד ממשה רבינו ועושה כל אשר ביכולתו למנוע את גזירת ה' יתברך:
אחד הנושאים המרכזיים והמעניינים בה עוסקת פרשה זו הנו פרידת משה רבינו מעם ישראל ופרידת עם ישראל ממשה. הפרידה הכואבת והמרגשת כאחד, על גבול הבלתי אפשרי כמעט עבור הן עם ישראל והן עבור משה.
כפי שמתארת התורה בסוף פרשת האזינו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר – עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ… כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
רש"י על אתר מפרש זאת כך: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה – בשלושה מקומות בתורה נאמר בעצם 'בעצם היום הזה':
אצל נח נאמר 'בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה' וזאת מכיוון שהיו בני דורו של נח אומרים 'בין כך ובין כך, אם אנו מרגישים שנח הולך להיכנס לתיבה אין אנו מניחים לו, ועוד גם שניקח כישלין וקרדומות ונבקע את התיבה' וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מכניס את נח לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש לו כח למחות נגדי יבוא וימחה'.
וכן אצל מצרים נאמר 'וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם'. וזאת מכיוון שהמצרים היו אומרים 'בין כך ובין כך אם אנו מרגישים בישראל שהם הולכים לצאת ממצרים, אין אנו מניחים להם, ועוד גם שניקח חרבות סייף וכלי זין ונהרוג בהם' וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה'.
ואף כאן במיתתו של משה נאמר 'בעצם היום הזה' וזאת מכיוון שהיו ישראל אומרים 'בין כך ובין כך אם אנו מרגישים במשה שעולה להר אין אנו מניחים אותו ללכת. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחים אותו ללכת וכנגד זאת אמר הקדוש ברוך הוא 'הרי אני מכניס את משה בחצי היום וכו'".
שואל הרבי מליובאוויטש דברי רש"י צריכים ביאור: בני דורו של נח אכן היו יכולים לחשוב שיש בכוחם למנוע ממנו להיכנס לתיבה מכיוון שחשבו שעל ידי כך הם דוחים את עונש המבול, הם ידעו שכל עוד לנח אין דרך להינצל הקדוש ברוך הוא לא יוריד עליהם את המבול. גם המצריים יכלו להשלות את עצמם שיש להם את הכח למנוע מישראל לצאת ממצרים שכן עם ישראל היו עבדים ומצרים הייתה ממלכה עצומה ששלטה בכל האזור כולו, אך כיצד עם ישראל היו יכולים לחשוב שיש בכוחם למנוע את גזירתו של ה' יתברך, ולמנוע את מותו של משה רבינו?
מסביר הרבי מליובאוויטש:
התשובה נמצאת בגוף דבריו של רש"י עצמו: רש"י מבאר בדבריו שבני דורו של נח רצו להשיג את מבוקשם על יד מניעת המעבר של נח ממקום אחד למקום אחר הם רצו למנוע ממנו להיכנס לתיבה.
וכך גם המצריים, רצו להשיג את מבוקשם על ידי מניעת המעבר של ישראל ממקום אחד למקום אחר הם רצו למנוע מישראל לצאת ממצרים.
אף כאן עם ישראל רצו להשיג את מבוקשם על ידי מניעת המעבר של משה רבינו ממקום אחד למקום אחר. הם חשבו למנוע ממשה רבינו לעלות להר נבו משום שחשבו שהעלייה אל ההר הינה תנאי לפטירתו, לכן חשבו שכשימנעו ממנו לעלות להר תתבטל גזירת מיתתו על ידי ה' יתברך.
שואל הרבי: אך עדיין צריך להבין הרי היה זה ציוויו של הקדוש ברוך הוא שמשה יעלה להר נבו וימות שם, ואם כן כיצד חשבו ישראל לבטל ציווי זה?
מסביר הרבי על פי המשך דבריו של רש"י נבין את הדברים: וכך כותב רש"י: "אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים וכו'… אין אנו מניחים אותו ללכת".
כלומר, זו אינה דרכה של תורה להתנהג בכפיות טובה עם אדם שהיטיב לך ומכיוון שמשה רבינו עשה כל כך הרבה טובות לעם ישראל, הרי שבוודאי חלה עליהם החובה שלא להיות כפויי טובה כלפיו, ולעשות ככל יכולתם כדי למנוע את פטירתו, אף אם הדבר נוגד את ציוויו המפורש של ה' יתברך.
אך עדיין אין הדבר מובן מקשה הרבי: הרי סוף סוף היה זה ציווי מפורש של הקדוש ברוך הוא, ואם כן כיצד יכולים עם ישראל לחשוב שבגלל החובה שלא להתנהג בכפיות טובה כלפי משה רבינו מותר להם לנהוג באופן כזה הנוגד את ציוויו המפורש של ה' יתברך ובכך לבטל את ציווי של ה' יתברך?
מסביר הרבי: עם ישראל חשבו לעשות כן מכיוון שלמעשה הציווי על מותו של משה נאמר למשה רבינו בעצמו, ולא לעם ישראל, הקדוש ברוך הוא ציווה על משה רבינו לעלות להר ולמות בו ולכן חשבו עם ישראל, שמכיוון שהציווי לא מופנה אליהם הרי שמותר להם למנוע ממשה לעלות להר נבו – ובכך להביא, באופן עקיף, לביטול הגזירה על מותו.
מוסיף הרבי מליובאוויטש ומבאר את העניין על פי פנימיות התורה-תורת החסידות:
כאשר נעיין בדבריו של רש"י נראה שהן לגבי דורו של נח והן לגבי המצריים רש"י מביא את דבריו של הקדוש ברוך הוא במלואם:
לגבי אנשי דורו של נח: "הרי אני מכניס את נח לתיבה בחצי היום, וכל מי שיש לו כח למחות בעדי יבוא וימחה".
ולגבי המצריים: "הרי אני מוציא אותם בחצי היום, וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה".
ואילו לגבי משה רבינו ועם ישראל רש"י משמיט מדבריו של ה' יתברך, ועל מילות הסיום "וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה" הוא רומז אך ורק בסיומת 'וכו" – "הרי אני מכניס את משה בחצי היום וכו'".
רש"י משמיט מילים אלה ובכך הוא רומז לנו שלמעשה לישראל היה את הכח למחות כנגד הקדוש ברוך הוא על פי המבואר בתלמוד הבבלי: שלציבור יש כוח לעשות תשובה ולבטל את גזר הדין על אף שנחתם והרי עם ישראל הם ציבור גדול ובכח תפילתם ותשובתם היה בידם לשנות ואף לבטל את הגזירה שנגזרה על משה רבינו. (מסכת ראש השנה דף י"ח עמ' א').
רש"י לא היה מסוגל להוציא מפיו ואף לא לכתוב את המשך דבריו של ה' יתברך על משה רבינו!
שמעתי מפיו של הרב מרדכי אשכנזי ע"ה רבה של כפר חב"ד ביאור נפלא לכך שרש"י השמיט את המשך דברי ה' יתברך בנוגע למשה רבינו.
רש"י לא היה מסוגל לכתוב על משה רבינו את המשך דבריו "וכל מי שיש בו כח למחות נגדי יבוא וימחה". משום שעל הסתלקו של משה רבינו רבן של כל ישראל לא שייך להתבטא ולומר דבר! עצם הסתלקותו הנה דבר שלא נתפס בשום צורה שהיא במח ובלב אנוש! זהו דבר שאין הנפש יכולה להכילו כלל וכלל! כך שאין רש"י יכול להעלות על דל שפתיו ובטח שלא על הכתב ולתאר את הסתלקותו של משה רבינו מנהיג ורועה שלא מוכן לעזוב ולא עזב את צאן מרעיתו מעולם ולעולם אף לאחר מיתתו.
הדבר היחידי שרש"י יכול היה לעשות זה לכתוב את המילה וכו'..
זהו ביטוי נפלא ועמוק על הקשר הייחודי שכמוהו לא נמצא כלל וכלל בעולם בין משה רבינו ובין עם ישראל. מנהיג שלא יכול ולא רוצה לעזוב את צאן מרעיתו ועם ישראל שלא מסוגל לקבל בשום צורה ובשום אופן את האפשרות שמשה רבינו חלילה יאלץ להיפרד מהם…
מה שמביא אותם לעשות הכל אבל הכל בכדי שמשה רבינו לא יעזוב אותם ולו אף לרגע!
משה רבינו מוסר את נפשו בפועל ממש כדי שלא יארע חלילה שום נזק לעם ישראל!
מה אם כן קרה בסוף: מדוע משה רבינו לא נכנס לארץ המובטחת יחד עם בני ישראל? מסביר הרבי מליובאוויטש: משה רבינו מקבל עליו בהכנעה לקיים את רצון ה' יתברך ועולה להר נבו מדוע?
מסביר הרבי: משה רבינו ידע שאם וכאשר יכנס עם בני ישראל לארץ המובטחת, יתהווה בזכותו מצב בעולם של גאולה נצחית שלאחריה לא תהיה גלות יותר בעולם, בית המקדש יעמוד ויוותר על תלו לעד ולנצח נצחים.
משה רבינו חשש אם כן שכאשר עם ישראל יחטא חלילה ויסור מן הדרך, לא תהיה אפשרות אחרת חוץ מלפרוע מעם ישראל עצמו היה לא תהיה, בשל עזבם את ה' יתברך חלילה. המצב הגלותי אפשר לה' יתברך להיפרע מעצים ואבני המקדש ולהחריבו, כפי שהיה בבית ראשון ושני. אבל במצב בו משה רבינו הציב את עם ישראל בעמדם לפני הכניסה לארץ לאחר ארבעים שנה במדבר העמים היה כאמור מצב גאולתי ועם כניסתו לארץ עם בני ישראל העולם כולו יהיה במצב זה, ולא יתאפשר עוד להחריב את המקדש..
כך שמשה רבינו מוותר על רצונו העז להיכנס לארץ ישראל ולחבור לעם ישראל צאן מרעיתו למצב של גאולה, רק בכדי לא לאפשר חלילה מצב בו ה' יתברך יצטרך להיפרע מהם!
זוהי אהבתו האמתית והנצחית של משה רבינו המוסר נפשו ורצונו ואת כל כולו אך ורק לטובת עם ישראל!
אהבה הנה החוט המקשר בין רבן של ישראל – לעם ישראל! בין רבי לחסידים!
אדמו"ר הריי"צ- רבי יוסף יצחק שניאורסון (האדמו"ר השישי בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) מספר ששמע בשם אביו אדמו"ר הרש"ב- רבי שלום דב בער שניאורסון (האדמו"ר החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד). "אהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות, אהבה היא החוט המקשר חסידים אחד עם השני והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם רבי"!
מוסיף הרבי הריי"צ לתאר: נראה במוחש שכשיש אוהב נאמן, הגם שהוא בריחוק מקום ושטח של כמה אלפי קילומטרים מפסיק ביניהם, הנאהב אינו לבדו, מכיוון שלגבי אהבה אין כל מחיצה וריחוק מקום תופס מקום או יכול להשפיע עליה! וכאשר חושבים אודות האוהב הנאמן הרי זה מעניק חיזוק מסוים לנאהב!
כבוד קדושת אבותינו הקדושים על ידי מבט אוהב חילצו מהבוץ הרוחני והעמידו את צאן מרעיתם במעמד ומצב רוחני טוב ורצוי.
כלומר: מלבד זאת שהמבט האוהב פעל שהנאהבים יצאו מהבוץ הרוחני, באופן פאסיבי מצדם של הנאהבים, המכונה בלשון החסידות-'סור מרע'. הנה יחד עם זאת העניק המבט האוהב והקדוש כח בעבודת ה' והראה דרך בעשיה אקטיבית בחיי היום יום המכונה בלשון החסידות- 'ועשה טוב'.
אצל כבוד קדושת אבותינו הקדושים מלבד זאת שהיו מעוררים רחמים רבים על מקושריהם באופן כללי, היו מזכירים אותם בעבודתם בינם לבין עצמם באופן פרטי ומתבוננים בעניין אהבתם אותם ובעניין התקשרותם עמם כמים הפנים לפנים ובכך היו מעוררים את כוחותיו הפנימיים של מי שחשבו אודותיו!
רואים אנו במוחש, שכשמביטים על מי שהוא גם כשאינו רואה, מוכרח הוא להסתכל בחזרה היות שהבטה פנימית מעוררת את עצם הנפש!
וכמו כן הוא בכח המחשבה באהבה, שמוכרחת לעורר את עצם הנפש של הנאהב ועל ידה נעשית התקשרות רוחנית של האוהב והנאהב, והגם שהם בריחוק מקום גדול שניהם אינם בודדים ומחזקים ומועילים אחד לשני.
ששומעים על צערו של יהודי הדבר צריך לגעת בעצם הנפש!
סיפר הרבי מליובאוויטש: "בִּימֵי מֶמְשֶׁלֶת רוּסְיָה הַצָּארִית, שָׁלַט כַּמָּה שָׁנִים רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה סטוליפין, שֶׁהִצְטַיֵּן בְּשִׂנְאָתוֹ לַיְּהוּדִים וּבִגְזֵרוֹתָיו הַקָּשׁוֹת שֶׁהִטִּיל עֲלֵיהֶם.
פַּעַם, נוֹדַע לְרַבִּי ה-רש"ב – רַבִּי שָׁלוֹם דֹּב בֶּער נִשְׁמָתוֹ עֵדֶן עַל אַחַת הַגְּזֵרוֹת שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל סטוליפין לִגְזֹר. וּמָסַר לִבְנוֹ, הָרַבִּי הריי׳׳צ (רַבִּי יוֹסֵף יִצְחָק), לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִטּוּלָהּ.
מִיָּד נָסַע הָרַבִּי הריי״צ לפעטערבורג עִיר הַבִּירָה, לְטַכֵּס עֵצָה וּפְעֻלָּה עִם עַסְקָנִי הַכְּלָל שֶׁהָיוּ שָׁם. וְכַאֲשֶׁר כָּל הָאֶמְצָעִים לֹא הוֹעִילוּ, הֻחְלַט לְהַפְעִיל אֶת הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ שֶׁל הַשַּׂר פאביעדאנאסצעוו, שסטופילין הֶעֱרִיצוֹ מְאֹד וְהָיָה מֻשְׁפָּע מִמֶּנּוּ בְּמִדָּה מְרֻבָּה. הַשַּׂר פאביעדאנאסצעוו לַמְרוֹת שֶׁגַּם הוּא הָיָה שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל, בְּכָל זֹאת, בִּגְלַל הֱיוֹתוֹ אָדוּק בֶּאֱמוּנָתָם הֶחְשִׁיב בַּעֲלֵי דָּת וּלְהַבְדִּיל גַּם רַבָּנִים.
לְאַחַר מַאֲמַצִּים מְרֻבִּים הִסְכִּים הַשַּׂר פאביעדאנאסצעוו לִקְבֹּעַ רֵאָיוֹן. וֶהֱיוֹת שֶׁהָרֵאָיוֹן נִקְבַּע לְלֵיל שַׁבַּת קֹדֶשׁ, וְהַשַּׂר גָּר בְּפַרְוַר פֶּטֶרְבּוּרְג רָחוֹק מֵהָעִיר כַּמָּה פַּרְסָאוֹת. נֶאֱלַץ הָרַבִּי הריי״צ לִנְסֹעַ מִפֶּטֶרְבּוּרְג לַפָּרְוָר עוֹד בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וְלִשְׁהוֹת שָׁם כָּל שְׁעוֹת יוֹם הַשַּׁבָּת.
עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג וּסְבִיבוֹתֶיהָ, הָיוּ בַּיָּמִים הָהֵם מִחוּץ לִתְחוּם מוֹשַׁב הַיְּהוּדִים. הָאֱמֶת הִיא, כִּי בָּעִיר עַצְמָהּ גָּרוּ כַּמָּה מֵאַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹר סוֹחֲרִים בַּעֲלֵי דַּרְגָּא גְּבוֹהָה, רוֹפְאִים וְכַדּוֹמֶה, וְעַל יָדָם הָיָה אֶפְשָׁר לִפְעָמִים גַּם לִיהוּדִים אֲחֵרִים לִהְיוֹת בָּעִיר (עַל יְדֵי "עֵצוֹת" מְיֻחָדוֹת). אֲבָל בְּפַרְוַר הָעִיר, לֹא גָּר אַף אֶחָד מֵהֶם.
וּמִכֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם בַּיִת שֶׁיְּהוּדִי יוּכַל לְהִמָּצֵא שָׁם, וְגַם בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְטַיֵּל מִצַּד גֹּדֶל הַקֹּר וּמִצַּד הַסַּכָּנָה, הֻכְרַח הָרַבִּי לִמְצֹא לוֹ מְקוֹם מַחֲסֶה בְּבֵית מַרְזֵחַ. בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁעוֹת יָשַׁב הָרַבִּי בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ, עַד שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה הַקְּבוּעָה שֶׁל זְמַן הָרֵאָיוֹן. וְאַחֵר שֶׁהִצְלִיחַ וּפָעַל מַה שֶּׁפָּעַל, חָזַר לְבֵית הַמַּרְזֵחַ וּבִלָּה שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת.
נָקֵל לְצַיֵּר, אֵיךְ הִרְגִּישׁ הָרַבִּי בְּבֵית הַמַּרְזֵחַ בֵּין שִׁכּוֹרִים רוּסִיִּים, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶם כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת, וּבִפְרָט כְּשֶׁמְּדֻבָּר בְּיוֹם הַשַּׁבַּת קֹדֶשׁ! וְזֹאת בְּנוֹסָף, לְגֹדֶל הַסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בֵּין עֲרֵלִים שִׁכּוֹרִים, שֶׁהָיוּ מֻבְהָקִים בְּשִׂנְאָתָם לִיהוּדִי.
אוּלָם, בְּתִקְוָה שֶׁאוּלַי עַל יְדֵי זֶה תִּבָּטֵל גְּזֵרָה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּרוּר שֶׁכָּל זֶה הָיָה כְּדַאי לוֹ לָרַבִּי.
יִתָּכֵן מְאֹד, שֶׁעַל פִּי הַ"חֶשְׁבּוֹן", אוּלַי לֹא הָיָה מָקוֹם לְהַנְהָגָה כָּזוֹ. כִּי מִמַּה נַּפְשְׁךָ, אִם בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה פָּסְקוּ שֶׁהַגְּזֵרָה תִּתְקַיֵּם, הֲרֵי לֹא תּוֹעִיל הַהִשְׁתַּדְּלוּת אֵצֶל הַשַּׂר. וְאִם הַפְּסַק דִּין שֶׁלְּמַעְלָה הוּא שֶׁהַגְּזֵרָה תִּתְבַּטֵּל, הֲרֵי בִּטּוּלָהּ תִּהְיֶה גַּם בְּלִי הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ. הֵן אֱמֶת אֲשֶׁר צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, וְזֶהוּ הַכְּלִי לַהַשְׁפָּעָה מִלְּמַעְלָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וּבֵרַכְךָ הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה". אֲבָל אֵין זֶה עִנְיָן לִפְעֻלָּה הַכְּרוּכָה בְּסַכָּנַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, פְּעֻלָּה הַמַּכְרִיחָה לְבַלּוֹת בְּמֶשֶׁךְ כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת בֵּין שִׁכּוֹרִים.
נָכוֹן שֶׁהַחֶשְׁבּוֹן הוּא חֶשְׁבּוֹן, וְיֵשׁ לוֹ מָקוֹם בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ. אַךְ כְּשֶׁהִגִּיעַ לְרַבִּי הריי"צ שְׁמוּעַת הַגְּזֵרָה וְצַעֲרָם שֶׁל יְהוּדִים, נָגַע הַדָּבָר בְּעֶצֶם נַפְשׁוֹ – בְּאוֹתָהּ מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ, שֶׁשָּׁם אֵין לוֹ מָקוֹם לַעֲשִׂיַּת חֶשְׁבּוֹנוֹת. וְהָרַבִּי עָשָׂה אֶת כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה, גַּם בִּשְׁבִיל הַסָּפֵק אוּלַי יַצְלִיחַ לְבַטֵּל אֶת הַגְּזֵרָה".
ללמוד ממשה רבינו-וממשיכי דרכו ולהתנהג כמותו!
בעקבות סיפור זה מלמד אותנו הרבי מליובאוויטש מהי ההוראה הנלמדת מסיפור זה עבורנו וכך הוא כותב: "וזוהי ההוראה לכל ההולכים בעקבותיו ונשמעים בקולו שכאשר מגיעה ידיעה על דבר צערו של יהודי, צער בגשמיות ועל אחת כמה וכמה צער ברוחניות, ששקוע הוא בהבלי העולם ורחוק מה' יתברך ותורתו, הנה מצד אמיתית ענין אהבת ישראל, צריך צערו של הזולת לגעת עד לעצם הנפש, ואז הרי מובן אשר יעשה כל התלוי בו, ללא חשבונות, ואפילו רק על הספק אולי יוכל לעזור לו…
וכפי שמצינו אצל משה רבינו, ששמיעת צעקת ונאקת בני ישראל, מצד עבודה קשה בחומר ובלבנים… עבודת פרך שמייגעת ומפרכת את הגוף הוציאה אותו ממקומו והביאה אותו ל"ערות הארץ" (מצרים), להקדיש את כל זמנו להתעסק עם פרעה מלך מצרים וחרטומיו, ועם המכות של ארץ מצרים, כדי לבטל את הגזירות ולהוציא את בני ישראל מהגלות.
וכמו כן נכון הדבר בנוגע 'להתפשטותו של משה שבכל דור ודור', עד למשה שבדורנו, הרבי נשיא הדור, וכן בנוגע לבחינת משה הנמצאת ושוכנת בלבו ובנשמתו של כל אחד ואחד מישראל מכיוון שמשה רבינו הוא רוען של ישראל, נוטע הוא בהם את תכונות נפשו ואופן עבודתו – שכאשר מגיעה זעקה של יהודי שזקוק לעזר רוחני או גשמי, הרי זה סימן שזוהי העבודה הנדרשת ממנו עתה, לבטל מעליו את הגזירה, ולהוציאו מהגלות ומהצרה בה נתון הוא באותו זמן ובאותו מקום". (התוועדויות 'תורת מנחם' י' שבט תש"כ עמ' 324).
שבת שלום ומבורכת וחג שמח
מאת מישאל אלמלם לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
הרגלים שבתחילה השתרכו מתרוממות באוויר, מקפצות ושמחות בשמחת התורה.
עד כאן עזרת הגברים…
אבל אנחנו…הנשים …
"נקבה תסובב גבר" מסובבות את כולם ונשארות בקונטרול.
לפעמים צריך שיסובבו גם אותך כדי שתשחררי שליטה ותשמחי…
ואם לא הבנת בהקפה הראשונה לא נורא יסובבו אותך 7 הקפות… ואז..או שתצליחי לשחרר או שתסתחררי ותשחררי…
איך את משחררת?
דיקור 💉/ קודר(ת)🤨/או ריקוד💃
יש אחת קודרת ורוטנת
אחרת הולכת לדיקור סיני
והשלישית פוצחת בריקוד
באה שמחת תורה ומחדשת לנו *ףכח הריקוד גובר על הכול!! תרקדי וכמה שיותר כך את שואבת שמחה וברכה לכל השנה.
לא.. את לא בורחת את בוחרת !! בוחרת בחיים!!
👑🎶
"בכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות בגשמיות וברוחניות, וזאת ע"י הריקודים" (הריי"ץ)
למה השמחה בריקוד ולא בלימוד? כי שמחת התורה פועמת ומגיעה לכולם בשווה. לכולם מגיע לשמוח!!
ללא הבדלי ידע, יכולות או כל מדד אחר. כולנו אחים!! עם ישראל חי- שמח ורוקד!!
👑🎶
נגמר לך הכוח ב'מזומן'??
צאי להקפות..זה היום ל'שופינג' של שמחה. לרכוש ב'הקפה'.. שמחה באשראי לכל השנה.
משתלם , לא?!
שבת שלום וחג שמח!
אסתי פרקש
יועצת חינוכית ושליחת הרבי בפ"ת.
שלג כבד וכפור בחול המועד סוכות בעיר ליוזנא, רבים מהחסידים שהתקבצו לחסות בצל אדמו"ר הזקן, הצטננו קשות וחלו, עד שלחלק מהם נשקפה סכנה קריטית לחייהם.
בהושענא רבה נכנס ר' פנחס רויזיס אל הרבי להודיעו כי ספרי התורה שביקש גולגלו כיאות. והזכיר לרבי אודות החסידים השוכבים חולים. סמך הרבי ראשו על ידיו בדביקות, ולאחר מכן אמר: "בתורה כתוב: "אש דת למו" – היום הוא שמחת תורה, יבואו כולם להקפות, כי "אש אוכלה אש" האש של שמחת תורה תכלה האש של ההתקררות".
בליל שמיני עצרת, הלכו זקני החסידים כשר' פנחס בראשם, לאכסניות לקרוא לאורחים החולים שיבואו להקפות, וכן ולהביא את שאינם יכולים ללכת. דבר הרבי כבר הגיע בצהרי היום אל האכסניות, אך החולים ביקשו לשמוע שוב את הדברים כפי ששמעם ר' פנחס בעצמו. ושמחה גדולה נהייתה בין החולים, כולם היו בטוחים שיתרפאו וודאי.
דא עקא, כמו הוכפל הקור: שלג רטוב עם גשם ורוח חודרת. אך כל זה לא מנע מהחולים ללכת להקפות. ואלו שלא היה להם כח לשאת את עצמם – נשאום על הכתפיים.
כשהגיעו ר' פנחס וחבריו אל ביתו של ר' אייזיק "המתנגד (לחסידות)" – אשר בביתו השתכנו אחיינו ר' משה אפצוגיר, שני בניו וחתנו – מצאו את עצמם בלב וויכוח סוער. בניו וחתנו של ר' משה אשר שוכב על ערש דווי, ואברהם הרופא אמר כי הנהו חולה מסוכן ביותר, והרוח הראשונה שתפגע בפניו תקחו מיד לעולם שכולו טוב. אך בניו וחתנו אינם מרפים כי הרבי אמר לבוא להקפות. והם שבעצמם גם היו חולים וחלשים עד מאד, מחכים שיבואו לעזור להם "לגרור את הרגלים".
כשנכנסו ר' פנחס וחבריו שמחו בני ר' משה וצעקו: "ברוך השם! גם אבא וגם אנחנו נושענו!" ור' אייזיק צועק לעומתם: "רוצחים! הורגי נפש! זה נגד התורה הקדושה! "
ניגש ר' פנחס אל ר' משה והנה רואה שהוא כבול עץ, עיניו סגורות, ועורו שחור משחור. נבהל ר' פנחס ונבוך מול דבריו של ר' אייזיק כי חולה כזה מסוכן אין להזיז ממקומו, וכל שכן להוציאו בכזה לילה החוצה. ומן הצד השני התרשם מאמונתם הפשוטה והחזקה של בני ר' משה, עד שהתבייש בעצמו כי לרגע הירהר בדברי הרבי, כאשר הכפריים הפשוטים בכח אמונתם התמימה עולים עליו עשרת מונים בקבלת העול לרבי. למרות שהוא בא ממשפחה מפוארת. אך הם לא עושים חשבונות אחר דברי הרבי…
בעודו עסוק במחשבותיו, שמע את בנו של ר' משה קורא לו: "אבא, הרבי שלח לקרוא לך להקפות! אבא, התעורר! צריך ללכת להקפות של הרבי!" ופתאום: ר' משה פקח את עיניו, ופניו נהפכו לצהובות, וראו עליו כי הוא רוצה שיקחו אותו. מיד הלבישוהו בבגדים חמים ונטלו אותו על הידיים עד לבית הכנסת של הרבי שם שרר חום נורא ומרבית החולים משתעלים וגונחים מיסורים.
ובינתיים: אדמו"ר הזקן ציווה שיקראו אליו שלושה מובחרים: כהן, לוי וישראל. ובאומרו אליהם: "אתם תהיו בית דין של שלושה, תשמעו קידוש ממני, תענו אמן ותכוונו ש"האמן" הוא על כל הבקשות והכוונות שאני מכוון".
את יין הקידוש מזג לתוך כערות גדולות מלאות אף הן ביין. וציווה לחלק לחולים ותהיה להם רפואה שלימה. אף לנשים שטרם זכו לילדים או שהפילו ה"י – שיתנו לשתות.
במהירות הברק נודע, שמי שיטעם מהיין יתרפא מכל מחלותיו, וציפו כולם בכליון עיניים ל"שליחי הרפואה". וקודם שחילקו חזרו בפני הקהל על דבריו של הרבי והוסיפו: "בכדי שהברכה תתקיים, צריך המתברך לקיים שתי תנאים: א. להאמין בברכה באמונה פשוטה. ב. שיהיה מסור לקיים את רצון המברך – הרבי. בתורה ומצוות.
מיד החלו לחלק את היין לקהל, וכולם שתו וייטב להם מיד והשתתפו בהקפות עם הרבי. למחרת היום שוחחה כל העיר על הנס המופלא: כל החולים התרפאו! אברהם הרופא אמר שאצל כמה מהחולים היה זה ממש תחיית המתים. והבראתו של ר' משה אפצוגיר גרמה לכך שדודו ר' אייזיק נעשה לחסיד נלהב. בזכות אמונה פשוטה.
מקורות: שבח המועדים
ספר הלכה למעשה
מרגישים לפעמים לבד? גם אם אתם לא מאמינים בזה, כולנו מרגישים לפעמים לבד. אנחנו יכולים להיות עסוקים בחיים שלנו, אבל זה לא אומר שאנחנו לא מחפשים חיבור עם אחרים. קשרים חזקים הם הבסיס לאושר שלנו. הם מספקים לנו תחושת שייכות, אהבה, ותמיכה מנטלית ופיזית.
בעולם המודרני, זה יכול להיות קשה למצוא את הזמן לשמור על קשרים חזקים. אנחנו עסוקים בעבודה, בלימודים, בטיפול בילדים ובניהול הבית. ואז, כשאנחנו מוצאים זמן פנוי, אנחנו לפעמים מעדיפים לנוח, להעביר את הזמן בטלפון, או לעשות משהו שאנחנו אוהבים.
אבל חשוב לזכור שקשרים חזקים הם השקעה. הם דורשים זמן ומאמץ. אם אנחנו רוצים ליהנות מהיתרונות של קשרים חזקים, אנחנו צריכים להיות אקטיביים בשימורם.
טיפים לשימור קשרים:
הקדישו זמן לאנשים החשובים לכם. זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה חשוב באמת. קבעו זמן קבוע להיפגש עם החברים והמשפחה שלכם, גם אם זה רק שעה ביום.
היו יצירתיים. אל תתנו לחיים העמוסים שלכם להפוך את הקשרים שלכם לחדגוניים. מצא דרכים חדשות ויצירתיות להפגש עם האנשים החשובים לכם, כגון פעילות משותפת או אירוע מיוחד.
שלחו הודעות קוליות או הודעות טקסט לחברים ובני משפחה שלכם רק כדי לומר שלום. זו דרך נהדרת לשמור על קשר גם אם אתם לא יכולים להיפגש פנים אל פנים. (אני עושה את זה לפעמים, שולח הודעה לכמה אנשים: "מה שלומך?" ונותן לשיחה להתגלגל).
זכרו, קשרים חזקים הם השקעה. הם דורשים זמן ומאמץ, אבל הם שווים את זה.
מאת: שמואל הראל
לפרק החדש בסדרה תחילת הקץ ולעוד מאות תכנים מרתקים למנויות בלבד
שלום לכולם
לקראת חג הסוכות הבא עלינו לטובה חשבתי על משמעותן של ההעדפות ונטיות שלנו בחיי היום יום כלפי עצמנו וכלפי יקירנו ומה הן מספרות עלינו? במאמר הזה אנסה לעשות קצת סדר בדברים במטרה להבין את משמעותן של נטיות והעדפות אלו.
העדפה של ילד-כחלק מהזדהות השלכתית רגשית:
אחת התופעות המעניינות בחינוך ילדים הנה ההתמודדות עם העדפה בין ילדים הן בתוך הבית עם ילדינו והן בחוץ עם חניכינו.
ראשית אקדים ואומר: שנטייה והעדפה ספציפית, ממוקדת, זמנית וחולפת של ילד אחד על פני האחר הנה טבעית ומשקפת את היותנו בני אדם בעלי רגשות, עם נטיות והעדפות רגשיות אלו ואחרות הבאות לידי ביטוי בקרבה הרגשית ליקירנו!
ישנם מצבים בהם אנו חשים את הצורך לתת יחס קרוב ומועדף למי מבני ביתנו או תלמידנו כאשר עולה סיבה אשר דורשת יחס מועדף זה.
זה יכול להיות אירוע משמח או עצוב שדורש התייחסות מיוחדת, כך שברור ופשוט שאנו נדרשים בשעה זו ובזמנים אלו להפנות את כל תשומת לבנו לכך ולתת את מה שנדרש ליקירנו.
העדפה ונטייה לאחד מיקירנו עלולה לעורר בנו רגש פנימי עמוק כלפיו הגורם לנו לאהוב בו חלקים מסוימים הנוגעים בנו, ולאידך סלידה והתרחקות מחלקים שונים בו המעוררים בנו רגשות ותחושות שליליים כלפיו.
משמעותה של נטייה זו בקרב בני אדם הנה: השלכה והעברה רגשית לא מודעת של חלקים פנימיים שבנו, המעוררים בנו חרדה מלחבור אליהם ולגלותם בנו, מה שמזמין הדחקה והכחשה של חלקים אלו על מנת להרחיקם מאתנו, להשליכם וליחסם ליקירנו כחלק מחוסר היכולת להכילם, עד הגעה למצב של הזדהות רגשית של יקירנו עם העברה והשלכה זו והפנמתה כחלק מאישיותם.
אסביר: בכל אחד ואחת מאתנו ישנם חלקים פנימיים בנפש המעוררים בנו רגשות שונים ואמביוולנטיים (מצב בו מתקיימים רגשות מנוגדים כלפי אדם או דבר מסוים).
ישנם אנשים שחוו חוויות מיטיבות בתחומים מסוימים בחיים המעוררים בהם זיכרונות טובים או/ו רגשות חיובים, לעומת חוויות המעוררות בהם זיכרונות או/ו רגשות שליליים.
כאשר חוויות אלו פוגשות אותם במרחב החיים דרך מקרה מסוים שחוו או אדם מסוים שראו, הן מציפות מחדש את החוויות הנשכחות. מצב זה מזמין מיד את התגובה האוטומטית- של העברה והשלכה רגשית של החוויה הלא מוכלת נפשית ורגשית על הזולת.
בשלב מתקדם: יקירנו מזדהים עם ההשלכה והעברה הרגשית הזו שאנו לא יכולים להכילה, (כלומר: את כל הרגשות והתחושות האמביוולנטיות העולים בנו שאנו מייחסים ליקירנו), מה שעלול לגרור מצד יקירנו הזדהות וחבירה אל ההשלכה זו והפנמתה כחלק מאישיותם!
ובמילים אחרות: העדפה של ילד זה על פני ילד אחר לא קשורה בהכרח או בהכרח לא קשורה להתנהגות זו או אחרת של הילד עצמו, אלא למצבנו הנפשי רגשי ומה שמעוררים בנו מצבים אלו העולים וצפים בנו ומשתקפים ועוברים דרך ילדינו ובמה שמזמינים לנו החיים. מה שמזמין כאמור העברה והשלכה של תחושות ורגשות לא מוכלים אלו על יקירנו, ובסופו של יום גם הפנמת ההעברה וההשלכה וייחוסה לעצמם.
ההשלכה והמשמעות של נטייה והעדפה בייחס מפלה:
כאשר אנחנו נותנים יחס מועדף לאחד מיקירנו והפליה בייחס לילד אחר כתוצאה מהקושי שלנו להכיל מצב רגשי בו אנו משליכים באופן לא מודע את התחושות העולות בנו על יקירנו. אנו יוצרים מצב של הזדהות רגשית מצד יקירנו לתחושות ולתכנים המושלכים עליהם.
כלומר: אנו יוצרים מצב בו הילד החווה פעם אחר פעם ובאופן מתמשך את ההשלכה של היחס המועבר מאתנו אליו ,מפנים את ההעברה וההשלכה והופך אותה לחלק מאישיותו.
אנו יכולים לצפות מצב בו הילד אכן חושב שהוא מייצג את מה שחושבים עליו, את מה שאומרים לו, את התחושות העוברות אליו מאתנו!
הילד עשוי להפנים את התחושות ולהתחיל להתנהל בהתאם למה שהעברנו אליו, מה שמתורגם בדרך כלל להתנהגויות חריגות ומעוותות מצדו.
הדבר בא לידי ביטוי בתחושה שהוא ילד פחות חכם מאחרים, פחות מוצלח, פחות אהוב…
מה שעלול כאמור להוביל לדימוי עצמי שלילי, ערך נמוך, תסכול וזעם עצור שעלול להתפרץ באופנים שונים ומעוותים אצל הילד.
אתן מספר דוגמאות להמחיש את התופעה:
* הסיבה הבסיסית והראשונה יכולה פשוט להיות דמיון בין ההורה לילד או בין המחנך לילד, הן דמיון פיזי (מראה) והן דמיון נפשי (תכונות אופי).
כאשר הורה או מחנך רואה ופוגש בילד חלקים מסוימים המזכירים לו את עצמו הוא בעצם רואה את הילד שבו דרך הילד.
אם כן: ישנם חלקים פיזיים או נפשיים שההורה או המחנך חש צורך להתקרב ולחבור אליהם, משום שהם מעוררים, משקפים ומזכירים לו את עצמו במקומות מיטיבים אליהם הוא חש שייכות, חשק ורצון לחבור, כך שהילד יגרום לו להעדיף אותו על פני ילד אחר. לעומת חלקים פיזיים או נפשיים בילד המציפים ומעוררים בהורה או במחנך זיכרונות וחוויות שליליים, הגורמים לו להתרחק ולסלוד מחלקים אלו, ובאופן טבעי מהילד ולהעדיף ילד אחר על פניו.
* דוגמא נוספת: ילד עם תכונה ייחודית הנוגעת רגשית והקרובה ללבו של ההורה או המחנך, כמו: ילד חכם במיוחד, ילד עם לב טוב באופן ייחודי וכד' המעוררת בהורה או במחנך משיכה טבעית לתכונותיו של הילד, הגוררת העדפה לילד זה על פני אחר. או להיפך: תכונת אופי המעוררת בהורה או במחנך סלידה ורתיעה, מה ששוב מזמין העדפה של ילד אחד על פני האחר.
* דוגמא נוספת: לפעמים מתוך תחושת הזדהות רגשית עם המצוקה של הילד המעוררת תחושות אשמה סובייקטיביות (האם אני הורה או מחנך מספיק טוב? ), מעדיף ההורה או המחנך את הילד עם הצרכים המיוחדים בתקווה להפוך אותו לבן טיפוחיו ובכך להסיר את תחושות האשם הסובייקטיביות העולות בו, מה שגורר העדפה של הילד עם הצרכים המיוחדים והזנחה של הילד הרגיל. או להיפך סלידה ורתיעה מהילד בעל הצרכים המיוחדים והעדפת הילד הרגיל.
* דוגמא נוספת: הורה או מחנך שהילד בהתנהגותו ובהבעת אמון בו גורם לו לחוש הורה או מחנך מוצלח. הילד בהתנהגותו יוצר עבורם מרחב מאפשר בו הורה או המחנך חשים תגמול להשקעתם בו, מה שמזמין העדפה של הילד על פני אחרים. או להיפך ילד שבהתנהגותו מאתגר את ההורה או את המחנך ומערער את תחושת הביטחון ההורית או החינוכית ומעמידה במבחן. מה שמזמין התרחקות וסלידה מילד זה והעדפת אחרים על פניו.
מצבים אלו עלולים להוביל כאמור להפנמת הדימוי והתחושות העוברות אליו מהדמות המשמעותית אם זה ההורה או המחנך. מה שבסופו של יום עלול לפגוע כאמור בדימוי ובערך העצמי של הילד ולהשליך על התנהגויות שונות כחלק מהפנמת ההשלכות העוברות אליו.
ארבעת המינים מספרים לנו על נטיותינו והעדפותינו הטבעיות:
בארבעת המינים קיימת התכללות של כלל ישראל הנרמזים בכל אחד ואחד מארבעת המינים
האתרוג המשול ללב האדם: מעיד על מידותיו של האדם ומספר לנו על הייחודיות והעוצמה בעיקר סביב רגש הלב של אדם זה. ובעצם האתרוג גם מספר ומגלה לנו שלאדם זה העדפה ונטיית לב, לחבור לאנשים שעיקר אישיותם ואופיים הנו סביב הנהגת במידות טובות ברגש ובעצמת הלב. ולאידך על ריחוקו מאנשים בעלי מידות שליליות, המלווים ברגש ועוצמה לריקנות והוללות.
הלולב המשול לעמוד השדרה: מעיד על יציבותו של האדם העומד לפנינו וחשיבותה בעיניו. הלולב גם מספר ומגלה לנו על העדפותיו ונטיותיו של אדם זה לאנשים בעלי יציבות נפשית בחייהם וחבירתו אליהם. ולאידך על ריחוקו מאנשים נטולי שדרה ויציבות בחייהם.
ההדס המשול לעיניים: מעיד על המבט, ההסתכלות וההתבוננות של האדם העומד לפנינו על מרחב ומציאות החיים, סדרי עדיפויות, טפל ועיקר וכו', ההדס מגלה ומספר לנו שהאדם העומד לפנינו יעדיף ויחבור לאנשים ששמים במרכז חייהם את ההתבוננות על מרחב החיים ובוחרים בחיים מתוך ראיה עמוקה ובעלת משמעות מלאת תוכן. ולאידך את ריחוקו מאנשים התרים אחרי לבבם ועיניהם ובוחרים מתוך קלות הדעת בחיי הבל וריקנות.
הערבה משולה לשפתיים: מעידה על אדם שמהותו ואישיותו הנה בבירור הדיבור והיוצא מפיו. אדם שיחשוב ויברור כל מילה לפני שהוא מחליט לדבר, אדם זה יעדיף ויתור אחרי אנשים שמקפידים על לשונם ושפתם ומעניקים חשיבות לדיבור היוצא מפיהם. ולאידך נוכל לראות את ריחוקו מאנשים שכל מה שעולה על שפתותיהם יוצא החוצה ללא בקרה פנימית והתבוננות.
המשל של ארבעת המינים לסוגי עובדי ה' המספרים לנו על נטיותינו והעדפותינו את עבודת ה' הייחודית לנו:
האתרוג: בעל הריח והטעם המעיד על אנשים שעיקר עבודתם את ה' וייחודיותם בעבודה זו מתבטא הן בתורה-לימוד תיאורטי (שכל) והן במצוות קיום ועשיה בפועל ממש ( קבלת עול במידות טובות) שילוב מנצח ומשלים. מה שמספר ומגלה לנו שהאדם העומד לפנינו יעדיף ויחבור הן לאנשים המשלבים בעבודת ה' שלהם לימוד תורה- תיאוריה והן לאנשים שעיקר עבודתם הוא מעשה בפועל ממש- מצוות. ולאידך יתקשה להתחבר לאנשים המעדיפים לחבור לאנשים שעיקר עניינם ואישיותם הנה רק סביב תורה או רק סביב מצוות .
הלולב: בעל הטעם אך ללא ריח, מעיד על אנשים שעיקר עבודת ה' שלהם הנה סביב תורה (שכל-תיאוריה) ופחות מצוות (קיום מעשי -מידות). מה שמספר ומגלה לנו שאדם זה יחבור ויעדיף אנשים החוברים ללומדי תורה-בעלי מוחין, תלמידי חכמים) ופחות לאנשים החוברים ושוהים במחיצתם של בעלי מצוות (דוגמת אנשים פשוטים ותמימים).
ההדס: בעל הריח אך נטול הטעם מעיד על אנשים שעיקר עבודתם הנה סביב מצוות מעשיות ופחות לימוד תיאורטי. מה שמספר ומגלה לנו על העדפותיו ונטייתו של אדם זה לאנשים שעיקר עניינם הנו פועל-ממש, אך פחות לאנשים שעיקר עניינם הנו סביב הלימוד התיאורטי.
הערבה נטולת טעם וריח מעידה על אנשים שאין להם נטייה עקרונית והעדפה ספציפית לא לתורה- החלק התיאורטי ולא למצוות-החלק המעשי, הם מתנהלים במרחב בו לימוד התורה וקיום המצוות מתקיימים על ידם ללא נטייה והעדפה כל שהיא, אלא כי כך צריך לעשות וכך ציווה ה' ! מה שמספר ומגלה לנו שאנשים הללו יחברו ויעדיפו לשהות במרחב שאין בו העדפה ונטייה עיקרית לתורה או למצוות, אלא למרחב בו התורה והמצוות מתקיימים מצד עצמם כפי שניתנו על ידי ה' ללא שיקול זה או אחר!. ולאידך נראה אותם מתרחקים ממרחב בו יש שיקולים אישיים, העדפות ונטיות לב לתורה או למצוות.
היכולת להבין מהשורש את העדפתנו ונטייתנו תסייע לנו להבין את הנטיות וההעדפות השונות שלנו כלפי עצמנו וכלפי החלקים השונים שבנו וכמובן את נטיותינו והעדפתנו כלפי אדם זה או אחר או/ו לחלקים השונים שבו, דבר שיכול לתרום רבות להבנה ולשינוי נטיות והעדפות טבעיות בחיינו הנובעות כאמור מהזדהות והשלכה לא מודעת אותה אנו עושים כלפינו וכלפי הסובבים אותנו. ולמניעת סטראוטיפים חברתיים הנובעים מתפיסות עולם איתם גדלנו לאורך ילדותנו מסיבה זו או אחרת.
ארבעת המינים מייצגים את השלם הגדול מסך חלקיו שבנו:
ההבנה ולפיה החלקים השונים שבנו והמייצגים השונים שבנפשנו, הבאים לידי ביטוי בבחירותינו, נטיותינו והעדפותינו כלפי עצמנו וכלפי סביבתנו מספרים את סיפור חיינו יש בהם לסייע לנו להבין שייצוג זה או אחר של חלקים שונים הקיימים בכל אחד ואחת מאתנו הינם בעצמם השלם הגדול מסך חלקיו שבנו בני האדם.
היכולת לחבור ולהיפתח תודעתית לעוד חלקים שונים ולייצוגים שונים הקיימים בנו בני האדם, תסייע לנו לחבור יחד גם עם ייצוגים שונים והפכיים הקיימים בין בני אנוש ולקיים אותם יחד כחלק ממערך שלם וייחודי היוצר פסיפס שלם של חברה הבנויה ומורכבת מסוגים שונים אמנם אך אלו המשלימים זה את זה!
סודם וייחודיותם של ארבעת המינים הנה דווקא כאשר הם חוברים יחד אחד אל השני באיחוד מוחלט בשתי ידינו המחברות אותם יחד ורק אז ניתן לברך ולהתברך מהם!
אין אפשרות מעשית לקיים את המשכת הברכה מארבעת המינים רק באחד מהם ואף לא בשלשה מתוך ארבעתם, דווקא באיחוד ארבעת המינים כולם ניתן לקיים בשלמות את מצוות נטילת ארבעת מינים.
זה סודם וסיפורם של ארבעת המינים המלמדים אותנו בני האדם שכדי להפוך לאגודה אחת יש צורך להתאגד ולחבור יחד אל כלל המינים השונים שבנו!
דווקא החבירה יחד האחד אל השני מאפשרת לנו ללמוד על חלקים נוספים שבנו שלא הכרנו ולחבור אליהם ולהתאחד עמם ואף לאהוב אותם.
זהו הייצוג השלם שבנו בני האדם שאין פרצופיהם ודעותיהם שווים, להכיר את השונה והאחר ולחבור אליו.
זוהי עבודת חג הסוכות בקיום מצוות ארבעת המינים הכוללת את כל סוגי בני האדם ואת האפיונים השונים שלנו ושבנו, ובמצוות ישיבה בסוכה אחת הכוללת ומקיפה את כל חלקי האדם מראשו ועד רגליו, דבר המלמד והמסמל על אחדות מוחלטת הכוללת בתוכה את כל החלקים השונים שבנו בני האדם מראשיכם שבטיכם ועד חוטב עצך ושואב מימך..
ישנו מאמר תלמודי (מסכת סוכה דף כ"ז עמ' ב') המשקף את ייחודיותה של מצוות ישיבה בסוכה: כך נאמר בפסוק "בסוכות תשבו שבעת ימים; כל האזרח בישראל ישבו בסוכת". (ויקרא פרק כ"ג, פסוק כ"ד). המילה "סוכת" נכתבה בתורה ללא וא"ו, שמשמעותה גם סוכה אחת. מכאן לומד התלמוד כי "ראויים כל ישראל ליישב בסוכה אחת".
הרבי מליובאוויטש מסביר שהרעיון המרכזי של חג הסוכות הוא האחדות, ואחדות זו מתבטאת במצוות החג כאמור הן בנטילת ארבעת המינים, והן בישיבה בסוכה. הסוכה, בה ראויים לשבת כל עם ישראל יחד.
סוכה שכל כולה אהבת הבריות
סוכה נפלאה הייתה לו לרבי דוד מלעלוב סוכת יפהפיה ממש, אשר הייתה עשויה עצים מגולפים בסימניהם של שנים עשרה השבטים.
בכל שנה באו רבים מבני ירושלים בימי חול המועד לחזות בסוכתו הנפלאה של רבי דוד.
שנה אחת עברה השמועה מפה לאוזן: השנה בנה רבי דוד סוכה רגילה! מה היום מיומיים?! מדוע? – שאלו איש את רעהו – מדוע השנה לא בנה רבי דוד את הסוכה המפארת כמידי שנה?
לאיש לא הייתה תשובה לכך ורבי דוד עצמו לא היה מוכן להשיב ושאר הדבר בגדר תעלומה.
עד ש… במקרה נודע הדבר מפיו של חייט עני… חייט עני היה ר' זלמן מתגורר היה בצריף רעוע מט לפול בקצה העיר ובבית אין כל. שנה אחת הגיע חורף קשה רוחות עזות נשבו בחוץ ובבית פנימה קור עז. מפאת הקור חלה בנו בדלקת ראות קשה. הרופא שבא לראות את הילד נפעם ממצב הבית הדל ואמר: דעו לכם אליכם לחמם את הבית!
הדליקו אש בתנור אם לא תעשו כן – מצבו של הילד יחמיר…
מה אעשה? – חשב ר' זלמן בליבו – מהיכן אקח כסף כדי לקנות עצי הסקה כדי לחמם את הבית? לפתע נכנסה מחשבה בליבו: שמא אלך לרבי דוד אולי יעזור לי…
התעטף רבי זלמן במעילו המרופט והלך ברוח הסוערת לביתו של רבי דוד.
מה רצונך ר' זלמן? – שאל רבי דוד – מדוע זה באת אלי בלילה כה סוער? עזור נא לי רבי – אמר ר' זלמן – בני חולה בדלקת ראות וזקוק אני לכסף כדי לקנות עצי הסקה לחמם את ביתי הקר.
שמע רבי דוד את צרתו של החייט ומצחו נחרש קמטים. לפתע אורו עיניו. המתן! – כך אמר – כסף אולם אין לי אבל עצים יש לי…
נטל רבי דוד המסור וניסר את עצי הסוכה שבביתו ערם אותם לערמה גדולה והניחם לפני ר' זלמן. הא לך – אמר רבי דוד – חמם את הבית וה' ישלח רפואה שלימה לבנך וכך אכן היה..
כלים והדרכה מעשית:
אז בכדי להתמודד עם העדפות ונטיות טבעיות הנובעות כאמור מהעברה והשלכה על יקירנו באופן לא מודע כמובן, מה שגורר בסופו של יום כאמור להזדהות השלכתית רגשית של יקירנו נידרש למספר צעדים.
1. נרמול התופעה: בכל פעם שאנו ניצבים בפני מצב של העדפה ונטייה של ילד זה על פני ילד אחר, נזכור ש: אנו בסופו של יום בני אדם, עם רגשות ונטיות לב שונות, כך שאך טבעי הדבר שלבנו נוטה רגשית ונפשית לילד זה או אחר. בטח כאשר מדובר במצב ייחודי הדורש התייחסות מיוחדת לילד זה או אחר.
2. כשהנטייה מתקבעת בנפשנו ונמשכת לאורך זמן נצטרך לבחון עם איש מקצוע מניין נובעות תחושות ורגשות לא מוכלים אלו, וכיצד ניתן לעבדם רגשית על מנת שלא נשליכם על הזולת, גם אם זה נעשה באופן לא מודע כאמור.
3. ברמה המעשית:
א. נכון להקדיש זמן איכות לכל אחד ואחת מילדינו על מנת להכיר טוב יותר את התכונות הייחודיות לו/ה, ולחבור אליהם כל אחד ואחת ממקומו/ה.
ב. נכון גם הזכיר לעצמינו מידי פעם מה אני אוהב בילד/ה זה/ו, איזו תכונה ייחודית לו/ה, אפשר לכתוב לעצמנו לפחות 3 מאפיינים ייחודיים לילד/ה זה/ו שעל ידי כך נפנים את הדמות הייחודית של ילד/ה זה/ו ונחבור אליו/ה ממקומם מבלי לחוש מצפון על כך שאנו מעדיפים תכונה זו או אחרת בילד זה או אחר, משום שכל אחד/ת מאופיין בייחודיות שלו ואין זה גורע מייחודיותו של האחר!
ג. לאידך נדרשת מאתנו התבוננות ותשומת לב מיוחדת עם דגש, על מצבים בהם אנו חשים ומרגישים שעולים בנו תחושות של נטיית והעדפת יתר לאחד וסלידה וריחוק מהאחר. אז נעצור לרגע ונבחן עם עצמנו מה קרה לנו באותו רגע? או מה הרגשנו באותו רגע נתון שנטינו והעדפנו את זה על פני זה? איזו תחושה הציפה אותנו באותם רגעים? מה הזיכרון שעלה בנו באותם רגעים וגרם לנו להעדיף את האחד על פני האחר? וננסה להבין את הקשר להשלכה שאנו עושים על יקירנו.
לבחינה מסוג זה יש משמעות ייחודית המאפשרת לנו לגעת בשורש הבעיה ולהבין מה קורה לנו ברגעים מסוימים ובמצבים בהם עולים בנו תחושות אלו ואחרות הגורמות לנו להעדיף את האחד על פני האחר, כחלק מאירועים בהם נפגשנו במהלך חיינו!
חג שמח לכולנו
מאת: מישאל אלמלם, לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה
במפגש מיוחד שנערך בשכונת קראון הייטס התאספו עשרות חברות ב"נפלאות", בהן נשים רבות שהגיעו מהארץ לשהות בחודש החגים ב-770 ולצדן עשרות נשים משכונות רבות בברוקלין הלוקחות חלק בקביעות במפגשים. יחד התחברנו, הכרנו, שאבנו כוחות מ"חודש השביעי" שכדברי הרבי הוא "משובע בכל טוב" ומלא באורות. במהלך הערב נערכה הגרלה על מטבע של הרבי בשיבוץ יוקרתי, בו זכתה החברה גיטה משכונת בורו-פארק. גיטה היקרה מארגנת מדי שבוע טקס אמירת תהלים וסעודת אמנים בו משתתפות עשרות נשים ישראליות, והיה כל כך מרגש לשמוח איתה!
הגב' בתיה בן אור מנהלת למעלה מעשור את "מרכז רגש" בבית דגן. "המרכז הטיפולי רגש" שע"י "יד לילד המיוחד" בשמו המלא, הוקם במטרה להעניק טיפולים לילדים עם צרכים מיוחדים, עם קשיים בתחום המוטורי, השפתי, הרגשי והלימודי.
"רגש" פועל כמו חממה המרכזת את כל הדרוש להתפתחות הילד; חדר סנוזלן, חדר מוזיקה, ריפוי בעיסוק, חוות סוסים טיפולית, הוראה מתקנת ופינת חי טיפולית וססגונית.
ב"רגש" מטופלים כיום מאות ילדים וצעירים מגיל שנתיים ועד גיל 18. המרכז מותאם לכל סוגי הלקויות. במרכז מועסקים כ–70 אנשי מקצוע מעולים המעניקים יחד מעל 2,800 טיפולים פרטניים מידי חודש.
לפני ארבע שנים, לאחר שש שנות ניהול ועבודה עם הורים וילדים מיוחדים, נולד יוסף בן אור, בנה העשירי של בתיה. יוסף נולד עם תסמונת דאון, וכך העבודה של הגב' בן אור 'גלשה' אל תוך חייה הפרטיים.
בשיחה כנה וגלויית לב עם 'בית משיח', מספרת הגב' בן אור בפתיחות רבה את חוויותיה האישיות בלידת יוסף שי' וגידולו במסגרת הביתית והקהילתית, ומעניקה רקע ואמונה חזקה למשפחות המתמודדות עם לידת ילד מיוחד.
ראשית, אני מודה לך על הנכונות להיחשף ולספר ברבים על האתגר הגדול אתו אתם מתמודדים יום יום, שעה שעה. אני מאמין שהחשיפה הזו לא קלה ומלווה בהתלבטות רבה. ובכל זאת, הידיעה שאולי הסיפור האישי שלכם יחזק מי שמתמודד עם סיפור דומה, הכריעה את הכף לספר בגילוי לב ולשתף בקשיים ובדילמות שמלוות גידול וחינוך של ילד מיוחד.
בימים הראשונים שלאחר הלידה, הייתי עסוקה בעיקר בבכי
נתחיל מההתחלה, מתי נודע לכם שהתינוק החדש הוא לא ילד רגיל? ומה הייתה התגובה הראשונית?
היה זה במהלך ההיריון, כאשר הייתי בשבוע ה–32. בהמלצת הרופאים עברתי בדיקה יסודית בעקבות סכרת הריונית שהייתה לי כדי לעקוב אחר משקל העובר (אגב, בנוגע לבדיקה מעין זו, אני ממליצה לכל אחת להתייעץ עם רב. בהריונות קודמים נמנעתי מבדיקות אלא אם כן הייתה סיבה ממשית לכך). בסקירה ראו מום לבבי חמור. הוסבר לי שמום ספציפי הזה שכיח מאד אצל ילדים עם תסמונת דאון. בשלב זה הרופא אמר שיש סיכוי של כ–70% שמדובר בילד עם תסמונת דאון.
האם היו התלבטויות בנוגע להבאתו הביתה על כל הכרוך בכך, בשינוי טוטאלי של מסלול החיים, או שמא להעבירו למוסד המגדל ילדים מיוחדים?
ב"ה אצלנו לא הייתה כל התלבטות. היה ברור לנו שזה שלנו והשתדלנו להיות חזקים באמונה שאין מקרה, וכי הכל מכוון ומדוייק מלמעלה. אני חושבת שההיכרות שלי עם ילדים בעלי תסמונת דאון ממקום העבודה, עשתה את העניין יותר קל לעיכול.
החיבור הרגשי לילד לאחר הלידה הוא חיבור כמו לילד אחר מבני הבית? או דווקא מרגישים כלפיו רגש מיוחד יותר משאר הילדים?
אודה על האמת, למרות הידיעה המקדימה לפני הלידה, הרי בימים הראשונים שלאחר הלידה, הייתי עסוקה בעיקר בבכי ובניסיון לעכל את המציאות. החיבור לא היה טבעי ומהיר כמו בלידת ילד רגיל, וזה עצמו מאד הכביד עלי. הרגשתי לא בסדר שבסך הכל מדובר בתינוק רך שרק נולד, וכל מה שהוא צריך זה חום ואהבה של אמא, אך לי באותו שלב היה קשה, אפילו שממש השתדלתי.
כאן המקום לחדד נקודה חשובה שעזרה לי ואף עוזרת הלאה כבר מתחילת הדרך – והיא ההתרכזות בהווה, ב'כאן' ו'עכשיו'.
הרי זה מאד טבעי שעולים חששות לגבי העתיד, והשאלות עולות וצפות כל הזמן במוח: איך התינוק יתפתח? מה יעשה בבגרותו? האם יעבוד? האם יתחתן? איך הוא ישתלב בחברה? מי ידאג לילד כשנתבגר? ועוד אין ספור דאגות ותהיות.
מהר מאד הבנתי שההתעסקות במה יהיה לא מעלה; להפך, היא מדכדכת ומייאשת. לעומת זאת כאשר מתמקדים ב'כאן ועכשיו' מתוך רצון והבנה להשקיע ולתת כל מה שיש לנו, ולהיות מרוכזים בעשייה חיובית – זה מרגיע.
הרי כולנו יודעים שגם לגבי הילדים ״הרגילים״ אין לנו באמת מושג מה יהיה, ועלינו מוטלת ההשתדלות בדרכי הטבע וכמובן בראש ובראשונה להתפלל.
האם ישנם דברים בסדרי הבית ששונו עקב כניסתו של הילד למשפחה? ואיך הגיבו לכך שאר האחים?
מאחר ויוסף נולד עם מום לבבי משמעותי, הכינו אותנו לכך שכנראה בתוך זמן קצר תהיה אי ספיקת לב ונצטרך לנתחו.
בפועל לאחר 3 שבועות הוא התאשפז בבית הרפואה, שם היינו במשך 4 חודשים עד לניתוח (ניתוח לב פתוח שב"ה עבר בהצלחה). כמובן שאשפוז כה ממושך השפיע על כל בני הבית. בעלי ואני היינו סביבו בתורנויות 24/7, כך שלא היו הזדמנויות בהן כל המשפחה יחד. גם בשבתות, רק אחד ההורים שהה בבית והשני בתל השומר.
ומבחינת הילדים – כבר לפני הלידה שיתפנו את הילדים, ומתגובתם הבנו שהדבר החשוב ביותר שישפיע על החיבור והקבלה שלהם לתינוק החדש והמיוחד הוא הקבלה והחיבור שלנו אל הילד; אנחנו ההורים מהווים דוגמה חיה לילדים.
ואכן ברגע שקיבלנו החלטה לקבל את האתגר בשתי ידיים פתוחות, שוחחנו עם הילדים בפתיחות והם קיבלו אותו מקסים, עד כדי כך שהם חשו גאווה באח הקטן והמיוחד שלהם…
סיפור קטן ודי מתוק מבחינתי, הממחיש כמה החיבור והאהבה של האחים והמשפחה כלפיו הם עצומים ומבטאים את הגאווה שהם חשים כלפיו: לפני כשנתיים, כשיוסף היה בן שנתיים, הגיעה ערב אחד לביתנו חברה שהיא גם שכנה לביקור קצר. מדובר באישה מקסימה דתיה שהייתה לקראת סוף ההריון שלה. ישבנו ושוחחנו בנעימות בעוד הילדים משחקים לידנו. ואז באיזשהו שלב אחת הבנות שלי שהייתה אז בכיתה א׳ הסתכלה עליה ואמרה בשיא הטבעיות, התמימות והכנות "הלוואי וייוולד לך תינוק עם תסמונת דאון"…
קל להבין שהאמירה שלה הייתה כמו פצצה שהוטלה בחדר פתאום ללא התרעה מוקדמת. החברה שלי נבהלה ומיד הגיבה ואמרה 'חס ושלום'!! והבת שלי הייתה בשוק מהתגובה שלה, ולא הבינה למה היא הגיבה ככה… מבחינתה ומנקודת מבטה של ילדה בת שש, היא בסך הכל איחלה לה את הכי טוב שהיא מכירה…
כמובן שהסברתי לחברה את כוונתה של בתי. לאחר מכן ישבתי עם הבת והסברתי לה שעם כל האהבה העצומה שיש לנו ליוסף, איחול כזה לא מתקבל טוב, מפני שלילדים עם תסמונת דאון יש לא מעט קשיים… רק אז היא הבינה את הבהלה שאחזה בחברתי למשמע האיחול הלבבי שלה…
יוסף הביא איתו אור לכל המשפחה
מה הילד המיוחד העניק לכם ההורים, ולמשפחה?
ראשית, כשאתה מגדל ילד עם צרכים מיוחדים אתה פתאום קולט במוחש איך שום דבר אינו מובן מאליו. עד אז התרגלנו שהילדים הולכים בזמן ומדברים ללא בעיה. ילד שמתפתח מבחינה מוטורית וקוגניטיבית בזמן זה נראה לנו הכי טבעי, כך זה צריך להיות. בדיעבד למדנו עד כמה צריכים להודות לה' על תשעת הילדים הבריאים שהתפתחו בזמן ובקצב הרגיל.
יוסף לימד אותנו סבלנות מהי. הוא לימד אותנו לשמוח ולקפוץ עד הגג מכל התקדמות קטנה שלו, הרגשנו מה זו אהבה שאינה תלויה בדבר, לא משנה אם יתחיל ללכת בגיל שנתיים או שלוש, הילד הזה מילא את ליבנו באהבה גדולה שרק גדלה ומתעצמת עם השנים.
אודה לכם אם תוכלו לציין 'רגעי משבר' שחוויתם בגידול הילד, ואיך התמודדתם ויצאתם מהם מחוזקים?
הקשיים העיקריים היו בתחום הבריאותי הפיזי. בשנתיים הראשונות הייתה ליוסף רגישות נשימתית. כל צינון קטן היה מצריך אשפוז של עשרה ימים, זו הייתה תקופה מאוד מעייפת ומתסכלת; היינו ממש צמאים לשגרה אפורה ומבורכת, נטולה בתי רפואה ואשפוזים.
באופן כללי, אחד ההבדלים המשמעותיים בגידול ילד עם צרכים מיוחדים היא העובדה שמה שילד רגיל לומד ללא קושי מיוחד, הוא לומד בדרך ממילא ללא כל מאמץ מיוחד. לדוגמה: רכישת אבני דרך מוטוריים, רכישת השפה, גמילה וכו'. לעומתו, ילד עם צרכים מיוחדים זקוק בדרך כלל לתיווך רב, חזרתיות והמון סבלנות ואמונה מצד המשפחה.
אך ככל שהמטרה הושגה במאמץ וביגיעה, כך תגדל הנחת והשמחה מעצם ההישג החדש. כשיוסף נולד, צפיתי בהמון סרטונים של ילדים ובוגרים עם תסמונת דאון, בדגש על ילדים בתפקוד גבוה וההצלחות שלהם. הרגשתי שאם אנחנו חולמים ושואפים גבוה ומכוונים לשם, הוא אכן לשם יגיע בע"ה.
ואכן, כמו המשפט המפורסם: 'מחשבה יוצרת מציאות' ובגרסתו החסידית 'חשוב טוב יהיה טוב'. לאורך כל הדרך יוסף הפתיע התקדם ומתקדם מעבר למצופה. היום כשהוא בן 4 שנים, הוא כבר לומד קריאה בשיטה מיוחדת (של עופרה כלב).
מה הן נקודות החוזק שגיליתם בעצמכם כתוצאה מהצטרפותו למשפחה?
היום במבט לאחור, אני מבינה שבשעת משבר מקבלים כוחות אדירים מלמעלה. כשאני חושבת על החודשים הקשים שעברנו באותה תקופה, זה נראה לי פלא ממש. בנוסף גילינו את הכוח שיש לבני הזוג; כשהאחד נופל השני מחזק ולהיפך. אין ספק שאתגר כזה יכול מאד לחבר ולחזק את הזוגיות.
אגב, ישנו סרטון ידוע שהתפרסם לאחרונה בו נראה הרבי מה״מ בחלוקת הדולרים, כאשר מול פני הקודש עבר אָב לבן בוגר עם תסמונת דאון שאשתו עברה אצל הרבי עם הבן שהיה אז תינוק. הרבי נתן לילד מטבע לשים בקופה ואמר לאמא "אלה הגנרלים שלי". המשפט הזה מחזיק ומחזק אותנו כל יום. אנחנו מאמינים ומקווים שתכף ומיד בעזרת ה' יוסף יהיה בין הראשונים – יחד עם כל הילדים המיוחדים – לקבל פני משיח בקרוב ממש.
התמודדויות ולבטים לאורך כל הדרך
אלו תגובות קיבלתם מהקהילה וכיו"ב בהתמודדות עם האתגר הגדול הזה?
התגובות היו מאד תומכות ומעודדות. לא הרגשתי שמרחמים עלינו, אולי בעיקר בגלל שאנחנו לא הרגשנו שיש מקום לזה… בטבעי אני אחת שקשה לה לבקש/לקבל עזרה, אבל בתקופה הזו שחררתי את המחסום הזה והבנתי שזה נכון גם כלפי מי שמרגיש שרוצה לתת יד ולהקל, וגם כלפינו שהעזרה הייתה משמעותית ומחממת את הלב.
מה הייתה התגובה של האחים הגדולים יותר לאח החדש והמיוחד? ושל בני המשפחה הרחוקים יותר?
אני חייבת להגיד שלאחר השיחות המקדימות שלנו לפני הלידה, האחים הגדולים הגיבו בצורה מדהימה; הם מיד התחברו אליו ושיתפו חברים בלי בעיה. אותי זה מאד שימח שהם לא הרגישו צורך להסתיר או להתבייש.
גם היום יש ביניהם חיבור מאד חזק, יש לו אחים גדולים שמגיעים אחת לכמה שבועות, וההתרגשות אצלו לפני 'שבתות חופשה', היא גדולה…
באיזה מוסד חינוכי גדל הילד? והאם יש פערים רוחניים בין הבית שלכם לבין מה שהוא לומד ומקבל במוסד?
כשהיה במעון שמנו אותו במעון שיקומי לא דתי עליו קיבלנו המלצות מאד חמות. היה שם צד מקצועי גבוה, לצד צוות מדהים. ההתלבטות הייתה גדולה. אני חייבת לומר בגילוי לב, כי בלית ברירה הייתה פה סוג של פשרה על כל ההיבט הרוחני, אך למרות זאת, במאמצים גדולים הצלחנו להתגבר על סוגיית הכשרות, וב"ה שזכינו שהוא אכל שם רק 'מהדרין'.
בפועל זה השתלם. הוא היה בן שנתיים במעון והתקדם מאד יפה. אחרי שהוא גדל קצת והתחיל להבין את העולם שסביבו, הבנתי שהוא מגיע לגיל שעניין הערכים זה משהו שאנחנו לא רוצים להתפשר עליו. כיוון שכך, העברנו אותו לגן עיכוב התפתחותי של חב"ד ברחובות. ב"ה השינוי השפיע עליו לטובה. יוסף הוא ילד נבון מאד ומחובר לכל עניין שבקדושה; הוא אוהב להתפלל לברך ואפילו לעשות קידוש מדי שבת עם אבא.
הרבי ידע על הכול עוד לפני הלידה…
אלו תובנות ו'טיפים' הייתם נותנים להורים שזה עתה נודע להם שתינוק החדש שלהם הוא ילד המוגדר כמיוחד?
ראשית, צריך להבין שההגדרה של 'ילד מיוחד' היא רחבה מאד. כל הורה מתמודד עם אתגרים שונים ונמצא בנקודת פתיחה שונה.
כפי שסיפרתי בתחילה, אני מחוברת ועוסקת בתחום החינוך המיוחד כבר מגיל 16. התחלתי את פעילותי בתחום מתוך התנדבות, ומאוחר יותר למדתי אותו באופן יסודי ומקצועי. עד היום אני לומדת ועוסקת בנושא הזה כמנהלת המרכז הטיפולי "רגש" של "עמותת יד לילד המיוחד", עבודה הממלאת אותי בהמון סיפוק.
עם הולדתו של יוסף הרגשתי שזה מחבר אותי לתחום באופן מושלם. כשאני משוחחת או מלווה הורים בתהליך שלהם, אני מגיעה מנקודת המבט של אמא שחווה הרבה ממה שהם חווים…
טיפ חשוב שהייתי נותנת להורה 'טרי' לילד מיוחד: ההשקעה בילד היא חשובה מאד, ואני שמגיעה ועוסקת בתחום, מבינה את החשיבות וההשפעה על כל השקעה שנשקיע. עם זאת חייבים להשאיר מקום לקב"ה ולזכור שכל התקדמות היא רק ברכת השם. אנחנו עושים את הכלים והקב"ה משפיע את השפע.
בנוסף, חייבים להתחשב במציאות של אותה משפחה. לא כל אחד בנוי להתרוצצויות בלתי פוסקות בין אנשי מקצוע. זה דורש המון כוחות, משאבים ובדרך כלל זה בא על חשבון ילדים אחרים בבית. כל אחד משקיע לפי הכלים והאפשרויות שלו. אין מקום להאשמה עצמית או למחשבה ש'אני לא עושה מספיק', ו'אילו רק הייתי עושה יותר, הילד היה במקום יותר טוב'. זה לא נכון. בסופו של דבר הקבלה, החום והאהבה שהילד מקבל, הם הדברים החשובים ביותר כדי שיגדל להיות ילד בריא ושמח.
מן הסתם יש לכם סיפורים ודוגמאות על דרך הגידול של הילד, על הפתעות ו'הארות שמימיות' שהגיעו בהפתעה, התקדמות לא צפויה. עם איזה סיפור תוכלי לשתף את הקוראים?
יש הרבה כאלה, אבל אספר סיפור אחד:
בתחילת הדרך, בגלל מצבו הבריאותי–פיזי עד גיל 5 חודשים, יוסף היה אך ורק בשכיבה על הגב. לא הייתה לו כל אפשרות להתפתח מבחינה מוטורית.
עם זאת, ברגע שהחלים מהניתוח שעבר, הוא התחיל להתקדם בצורה מעוררת השתאות, והתחיל ללכת בגיל שנחשב מוקדם יחסית לילדים עם תסמונת דאון. הרגשנו שזו סייעתא דשמיא אמיתית.
יוסף כל הזמן מפתיע אותנו בהתקדמות השפתית שלו ובהבנה. בשבתות אני משתדלת לשבת איתו הרבה, ובעזרת משחקים, ספרים וכרטיסיות מיוחדות שמפתחות את התחום השפתי, הוא משתפר ומתקדם. גם הילדים האחרים מעורבים בזה. הם למדו איך לעבוד ולקדם אותו, וזה מאד משמח אותנו.
כחסידת חב"ד אני מרגישה במוחש איך שהרבי ליווה ומלווה אותנו מתחילת הדרך. כבר בהריון קיבלתי מכתבים קולעים ומופלאים באגרות הקודש. לדוגמה: באחד המכתבים הרבי כתב ש'לא יתרשם מהקושי, היות ומדובר בקושי זמני בלבד אשר במהרה יבין שכשם שעד כה הקב"ה ברך אותו בטוב הנראה והנגלה, וכך גם ממשיך הלאה'…
יומיים לפני הלידה כתבתי שוב לרבי. הרבי כתב ש'שמח לשמוע שנולד לו בן, שיזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים עם שאר ילדיהם, ושמח לשמוע שנקרא שמו 'יוסף" (מעניין שהרבי כתב יוסף ולא יוסף יצחק… יש לנו בן בשם 'לוי יצחק' כך שהשם 'יוסף יצחק' לא עלה על הפרק).
כמובן שלגבי השם כבר לא הייתה לנו התלבטות, וכשמו כן הוא יוסף הוסיף לחיים שלנו המון אור ואהבה.
תודה רבה על שיתוף הפעולה. תזכו לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים, עם כל שאר הילדים, מתוך נחת והרבה.
אמן ואמן!
באדיבות: מגזין עטרת חיה
🌿את הפעם רוצה ממש לשמוח
🌿מדמיינת את הסוכה העוטפת והמחבקת
🌿את המשפחה מאוחדת כמו ארבעת המינים
🌿את הרעננות הנושבת מבין הענפים
🌿את האווירה החגיגית ברחובות
ממש 'עף לך הסכך'…
ואז הגיע הבום..💥
רבים על מחיצה בדיזנגוף, כנסת ישראל באנדרלמוסיה,
הפגנות, בלונים מגיעים מעזה, הילדים רבים על כל שטות, המינוס רוקד ומטפס לגבהים, הזוג עדין בוויכוח איפה יתארחו, הכיסוי של הסוכה נעלם, התורים בסופר כאורך הגלות, התנפץ בקבוק יין כל הבית זכוכיות ושלוליות ….אוף!
וברקע.. מתנגן לו הניגון "ושמחת בחגך והיית אך שמח…" נתקעתי על האך..ממש אך.. אח.. אאחחחח… ואני לא מבינה איך בכלל אפשר לשמוח? וזה עוד עיקר החג..
🎶🪗🎶
שבי ליידי רגע..אני רואה שלבשת סריג שמחה היא כמו סריג/בגד היא לבוש!
בעל התניא מסביר שבכל רגע אנחנו מתלבשים ב3 לבושים והם:
🧠 מחשבה, 👄דיבור, 🤝ומעשה.
לבושים אלו קובעים איפה הנפש שלי תהיה ויקבעו את ה'וויב' שלי.. במילים אחרות מגרד לך מהסוודר ,הוא מציק או מדכא פשוט תחליפי בגד
🎶
שמחה היא רגש נרכש ומתפתח במקום לבדוק מה אני מרגישה.. אשאל מה אני עושה כדי להרגיש! ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.
🎶🪗🎶
אז…בואי נלבש שמחה יחד:
• במחשבה-הכול בראש! בשמחה אותיות מחשבה , חשבי טוב יהיה טוב…זו לא נאיביות זו דרך חיים. נחליף מחשבות מדאיגות במחשבות שמחות וזה כבר ישתלט עלינו..
• דיבור- דברי מילים טובות, פזרי מחמאות גם לעצמך וגם לסביבה, התמקדי בטוב שיש לך תדגישי אותו במרקר, שימי לב כמה טוב יש לך בחיים.
• ומעשה-עשי לך מצב רוח הכיני לך קפה ועוגה, שימי מוזיקה, חייכי, דברי עם חברה טובה, עשי תנועות של שמחה והיא כבר תאמין לך ותגיע."אין שמחה אלא בבשר ויין…"
כשאת שמחה כל הסביבה שמחה יחד איתך! נשמח ונפיץ את האור והטוב הזה הלאה..מה'אך' הזה יצא לנו רק שמח.
🥁🥁
לבשת כבר?
שבת שלום וחג שמח!!
אסתי פרקש
יועצת חינוכית
ושליחת הרבי בפתח תקוה
כשמשוחחים עם נעה עסיס לא ניתן שלא להבחין בלבביותה השופעת. סיפורה האישי קולח מפיה, ובין המילים ניתן ללמוד על אישיותה המיוחדת. היא לחלוטין מחוברת לסביבה, אך כל העת מאזינה לקול הפנימי שמנחה אותה בדרכה הייחודית. היא חברותית ונעימת שיחה, אבל כשמשהו נראה לה כדבר הנכון לעשות, היא לא תתפשר ותעמוד על שלה.
המסע שעברה מאפשר לה להביט בכל אדם ולראות את הפנימיות שלו, היא לעולם אינה מתרשמת מעטיפות חיצוניות. אולי זה מה שגורם לאנשים בסביבתה הקרובה והרחוקה לתת בה אמון, ומאפשר לה להשפיע עליהם, לטובה.
שנות ילדות
נעה נולדה וגדלה בנצרת עילית (כיום נוף הגליל), בבית לא־דתי. היא למדה בבתי־ספר ממלכתיים ונחשבה לתלמידה מצטיינת הן בלימודים והן בחברה, והייתה אמורה להמשיך במסלול הסטנדרטי. בסביבתה ניבאו לה עתיד מזהיר בתחום הרפואה או בכל תחום מדעי אחר שתבחר. ואכן, היו לה את כל הסיבות להצליח. אף אחד לא יכול היה לצפות את השינוי החד שחל בתוכנית.
איך זה קורה בעצם, יום אחד קמה נערה בת שלוש עשרה וחוזרת בתשובה?
"עד כיתה ו' למדתי בבית־ספר לא־דתי. לא היו לי מושגים ביהדות, לא ידעתי מה זו דת. מה שכן, הייתי באה בקביעות ל'קבלת שבת' אצל משפחת קעניג. שם קיבלתי קצת מושגים, ברכות, אפילו קיבלנו החלטות טובות. היו לי כל מיני שיחות עם אם המשפחה, הגב' מירי קעניג.
בסוף כיתה ו' היא אמרה לי "טוב נעה, מה עם בית־ספר חב"ד?" רציתי להיות מנומסת אז אמרתי שאחשוב על כך. בכלל לא חשבתי על הכיוון באותו זמן, אבל היא שאלה ולא רציתי לאכזב. חשבתי, והחלטתי שלא.
דקה אחרי שקניתי תלבושת לבית־הספר הלא־דתי, הגיעו אלינו שתי מורות מבית־ספר חב"ד לביקור בית, וניסו לשכנע את אמא שלי שתשלח אותי לבית־ספר חב"ד. אני חושבת שמה שהשפיע בסופו של דבר על ההחלטה שלי, זה שראיתי את אחותי חוזרת מקייטנת חב"ד עם ניצוצות בעיניים. הבנתי שיש כאן עולם שלם שאני לא מכירה. ככה שמחים שם? מעניין.
התחלתי את שנת הלימודים בחטיבת ביניים ממלכתית, ויום אחד בלי לומר מילה לאף אחד לבשתי את החצאית היחידה שהייתה לי וקפוצ'ון בית־ספר – כי זה הדבר היחיד שהיה לי שכיסה את המרפק, ופשוט קמתי והלכתי לבית־הספר חב"ד… השיעור הראשון שהייתי בו היה שיעור מדעים עם המורה נעה קעניג. זה מצא חן בעיניי, גם נעה. גם מורה צעירה וחמודה וגם מדעים – המקצוע האהוב עלי. החלטתי שאני נשארת"…
ממש השגחה פרטית. נשמע שהגעת בלי סיבה הגיונית מוגדרת.
"ממש ככה. ה' פשוט הוביל אותי ובחר בי להיות בבית־ספר חב"ד".
בוחרת את הדרך
הרבה בנות מכל מיני בתים מגיעות לחב"ד. לא כולן עוברות תהליך משמעותי כמו שעברת את. מה הסוד שלך? מה גרם לך להיות ממש חלק?
"מה שגרם לי להשתנות מקצה לקצה היא העובדה שהגעתי בגיל מאוד קריטי. אני שמחה שחוויתי את המעבר הזה דווקא בגיל ההתבגרות; המקום הזה של המרד שהרבה בני נוער נמצאים בו בשלב הזה, עזר לי לעמוד על האמת שלי ביתר תוקף. הייתי ילדה מאוד סקרנית וחקרנית, ולא יכולתי לסבול את הסתירה שיש בחיים שלי. מצד אחד אומרים לי יש הקב"ה ויש תכלית לעולם. ומצד שני עולם שלם, שזה העולם הלא־דתי שהייתי בו ששם הגישה היא 'חיים רק פעם אחת, בואו ננצל את זה'. כל התכלית היא להשכיל, כי אם לא תלמדי מחשבים אז איך תפתחי את התוכנות והמחשבים של הדור הבא?! ואם לא תלמדי ביולוגיה איך תפתחי חיסונים?!"…
ואת רואה את זה כסתירה?
כן, זו סתירה. כי לא ראיתי שום תכלית בעולם הלא־דתי. אוקיי אני אלמד, אמציא תוכנות מחשב, אפתח חיסונים, ואז מה? בשביל מה כל זה? כששואלים כל הזמן 'ואז מה' מבינים שאין תכלית. אני שאלתי ושאלתי, לא ויתרתי, עד שקיבלתי תשובות שסיפקו אותי. כשאת מקבלת תשובה לדבר שהטריד אותך אין דבר יותר משמח מזה!"
איך את רואה את העולם הלא–דתי?
"חומריות. רק חומר. זה עולם שמכירים אותך ומעריכים אותך רק לפי החיצוניות, רק לפי כמה עלה הג'ינס שלך אם הוא עלה אלף ש"ח או שקנית אותו במכירת חיסול במקום נידח כלשהו… פתאום אני מגיעה לעולם שכל הדבר הזה לא מעניין. יש תכלית, יש הלכה, קיום מצוות. יש לעשות את מה שה' רוצה מאיתנו. בעולם הלא־דתי יש המון חסר. רִיק. אני חושבת שצריך להכניס לבתי ספר הלא–דתיים יותר תוכן, מטרה. אפילו אנושיות. זה מאוד חסר. מסתובבים שם תלמידים והם לא יודעים מה זה אומר שאנחנו יהודים, מה ההבדל ביננו ובין הגויים. חלקם בטוחים שאין שום הבדל, שלא לדבר על כאלו שאינם מודעים כלל שהחגאות של הגויים זה לא שלנו בכלל.
אני חושבת שהדבר הכי קשה שהיה לי בבתי הספר הלא־דתיים היה דווקא שיעור תנ"ך. לומדים שם תנ"ך כמו טקסט ספרותי כלשהו… לומדים מה שהיה, בסדר, שיעור יפה, לא מעבר. לא רלוונטי אלינו, לא נוגע לחיים שלנו. לומדים, בסדר נחמד, וממשיכים לשיעור פיזיקה".
מה משך אותך בעולם של חב"ד?
"התניא משך אותי. למרות שבמבחן הראשון שלי בחסידות קיבלתי 56, החלטתי שאני רוצה ללמוד את זה ולקחת את זה לחיים".
גם וגם
מה בסופו של דבר חיבר אותך לחיי תורה ומצוות, הבנה בשכל שזו האמת, או שהיה רגש שהנחה אותך, גרם לך להרגיש חיבור?
"ה' ברא אותנו עם שכל ורגש, זה לא סתם. הם משלימים אחד את השני. נכון היה לי את ההבנה בשכל שזו האמת, אבל זה לא היה שלם בלי הרגש שמשך אותי לשם. אני רואה גם אנשים שהם יותר מידי 'אמונה' בלי שכל בכלל, וגם אנשים שהם רק 'שכל'. צריך שיהיה גם וגם. נכון שחקרתי והיו לי בתחילה כל מיני שאלות על אבולוציה, דינוזאורים… גם קיבלתי תשובות מספקות.
יש את ההבנה הזו בשכל שהאמת היא כך ולא אחרת, אבל יש גם את רגש הלב, לשם אני שייכת. את זה אני אומרת בתור אחת שאוהבת מדעים, בתור אחת שבוחנת כל דבר בעיני השכל. אבל בלי הלב, זה לא שלם!"
בדרך כלל, אנשים שחוזרים בתשובה עוברים את התהליך בגיל מבוגר יותר, או בתור ילדים להורים שגם הם בתהליך התחזקות. איך נערה צעירה כל־כך שואבת כוח ואומץ לעשות צעד כזה לגמרי לבד?
"זה היה לא פשוט. זה אתגר מאוד קשה. אני נזכרת בסיטואציה שקרתה כשהייתי בכיתה ב'. אז לא ידעתי דבר על תורה ומצוות, אבל יום אחד דיברתי עם חברה שלי ואמרתי לה בתמימות של ילדה, 'את יודעת, אמא שלי אמרה לי שעוד מעט אנחנו נהיה דתיים ונשמור שבת…' וכשהגעתי לשלב הזה שרציתי להתחיל לשמור שבת נזכרתי בסיטואציה הזו ואז הבנתי שלא, זה לא הולך להיות ככה… וזה היה אתגר לא פשוט שנמשך למעשה עד החתונה.
כל התהליך הזה היה מאוד הדרגתי. הייתה לי תקופה של הכחשה, כי בהתחלה לא רציתי להיות דתיה. אבל אמרתי לעצמי, רק את השבת הזו אני אשמור. ואחר־כך גם את השבת הבאה, ואחרי ששמרתי שבת, חשבתי 'מה אני אוכַל אוכֶל שאינו מופרד כמו שצריך בין בשר לחלב?'… וכך זה התגלגל הלאה. בכיתה ט' התחלתי ללבוש חצאיות גם אחרי הלימודים, אבל לא כל הזמן. כמובן שהיו הרבה מתחים סביב זה ואמא שלי אמרה לי 'מה את עכשיו לובשת חצאית? בדיוק קנית מכנס מאוד מוצלח'… הפעם האחרונה שיצאתי מהבית עם מכנסיים הייתה בכיתה י'. יצאתי לזרוק את הפח. זה היה אחרי התלבטות ארוכה מאוד, שעה שלימה התלבטתי אם לזרוק את הפח עם מכנסיים או עם חצאית. בסוף החלטתי לצאת עם מכנסיים. לאחר מעשה כעסתי על עצמי וכתבתי הודעה למשפיעה שלי (כבר הייתה לי אז משפיעה): 'היום יצאתי מהבית בפעם האחרונה עם מכנסיים'. וכך היה".
איך הסביבה שלך הגיבה לתהליך שעברת?
"היו תגובות גם חיוביות וגם להיפך, גם מהמשפחה וגם מחברות מאוד טובות שהיו לי מבתי־הספר הלא־דתיים. סיימתי כיתה י"ב ואמרו לי 'מה תעשי עם חמש יחידות באידיש?'. ובאמת פחדתי מזה, אני לא אגיד שלא פחדתי. תביני, אני חונכתי לצאת מבית־הספר עם חמש יחידות בכימיה, חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות ביולוגיה, חמש יחידות בכל דבר אפשרי. סיימתי י"ב ואוקיי מה עכשיו? אני רציתי בכלל להיות רופאה"…
את עדיין שומרת על קשר עם חברות מהעבר?
"היום אני כבר פחות בקשר עם חברות מבית־הספר היסודי. כן קצת בקשר מידי פעם, שולחת להן הודעת 'מזל טוב' ביום־ההולדת הלועזי, כי אני לא יודעת את העברי"…
הרגע המכריע
"עוד ציון דרך מאוד חשוב היה כשנסעתי לרבי מה"מ ל'תשרי'. יום אחד ישבתי עם הגב' רחל קניג ב'אקווריום', הכינוי לחדר השלישי בעזרת־הנשים ב–770. הסתכלתי למטה, על כל החסידים שרוקדים ושרים. התחלתי לבכות, פתאום הבנתי מה קורה איתי, אני בסעווען סעווענטי, הגעתי לרבי, הרגשתי שייכת. מאז הגדרתי את עצמי חסידה של הרבי".
מה נתן לך כח ברגעים של קושי, בזמנים של החלטה מאוד קשה או בזמנים של נפילות?
"ראשית, הדבר עצמו הוא נותן את הכוח. נכון שאם אני צריכה להכין 'נעגל וואסער' ליד המיטה אז זה כביכול עוד עבודה, אבל כשאני הולכת לישון עם 'נעגל וואסער' ליד המיטה זאת הרגשה אחרת. זה ממלא אותי. זה הפרטים הקטנים, שהם רצונו של ה'. זו ההבנה הזו שהגעתי לכאן לתכלית מסוימת, ללמוד חסידות, להיות חסידה של הרבי, לא להיות קליינטים של בני אדם, לעבוד בשביל הקב"ה… מי שנתנה לי כתף בתהליך זו המשפיעה שלי, שתמיד הבינה אותי ונתנה לי כוח. היא נתנה לי מבט מבחוץ להבין מתי אני נלחמת על רצון ה' ומתי זה סתם יצר־הרע שלי. גם כל השבתות שהתארחתי אצל משפחת קורנווייץ העניקו לי כוח. הם תמיד קיבלו אותי בשמחה. בן אדם מרגיש אם נותנים לו הרגשה טובה בשביל הנימוס, או שבאמת אוהבים אותו. הם לא היו מנומסים. הם אהבו אותי וחיבקו אותי באמת.
לאורך הדרך היו אנשים שהתייחסו אליי כרגיל, והיו שהתייחסו אליי כאל מקורבת שצריך כל הזמן לקרב אותה. אמרו לי משפטים כמו: 'מה את לא יודעת את הדבר הזה והזה?'… 'מה, אצל הלא־דתיים לא לומדים את הדברים הבסיסיים האלו על משה רבינו'?…
אפילו כשהייתי כבר בסמינר וכבר לא היה ניתן לראות עליי שפעם הייתי במקומות אחרים לגמרי, מישהי איכשהו שמעה שחזרתי בתשובה והיא ניגשה אליי בהתלהבות ואמרה לי שהיא רוצה לקרב אותי… היא הייתה ממש חמודה. למרות שהיא הייתה קטנה ממני בשלוש שנים, היא החליטה שתפקידה הוא לקרב אותי כי אמא שלה אמרה שנורא חשוב לקרב בעלי תשובה…
סופו של דבר, היא מינתה אותי להיות המשפיעה שלה…
מה שהכי הפחיד אותי היה נושא השידוכים. שמעתי כל מיני דיבורים סביבי על סוג השידוך שאקבל, בגלל הרקע המורכב שלי. בסופו של דבר התחתנתי עם בחור חסידי, ב"ה. לא עניין אותו מה היה לפני, הוא הגדיר אותי לפי מי שאני באמת. 'הרבי אומר שמי שבכל יום הוא טוב יותר מהיום הקודם, הוא חסיד'. אז הוא אמר, 'את עונה להגדרה הזו? מצוין. עכשיו בואי נדבר, נראה אם מתאים או לא מתאים'. בזכות ההערכה שלו לדרך שעשיתי, ולטוב הפנימי שלי הקמנו בית חסידי, ב"ה. הוא ראה שאני חב"דניקית לא כי נולדתי כזאת, אלא כי בחרתי בזה. היום, ב"ה, יש לנו שני ילדים ואנחנו מתגוררים בכפר סיטרין. הבן הגדול חגג 'חלאקה' לפני מספר חודשים".
אל תחכי לאישור
את פוגשת אישה או נערה בתהליך של תשובה, איזה מסר יש לך להעביר לה?
"כשאני נזכרת היום ממבט בוגר בנערה שהייתי פעם, אני יודעת שהדבר שעיכב אותי בדרך שלי היה שניסיתי כל הזמן לרַצות את כולם. אני רוצה להגיד לה, לנעה של פעם, 'תעשי מה שטוב לך, מה שנכון לך. אל תחכי לאישור מהסביבה. רצית ללבוש היום חצאית, אבל פחדת ממה יגידו השכנים או החברות?… למדת הלכה מסוימת או שיחה של הרבי והבנת שכך צריך לנהוג וזו האמת? לכי עם זה. לכי עם האמת שלך'.
דבר נוסף, אל תפחדו לשאול שאלות. אל תחשבו 'לא, אני לא אשאל את זה כי אין לזה תשובה'… להיפך, תשאלו ואם לא קיבלתם תשובה אז תשאלו שוב. לא לכל דבר יש תשובה, ולמרות זאת צריך לקיים את ציווי התורה. צריך רק למצוא את האנשים הנכונים שיתנו לכם את התשובות האלו".
אני אחוזת התפעלות מהשיחה המאלפת עם נעה. מייחלת שנשאב כולנו מעט מן הבהירות הזו, מהמבט הבריא על העולם הזה וכל מה שהוא מסמל והחיבור הרוחני לקב"ה ברגעים פשוטים של יום־יום.
באדיבות מגזין עטרת חיה