שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת כי תצא

אחד הנושאים המעניינים בפרשה עוסק בנישואין מהיבטים שונים, אמנם ישנו פסוק מיוחד המאיר את מהות ותכלית הנישואין בעיניי וכך נכתב בפסוק:

"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח." (דברים כ"ד, ה').

ורש"י על אתר מפרש את הפסוק כך:

אִשָּׁה חֲדָשָה – שֶׁהִיא חֲדָשָׁה לוֹ, וַאֲפִלּוּ אַלְמָנָה, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ.

וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו – דְּבַר הַצָּבָא.
לְכָל דָּבָר – שֶׁהוּא צֹרֶךְ הַצָּבָא, לֹא לְסַפֵּק מַיִם וּמָזוֹן וְלֹא לְתַקֵּן דְּרָכִים.

יִהְיֶה לְבֵיתוֹ – אַף בִּשְׁבִיל בֵּיתוֹ, אִם בָּנָה בַּיִת וַחֲנָכוֹ וְאִם נָטַע כֶּרֶם וְחִלְּלוֹ, אֵינוֹ זָז מִבֵּיתוֹ בִּשְׁבִיל צָרְכֵי הַמִּלְחָמָה.

וְשִׂמַּח – יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ.

ורבינו בחיי בן אשר מפרש:

נקי יהיה לביתו שנה אחת – וכן מצינו אצל ה' יתברך ששהה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה שעמדה שכינה בהר שנה אחת, שהרי לא נסעו עד שני באייר בשנה השנייה.

ובעל הטורים מוסיף:

לְכָל דָּבָר נקי יהיה לביתו – שהנושא אישה מוחלין לו על כל עונותיו.

ניתן לראות בראיה ראשונית, את יוקר וחשיבות השנה הראשונה בחיי הנישואין ועד כמה הפליגה התורה בחשיבותה עד כדי פטור מלא מכל מחויבות חברתית ואף משירות צבאי – בצבא ה'. כלומר: מהעבודות השוטפות בבית המקדש אם כהן או לוי הוא. ואף מצבא ישראל הנלחם את מלחמות ה' למשך שנה זו, וכל זאת למה? כדי שהאיש יְשַׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ.

מה משמעותה וחשיבותה של השמחה עליה מצווה האיש כלפי אשתו בשנה זו, שאפילו משירות צבאי פטור הוא?

'שנה – ראשונה' בכל רגע ורגע מהחיים:

המושג השגור בעולם היהודי המתאר את שנת הנישואין הראשונה מכונה 'שנה ראשונה'- ומתאר את האווירה הייחודית בה נתונים זוג טרי שנישא זה עתה ואת המרקם העדין והרגיש הקיים ביניהם  והנדרש להם כדי לחוות ולצלוח את השנה הראשונה באופן הטוב ביותר עבורם בכדי לבסס את הקשר הזוגי ביניהם.

לצורך כך נדרשת סביבה נטולת רעשי רקע: מקום מגורים מותאם לצרכיהם, צרכי קהילה, משפחה קרובה, חברים טובים, תעסוקה מאפשרת, פניות נפשית ורגשית, זמן איכות ייחודי להם.

התנאים לסביבה נטולת רעשי רקע הכרחית עד כדי קריטית בשנה זו, שכן בכדי לבסס קשר משמעותי ואינטימי נדרשת סביבה מאפשרת.

בקרב הקהילות השונות בזרמי היהדות המגוונים: נהוג בשנה זו שהגבר ילמד לימודים תורניים במוסד תורני המכונה 'כולל'- כלומר לימודים כוללניים בכל תחומי היהדות ובעיקר בנושאים העוסקים בקשר הזוגי מהיבט יהודי תורני. הן מחלקים הקשורים בנגלה שבתורה והן מחלקים העוסקים בהיבט הקשר הזוגי על פי פנימיות התורה.

כלומר קשר דורש סביבה מאפשרת, מה שדורש מהחברה סביבה מאפשרת ונטולת רעשי רקע עבור זוג טרי למשך שנה שלימה, בכדי לאפשר להם לבנות ולמסד את הקשר הזוג באופן ובמרחב הטוב ביותר עבורם!

התבוננות זו של התורה וחכמיה על שנת הנישואין הראשונה, מלמדת שמהותו של קשר זוגי וביסוס הקשר הזוגי נשען על הסביבה אותה יוצר הזוג סביבם.

בכדי להבין יותר את המשמעות הטמונה בכח שנת הנישואין הראשונה, אציג כאן חלק ממכתב שכתב אביו של הרבי מליובאוויטש המקובל רבי לוי יצחק אל בנו הרבי שנישא בשנת תרפ"ט דרכו נוכל להתבונן על המשמעות הייחודית של שנת הנישואין הראשונה וכך הוא כותב אל בנו: "בשנה זו כשהאיש והאישה דרים יחד באהבה וחיבה על פי התורה והמצווה כפי הנצרך, אזי הם בונים את חלקם בעולם יחד ומכשירים את עצמם 'ליציאה למלחמה- מלחמת החיים', לברר ולתקן בימי חלדם בחיי חיותם הוא ואשתו יחד את חלקם הייעודי והייחודי להם בעולם, שלשמו באה נשמתם לעולם". (המכתב ערוך לשונית)

הבנה זו יש בה בכדי ללמדנו ש-'שנה ראשונה' הנה מטפורה בלבד  למהותו של קשר זוגי ארוך טווח. 'שנה ראשונה' הנה דרישה מצד בני הזוג, ומשמעותה של דרישה זו הנה מיסוד הקשר הזוגי באופן כזה שכל ימי קיום הקשר בין בני הזוג הם צריכים, יכולים ונדרשים לקיים את הקשר הזוגי שלהם על ידי יצירת מרחב מאפשר ובניית סביבה מאפשרת עבורם.

ההבנה שקשר זוגי בריא יציב ושמח לאורך ימים ושנים טובות מתבסס ומתקיים על שימור 'השנה הראשונה' לכל אורך ימי הקשר בין איש לאשה.

כל רגע ורגע בו מתקיים הקשר בין בני הזוג חייב להישען על המהות של שנה ראשונה, מרחב מאפשר וסביבה מאפשרת עבור בני הזוג.

כל זאת כאמור כדי שלאחר מכן הם יצאו 'למלחת החיים', לקיים לתקון ולברר את חלקם בעולם, שלשמו ירדה נשמתם לעולם הזה.

וזוהי הסיבה לפטור לו זוכה האיש מיציאה למלחמה בצבא ה' או ללחום את מלחמות ה'. שכן כעת הוא אמור להתכונן לקרב חייו. למלחמה על הבית אותו הוא הקים כעת עם בת זוגתו, על ידי שימורו בעבודה המשותפת לשניהם לכל אורך ימיהם כזוג נשוי.

אתגרי החיים והניסיונות בחיי הנישואין הנם 'המסרים הסמויים' העוברים דרך שפת 'הצרכים הסמויים' הלא מדוברים בין בני הזוג:

אך לצד זאת ביודענו ובהכירנו את החיים ואת עצמנו, אשר מזמנים לנו אתגרים וניסיונות, ואת הצורך לעמוד מנגד ולצלוח את אותם אתגרים, נדרש מאתנו להיערך ולהציע מענה הולם לאתגרי החיים.

לשם כך נדרשת הסתכלות והתבוננות ייחודית על החיים ועל האתגרים שהם מזמנים לנו, שלצידה נגזרת התובנה העמוקה שאי אפשר איתם אך אי אפשר בלעדיהם. שכן כל קשר בריא לא ימוסד לכדי קשר יציב וחזק, שמח ובריא, ועמוק  לולי אתגרים אלו, ושאין מנוס בשל היותנו בשר ודם המורכב מחלקים שונים שהנם מהשלם הגדול מסך חלקיו לעבור דרך ואת אותם האתגרים כדי לצמוח ולהצמיח את הקשר ולמסד אותו לבניין עדי עד.

ובמילים אחרות: האתגרים והניסיונות הנם שפה, שדרכה ועל ידה ניתן ביטוי עמוק לצורך בקשר משמעותי וייחודי. אמנם כאשר הצורך הרגשי מודחק או מוכחש בתוכנו, אנו צפויים לקבל ולחוות את הקשר בתמורות וחילופי מילים וכאשר ננסה לבטא אותו הוא יופיע בדמות וצורה שאינה מוכרת לנו.

בדרך כלל כשאנו רוצים להביע ולבטא את צרכינו, אנו נעשה זאת בשפה ברורה, נעימה ומאפשרת, אמנם כאשר אנו לא מצליחים למצוא את היכולת להביע ולבטא את צרכינו בצורה שגרתית, נמצא את עצמנו בתוך שיח המופיע בדמות חיכוכים ומריבות שלא באמת משקפים מצב שכזה השורר ביננו, אלא שכאמור חוסר היכולת להביע ולבטא את צרכינו ורגשותינו מוציאים מאתנו שפה שלא כל כך מוכרת לנו ולא ממש מאפשרת, ברורה או נעימה לנו.

 צורך זה נושא בתוכו את שפת ה-'צרכים הסמויים' הנדרשים לכל אחד ואחת מבני הזוג שלא מצאו את ביטויים בשל הקושי והעומס הרגשי בו נתון אחד מבני הזוג או שניהם גם יחד, ומוצא את ביטויו כאמור בשפה תוקפנית ואף אלימה, שכן הקושי הרגשי העמוק גובר על היכולת לווסת את הרגשות השליליים ולתת להם ביטוי ודרור לבטא את המצוקה באופן בריא ומאפשר.

אז נכון שאין קשר ללא עליות ומורדות, אבל זה נכון כאשר לצד העליות והמורדות קיים קשר! ולא סתם קשר אלא קשר המבוסס על אהבה אמיתית הנזרעת וצומחת לכדי קשר עמוק בין בני הזוג המאפשר את החיים השמחים והבריאים יחד לכל אורך שנות הנישואין.

קשר שכזה נבנה לחוד ויחד במקביל. מחד נדרשת עבודה עצמית יום יומית של כל אחד ואחת מבני הזוג לכל אורך ימיהם, ההכרחית והמהותית ליצירת קשר מיטבי יציב ובריא. מה שנכון לכל אדם החפץ לקיים קשרים בין אישיים תקינים ובריאים כשלצידה מאידך נדרשת עבודה משותפת יומיומית על הקשר הזוגי.

קיום השמחה אצל האשה נפעל על ידי שמירת האיזון הפנימי אצל האיש!

אחד הגורמים המרכזיים המסייעים מאוד לצליחת משברים בזוגיות הנה השמחה. על השמחה ומשמעותה בעבודת האדם ובקשר הזוגי נאמרו ונכתבו כל כך הרבה מאמרים, אני מצדי אנסה להתמקד כאן בפן הנוגע לשימור השמחה אצל בני הזוג.

השמחה הספציפית אודותיה מדברת התורה ורואה בה כמודל למיסוד הקשר הזוגי הנה דווקא השמחה שהאיש מצווה עליה ולא האשה! כפי מופיע בפרשתנו, "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

משמעותה של שמחה זו הנה הדאגה של האיש והאכפתיות הגדולה הנדרשת ממנו לדאוג שאשתו תהיה שמחה תמיד, אבל ממש תמיד! ('שנה ראשונה' זו מטפורה לכל החיים זוכרים?)

האם ניתן בכלל לצוות על מישהו לשמח מישהו אחר? האם זה בכלל אפשרי לדאוג לשמח מישהו באופן תמידי? האם זה ריאלי לבקש ממישהו בקשה שכזו?

הציווי 'עבדו את ה' בשמחה', הנו אבן היסוד לקשר של האדם כלפי בורא עולם. אדם שמח יכול לקיים את רצון ה' באופן המושלם כפי שהוא מצווה מבעל הרצון.

השמחה מעידה על  יוקר הדבר ועל הקרבה הגדולה של הדבר אותו ואתו אני קשור ומקיים. השמחה מעידה על קשר עמוק בין בעל הרצון (בורא עולם) למקיים הרצון (האדם). השמחה מספרת על קיום מערכת יחסים עמוקה בין שניים, בה האחד עושה כל אשר ביכולתו בכדי לשמח את השני.

הרבי מליובאוויטש מביא משל נפלא לקשר בין האדם לבוראו: מאדם הנושא משא כבד על כתפיו לאורך קילומטרים רבים, ועל כך שכל מי שעובר לידו רואה בן אדם שמח הזורח מאושר, אבל לא מבינים איך? איך אפשר לשאת משא כל כך כבד ולזרוח מאושר פנימי?

האדם הנושא משא זה מבחין במבטים הניתנים בו ורק הוא יודע מה הגורם לאושר הפנימי למלא אותו ולהציף אותו החוצה. הוא נושא אוצר יקר בשק שעל שכמו, והמרחק הרב אותו הוא 'נאלץ' לעבור כלל לא נוגע לו ולא מטריד אותו בשום צורה שהיא, בטח שלא להשפיע על מצב רוחו!

איש ואשה הנישאים זה לזו צריכים וחייבים לראות ולהתייחס אחד לשנייה כמי שזכו ב-'אוצר בלום'. הזכות להקים בית ולמסד קשר עם בחירת לבנו הנה הזכות בגדולה ביותר לה זוכה אדם עלי אדמות!                             

ההבנה העמוקה לזכות העצומה לקיים קשר זוגי ולמסד אותו בכך שהשלם שלי ושבי מתקיים אך ורק בקשר זוגי, בטח על פי ההבנה היהודית הרוחנית בה נשמות מתאחדות בקשר זוגי ומשלימות האחת את השנייה הנה זכות מחד, אך לא פחות מכך חובה עצומה מאידך.

וכאן נופלת לפתחו של האיש החובה והזכות לשמח את אשתו כציווי ייחודי: זה נכון אמנם שכל אחד ואחת מאתנו תורמים לקשר הזוגי על ידי הבנת הזכויות והמחויבויות איתם הם באים ואיתם הם מביאים לקשר ביניהם.

אך ישנו ציווי ייחודי שהנו זכות וחובה אותו מטילה התורה דווקא על האיש כלפי אשתו לשמח אותה! (הציווי אמנם מופנה לחתן וכלה בתוך השנה הראשונה לנישואיהם, אך הוא נכון לכל אורך שנות נישואיהם של הזוג כאמור), המבטא את הפעולה הייחודית בקשר בין בני הזוג המוטלת על האיש דווקא.

התורה דורשת ומבקשת מהאיש להיות זה שישמח את אשתו בשנה זו כמטפורה לכל שנות הנישואין כאמור, מתוך הבנה עמוקה שהביטחון הקיומי בקשר הזוגי מוטל על כתפי האיש.

מהו אם כן החלק הייחודי הזה המוטל דווקא על האיש במיסוד הביטחון והשמחה בחיי הנישואין?

החלק הייחודי המוטל על האיש הנו ההבנה העמוקה הדורשת התבוננות מעמיקה בכך ששימור מצב קיים הנו הבסיס הבטוח לקשר ממוסד ויציב כדלהלן!

אם אתה מעוניין ורוצה לקיים קשר זוגי עמוק ומשמעותי, בריא ויציב, אך בעיקר שמח ומאושר לאורך ימים ושנים טובות אתה חייב לדאוג שאשתך תהיה בשמחה תמיד! לשם כך נדרש ממך לדאוג להיות תמיד בשמחה בעצמך! כי זו חלק מעבודת ה' שלך "עבדו את ה' בשמחה", הבאה לידי ביטוי בדרישה ובציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

הדרישה והציווי מהאיש להיות במצב תמידי של שמחה נועדה אמנם עבורו בעיקר כחלק מעבודת ה' שלו כאמור, אך לא פחות מכך היא נועדה עבור בת זוגתו, הדאגה התמידית לקיום הציווי של האיש כלפי אשתו: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח."

וכאן נכנס לתמונה הציווי המוטל דווקא על האיש זו ולא על האישה:

אחד הגורמים המשמעותיים המשפיעים על אופי הקשר בין בני הזוג, הנו הנחת היסוד שבכדי שתשרור ביניהם אהבה, אחווה, שלום ורעות הם צריכים למצוא את האהבה, האחווה, השלום והרעות בתוכם פנימה ומשם הם ימצאו את דרכם להקרין ולהשפיע על הקשר הזוגי שלהם שיתמסד על אהבה ואחווה ושלום ורעות.

על החלק הזה שהנו זכות וחובה כאחד מופקד האיש יותר מהאישה. האחריות המוטלת לפתחו של האיש הנה לאפשר את השקט והשלווה הפנימיים הקיימים ממילא אצל האישה להזין אותם, להפרות אותם ולקיים אותם באופן תמידי.

האושר, השמחה, השקט והשלווה הפנימיים בחיי הנישואין, קיימים אצל האישה מעצם בחירתה להקים בית נאמן עם בחיר לבה. נעים לה וטוב לה והיא חווה יום יום את השקט והשלווה והשמחה מעצם בחירתה בבחיר לבה ואת החיים המשותפים בהקמת בית בישראל.

אמנם כאשר בחיר לבה דואג לשמר את השמחה והאושר הפנימיים המציפים את בחירת לבו מעצם בחירתה בו, בהנהגתו כלפיה ובייחס אותו הוא מעניק לה כראוי לבחירת לבו, בכך הוא מקיים את הציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח." בשימור הקיים הוא מזמין ומביא את האהבה האחווה השלום והרעות לפתחם ולמשכנם לאורך ימים ושנים טובות.

במילים אחרות: תפקידו של האיש לשמור על האיזון הפנימי הקיים אצל האישה פנימה, על ידי כך שהוא בעצמו יהיה מאוזן פנימה.

הדבר בא לידי ביטוי: כאשר האיש יוצא מביתו או שב לביתו אם זה לעבודתו או מעבודתו, לתפילתו או מתפילתו, או כל יציאה מהבית וחזרה אליו הוא חייב לדאוג שיציאה זו ושיבה זו תהיה נעימה ומאפשרת מצדו.

צא מהבית עם חיוך על הפנים, תיפרד מאשתך במילים וברכה ליום טוב ומוצלח, לרגע הזה יש משמעות ומשקל משמעותי ל-איך היום הזה יעבור על בת זוגתך, כאשר אתה נעים, רגוע, שלו, שמח אתה שומר על האיזון הפנימי של בת זוגתך ומאפשר לה להתחיל את היום בטוב. הדבר נכון שבעתיים בשיבה הביתה כאשר לאחר יום עמוס בחוויות על שניכם כל אחד ואחת בבירור חלקו בעולם, האופן בו אתה נכנס הביתה, החיוך, הרוגע, השלווה והשמחה או לחלופין הפנים הלא נעימות, הזועפות, הכועסות, העצבניות והחסרות מנוחה, שאתה מביא אתך הביתה קריטית לכל מה שיקרה ביניכם ובין ילדיכם בשעות הבאות שתבלו יחד בבית..

כשאני כותב כעת את המאמר וחושב על הדרישה מהאיש שהיא בעיקר 'שימור הקיים'  אני נזכר באירוע שאירע כאשר עברנו למודיעין, אשתי שתחי' הייתה לפני מעבר לבית ספר חדש כמורה. היא שיתפה אותי במשמעות הדבר עבורה לפרטי פרטים, אני מצדי הקשבתי בקשב רב. לאחר שסיימה את דבריה בחרתי כבעל טוב לנסות ולהיות שותף רגשית ולייצר עבורה קרקע ומרחב מאפשר למעבר זה, על ידי נרמול החוויה, וכמה שזה טבעי שתהיה התרגשות ומתח לקראת המעבר, בלה בלה בלה…

אני מצדי הרגשתי שעשיתי בדיוק מה שנדרש ממני כבעל טוב אכפתי ודואג, אבל ברגע הבא נפל לי האסימון. מי ביקש ממך לעודד לתמוך (שזה ממש בסדר אגב), איפה הסתתרה לה הבקשה הסמויה מאשתך להרגיע את מי שכבר הייתה רגועה לגמרי?  

ואז צחקתי בקול.. היא בסך הכל מבקשת ממני להישאר רגוע מהמעבר הצפוי, כשהיא טורחת ומסבירה לי לפרטי פרטים שהמעבר יבוצע בצורה הטובה והרגועה ביותר ושהכל ממש בסדר, רק (וכאן מגיעה הבקשה הסמויה) בבקשה תהיה אתה רגוע ולא לחוץ מהמעבר שלי, כדי שזה לא ילחיץ אותי!

מה שנדרש מהאיש בציווי "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" זה פשוט (פשוט זה ממש לא) לשמור על האיזון הפנימי שקיים אצל בת זוגתו, על ידי שהוא ישמור על האיזון הפנימי של עצמו!

זוהי הדרך הקלה והישרה לשמח את אשתו, לאורך ימים ושנים טובות.

העובדה שציווי זה מופנה לשנה הראשונה, משמש כאמור כמטפורה לכל החיים. הדרישה והציווי הנו שהאנרגיה שהאיש משקיע בשנה ראשונה להיכרות מעמיקה ולמיסוד קשר חזר ויציב, בריא ושמח בינו לבן בת זוגתו, תהווה רק את ההתחלה ליציאה לחיים האמיתיים 'מלחמת החיים', המלחמה היום יומית לקיים ולשמר את אותן אנרגיות שהקשר יראה ויתקיים באותו האופן בו הוא התקיים בשנה הראשונה.

וזאת כאמור על ידי עבודה עצמית מתמדת ויום יומית לשמר את האיזון הפנימי אצלו פנימה, ועל ידי כך ממילא שימור האיזון הפנימי של בת זוגתו.

בכך מקיים האיש גם את הציווי הייחודי המוטל עליו: "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" וגם את המסר הסמוי העובר מאשתו אליו: 'אם תהיה שמח אני אשאר שמחה'!

שבת שלום ומבורכת לכולם

מאת מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה

אתמול הייתי בחתונה חב"דית.

לכל ילדי המישפחות המוזמנות להשתתף בשמחה,  בודאי נקנו אותיות אותיות בספר התורה של ילדי ישראל.

יחד עם זה, הרי לכל מקום שאנו הולכים,  מזומנת לנו  מלמעלה איזו  שליחות  קדושה, נסתרת, נעלמה. השאלה היא,  האם נגלה אותה בקלות?

האם נירצה להתאמץ קצת בשביל לגלות מה היא השליחות ? ולבצע אותה ?

ב"ה היה מאד מעייף להגיע. דרך שהיתה אמורה לקחת שלושת רבעי שעה, התארכה לכדי….שלוש שעות נסיעה מעייפת ומתישה. עלתה בדעתי מחשבה אולי לסגת …ולעשות "אחורה פנה" ולחזור הביתה. אך מצפים לנו וגם אנו מצפים להשתתף בשמחה .

הגענו לחתונה כמובן אחרי החופה.

למרות  שיצאנו בזמן ומוקדם…חמש ורבע אחרי הצהרים!!!

כשהגענו מותשים, הנפש הבהמית היתה רעבה. אז ריחמנו עליה. נתנו לה אוכל טעים מאד של קייטרינג ריבקין. השם ישמור אותם.

הקהל התחיל להתפזר…והנה אני מזהה אשה מזרם דתי אחר…לפי כיסוי הראש…

הצעתי לה לקנות לנכדים אות בספר התורה לילדי ישראל.

מבחינתי היה מאד מקל עלי להקליד מיד באתר. להכניס לאתר המאובטח את פרטי כרטיס האשראי שלה. ולהרגיש סיפוק נפשי. הנה  עשיתי. זכיתי. והנתונים כבר עכשיו בכפר חב"ד. במחשבי הוועד לכתיבת ספר התורה של ילדי ישראל.

אבל….לא כך היה..

היא צריכה לשאול את בעלה. ואם יסכים, היא תרצה לשלם אך לא בכרטיס אשראי באתר.

חיכיתי לה כשהלכה לשאול  את בעלה . תהיתי אם אכן תחזור… היא ב"ה חזרה אלי.

נתנה שמות של ארבעה נכדים.

ואני שמחה שזכיתי והיא זכתה.

וכדי שאני לא "אעוף על עצמי",

נשארתי עם השמות. וכל הפרטים הנילווים..וצריכה להתאמץ ולהכניס הכל לאתר…

פגישה אחת. ראשונה,  וכניראה גם האחרונה. עם אשה לא מוכרת לי.

שהסכימה לתת בי אמון כשסיפרתי על המבצע העוצמתי של הרבי  מליובאוויטש.

ב"ה שהצלחתי לנצל את הרגע . לעשות מיצוה. ולקוות לראות שנכריע סוף סוף את הכף. וניזכה להתראות עם הרבי בהתגלותו לעיני כל, בגאולה האמיתית והשלימה.

אמן. אמן כן יהי רצון.

בדידי הווה עובדא

טמה חורושוכין

יש דבר כזה, להיות מכור לעבודה. לאלו מבינינו שרק מחכים לרגע בו יוכלו לצאת הביתה זה נשמע לא אמיתי. מכור לעבודה? רוב האנשים מכורים לחופש, למנוחה… מי אוהב לעבוד? ולא מדובר באדם בעל מוסר עבודה גבוה או שאפתן שרוצה להגיע רחוק. מדובר בהתמכרות לכל דבר, כולל תהליך גמילה. גילה הייתה מכורה לעבודה, היום היא בתהליך גמילה. מושקי נשואה למכור, לדעתה, הוא לא מסכים עם האבחנה שלה. ושולמית מנהלת משרד ומספרת על הבעיות (כן כן!) שקיימת אצל עובדים מכורים.

הקשיבי ליקרים לך!

בין מסורה למכורה 

סיפורה של גילה:

הייתי מכורה לעבודה. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, כי בניגוד להתמכרויות אחרות – התמכרות לעבודה היא התמכרות עם גאווה. הרגשתי עובדת מצטיינת, חרוצה, עם מוסר עבודה גבוה. כזו שאף אחד לא יכול לבצע את הכל טוב כמוה.

כמובן ששעות העבודה שלי היו מקסימליות. הייתי מגיעה כבר ברבע לשמונה, לפני הזמן, מלמדת עד ארבע ונשארת. פעם לאסיפה, פעם לשיחה עם אמא, עם המנהלת, עם הרכזת. בסוף הייתי מגיעה הביתה, מה לעשות? בבית הספר כבר היו רק המנקים… אבל העבודה באה איתי. היו לי השתלמויות ואסיפות. תמיד הייתי צריכה לקנות פרסים או מתנות לצוות או וילון חדש לחדר מוזיקה. גם כשכבר נשארתי בבית, הייתי עסוקה בעבודה. מכינה שיעור, מארגנת בטלפון עם מורה אחרת תוכנית מיוחדת לאיזה 'יום בהיר' קרוב, נוברת במחשב למצוא עוד משחק מעניין או מבחן מקצועי או דף עבודה. לעצב משהו מרשים להורים או לקיר הכיתה או לקורס שהשתתפתי בו.

חברות ומורות שעבדו איתי הביטו בי בהערצה. מורה מסורה, יכולת כל, אף פעם לא אומרת לא על כלום. תמיד מוצאת זמן להכל. עושה הכל בשלמות.

מי שלא הסתכלו עליי בהערצה היו אמא שלי ובעלי. הם, מטבע הדברים, היו פחות מרוצים. אמא שלי ממש כעסה. "יש לך בעל וילדים! לא התחתנת עם בית הספר, גילה!" כשהיינו נפגשות היא לא הסכימה אפילו לשמוע על העבודה שלי. זה מאוד פגע בי. זה כל החיים שלי והיא פשוט מתכחשת לזה! ידעתי שאני לא יכולה לבקש ממנה עזרה. היא אמא טובה, מוכנה לשמור על הילדים שלושה ימים כדי שבעלי ואני ניסע לנופש, מארחת אותי ואת האחיות שלי אחרי לידה אפילו לחודש, אבל כשמדובר בעבודה שלי? היא היתה אומרת לא. הייתי מתחננת: "אמא, קובי לא יכול לשמור הלילה ויש לי השתלמות קריטית!" ליבה היה כאבן. "נראה לך שאני אתן יד לכך שעוד לילה לא תהיי בבית?"

בעלי לא כעס. הוא שתק. המשכורת שלי היא המשכורת העיקרית בבית ובמילא הוא עשה מה שהוא יכול כדי להקל עליי. שלח ילדים, קיבל אותם, שמר בלילות, הסיע לאן שצריך ולאחר שעשיתי רישיון, ויתר על הרכב כמעט בלי לומר מילה. אבל מה שבאמת רציתי, הערכה אמיתית למסירות שלי לעבודה, לא הייתה לו. הוא העדיף לא לדבר. עושה הכל ושותק. בפעמים הבודדות שהתעקשתי לשמוע את דעתו על העבודה שלי, הוא רק אמר: "אני מחכה לרגע שתרגעי, שתשמחי סוף סוף". לא הבנתי על מה הוא מדבר. "אני שמחה מאוד!" הוא גיחך, לא ענה.

בשלב מסוים זה הגיע לבעיות בריאותיות. לא סכנת חיים, אבל קשיי שינה, לחץ דם גבולי, בדיקות סוכר מאיימות. ישבנו אצל רופא המשפחה והוא דיבר על הרפיה, על מנוחה ורגיעה. הסביר שבגיל שלי אני לא אמורה להגיע לתוצאות כאלו של בדיקות דם. הוא שאל בזהירות על סדר היום שלי, עוד לפני שהספקתי לענות בעלי אמר שאני וורקוהוליסטית. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו בקשר אליי. כמובן שהתנגדתי. הרופא שאל כמה שאלות, הקשיב לתשובות שלי בחיוך סלחני, ביקש שאפנה לעזרה מקצועית. הרגע בו העבודה משפיעה על הבריאות הוא הרגע האחרון כמעט לעצור.

חזרתי הביתה וחיפשתי מידע על הנושא. קראתי המון, על מאפיינים של מכורים לעבודה ועל ההבדלים ביניהם לבין עובדים משקיעים ומסורים, זה רק נראה דומה ממבט ראשון. הבנתי על מה בעלי דיבר. הלכתי לטיפול. בשלב הראשון הבנתי שהמכור לעבודה, בדיוק כמו כל מכור, בעצם בורח ממשהו. בורח מבעיות ומתחומים בחיים בהם הוא לא מצליח. העבודה החונקת היא הדרך שלו לחפות ולהתחמק ממה שקשה. עשיתי בירור עם עצמי ועם המטפלת ממה אני בורחת כל כך. זה לא היה קל. לעמוד פתאום מול האמת ולהבין מאיפה נבעה כל המסירות שלי לעבודה. התקדמתי לאט לאט בשני המישורים: מצד אחד הגבלתי את עצמי לשעות נורמליות בעבודה. למדתי בעידודו של בעלי לומר 'לא', להפסיק השתלמויות וקורסים, להפסיק לעבוד כשאני מגיעה הביתה.

מצד שני, ביחד עם המטפלת הרגשית, עבדתי על התחומים מהם ברחתי. בדקנו איפה אני יכולה לשפר את עצמי, מה אני יכולה לשנות ומה עליי ללמוד לקבל כמו שאני. היא החליטה להביא אותי למצב בו לא אצטרך לברוח ובמילא לא אחפש איפה להשקיע במקום בבית.

דבר נוסף ומעניין שגיליתי הוא, שהרבה פעמים אנשים עם בעיות קשב כמוני, נוטים יותר ליפול לוורקוהוליזם. הלחץ של מאותגר קשב להוכיח את עצמו, גורם לו לעשות מעל ומעבר לנדרש. מה גם שמאותגרי קשב מתקשים לעבור ממשימה למשימה, וזה יכול לגרום להם להיתקע רגשית ומחשבתית בענייני העבודה שלהם.

המסר שלי לנשים כמוני: תקשיבי ליקרים לך. כשהם אומרים: את כל היום בעבודה, את שוכחת את הבית שלך, הם לא סתם מעצבנים וקנאיים, הם מאותתים לך. הם רואים מה שאת לא רואה. היום כשאני מסתכלת אחורה אני מבינה פתאום מה אמא שלי אמרה כל הזמן ומסמיקה.

להתחתן עם העבודה

סיפורה של מושקי:

שמי מושקי, אני נשואה לוורקוהוליסט. בניגוד לכל התמכרות אחרת, פה מדובר בהתמכרות 'מכובדת'. אף אחת לא תעז לספר שבעלה מכור לטיפה המרה או לחומרים מסוכנים, אבל לומר 'בעלי מכור לעבודה' זה בסדר. זו אמירה שנאמרת באנחה מלווה בגאווה. הוא אחד מהחרוצים האלה ששוכחים את כל העולם כשמדובר בעבודה שלהם…

זה לא קל בכלל. זו התמכרות לכל דבר. ובהתמכרות כמו בהתמכרות, יש בה משהו שמאבד שליטה כבר. כשהוא שוב פותח את המחשב, שוב נכנס ל'ווצאפ', שוב נכנס ל'זום' שקשור או לא קשור לעבודה שלו, את יודעת שלא יעזרו הסברים. אין גם על מי לכעוס. הדבר היחיד שנשאר זה להודות לה' שיש שבת ושאנחנו חסידים. אני מנסה לדמיין את עצמי חס ושלום כאישה לא דתייה, ויודעת שאפילו בשבת הוא לא היה עוצר.

הקורונה, שעד היום אנחנו מתמודדים עם ההשלכות שלה, תרמה גם היא את תרומתה. לפני הקורונה ההבדל בין הבית לעבודה היה המרחק הפיזי. גם זה לא ממש עזר והוא תמיד נשאר שעות נוספות, הגיע מאוחר ואז עוד היו לו טלפונים שקשורים לעבודה ומסמכים לעבור עליהם, אבל בפועל, בהגדרה הרשמית, הוא היה בבית. סיים את העבודה להיום.

בימי הקורונה עברו הרבה מעסיקים לעבודה מהבית. כשאדם עובד הייטק, והכל על המחשב וכולם מחוברים לכולם, מה הסיבה בדיוק להביא אותו בכוח למשרד, לשלם על שכירות, מזגן וחנייה כשהכל אפשר לעשות גם מהבית? יש אנשים שזה הקל עליהם, חסך נסיעות, זמן בפקקים, עוזר אפילו לחסוך ימי מחלה… אצלנו זה הפך הכל לקטסטרופה. אין כבר שום הגבלה לעבודה. כל יום כל היום אפשר לעבוד. והעולם היום כל כך מתוקשר ומתוקשב. אנחנו יכולים לצאת, לשבת לאכול באיזה מקום, בקושי מחליפים מילה והוא כבר בטלפון. רק שולח, רק עונה, רק מגיב, רק מציץ, יש לזה הרבה שמות… אני יודעת שאני יכולה לסיים לבד, לברך.

הוא עובד מהבית. מהבוקר כשהוא פוקח עיניים, ועד השעות המאוחרות של הלילה. בשעות הארוחות, בשעות המנוחה, כשאני משאירה אותו עם ילד חולה. זה הגיע לרמה שהוא לא ישן מספיק ואין לו זמן לאכול כמו בן אדם. מזל שיש לו אישה טובה כמוני, אחרת הוא בטח היה חי על אוכל קנוי.

אני מנסה לדבר איתו לפעמים, להראות לו מה הוא מפסיד. הוא לא ממש קולט, לא באמת מבין. מסביר לי על יוקר המחייה ובטחונות כלכליים. מתייחס בסלחנות לאמירות שלי על כך שאני מעדיפה שיעבוד פחות, נרוויח אותו בבית. הוא בלחץ שמישהו יהיה טוב ממנו, שלא יעמוד בהספקים, שלא יהיה מחובר יומיים וכבר לא יהיה בעניינים. הוא בסטרס תמידי.

מה התפקיד שלי כאישה של מכור? לדאוג לו. להיות שם בשבילו. לנסות לפקוח את עיניו ולחכות משבת לשבת. זה היום בו אנחנו סוף־סוף נהנים ממנו, יכולים לדבר ולהקשיב. בשעות בהן הוא לא משלים שעות שינה מכל השבוע המטורף…

את המילה האחרונה הייתי מפנה למנהלים ולמנהלות:

אל תעודדו אנשים לוורקוהוליזם! תעצרו את זה בזמן! אני מתארת לעצמי שאלה העובדים הכי טובים, אלה שאף פעם לא אומרים 'לא' ומוכנים תמיד לקחת עוד תפקיד. אבל זה פוגע בהם, בבריאות שלהם, במשפחה שלהם. 'אף פעם לא לוקח ימי מחלה' זה לא שבח, זו נורת אזהרה מהבהבת! בבקשה אל תתנו יד לשיגעון הזה. לפעמים נראה לי שרק למנהל הוא יקשיב, אם הוא היה אומר לו להירגע.

עובדות מסורות מדי

נקודת מבט של מנהלת:

שמי מלכה, מנהלת מרפאת מומחים בתחום ספציפי שעובדת עם כל שרותי הבריאות. תחתיי עובדים רופאים, אחיות, טכנאים, מזכירות ועוד בעלי תפקידים. במהלך השנים פגשתי גם וורקוהוליסטים. בעיקר נשים. הרבה פעמים האצבע המאשימה מופנית כלפי המנהל או המעסיק שהם מעודדים אנשים להתמסר לעבודה ולאבד את חייהם האישיים.

חשוב לי להבהיר משהו לגבי זה:

זה נכון שבמבט ראשון המכורים לעבודה הם עובדים נוחים. לא 'דופקים ברז', לא לוקחים ימי חופשה, לא מתלוננים על שעות רבות מדי וממהרים לקחת על עצמם תפקידים של כאלו שסרבו או פשוט לא הגיעו. אבל אחרי שעובדים במחיצתם זמן מה מגלים שיש בזה טעם לפגם.

הוורקוהוליסט בטוח שרק הוא יכול לעשות הכל הכי טוב, לא מאציל סמכויות. כל תפקיד שמגיע לידיו הוא לוקח עליו בלעדיות, והוא לוקח הרבה תפקידים. בפועל, הרבה פעמים הוא לא באמת מצליח לעמוד בכל המשימות שהוא לוקח על עצמו. דברים לא מתנהלים כמו שצריך, במיוחד כשהוא מוותר על שעות שינה וארוחות נורמליות ונהיה עייף מאוד, פחות מרוכז ויותר עצבני.

אז נכון שתמיד הוא ייקח עוד שעות ועוד תפקיד, אבל בטווח הרחוק יותר זה פוגע בו וגם במערכת. מערכת בריאה צריכה עובדים נינוחים ובריאים. עובדת מכורה לעבודה, לחוצה, שלא ישנה ולא אוכלת נורמלי, והבית מאחורה מכניס אותה ללחץ ורגשות אשם, לא באמת מספיקה יותר בתשע שעות שהיא נמצאת בעבודה מאשר עובדת שלווה שנמצאת רק חמש־שש שעות ויודעת להתנתק כשצריך, לנוח ולחזור במרץ לעבודה.

לא כל מנהלת תסכים איתי, במיוחד לא בעסקים או ארגונים שעובדים בשיטה של כיבוי שריפות ותמיד בלחץ אטומי. שם וורקוהוליסטיים הם מתנה. אבל מערכת רגועה ומסודרת רק נפגעת ממכורי עבודה. אני, כמנהלת, מוצאת את עצמי לא פעם שולחת עובדות הביתה, מבטיחה שנסתדר בלעדיהן, לא מאשרת לקחת שעות נוספות ותפקידים נוספים מעבר למה שנראה לי אפשרי ושפוי.

הייתה לי עובדת שפשוט לא עזבה, לא שחררה. כשקראתי לה לשיחה היא שיתפה אותי בקושי שלה כבחורה מבוגרת שעדיין לא מצאה את זיווגה. 'זו הדרך שלי לברוח מהקושי' הודתה. הסברתי לה שעבודה היא לא טיפול רגשי. אדרבה, שתלך למטפלת רגשית ותשקיע את כל המרץ שלה במציאת חתן, לא במרפאה שלי. היא כעסה עליי מאוד תקופה מסוימת, אבל לא עזבה. מכורה או לא?

היום, נשואה פלוס שניים, היא מודה לי. החיים שלה מלאים ורגועים והיא לא צריכה לברוח אל העבודה, להיפך, היום היא מנסה לברוח ממנה… 'אפשר שאני אצא היום חצי שעה קודם?' אני צוחקת, מסרבת, קורצת לה. היא מבינה מצוין מה אני רומזת…

באדיבות מגזין עטרת חיה

ההתמודדות

שלום מרים! תציגי בבקשה את עצמך והרקע לסיפורך.

החיים שלי עד לפני שנתיים וחצי היו חיי שגרה רגילים כמו כל אישה אחרת. הייתי מחנכת כיתה א׳, בעלי היה בתפקיד צבאי, והיו לי שלושה ילדים מתוקים. מאוד אהבתי את התלמידות שלי והשקעתי רבות בהוראה. אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. כמו כולם עברתי ללמד מרחוק כשהילדים איתי בבית. הייתי בהריון שהיה מלווה בחששות ופחדים. הרופאים חשדו שיש איזו שהיא בעיה אך לא ידעו להגדירה. הייתי במעקב וקיווינו שזה שום דבר. היה חוסר וודאות והרבה חשש.

במהלך תקופת הקורונה ילדתי את עימנואלי. עימנואלי המתוק הוא תינוק מונשם עד היום. ברגע שנולד הוא עבר החייאה אינטנסיבית. בלידה שלו נכנסנו לתוך רכבת הרים מטורפת, החיים שלנו הפכו למסע בלתי פוסק של עליות וירידות.

גיליתי את עצמי מחדש. ההסתכלות שלי על החיים השתנתה והתפתחה. נחשפתי לדברים שלא חלמתי שאחשף אליהם. התהליך הוא כל הזמן מול עצמי ומול עימנואלי ומשפיע על כל היבטי החיים. תוך כדי התמודדות גילינו גם את הכוחות הכבירים שיש לנו כמשפחה.

נעה בניסיון

בתוך המסע הזה, נזכרתי באהבתי להוראה, ונזכרתי איך בקורונה לימדתי באמצעות סרטונים שבהם דיברתי באמצעות בובות. נזכרתי גם שהבובות עדיין קיימות בארון העליון ומשם עלה הרעיון להקים תכנית דיגיטלית שבה אקח את כל הכלים שלי מהוראת כיתה א׳, הידע והניסיון ואתרגם אותם כך שכל אמא תוכל לשבת עם הילד שלה ולקדם אותו בקריאה.

אני מדברת איתך עכשיו וכרגע עימנואלי נמצא בטיפול נמרץ. הוא מאושפז מאז שהוא נולד בבתי רפואה שונים. כיום הוא מאושפז בבית רפואה שיקומי ״הרצוג״ בירושלים, וקורה לא פעם שצריך להבהיל אותו לטיפול נמרץ. הכל ממש קורה ביחד, וזה מסע, מסע של אמונה. לנהל את הכל. לנהל את הרגשות שעולים בעקבות כל סיטואציה. גם ההקמה של התכנית הדיגיטלית קרתה תוך כדי הטיפול האינטנסיבי בעימנואלי והאשפוזים התכופים.

אולם החיים חזקים מהכל, והקדוש ברוך הוא נותן את הכוח. ברור שיש קשיים ונפילות. אנחנו לא מלאכים. אך לאחר הקשיים, הקב"ה נותן את הכח להתרומם, להמשיך ולהתקדם. כי זו מהות החיים.

עולה בסולם האמונה

מאיפה האמונה החזקה? מהיכן שואבים את הכוחות?

כשעימנואלי נולד התחושה הייתה נפילה קשה מאוד, הכל נראה היה שחור. בתחילה היה את ה'בום' הגדול, שכלל מחשבות של: ׳למה זה קרה דווקא לי?׳, ׳למה מגיע לי העונש הזה?׳ עלו בי שאלות כמו: ׳למה אני לא מחבקת עכשיו את התינוק שלי?׳, ׳למה אני לא יכולה להחליף לו טיטול כמו כל אמא?׳ השוק היה גדול מאד.

באיזשהו שלב, התחילה לעלות בתוכי אמונה. נזכרתי בבסיס. התחלתי להודות על הטוב שכן מצאתי סביבי. הזכרתי לעצמי שאם אני נמצאת בסיטואציה מסוימת או במקום מסוים, יש לי שם שליחות, אז התמקדתי במה השליחות שלי באותו מקום. מה נדרש ממני באותו רגע. ככה ככל שהזמן עבר עליתי עוד שלב ועוד שלב בסולם האמונה.

מצאתי את עצמי ממש חזקה באמונה. אמרתי לעצמי שהקדוש ברוך הוא הוא טוב והוא יודע מה טוב לעימנואלי. נעזרתי באמירות של החסידות כמו: ״טבע הטוב להיטיב״. אמנם לקח לי זמן להגיע לזה,  אך אז שאלתי את עצמי, ׳מאיפה זה מגיע אליי, האמונה הזו? היכן קיבלתי אותה?׳ והבנתי שזה ״גרסא דינקותא״. כל הילדות גדלתי על זה. חוסן של ערכי אמונה אותם קיבלתי בבית בו גדלתי. אמא שלי שמדברת אמונה פשוטה ותמימה בהשם. זו שתמיד אמרה: "השם איתך הקב"ה שומר עלייך, את מוקפת באהבה". בבית בו גדלתי הייתה אמונה חדורה שעברה בלי מילים. על ידי זה שראיתי את אמא שלי מתפללת בכוונה, שמחה עם התורה.

גם במסגרת הלימודית, בבתי ספר חב"ד החדירו בי ערכים של אמונה וביטחון בהשם, דרך שירים הצגות, משפטים ופעילויות. שיר אחד שזכור לי במיוחד הוא: "כל מי שרואה אותי יעיד, שאני כאן ממלא תפקיד, כי מי שבבית ספר חב״ד נמצאת, יודעת שהיא שליחה כעת. שליחה בכיתה בבית וברחוב. שליחה לקרב רחוק וקרוב. שליחה שיודעת את המטרה שליחה שלרבי היא קשורה״.

הבנתי שהחוסן הנפשי שגיליתי בעצמי מתאפשר בזכות אותה אמונה עוצמתית שספגתי בילדות.

הערכים של תורת חב"ד אף הם נתנו לי המון כוח. כי החסידות לא מדברת רק על יראה, אלא מדגישה את גודל האהבה שיש בין יהודי והקדוש ברוך הוא, ומתארת כמה הוא טוב. והתודעה שכל יהודי הוא יהלום וכל נשמה יש לה כאן שליחות, אז גם עימנואלי לא סתם ירד לעולם הזה עם כל האתגר שהוא סוחב איתו. יש לו פה שליחות וכל דבר קורה בהשגחה פרטית.

אני חושבת שזה מדהים שכל מה שספגתי כילדה נותן לי כוחות כאמא וכאישה בוגרת להתמודד עם אתגרי החיים.

״על ניסיך שבכל יום עימנו״

לרוב, אנו רגילות לקרוא סיפורים על מצבים רפואיים  מורכבים שקרו בהם ניסים והסוף היה טוב. הסיפור שלכם הוא שונה מהבחינה הזו, איפה רואים את הניסים בכל זאת?

בהתמודדות שלנו יש הסתכלות מאד מפוכחת על המציאות כפי שהיא. עברתי עם זה תהליך. בתחילה הייתה המון הלקאה עצמית של: ׳אני חייבת לחשוב טוב והכי טוב אחרת הטוב לא יקרה!׳, ׳את חייבת לדמיין טוב!׳ חשבתי ודמיינתי שעימנואלי ילך על הרגליים ויעלה לכיתה א׳. הרגשתי עול כבד על הכתפיים שלי, ושאני צריכה להחזיק כל הזמן את המחשבות והדמיונות החיוביים במחשבות שלי.

היום יש לי את היכולת לראות את הניסים שקורים תוך כדי, ושם העבודה של ה'תחשוב טוב יהיה טוב' שלי. למשל: הורידו לעימנואלי 0.2 סיסי מתרופה חזקה. היום היה לעימנואלי קשה, אך הוא הצליח להירגע והצליחו לקלח אותו בנחת. היום הרמתי אותו, היום היה נחמד עם הרופאה. היום הגיע רופא שהצליח לקדם את עימנואלי משמעותית.

בחרתי לא להתמקד אך ורק בניסים הגדולים, שבעזרת השם עוד יבואו, ולתת להם להסתיר לי את הניסים הקטנים היומיומיים שמתרחשים הרבה. מה שעוזר לי להתמודד, הוא השילוב בין השניים. גם לראות את הניסים הקטנים כביכול, שמתרחשים כל הזמן, ולהבין שאלו ניסים גדולים. במקביל, לדמיין ולהאמין בניסים הגדולים שעוד יבואו.

חשוב לי להדגיש שזו דרך ההתמודדות האישית שלי, לכל אחת יש את דרך ההתמודדות שלה. זו האישיות שלי ומה שמתאים לי. לאחרות תתאים דרך התמודדות אחרת, יכול להיות שלמישהי אחרת במצב דומה מאוד, כן יעזור להתרכז רק בניסים הגדולים ולהתפלל עליהם רוב הזמן. זה בסדר שכל אחת מתמודדת אחרת, העיקר שכל אחת תהיה קשובה לעצמה ותמצא את דרך ההתמודדות שעושה לה טוב. דרך ההתמודדות שלי היא להסתכל על המציאות של עימנואלי, להעריך כל צעד קטן והתקדמות, ויחד עם זאת, להתפלל לנס הגדול.

לתת לאחים מקום

ספרי על ההתמודדות עם הילדים שבבית.

כשעימנואלי נולד הכל היה מאוד אקוטי, טיפול נמרץ, החייאה, הנשמה.  הכל היה מאוד אינטנסיבי. אני זוכרת את עצמי בסחרחורת ולא מצליחה לקחת רגע כדי להבין מה קורה איתי. ואז הילדים באו לבקר, אבל הם לא יכולים לראות את התינוק. אז מה אומרים להם?

הבנו בעלי ואני שיש את שאר הילדים וצריך לתת להם מקום מכובד, על אף שהטיפול והדאגה לעימנואלי לוקחים מאיתנו הרבה אנרגיה. התיווך של המצב לילדים הוא לא פחות חשוב. התייעצנו עם אנשי מקצוע, פסיכולוגית, עו"סית, מטפלת רגשית, איך להסביר לילדים בצורה שהם יבינו ויהיו מודעים אך שהמצב לא ישפיע עליהם בצורה בלתי רצויה.

די מהר הבנו שכהורים יש לנו את האחריות לראות את התמונה הכוללת – גם את עימנואלי וגם את הילדים שבבית. ולשים גם עליהם את הפוקוס. וזהו המסר שאני רוצה להעביר למשפחות שמתמודדות עם ילד מיוחד, אני יודעת מניסיון שמאוד קשה לשלב את הכל אבל תתחילו רק מלחשוב בכיוון הזה. אם אמא אחת תקדיש רק עוד כמה דקות ביום כדי לחשוב על הילדים שבבית, זה שווה.

כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע, מה נכון לומר לילדים ואיך. כמו המצב בו חזרתי הביתה בלי התינוק, זה דבר שהם חווים וצריך לתווך אותו. הם רצו לבקר אותו וזה לא היה אפשרי, אז הצעתי להם לצייר לו ציורים, אותם תליתי מעל המיטה שלו וצילמתי להם כדי שיראו. הילדים חווים ומרגישים הכל. אם לא נסביר להם את מה שהם חווים ומרגישים יווצר ואקום בו הם ינסו להסביר לעצמם את המצב, ודמיונות של ילדים יכולים להיות גרועים ומפחידים הרבה יותר מהמציאות עצמה… זה סבל עבורם. אז חשוב להסביר, אך באופן שהם יצליחו להכיל כי הם רק ילדים.

בכיתה של אחד מהילדים שלי מקובל שכל ילד שנולד לו אח מחלק ממתק לכל הילדים. התלבטנו אם נכון שהוא יחלק ממתק כשעימנואלי במצב קריטי כל כך. התייעצתי עם אשת מקצוע שאמרה לי: ״עזבי רגע הכל, הגיעה נשמה חדשה לעולם! נכון, זה מורכב ויש המון קושי, אבל זו שמחה גדולה מעצם העניין. זו גם לא סתם נשמה זו נשמה מיוחדת. אז שלחנו איתו ממתק וזה עשה לו כל כך טוב! זו החשיבות של אנשי מקצוע שהם מסוגלים להאיר לנו מקומות שאנחנו – שכל כך שקועים בתוך הקושי – פחות רואים מטבע הדברים. אז ממש מומלץ לגשת להתייעץ עם אנשי מקצוע (כמובן כאלה שהם מוסמכים ויש להם שם טוב, ניסיון והמלצות טובות).

כהורים גם נעזרנו בליווי מקצועי, קיבלנו את התחושה שאנחנו לא לבד, אנחנו נתמכים. נבננו מזה לאט לאט. רכשנו את שפת התיווך לילדים, והבנו את עקרונות התיווך החשוב הזה. היום, אחרי שנתיים, כבר הרבה יותר קל לי לתווך ולהסביר להם, למשל כרגע שעימנואלי עבר למקום  חדש (טיפול נמרץ). לצערי, נעשיתי מתורגלת. מצד שני, משמח שאני כבר יודעת איך לעשות את זה ויש לי את הכלים.

חשוב גם לתת לילדים טיפולים רגשיים במידה ויש צורך. החשיבות היא לתת להם את המקום ולשים פוקוס גם על התמודדות שלהם. כדי שהם יגדלו ממקום בריא בו אמנם יש התמודדות בחייהם, אך היא עברה בצורה בריאה, בצורה שמקבלת ונותנת מקום לקושי שלהם. כמובן שאנחנו אנושיים ולא תמיד מצליחים לתפקד בכל החזיתות במאה אחוז. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים בכל רגע נתון. יש ימים שאנחנו יותר מתמקדים באחים ויש ימים שפחות, אך זה תמיד הכיוון שמנחה אותנו.

יחד עם זאת, תיווך המציאות לילדים בצורה מיטבית היא השתדלות שלנו, העיקר הן התפילות. כי בסופו של דבר אין לנו יכולת לשלוט במה הילדים ירגישו או יחוו. אז עם כל ההשתדלות צריך את התפילות שהן הדבר הכי חשוב שיש. אני מתפללת עליהם הרבה.

השליחות: לתת כוחות

מה גרם לך לשתף את התמודדות שלכם ברשתות החברתיות?

אני זוכרת שבחודשיים הראשונים של חייו, עימנואלי שהה בפגייה והייתי נוסעת אליו יום יום. כל פעם שהייתי בדרך חזרה הביתה הייתי מוצאת שדה באמצע הדרך, עוצרת לידו ומדליקה מוזיקה מאוד מחזקת של אמונה ושרה. אחיות שלי קנו לי מתנה את האלבום הנפלא של ציפי קולטיניוק, וזה כל כך חיזק אותי, ברגעים הללו הרגשתי עוצמות חזקות מאד. הייתי אומרת לעצמי ״יש לך הרבה כוחות ואת יכולה לחזק נשים אחרות שמתמודדות״.

לקח לי זמן לקבל אומץ וממש לעשות זאת בפועל, לשתף את הסיפור האישי שלנו עם העולם. ידעתי שאולי אנשים שלא מתמודדים פחות יבינו, אבל לאימהות שמתמודדות השיתוף שלי יכול לתת המון כח. נבנה בי משהו פנימי שאיפשר לי להוציא את הסיפור שלנו לאור על כל ההיבטים שלו. גם את הרגעים הקשים שיתפתי, והראיתי איך כשהם עוברים אנחנו נשארים מועצמים.

באותה תקופה גם התחלנו לשווק את העסק. משפט משיק של ציפי ממש נתן לי את הכח לשתף: "קומי עורי שירי, מה את ישנה, האירי כאור הלבנה, יש לך מנגינה, יש לך אור תאירי" אמרתי לעצמי: ׳יש לך אור! יש לך מה לתת לעולם, לנשים אחרות. יש לך את הזכות והיכולת להאיר׳. יש לי המון תובנות מכל התהליך. פנקסים שלמים בהם הייתי כותבת את התובנות האלה. והחלטתי לשתף חלק מהן, לא את הכל, מה שאישי מידי אני שומרת לעצמי, אבל אפילו דף אחד, יכול לתת כל כך הרבה כח ואור לנשים אחרות. אז התחלתי לשתף.

באופן כללי, רשתות חברתיות היו משהו כל כך זר בשבילי לפני זה. אבל התחלתי לפרסם מהמקום הזה של ׳יש לך מנגינה תשירי אותה לעולם׳. אני רואה בכך שליחות אדירה. נשים משתפות אותי בדברים מאוד אישיים, נשים שאיני מכירה בכלל! מודות לי על השיתוף ומספרות כמה כח הן קיבלו. זה מרגש. ואני מבינה את גודל האחריות ואלו דברים גדולים יכולים להתגלגל בעקבות כל שיתוף שלי. מן הסתם לא להכל אני מודעת. אפילו נשים שאינן מתמודדות משתפות בכך שהשיתופים שלי מחזקים אותן בכל מיני תחומים בחיים.

אני מעבירה הרצאה על הסיפור שלנו והמסרים העולים מתוכו, ויש גם הרצאה וסדנה לאמהות על למידה עם ילדים – איך לגרום לילדים להרגיש מוצלחים להצליח בלמידה. מבחינתי, שני התחומים משיקים כי אני פונה להורים ומדברת על חינוך רגשי, דרך הסיפור שלנו, וגם על חינוך פדגוגי, דרך התכנית 'ניקודי'. וככה ההורים מקבלים את המעטפת השלמה. חוץ מזה שכדי לגרום לילד להצליח בלמידה חשוב לתת לו חוויית הצלחה ועידוד שזה קשור לחינוך הרגשי.

ילדים מיוחדים 

אני מרגישה שכאמא, עברתי תהליך באימהות שלי מול עימנואלי. כשיש ילד מיוחד ישנו איזשהו חלום שמתנפץ שוב ושוב. הציפייה היא מאוד גדולה למשהו מסוים והוא לא קורה ושוב את מקבלת מציאות אחרת ממה שציפית לה. זה ממש כמו רכבת הרים, את מתחילה להשלים עם זה ואז ׳בום׳, ועד חלום מתנפץ, עוד ציפייה לא מתממשת. למדתי להבין שעמנואלי מביא אליי גם המון אמונה. זה אמונה בו, אמונה בה׳ שזה מה שהוא רוצה בשבילו וזו השליחות שלו בעולם. למדתי שכל אמא לילד מיוחד עוברת את התהליך שלה האישי מול הילד המיוחד שלה. הבנתי שעימנואלי בא כדי לעשות אותי אישה טובה יותר. ההתמודדות מורכבת מאוד! יחד עם זאת אני מרגישה שזכיתי לגדל נשמה מאוד גבוהה. ילד צדיק שגורם לי לראות את העולם אחרת.

יש אמהות שמרגישות את הקושי בעצמה וזה לגיטימי לגמרי. ישנם כל מיני סוגי ילדים מיוחדים וכל מיני סוגי התמודדויות. אבל באמת ההתמודדות הזו היא קודם כל בשבילנו, האימהות, שנגדל מזה. שנבין שנבחרנו לגדל נשמות מיוחדות מאוד בעולם הזה, לא סתם ה׳ נתן לכל אחת את מה שנתן. ויחד עם זאת הוא גם נתן כוחות לגדל את הנשמות הללו ולטפח אותם. כל אחת מוצאת את הדרך שעוזרת לה להתמודד – לאחת עוזר לדבר על זה, ולשנייה ההפך, עוזר לה להיתכנס פנימה. לא כולן חייבות להיות זהות בדרך ההתמודדות שלהן, העיקר שכל אחת מוצאת את הדרך הטובה לה ביותר.

שנזכה בקרוב ממש לגאולה השלימה בה יזכו כל הילדים המיוחדים לגאולה פרטית משלהם!!!

באדיבות מגזין עטרת חיה

"עוד שתי דקות… אני כבר מוכנה"

קראתם את המשפט הזה, וכל הסיטואציה כבר פרושה מול העיניים. היא והוא יוצאים יחד.

הוא: חצי–שעה לפני העשר–דקות שקודם היציאה התחיל להתארגן. התקלח. התלבש. ענה לטלפון לא רלוונטי, ש"עכשיו איני יכול לשוחח". עמד הכן ליציאה.

היא: עמדה שש דקות מול הארון כדי לבחור בגד. מקלחת – 12 דקות. אחר כך החליפה בגד (היא קצת השמינה) – עוד חמש דקות. ענתה לטלפון לא רלוונטי: "שושי? כן. כן. אני נורא מצטערת אבל אני לא יכולה לדבר כי אנחנו יוצאים, אבל בקשר לדבורה גינצברג, רק רציתי שתדעי ש…" – 10 דקות, תוך כדי נעילת נעליים, ארגון התיק, והוראות לילדים. איפור – שבע דקות (נמרח, מה לעשות?). גישור בסכסוך בין הילדים – שלוש דקות. איסוף מהיר של פירורים וכלים מהשולחן על הדרך – רק דקה וחצי. "עוד שתי דקות… אני כבר מוכנה!!!" שרשרת פנינים יותר מתאימה כאן, כבר מחליפה. עוד טלפון: ״מי ממלאת מקום למחר?״ אחרי דיון קצר – "בסדר, אין בעיה, תפני למנהלת, אני כבר לא בקטע הזה"… את הכל היא עשתה במהירות הבזק, ובכל זאת… הוא חיכה לה בערך עשרים דקות, והם איחרו.

איך זה יכול להיות שזה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, הנשים, עד כדי כך שכשקראנו כולנו את הכותרת, ידענו מיד במי ובמה מדובר???

מה בין ״היא״ ל"והוא"

אומרת הגמרא: ״נשים דעתן קלה״. הנה כמה פירושים: האחד, קשיי התקשרות, התמקדות – קפיצה מנושא אחד למשנהו. השני, תהליך ההפנמה הוא כזה: חשיבה מובילה למסקנה. מסקנה מובילה להבנה של המציאות. והבנת המציאות מביאה להרגש המציאות, שמוביל לשינוי במעשים. התקיעות שלנו נמצאת במעבר בין המסקנה השכלית להרגש המציאות. כאן יש לנו קושי, בדעת. ופירוש נוסף, ממש ההפך מן הפירוש הקודם – הדעת, תחושת המציאות באה בקלות, אבל גם מסתלקת בקלות.

פעם שאלתי את הרב אשר לעמיל כהן, שי', רב קהילת חב"ד בביתר, מה הפירוש של "נשים דעתן קלות" אז הוא, כמו יהודי טוב, ובעיקר בתור תלמיד חכם שרגיל בהוראה, ומתוך כך מכיר את טבע הבריות, ענה בשאלה: "מה לדעתך תעשה אישה שמגלה שהיא צריכה לרוץ עכשיו למיון עם הילד?" החלטתי להיות אמיתית עם עצמי באותו רגע, ולענות את התשובה הראשונה שתעלה לנפש הבהמית שלי. "מתאפרת." עניתי. "נו…" הוא ענה.

אז מה, אנחנו לא מרגישות את המציאות? אנחנו מרגישות, אבל לפעמים לא מספיק, צריך לעבוד על זה. נדמה לנו שדברים שהם "על הדרך" לא לוקחים זמן. נדמה לנו, ששיחת טלפון תוך כדי הכנות לא מאיטה את הקצב שלנו. נראה לנו, שלהחליף שרשרת או בגד ייקחו "רק דקה" (שאגב – זה הרבה זמן), ושזה חשוב להיראות טוב, בעיקר בעיני הבעל… אז כל התירוצים האלה עולים באופן אוטומטי בתוך המולת ההכנות… ויוצא לנו איחור, עיכוב, ואולי גם קצת חוסר כבוד… קצת.

אבל בואו נלמד קצת זכות על עצמנו. אם זה קורה לכל כך הרבה, כנראה שזה טבע בריאתנו, וכנראה מסיבה טובה כל שהיא. התכונות האלה מועילות לנו מאוד ביום־יום, למשל כשמיליון ילדים קופצים מהקירות, רבים ללא הפוגה, אוכלים בכל פינה בבית, הם חבריהם, שכניהם וחברי–שכניהם לדורותיהם… טוב קצת הגזמתי, אבל ככה זה מרגיש כשאמא יחידה צריכה להתמודד עם בית שלעולם לא נראה מסודר, וילדים שנראה שהם בעלי כוחות־על למריבות. אז הקפיצה מדבר לדבר, חוסר ההתמקדות, ה"על הדרך", הם במקרה הזה יתרון עצום, שמאפשר פעולה בתוך הכאוס.

הבעל זה סיפור אחר. טבעו של הגבר הוא להיות יותר ממוקד, מקצר ויותר יעיל. גם הבלאגן שלו נובע מן התכונות האלה. לזרוק גרביים לכביסה היא פעולה מיותרת בחיים. נאסוף גרביים של משך שבוע (14 במניין), ואז, כשחייבים לנקות לשבת, בפעולה אחת מהירה יגיעו כולן לכביסה. כשהמנקה מגיעה, ומפנה את כל ערימות הניירת שהיו מפוזרים בחמישה־שישה מוקדים במשרד, למקום אחד מעורם יפה בפינת שולחן הכתיבה, שעכשיו נראה פנוי… מבריק ומצוחצח, הוא מזדעק: "מה הבלגן שעשיתם לי בניירת?!" לפני שהיא באה, הוא ידע היכן מונח כל דבר, למה, כמה, ואיך, ועכשיו? מהפכת סדום ועמורה!

חיבור הפכים

אפשר לומר שמצב כמו זה שתואר בתחילה, יכול להיות הזדמנות טובה לחיבור הפכים, ההתגלמות של מצוות אהבת ישראל, של גילוי שכינה. יש כאן תובנה חזקה מאוד: אני ובעלי אמורים להיות שונים עד הפכיים. השוני איננו בעיה, הוא הבריאות של מציאות הזוגיות. מה שכל כך שונה בי, הוא אותו דבר בדיוק שחסר לי, ודווקא אותו בעלי יעזור לי ללמוד, להפנים.

אבל איך? אומר הרמב"ם: "וכן ציוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות ליבו ומרחקת כל שישנא, וזהו דרך בנות ישראל ובני ישראל (כל הנ"ל נכון גם ביחס לגברים, שהכבוד נאה לשניהם) הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח". הכבוד קודם, וראוי שיהיה גדול מן האהבה, כי אם יש כבוד – סוף האהבה להגיע. ומהו כבוד? כבוד אומר לשים את עצמי בצד לרגע, ולחשוב על אופן התפקוד, צורת החשיבה וההתנהלות של הזולת,  ולמרות, שהזולת שונה ממני, לראות איך אתנהל באופן שמשתלב עם מי שהוא, ומה הם הדברים שבהם אפשר לחזק את ההערכה העצמית שלו. וכששני הצדדים מחפשים לתת לזולת את מה שמתאים לו, ומה שמחזק אותו, יש שלום.

היציאות מן הבית, אפילו לקניות, הן אחד מזמני ה"ביחד" שלנו. אז בהתחשב בעובדה שהמכניקה הגברית פועלת אחרת, ננסה לתפקד קצת בדרך שלו. טווח זמן הגיוני להכנות, להיות ממוקדות מטרה, מריבות בין ילדים היו ויהיו, ולא היום נגאל את העולם מהן, ואחרי הכל מה שנחרט בתודעה הוא היחס, ופחות המראה. ממנו (מן המראה הלא מושלם לטעמי) אפשר לעשות הפעם בדיחה קטנה.

באדיבות מגזין עטרת חיה

שלום לכולם

השבוע נקרא בפרשת שופטים

אחד המסרים הנפלאים בעיניי הנלמד בפרשתנו הנו מהפסוק: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ',י"ט).

הפסוק עוסק במצב מלחמה. בני אדם הצרים על עיר ומונעים מתושביה אוכל ומים כדי שיכנעו להם.

ואז מגיע המסר הנוקב לבן האדם המצר את חייהם של תושבי העיר (אמנם מדובר על אויב אך עדיין התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג בבני אדם), "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.

ורש"י עם הרחבה של פירוש שפתי חכמים, מאירים באור יקרות את פירוש המילים בפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", שמא (כי משמש גם בלשון שמא/אולי) תאמר האדם הנו כמו עץ השדה המעניק לכל הברואים ליהנות מפריו? לא ולא, האדם הנותן בני אדם במצור ומונע מהם לחם ומים נוהג ההיפך מהעץ המשרת אך ורק את רצון בוראו ומעניק לכל ברואיו ליהנות מפריו.

וזה הציווי לבני האדם הנלמד מהמילים "כי האדם עץ השדה": נהגו בבני האדם כמו עץ השדה המעניק בכוחו חיים לכל חי ואל תשתמשו בכוחכם כדי ליטול  חלילה חיים מבני אדם.

השינוי אצל הזולת יתאפשר רק כאשר אני אדרוש מעצמי להשתנות!

כשאני בא לחשוב על מה מביא את האדם להתנהג 'כעץ השדה' אני נשען על ה-'אני מאמין' שלי במפגש הטיפולי. והוא: "לעזור לעצמי למצוא את עצמי, על מנת לאפשר לזולת למצוא את עצמו".

מ. בובר מיטיב לתאר את הדרך להיטיב עם הזולת ולסייע לו להשתנות: "כאשר בן אדם מאמין הוא שבכל אדם טבוע כוח הישר והייחודי בו הוא מוציא אל הפועל ומממש את ייחודיותו. הוא סבור ששום אדם אינו ראשי לכפות עצמו על אדם אחר, אמנם באופן פעולה חינוכי בו פועל האדם כמחנך אשר רשאי המחנך וחייב לגלות ולטפח את הישר הוא עושה ככל יכולתו לסייע לכך שיהיה מתפתח והולך. המחנך מאמין בייחודיותו של כל אחד ואחד. הוא בוטח בכך שגידול זה אינו זקוק לעזרה אלא לפי שעה, הניתנת בפגישה עמו" (בסוד שיח, 1953).

בעניי הזכות עליה מדבר בובר לרצות להיטיב עם אחרים ולסייע להם להשתנות מעצמם ובעצמם, הינה ההכרה בכך ששינוי עצמי עובר דרך מפגש עם עצמנו. כלומר: מעצם היותנו בני אדם, מפגש אנושי מהווה את אבן הדרך לידיעה אמיתית של- מה ומי אנחנו. כאשר אנו מעניקים כלים לאחרים לממש את עצמם, בעצם המפגש האנושי בו אנו פוגשים את עצמנו בני האדם, אנו מאפשרים לזולת לממש את עצמו.

שינוי משמעותו יצירת מרחב מאפשר ואנושי עבור הזולת: זוהי ייחודיותם של בני האדם משאר הבריאה, בעצם היכולת שלהם להיות מאפשרים וביכולת ליצור מרחב מאפשר עבור הזולת.          

ובמילים אחרות: להעניק את היכולת למימוש עצמי לזולת, פירושו להניח את עצמך בצד בכדי לא להפריע לזולת לממש את עצמו. לפעמים התערבותנו מונעת מהזולת לממש את עצמו.

ואם נשכיל לאפשר לזולת לממש את עצמו, נאפשר ממילא לעצמנו להשתנות. לרצות לשנות אחרים איננה מילה גסה, משום שהיא תובעת מאתנו בני האדם לרצות להשתנות בעצמנו, ולהשתנות זוהי משימה קשה, ומכאן מתחילה ראשית העבודה.

כאשר האדם מודע לתנאי שמקנה לו את הזכות לרצות להשפיע על אחרים, והוא הרצון להשתנות בעצמו, רק אז מתחיל אצלו מסע אישי פנימי ועמוק, שבסופו של מסע הוא ימצא את עצמו משתנה מעצם הרצון לשנות אחרים שהחל לפעם בו.

שינוי אמיתי בזולת הינו להביאו למימוש עצמי בכוחות עצמו. שינוי שעל כולו חתום הזולת ואנו רק שותפים ומורי דרך בה. תובנה זו כאשר חודרת היא אל לבנו ומוחנו בני האדם, בכוחה לגרום לנו לרצות להשתנות ובעצם מקנה לנו את הזכות להיות שותפים בשינוי הזולת.

זוהי בעניי אמירתו של בובר המשקפת את מאוויים של כל בני אנוש להיות חלק משינוי עצמי שבעצם פותח צוהר לשינוי כלל עולמי. היחס לבני אנוש הינו הצינור והמפתח למימוש הצלחת השינוי העצמי, המאפשרת לזולת להשתנות. היחס בא לידי ביטוי במפגש שלנו בני האדם עם בני האדם. כאשר אנו פוגשים בן אדם על שלל היבטיו מעלותיו וחסרונותיו, ותפיסתנו אותו הינה כתפיסת עצמנו את עצמנו כבני אדם על שלל היבטנו מעלותינו וחסרונותינו אזי מתרחש לו מפגש שבסופו של יום יביא אתו את השינוי המיוחל בעצמנו ובזולת.

להיפגש עם ה-'הינדיק' שבתוכנו:

"אני מאמין בפיזיקה אמר הרבי מליובאוויטש, ובפיזיקה כוח אינו יכול ללכת לאיבוד, להיעלם. מה שהיה קיים פעם קיים לעולם. ובדיוק בשל כך אני מאמין בכוחו של עם ישראל בכלל ובפרט בכוחו של הנוער אשר כמו אנרגיה אטומית יכול לשמש לטוב " (כשדיבר על הנוער הישראלי בראיון לעיתון מעריב 18.12.64 מתוך ויקי-ציטוט).

 במשל 'ההינדיק' המפורסם ממשלי ר' נחמן מברסלב: שיח שרפי קודש. (ח"א אבני'ה ברזל, סי' תקפ"א). מסופר כך: "פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק' וצריך לישב עירום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו 'הינדיק'. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. המלך היה בצער גדול מזה, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפואתו.

הלך והפשיט גם כן את עצמו עירום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני 'הינדיק', אמר לו: אני גם כן 'הינדיק' וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.

 אז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות. ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב ש-'הינדיק' אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות 'הינדיק'?  וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.

אחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אז לא יכולים להיות 'הינדיק'? אפשר לאכול ולהישאר 'הינדיק' ואכלו. ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, ש-'הינדיק' מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי".

אני רוצה להתייחס לחלק של מפגש של הרופא ה-'אידיאלי', היכול להיות גם המחנך, ההורה, המטפל/ת, המשפיע/ה, הרב/נית, המדריך/ה האידיאליים שבחיינו עם ההינדיק.

כאשר אנו מדברים על העמדה/על הנכונות של הרופא כמטפורה לשאר הדמויות המשמעותיות לנו בחיינו,' להתפשט מלבושיו', להיכנס מתחת לשולחן ולהתנהג כ-'הינדיק' אנו מדברים בעצם על ההסכמה של 'הרופא' ושאר הדמויות המשמעותיות הנלוות לחיינו להיפגש עם עצמם.

כלומר: ההסכמה למפגש עם הזולת ממקומו של הזולת טומנת בחובה מסר ולפיו- הנכונות של הרופא לשמש בתפקיד 'ההינדיק' אינה לשם 'משחק' הנועד לעזור לזולת, אלא בכדי להיפגש עם ההינדיק שבתוכי. על מנת שהעזרה שאני מציע לזולת תהיה יעילה ואפקטיבית, אזי ההסכמה להיות בתפקיד ה-'הינדיק' חייבת להיות ממקום מאפשר, מקום בו אני נמצא בעמדת נכונות מול עצמי, במטרה להיפגש ולהכיר את ה-'הינדיק' שבי ובתוכי.

הסכמה זו יש בה בכדי לספר את סיפור ההצלחה של אותו רופא שהסכים לפגוש את בן המלך ולסייע לו. מעשה זה יש בו בכדי ללמד על פקחותו של הרופא החכם. פקחותו איננה רק בעצם הרעיון של להיפגש עם בן המלך ממקומו, אלא ההסכמה של החכם לפגוש את בן המלך 'שהשתגע' והחל להתנהג 'כהינדיק' בתוכו, בעצמו, ברופא החכם שבו ומשם לפגוש את בן המלך המתנהג כ-'הינדיק' ולסייע לו לצאת ממצבו . רק אדם המכיר ומבין מי הוא ומה הוא 'הינדיק' יכול לסייע ל-'הינדיק', ולשם כך יש לפגוש את ה-'הינדיק' שבתוכנו.

בשלב  קריטי זה בחיי הנער מופיע 'הרופא החכם' הדמות המשמעותית לנו בחיינו ומזכירה לנו שגם אם רוצים להיות 'הינדיק' לא חייבים להתנהג 'כהינדיק', אפשר להישאר 'הינדיק' וללבוש בגדים, אפשר להישאר 'הינדיק' ולאכול כבן אדם…

ההבנה שאין צורך לשנות את בן המלך הביאה לרפואתו:

הרופא הצליח לחבור אל בן המלך כאמור משום שהצליח לחבור לעצמו ולמצוא את ה-'הינדיק' שבתוכו ובו. אבל ישנה נקודה משמעותית נוספת בהקשר זה ההסכמה הפנימית של הרופא- שלא לשנות את בן המלך. סוד ההצלחה של הרופא הנו בכך שבתוכו ובגישה עמה בא לסייע לבן המלך הייתה הנחת יסוד ולפיה אין לי ובי צורך לשנות את בן המלך, שיישאר 'הינדיק' מחד, אך ללא כל הגינונים של ה-'הינדיק' מאידך  גם אנו כשמזדמן לנו ואנו זוכים להיות בעלי השפעה על הזולת, המתאפשרת מההסכמה ומהגישה שלנו לפגוש את עצמנו ואת ה-'הינדיק' שבנו ומשם את הזולת כאמור.

נעצור לרגע ונזכור דבר נוסף: אין לי ובי רצון לשנות את הזולת, כן יש לי ובי צורך לפגוש את האדם שבזולת ולהראות לו שאפשר להישאר 'הינדיק', אך יחד עם זאת להתנהג כבן אדם.  מה שברור הוא: שבשום מצב ושום אופן אני לא פועל מתוך רצון לשנות את הזולת, או לקחת ממנו משהו שנכון לו, ומשרת אותו בשעת משבר!

 'עוף גוזל'-האתגר מנקודת מבט של מחנך דגול הנו לדעת להוביל את המחונך להיות מי שהוא ולשחרר עצמו מלערבב את רצונו האישי!  

התלמוד הבבלי מספר על מפגשם של רב יצחק ורב נחמן ששוחחו בדברי תורה שעה ארוכה. לפני שנפרדו, ביקש רב נחמן: "יברכני, רבי"! השיב לו רבי יצחק: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: "אילן, אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא, יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך". אף אתה, במה אברכך? אם בתורה, הרי (יש לך) תורה. אם בעושר, הרי עושר. האם בבנים, הרי בנים. אלא יהי רצון, שיהו צאצאי מעיך (ילדיך) כמותך". (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף ה' עמ' ב').

הברכה האמתית בנטיעות ובחינוך ילדים הנה דור ההמשך. היכולת ליהנות לאורך ימים ושנים טובות מהפירות.

בכדי לאפשר מצב כזה נדרש מאתנו לדאוג שהיום נוכל ליהנות מהם בכדי שמחר אחרים ייהנו מהם.

במילים אחרות: נדרש מאתנו לטפח היום את הקרקע הקיומית לפני הנטיעה של השתיל בקרקע , בחרישה, עידור, זיבול, השקיית הקרקע והכשרתה בכדי לזכות לראות נטיעות ופירות נאים ומשובחים מחר.

האתגרים בדרך, הנם חלק מהצמיחה עצמה. היכולת לעמוד מול האתגרים, להביט בהם ולחוות אותם, הנה ההבנה וההפנמה לעצם היותנו בתפקיד ההורה, המחנך המדריך, משפיע, רב..

רק מי שניצב מול אתגרים בתהליך ההתפתחות והצמיחה של ילדינו יכול לצלוח אותם!                                                                                                                

רק מי שנדרש לתפקיד חינוכי מסוגל להוביל לצמיחה והתפתחות אישית ובין אישית!

רק מי שמסוגל לחיות לצד ההוויה הקיומית וההתפתחותית בשלבי ההתפתחות של יקירנו זכאי ויכול להוביל אותם אל עצמם ואל מי שהם!

רק מי שמוכן לשהות לצדם של יקירנו ברגעים המיטיבים כמו גם ברגעים המאתגרים ראשי להוביל תהליך חינוכי התפתחותי של ילדנו!

רק מי שבוחר לראות את עצמו נשקף מתוך הילד בדמות הילד שהיה והילד שהננו, ישכיל להוביל את יקירנו לחוף מבטחים!

רק מי שיודע לשהות יחד עם ילדינו בשתיקה הרועמת ברגעים שאין מילים לרגש ימצא עצמו גודל ומגדל עם השתיל אותו הפקדנו בידיו.

את זה יודע מחנך דגול: ההבנה שכל ההתערבויות החינוכיות אותן הוא מציע לכל אורך הדרך, נועדו אך ורק בכדי לגלות את המחונך בעצמו ולהוביל אותו להיות מי שהוא ומה שהוא אמור להיות, ולא מי שאנו חושבים או רוצים שהוא צריך להיות!

יש רגע בו אנו מבינים  שתפקידנו הסתיים, כלומר: ההתערבויות החינוכיות בהם הובלנו את המחונך אל עצמו פעלו את פעולתן והמחונך מחובר אל עצמו ואל מי שהוא, הנו הרגע בו אנו אמורים לאפשר את ההתפתחות העצמאית של העץ מכאן ואליך ולאפשר לטבע האלוקי לעשות את שלו, בכדי לשמר ולהמשיך להעצים את העץ!

לאפשר למחונך לצאת לעולם ולהפוך בעצמו למחנך ומשפיע, בידיעה שציידנו אותו בכלים הנדרשים לו לעמוד בפני 'כל רוחות שבעולם'.

את הרגע הזה ניתן לראות בעצם בקשתו של רב נחמן מרב יצחק. על מה רב נחמן מבקש בעצם ברכה? הרי רב נחמן הכיר היטב וידע מי הוא ומה מעלותיו? אז על מי הוא מבקש ברכה?

 היכולת של רב נחמן לבקש ברכה נובעת מעצם היותו, מהמלאות שבו ומתוכו. לבקש ברכה כאשר אתה יודע שלא חסר לך דבר, מעידה על השלם הגדול מסך חלקיו של רב נחמן. ההבנה וההכרה שבכדי לזכות לדור המשך כבר לא תלויה בך! אלא במחונך עצמו, שלכן יש צורך לבקש ברכה על דור ההמשך, זוהי גדולה של מחנך!

וכאן גם ניכרת גדלותו של רב יצחק היודע ומכיר היטב את רב נחמן ואת אישיותו הדגולה, ודווקא בשל כך הוא מברך בדיוק את הברכה המדויקת והמותאמת לו.

להיות שלם בעצמך ומעצמך זוהי מעלה נפלאה בפני עצמה, אבל היכולת לשמר את היותך ולהנחילה לבאים אחריך שיהיו כמוך, כבר לא ממש בידיך 'ולא עליך המלאכה לגמור'! ובשביל זה צריך ברכה מיוחדת!

זוהי דמותו של מחנך דגול. הוא מעניק את הבסיס האיתן למחונך ומעמידו על רגליו, עד כדי כך שהוא יודע בטוח ומשוכנע שתלמיד זה יעמיד תלמידים רבים אחריו לא פחות טובים ממנו. אך בכל זאת הוא לא סומך על עצמו, הוא מבין שזה כבר בידיים של המחונך, ולכן הוא מתפלל ומבקש ברכה: "יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך" וגם אז הוא לא נח לרגע הוא עומד על משמרתו יומם ולילה!

זהו הרגע המשמעותי ביותר בחייו של המחנך ושל המחונך! היכולת להבין מהו הרגע הנכון ומתי הוא הרגע בו יש לאפשר 'לגוזל לעוף מהקן' אל עצמאותו וחירותו, תוך ידיעה ברורה ומוחלטת שאני הענקתי לו את הכלים הנדרשים לו לצאת 'לעולם הגדול' ולצלוח אותו!

וזוהי הברכה והכח הנדרשים לשם כך: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", רק מי שמבין את משמעותו של התהליך החינוכי העמוק, השורשי והיסודי הנדרש בכדי לקיים את עץ השדה, את הזהירות והרגישות הגבוהה כלפי העץ, שמעצם היותו הוא מלא טוב לב וחמלה כלפי העולם וכל רצונו הנו להעניק להם מפירותיו המתוקין, לאפשר להם לחסות בצלו וליהנות מאמת המים העוברת תחתיו, מסוגל להיות מחנך דגול!

הוא ייקח את ההזדמנות הנפלאה שנקרתה בדרכו ואת הזכות העצומה שהתגלגלה לפתחו בכדי לאפשר לעץ זה להתקיים בדיוק כפי שהוא עצמו רוצה להתקיים!

מחנך שכזה לא זקוק לאלפי שעות השתלמויות (מבלי להמעיט מחשיבותן, כאשר הן באות יחד עם האישיות החינוכית הדגולה ומהוות תוספת ברכה בעבודתו החינוכית) הוא מכיר ויודע את נפש תלמידו ומובילו בתבונה אל עצמו, הוא מגלה אותו כפי שהוא, ומעניק לו את מה שהוא צריך ולא את מה שהמחנך היה רוצה לראות בו!

זוהי הברכה המופלאה וההוראה הייחודית ממשל האדם לעץ השדה: פשוט תן ל-'עץ' (למחונך) להיות מי שהוא אל תפריע לו לבטא את אישיותו, הוביל אותו אל עצמו והוא כבר יידע בדיוק מי הוא ומה הוא ומה בדיוק נדרש ממנו להיות!

יהי רצון שנזכה בפתיחת השנה הבאה עלינו לטובה לאפשר לילדנו/לתלמידנו להיות מי שהם ומה שהם, שנגלה אותם בעצמם ונוביל אותם למה שהם צריכים להיות ואיך שהם צריכים להיות!

"יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך".. "יהי רצון, שיהו צאצאי מעיך (ילדיך) כמותך"!

שנה טובה ושבת שלום ומבורכת

 מאת: מישאל אלמלם

לעילוי נשמת אימו מורתו רחל בת זהבה