מאז היווסדו, לעם ישראל היה מנהיג אנושי שמונה בצו אלוקי. כלומר, מיום שגילה אברהם אבינו את האמונה בא-ל אחד, הוא הפך למעשה, לאב המייסד של האמונה היהודית ולמנהיג הדור. אחריו הגיעו יצחק, יעקב, יוסף-אבות האומה, שהיו מנהיגים של אוסף פרטים שהלך והתרבה בקצב מהיר אבל אז חלה קפיצת מדרגה. אוסף המשפחות שהפך למעשה למקבץ שבטים התלכד והפך לעם בתהליך הידוע שנקרא- גאולת מצריים. להם צוות, בניגוד לכל רצונו, משה רבנו, מנהיג הדור. משה, מתנגד למינוי נחרצות ומנסה להתווכח עם התפקיד ההיסטורי שנגזר עליו (דיבידנדים לא היו עוד בעיסקה) ואומר לקב"ה: "שלח נא ביד תשלח", כלומר, עזובת'י, מה אתה רוצה ממני? תגלה את המשיח, תביא את אחרית הימים עכשיו ונסגור עניין. אבל לא. הקב"ה מחליט, שהנהגתו את העם תעבור דווקא דרך בנאדם, בשר ודם. אחד שזקוק לאכילה ושינה, עם שתי ידיים, שתי רגליים ובלי בייגלה על הראש וכנפיים.
זה יכול להיות מישהו שנראה אפילו "עמך", פשוט כזה- כמו דוד המלך שהיה רועה צאן או הנביא יונה, וזה יכול להיות אדם מכובד ומלומד כמו הרמב"ם, רש"י וכד'. אבל הוא צריך להיות אנושי, והוא חייב להיות "נשמה כללית". כלומר, לא מנהיג של שבט, זרם או דעה אחת אלא מנהיג שימתח זרועות רחבות כלפי כל עם ישראל, יגלה אחריות, יבין למצוקותיהם וייתן פתרונות וכן, גם יספוג את השטויות שלהם מעת לעת.
למנהיג כזה מן הסתם יהיה גרעין קשה של חסידים ומאמינים- כמו יהושע וכלב למשה, יואב בן צרויה ויהונתן בן שאול לדוד ועוד ועוד דוגמאות במהלך ההיסטוריה כולה.
למעשה, לא היה דור שלא היה לו "משה רבינו" של הדור, נשמה כללית או בקיצור- מנהיג, לעם ישראל.
היו דורות שבהם הוא היה מפורסם והיו דורות שבהם נחבא ופעל מאחורי הקלעים. לעיתים בא מארצות מזרח ולעיתים- מערב. לעיתים המשיך מאב לבן (אם היו ראויים שניהם) ולעיתים, ניתק הניצוץ משושלת כלשהי והגיע לאישיות אחרת שאינה קשורה בקשר משפחתי הדוק. (אך יש קווים סמויים שמקשרים ביניהם ועל כך בהמשך)

למעשה, קיומו של מנהיג כזה הוא קריטי לקיומו של עם ישראל בכללותו כי הוא למעשה מהווה את הצינור העיקרי- והיחיד, להשפעה אלוקית ולהנהגה רוחנית ראויה לדור כולו. שנאמר: "ויאמינו בה'-ובמשה עבדו". כלומר האמונה בה', מחייבת גם אמונה בשליחו משה. והאמונה במשה היא למעשה מתן אמון בו כשליחו היחיד של ה'. נכון- יש מתחרים, יש טוענים לכתר, יש רבנים ואדמו"רים חשובים מאוד. אבל משה רבינו שבדור, אין שניים. יש רק אחד. יחיד ומיוחד.

הפעם היחידה שבה עם ישראל ניסה "לשחק" בהגדרות הללו ולשנות את ההיררכיה שקבע ה' היתה במעמד הר סיני אז מבקשים עם ישראל שה' ידבר אליהם ישירות ללא תיווכו של משה. זה לא ממש השתלם להם. כבר בדיבר השני, פחד ובעתה נפלו עליהם ונשמותיהם פרחו מגופם ורצו להתאיין ולחזור למקורן האלוקי. מי שמתפלל ומחזיר את הנשמות לגופים הוא משה וכשזה קורה הם מתחננים אליו בפחד- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת" (פרשת יתרו פרק כ', פס' ט"ו)

הסיבה היא פשוטה: עם ישראל, אינו "כלי" להכיל את האלוקות כפי שנגלתה אליו ויש צורך, בגורם שיתווך להם את הדברים מצד אחד, ויישאר נאמן לדברים כמות שהם- מצד שני. עד דרך המשל, כפי שאדם צמא אינו יכול לשתות מימי הכנרת ישירות, אבל הצינור שיוביל את המים אליו, בלחץ מים הגיוני, בסינון ובצמצום סביר של הכמות, ככה עם ישראל זקוק למנהיג שלא רק יוביל, אלא גם יתווך, בינו לבין הקב"ה, בכל דור.
בדורות האחרונים, קצת שכחנו את זה עקב גלויות, תפוצות ורעיונות כוזבים שהופצו ומופצים בתוך ומסביב עם ישראל, שמדמים גאולה ומתחזים להנהגה או למנהיג. לכן,קשה מאוד, בעיקר בדור הידע המהיר לקבל רעיון שבו, עם כל חוכמתינו ויכולותינו, הישגינו ומעמדנו, עדיין אנחנו זקוקים למנהיג כזה, למשה רבנו שבדור- שישא אותנו על כתפיו ויוציא אותנו מהגלות שאנו נתונים בה. יתכן שמעמדנו השתפר בעשרות השנים האחרונות, אך שיפור זה הוא יחסי ולא מוחלט ועד שלא תגיע הגאולה האמיתית והשלימה, אנחנו בדרך.
אז קשה, אך לא בלתי אפשרי! דווקא הדורות האחרונים שהראו תהליכים מואצים של התכנסות והתעוררות מראים כי קיומו של מנהיג כזה, מנהיג של אמת, נזקקים ודרושים יותר מאי פעם.

הבעיה היא, שקצת קשה לאתר מנהיג כזה. כבר הבנו שבקלפיות, לא נמצא אותו. נדמה כי גם בתקופות קדומות, המלך, הנביא או המנהיג הנבחר היה מוכרז בצו אלוקי ומיד נמשח להנהגה- ממש לא. גם דרך זו היתה רצופה ייסורים, מכשולים ומהמורות, נודניקים שערערו על סמכותו ואויבים מבית ומחוץ. (מי אמר דוד המלך?? ישעיהו? ירמיהו? הבעל שם טוב??????.)

ובכל זאת, היום זה קשה פי כמה. מי אמר שאנחנו זקוקים בכלל למנהיג כזה? איך יודעים שזה הוא באמת ולא איזה בלוף? ומה המטרה שלו, עם כל הדברים האלה?

על כך, בחלק ב'. 

ערב שבת, לאחר חצות הלילה, הלכה לעולמה האישה הצדקנית, מרת יהודית (אידה) ליסון ע"ה, מכפר חב"ד. בתו של המשפיע הנודע הרב שלמה חיים קסלמן ע"ה, כשהיא מוקפת נחת מצאצאיה הרבים, כולם יראי שמים, הולכים בדרכה, ומקושרים לאילנא דחיי – הרבי מלך המשיח שליט"א.

מכרותיה מספרות על אישה צדקנית, שהיתה ממשפיעות הכפר כאשר אין יום בחייה שעבר ללא יציאה ל'מבצעים'.

במיוחד היתה חדורה בנושא משיח וגאולה, והכריזה בכל עת, במבצעים, ובפגישות אישיות עם מקורבים את הכרזת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

כמו-כן, סיפרה לכל בבטחון גמור על נבואת הרבי וצפתה בכליון לגאולה.

במשך שנים רבות נהגו כל ילדי כפר חב"ד בדרכם מהחידר לביתם לאחר הלימודים, לעבור בביתה ולשים מטבע לצדקה לזירוז הגאולה, ולומר ברכה על דבר מאכל ומשקה.

וודאי תפעל למעלה, ותתעקש עד שתצליח להביא משיח בפועל ממש.

המנוחה הותירה אחריה את יבדלחט"א: בעלה הרב אברהם ליסון, בניה: הרב יום-טוב ליסון (מונטריאול, קנדה), הרב שמואל-צבי-הירש ליסון (כפר-חב"ד), הרב יוסף-יצחק ליסון (נחלת הר-חב"ד), השליח הרב שלמה-חיים ליסון (חיפה), השליחה מרת רבקה שילדקרויט (חיפה), השליחה מרת חנה שמולביץ (בית שאן), מרת שטרנא אלפרוביץ' (כפר חב"ד)/

שבת ראשונה בניוזילנד

האמת לא פשוט פה… מצד אחד אנחנו מוגבלים מצד שני אסור לנו להיות כאלה
העוברים והשבים בבית חבד הם ישראלים חביבים ביותר כל אחד עם בסיפורי ניסים שלו והג'ט לג חוגג
ניסילנד רצה קדימה 11 שעות להיום פה זה הלילה בישראל אז הכל הפוך ערים בלילה ומתאפקים לא להירדם ביום….
השליחה יעל כהן מתוקה ממש ועוזרת ממש מכווינה אותי הטיפים ומצרכים נחוצים לקראת העתיד להיות….
להיות שליחה של הרבי זו זכות אבל מחוייבות. ו אחריות גדולה עם קודי עצום במדינה זרה עם שפה זרה לחוקים משונים
כאן כל דבר שלא תעשה נרשם יש פה אלפי נשמות מסתובבות וצמאות לדעת להרגיש להיות חלק….
כל יום הישראלים בבית אוקלנד באים ויושבים בבית לבד סתם מדברים יש גם מנייינם ושיעורים
ישבנו עם הישראלי המזדמן שאחראי על האירוח והחדרים בבית חבד שיחה קצחת פה ודם מה הוא עושה איפה היה בצבא ועוד כהנה וכהנה… תוך כדי אנחנו מספרים לו על האגרות קודד והרבי ו הוא בתמימות אומר: בטח הרבי כבר נורא מבוגר וקשה לו לכתוב הרבה מכתבים …..:)
נשמה מתוקה….

עוד כמה ימים נרד לנלסון להתחיל ללקט שם נשמות..
ולנתחיל להכין מקום ראוי שבו משיח ילקט אותנו תיכף ומיד.

מביטה סביב, ריח של אביב,

אך בלב מרחפת לה התחושה,

תחושה לא נוחה, של פירוד, אכזבה,

שמות היא עשתה בתלמידי רבי עקיבא,

בחוסר כבוד, מבלי לעבוד,

שנים עשר אלף זוגות כך אבדו.

"זה כלל גדול', כך שמעו מרבם

אבל ישום דבריו, לא היה מושלם.

אך אנו מה נלמד? מה נבין? מה נדע?

ואהבת לרעך כמוך, זה כלל בתורה.

באהבת רעים, באחוות אחים,

נצעד כולנו יחד.

נצא מן הגלות, ישר להתגלות,

לזרעותיו של אב אוהב מחבק.

אכן בניי, שמעתם לדבריי,

וגרמתם לכם ולי תשועה והצלה.

"התחתנו לפני שנה וחודשיים" מספרת מרים, "שבועיים אחרי החתונה ניגש לבעלי הרב  ושאל אותו מה דעתו לצאת ל'מבצעים' בקיבוצים. הרעיון הזה הוא בן יותר מעשרים שנה והוא שייך לרב יעקב בן ארי . הרב בן ארי גילה כי יש מקומות בהם לא נותנים דריסת רגל לדת, אם מתוך חוסר קשר ואם מתוך מעט שנאה. אז הוא יצר פורמט מעניין שאמר: אנחנו לא מגיעים לדבר על דת, אנחנו מגיעים להגיד לכם מזל טוב ליום הולדת. ולא להאמין, זה תפס. מסתבר שאנשים מתרגשים לגלות שמישהו זוכר את יום ההולדת שלהם, גם אם עד לפני דקות ספורות הם בכלל לא הכירו.

אז איך זה עובד? יש אנשים שנרשמו, יש שהביאו שמות של חברים, ואנחנו מקבלים רשימה של ימי הולדת, לוקחים את עצמנו, עם חיוך וערכת יום הולדת, ונוסעים. בלי תיאומים מראש ובירוקרטיה מלאה. פשוט שואלים בין שבילי הקיבוץ איפה גר בעל יום ההולדת, ודופקים לו על דלת הבית.

האמת שבתחילה התלבטנו. לי באופן אישי זה היה נשמע קשה. דבר ראשון, כשמדברים על שבועיים אחרי חתונה, אז כל דבר הוא קשה לעשיה… דבר שני, לא הצלחתי להבין: למה שמישהו יכניס אותנו הביתה? הם לא דתיים. הם לא מכירים אותנו. מה, אם מישהו היה דופק לי בדלת ומבקש להכנס לדבר על החיים — הייתי מכניסה אותו פנימה?…

בסופו של דבר, קיבלנו על עצמנו את הנושא הזה כהחלטה טובה. מהר מאוד, מפרוייקט מפחיד זה הפך לחוויה זוגית כיפית ומגבשת: נוסעים, רואים נופים, פוגשים אנשים חדשים, סגנונות לא מוכרים, וגם — חוזרים עמוסים בסיפורים. כל יציאה כזו היא סיפור. לא תמיד הסיפור הוא מי יודע מה מסעיר, אבל סיפור תמיד יש. מסתבר, שלמרות הלבושים השונים — יש בינינו ובינם המון קשר. כבר אמר מי שאמר, שאנשי הקיבוץ הם בעצם 'דוסים', רק בלי זקן ופאות. וזה מדהים לגלות כמה זה נכון. צריך רק ליצור את החיבור הראשוני — שבמקרה שלנו זה יום ההולדת — ומשם מתגלגלים הלאה. בכלל, לדבר עם אדם על יום ההולדת שלו, זה גאוני: מגיעים אל האדם למקום הכי אישי שלו. הוא מיד נמס! אנשים היו שואלים — 'מה, הגעתם בשבילי? בגלל יום ההולדת? באמת? איך הגעתם אליי?…', ואז כבר היינו ממשיכים לדבר.

הרבה פעמים היינו אומרים שבאנו ליום ההולדת של X, ואז אדון X היה אומר — "התבלבלתם, חברים. זה היה לפני שבוע / בעוד כמה ימים", וזה פתיח מצוין בשביל להסביר על יום הולדת עברי ועל סגולותיו של היום. בקיצור, חווינו הרבה סיפורים".

"כיון שבאים בלי תיאום מקדים" מספרת מרים, "הרבה פעמים יתכן שבעל יום ההולדת לא יהיה בבית. במקרה כזה, פשוט מסתובבים עוד קצת בקיבוץ, ולפעמים נכנסים לכוס קפה אצל אחד מאלו שפגשנו בשבילים. פעם אחת יצאנו לקיבוץ מזרע. זהו קיבוץ שנחשב 'קשה' מבחינה יהודית. המקום היחיד בארץ ישראל בו התאמצו למצוא פרצה בחוק שתאפשר להם לגדל 'דבר אחר'. הגענו לשם, וחיפשנו אישה שיש לה יום הולדת. בדרך כיוונה אותנו גברת חברותית ונחמדה מאוד בשם פאולה פיין, ואמרה — שאם אותה אחת לא תהיה בבית, אנחנו יותר ממוזמנים להגיע אליה. בעלת יום ההולדת באמת לא היתה בבית, ולכן הלכנו אל משפחת פיין. פאולה סיפרה שהיא במקור מברזיל. אימה מצאצאי האנוסים, ולכן, כשהגיעה לארץ ישראל, המליצו לה לעבור גיור לחומרא. לאחר הגיור היא הכירה את בעלה. הם התחתנו ועברו לברזיל, שם התגוררו כחמש עשרה שנים. בברזיל הם שמרו על התורה והמצוות. הבן הלך לבית ספר דתי וכו'.

לפני כשנתיים הם חזרו לארץ ישראל, והתיישבו במזרע. כשהגיעו לשם, היא נחלה אכזבה קשה. בקיבוץ אין שום סממן דתי, והמעבר החד היה לה קשה מאוד. בחגים היא לא הסכימה להשאר בקיבוץ, אבל אי אפשר לצאת כל שבת שניה להתארח, ולכן שבתות הם דווקא כן בקיבוץ. בלי אוירה ובלי בית כנסת. אבל לא זה מה שהיא רצתה לספר לנו.

לפני שנתיים–שלוש בעלה למד חשמלאות. הלימודים כללו גם הדגמה מעשית, ולשם ההדגמה לקחו אותם לבנין בתהליכי הקמה, כדי להראות להם כל מיני תהליכים על הגג. תנועה לא זהירה אחת והוא נפל ממרומי הגג אל ארגז גדול שהכיל מכונה עמוסת חשמל. עוצמת החשמל בה היא מאוד גבוהה, עד שבדרך הטבע — אם, חס וחלילה, אדם נוגע בזה — הוא נשרף מיד. בניסי ניסים הוא קפץ החוצה, ונותר חי. אבל בתרדמת. אשתו, פאולה, ישבה לידו בבית הרפואה, ולא ידעה את נפשה. במיטה סמוכה היתה אשת ראש עיריית קרית שמונה. יום אחד הגיע השליח מקרית שמונה לבקר אותה. כשפאולה ראתה אותו, היא קפצה מיד וביקשה ממנו לברך את בעלה. השליח הושיט לה תמונה של הרבי, אמר לה לשים אותה מתחת לכרית של בעלה, ושהכל יהיה בסדר. היום באמת הכל הרבה יותר מבסדר — בעלה חי ומתפקד כל כך כרגיל, עד שהם שכחו את התקופה של הנפילה, ברוך ה'.

אם כבר מדברים על בתי רפואה, אז בקיבוץ אחר הגענו לבית משפחה שהנכד שלהם עשה תאונה עם חזיר בר. במשך חודש הוא היה בתרדמת, משותק לגמרי. בתחילה מיקמו אותו בבית לוינשטיין, אבל משראו שאין התקדמות, הודיעו למשפחה שיעבירו אותו למחלקה גריאטרית, שם ישהה עד סוף ימיו, חס ושלום. זה היה חנוכה, ובדיוק הגענו לבית הסבתא. כשראו אותנו התקשרו לאב הבחור, והזמינו אותו להגיע גם. הוא הדליק חנוכיה, וסיפר על הבן. אמרנו לו: 'בא תכתוב לרבי, ותקבל על עצמך החלטה טובה'. הוא קיבל על עצמו להניח תפילין פעם בשבוע, ובמכתב נאמר — "שמחה פורצת גדר". הדלקנו מוסיקה, והגברים רקדו. השמחה באמת פרצה שם את כל הגדרות. למחרת הילד התעורר (!). המשפחה הזו מספרת על הנס שלהם כל הזמן. הבחור, ברוך ה', יצא מזה לגמרי, והיום הוא עובד, הולך ומדבר כאחד האדם.

יש עוד סיפורי ניסים רבים. פשוט רואים את הרבי והניסים שהוא מחולל בכל רגע ורגע. המדהים הוא, שאלו אנשים שלא קשורים לרבנים או לתפילות, לכאורה, אבל יש להם רגש של חמימות יהודית שאין בשום מקום אחר".

"הגענו יום אחד לקיבוץ אפיקים" מתארת מרים, "בשער עמד שומר רוסי שלא הסכים להכניס אותנו, בשל הנהלים, אבל כן הסכים להניח תפילין. אחר כך הוא ביקש להתפלל עם התפילין תפילת 'שמונה עשרה'. כמובן שבעלי הסכים, והשומר נעמד לתפילה במשך כחצי שעה. התבוננתי בו מתפלל, וזה היה מחזה מופלא. יהודי שנראה כל כך רחוק, מתפלל בכל כך הרבה כוונה!

בראש השנה הגענו לקיבוץ כמון. עשינו שם סעודות חג ותפילות ראש השנה. הגענו עם זוג חברים וכמה בחורים, חלקם מזרחיסטים, שהשלימו מנין. היתה אוירה מאוד מיוחדת ושונה. התפילות התנהלו בספריה — כי בית כנסת אין. ביום הראשון התפללנו בנוסח ספרדי ולמחרת בנוסח אשכנזי, כדי שכולם יתחברו. התפתחו שם שיחות מאוד עמוקות ורציניות. בסוף ראש השנה, הבחורים המזרחיסטים התחילו ללמד את כל מי שעבר לידם "דבר מלכות" — על שור הבר והלויתן בשיא ההתלהבות…

וסיפור אחרון לקינוח — הגענו לקיבוץ דוברת. חיפשנו מישהו אחד ומצאנו מישהו אחר על השביל. זה האחרון אמר לנו — 'אתם לא החב"דניקים הראשונים שאני פוגש'. מסתבר שהוא היה עם הרב ראלי (ישראל) הלפרין במילואים, והוא זוכר איך כל שאלה שהיתה לרב הלפרין הוא מיד שלח לרבי. מדובר על תקופה של לפני כשלושים שנה. אותו אדם סיים ואמר: 'תמיד כשהוא (הרב הלפרין) היה מגיע, הייתי מניח תפילין. כי פשוט אי אפשר אחרת'."

"קיבוצים יש גם בעיר" מפתיעה מרים, ומיד מסבירה, "הפורמט הזה יכול להיות בכל מקום, בכל עיר, שכונה או מושב: פשוט להגיע, לשבת ולדבר עם הבנאדם על נקודה אישית — יום הולדת, שמחה במשפחה או כל דבר אחר שנוגע לו.

צריך פשוט למצוא את האנשים האלו ולמצוא את הנקודה המעניינת אותם, ומשם החיבור כבר ימשיך.

אני מציעה לכל חב"דניק וחב"דניקית, שרוצים להתחיל להזיז עניינים, לאמץ את הרעיון הזה: העלות מינימלית, הסיפוק הוא עצום ודי מקסימלי. שנזכה לעשות למשלח הרבה נחת, ושיתגלה כבר. כי כולם מוכנים".

ל"בואי כלה" הן באו כולן – צעירות 'לקראת כלות' ,כלות ונשואות טריות.   קרוב לשלש מאות  משתתפות הגיעו ליום העיון המיוחד העוסק ביסודות הבית, שנערך ע"י "מכון צופיה הליכות ביתה" בשיתוף עם מכללת "בית רבקה", בקמפוס 'בית רבקה' .

תפאורה מיוחדת קיבלה את פני המשתתפות. כשצעדו בשביל המעוטר בפרחים ונכנסו בשער הבלונים הלבן- כבר החלה תחושת ההתרגשות, אווירה של שמחת כלולות.כל משתתפת קיבלה תיק מתנת שיינדי תכשיטים תרומת ר' מענדי אשכנזי .  לאחר קפה ומאפה, נפתח המושב הראשון בסדנאות מקצועיות. הד"ר סבין זגורי רופאת נשים מקצועית מהעיר אלעד העבירה סדנא מיוחדת ונתנה הכוונה רפואית לתקשורת בחיי הזוגיות.

הגב' טובה הניג –יועצת זוגית ותרפיסטית עסקה באתגרים של תקשורת רגשית בחיי הנישואין.

המושב השני התקיים באולם בית זלטה . הבנות התיישבו סביב השולחנות הערוכים בטוב טעם, לארוחת צהריים חגיגית, בהרגשה שכאן תגלינה את הסוד שבייסוד בית בישראל, ותצאנה עשירות בהכוונה, תכנים ותובנות כדי ליצוק יסודות איתנים לבניין עדי עד.

יום העיון, בהנחייתה המוצלחת של הגב' מושקי קרישבסקי, נפתח במראות קודש מדברי הרבי לחתנים וכלות ובקטעי מולטימדיה – "בניין עדי עד".

את ברכת האכסניה הביא הרב משה חפר, מנהל מכללת בית רבקה- הבית של בנות חב"ד, שהיה שותף  בארגון יום זה, ומסייע במאור פנים לפעילויות של מכון 'צופיה הליכות ביתה' במהלך השנה. הרב חפר קידם בדברי ברכה את הנוכחות, בירך על השותפות הטבעית בין 'בית רבקה' וארגון נשי ובנות חב"ד ומכון צופיה הליכות ביתה בבחינת "המשולש המנצח" ואיחל למשתתפות הצלחה בהקמת בית חסידי על יסודות איתנים.

יו"ר ארגון נשי ובנות חב"ד, הגב' צפורה וישצקי, התייחסה ליום המיוחד ב' באייר המתאפיין באמרה החסידית 'לכתחילה אריבער' ובקשר הטבעי והמתבקש בינו לבין הקמת בית בישראל. היא בירכה בחום את המשתתפות ודיברה על המסלול לבת החב"דית, מ'בית רבקה'- בית החינוך בו מקבלות הבנות את הבסיס להקמת בית חסידי, ומשם, מצטרפות לנבחרת הנשים שהקים הרבי- נשי ובנות חב"ד, בהקמת ביתן. היא הזכירה את תכנית העבודה שכתב הרבי לארגון: "לנהל תעמולה לחזק ענייני יהדות בכלל וטהרת המשפחה… בפרט" (אג"ק ו, עמ' רכ"ה), והציגה בפני הצעירות את המכון, שהוקם במטרה לקיים את הוראת הרבי ולחזק את נושא טהרת המשפחה והבית היהודי, במגוון דרכים ופעילויות. לסיום, הודתה לרב משה חפר, מנהל מכללת בית רבקה, המסייע למכון בחפץ לב במשך השנה כולה, לרבנית אסתר ירוסלבסקי העומדת בראש מכון צופיה הליכות ביתה ולצידה חברות הצוות, הרבנית ברוריה אשכנזי, הגב' דבורה מקובצקי והרבנית  לאה הלפרן הפועלות במסירות במשך כל השנה, וכן לגב' חני זוהר ממכללת בית רבקה, שותפה פעילה בארגון יום זה.

הרבנית ברוריה אשכנזי מסרה בחן משא מרתק על תפקידה האישה בבית היהודי ועל העבודה הנכונה באמצעות עשר כוחות הנפש הדברים לוו במצגת מיוחדת שהמחישה בדרך יצירתית את זיהוי הכוחות ואיתור הכלים לניהול נכון של חיי הזוגיות.

הרב יקותיאל פרקש מורה הוראה בירושלים העביר בטוב טעם יסודות הלכתיים והשקפתיים החשובים להקמת בית יהודי בישראל. הוא התייחס לשאלות חשובות הנוגעות לצניעות בבית היהודי ולהלכות והליכות במשפחה.

בתכנית אמנותית שהופקה במיוחד ליום זה- 'לכתחילה אריבער'. צפו הבנות בסרט מקצועי בנושא הצניעות שהופק על ידי הגב' רוחי לייכטער  המוכשרת ,שהמחיש את השפעתה העצומה של האישה והאם, בהופעתה ובהליכותיה, תודה מיוחדת לגב' דבורה גערליצקי מוועדת הצניעות על תכנית מיוחדת זו. ניתן לשכור את התכנית לארועי נשים ובנות.

יום העיון נחתם בתכנית מרגשת ומרתקת 'כי אתה עימדי' הצגה בביצוען של הסופרת אמי קליימן בפגישתה המיוחדת עם הדמות המרכזית שיצאה מתוך ספרה הגב' בת חן אלישביץ .

הבנות יצאו מהאירוע מלאות תודה וגדושות בידע, כלים ותובנות, כשהן מביעות משוב חם ונלהב על היום החשוב והמיוחד ובידיהן שי ייחודי, חוברת  'מעל ומעבר' – 'בואי כלה' שהופקה  במיוחד ליום העיון, מלאת תכנים והעשרה לחיזוק יסודות הבית החסידי. החוברת נערכה ע"י הרבנית לאה הלפרן .

מכון 'צופיה הליכות ביתה' אינו שוקט על שמריו. זה למעלה מ-20 שנה, מארגן מכון צופיה הליכות ביתה פעילויות בנושא הבית היהודי.

יום עיון למדריכות לכלות, ייערך השנה במתכונת מקצועית במיוחד ע"י טובי המרצים בתחום, בעז"ה ביום שני כ"ו בתמוז במכללת 'בית רבקה'.

ימי עיון ונופש במלון ניר עציון בנושא הבית היהודי, המיועדים לכלל הנשים, יתקיימו בעז"ה בימים  רביעי וחמישי ו' ז' מנחם אב  

התכנית מרתקת ומגוונת, זוהי השקעה מטעינה ומעצימה את האישה החסידית, בכוחות לבניית ביתה הפרטי, כי בית חסידי הוא לדורי דורות.

לפרטים והרשמה: משרד ארגון נשי חב"ד, 03-9606142.

לפני שבתי השנייה נולדה, הייתי בטוחה שהולך להיוולד לי בן, גם כי כל הזקנות בתחנת האוטובוס אמרו לי כך ובעיקר בגלל שכל מכתב שכתבתי לרבי — או שדיבר על בחירת שם לבן, או שיועד ליוסף יצחק, או שבירך על ברית… בעלי כבר התחיל לתכנן את התפריט לאירוע בעוד אני תמהה איך זה יהיה לגדל בן.

בינתיים ענייני הממלכה הזעירה שלי תובעים את שלהם. יורשת העצר מתגלה כפעילה ונמרצת בעוברה את גיל שנה ואני מתחילה להסתובב איתה ברחבי יוקנעם ולמצוא תחומי עניין משותפים. אני עושה כמיטב יכולתי להיות אמא חסידית, ובתור חוזרת בתשובה בת שנה וחצי זה לא תמיד פשוט. מצד אחד יש ילדה שמחייבת אותי להרבה דברים ויש תמיד שליחות וסעודות שבת (שנמשכו לתוך הקהילה הקטנה כאן והלכו ותפסו תאוצה עם השנים) ו'פסוקים', ומצד שני אני עוד בעצמי כל כך חדשה בעולם הזה שלא תמיד יודעת מה לעשות. מזל שהקטנה עוד לא יודעת לשאול שאלות ואני יכולה לאגור ידע מבלי שהיא תבחין.

אני גם מתאמנת לזכור את הסדר של נשיאי חב"ד ולשנן את כל ימי ההולדת וההסתלקות של כל אחד מהם ומנשותיהם. כשהגעתי לחודש שבט נשברתי, יש יותר מדי ימים חסידיים לזכור, אני בחיים לא אצליח!… אני חוזרת להתמקד בפסוקים. כל יום משננת מתוך פתק שתלוי לי על המקרר, יחד עם הילדה, את 12 הפסוקים. לומדת חת"ת מבלי להבין הרבה אבל לפחות מצליחה להתמיד, ושומעת תניא איפה שרק אפשר.

החודשים עוברים והנה הגיע היום (א' בניסן לפני חמש שנים בדיוק). אני בדרך לחדר לידה ובעלי משאיר אותי עם הצירים — כי ממילא אין  לו מה לעשות שם — ונוסע לבני ברק לתפוס איזה מניין. תוך כדי בטחון מלא במילתו של הרבי שאנחנו הולכים לחגוג ברית בעוד שמונה ימים, אני יולדת בשעה טובה ומוצלחת את בתי השניה חיה מושקא שתחי' — ותמהה לרגע איך זה מסתדר עם תשובות הרבי מלך המשיח?

באותו זמן בדיוק ואחרי שרשרת ניסים והשגחות פרטיות מופלאות שלא כאן המקום לפרטן, אני מצליחה להודיע לבעלי בקול נרגש בטלפון שנולדה לנו בת, והוא מצידו מודיע לי בקול נרגש לא פחות, שהברית תתקיים בעוד יומיים.

מסתבר שמילה של רבי זאת (ברית) מילה ואין טעויות, ואכן בסופו של תהליך בדיקה שהחל לפני כמה חודשים והסתיים הבוקר בבני ברק התברר לבעלי בוודאות שהוא לא עבר את תהליך המילה לפי ההלכה ועליו לעבור אותו מחדש בגילו המופלג. אנשי "ברית יוסף יצחק" (עכשיו הבנו למה דובר על השם הזה בכל המכתבים) ביצעו את הסידורים, ויומיים אחרי לידת בתנו נערכה הברית וסעודת הברית והכל בא על מקומו בשלום.

בבית, החסידה הבכורה מקבלת את פני החדשה בסבר פנים נאות, עד שמתבהר לה שהקטנה לא חוזרת לבטן ואז סבר הפנים קצת משתנה. כל האימהות המושלמת שלי עומדת למבחן כאשר יומיים אחרי החזרה הביתה אני מגלה לחרדתי שהילדה הגדולה והמושלמת שלי יכולה להתנהג בצורה לא מושלמת בעליל. למי שגדל בבתים עם הרבה ילדים ובלי כלב האפיזודה הזו מובנת מאליה, אך למי שגדלה בבית עם הרבה כלבים ורק עוד ילד אחד, לא הבנתי מה נפל עליי.

חסרת כל ידע בסיסי באימהות מתוקנת או בהבנת נפש הרך הילוד, אני מתחילה ללמוד הכול מהתחלה. זה לקח זמן ועדיין לוקח להבין איך להיות אמא אחרת ממה שלמדתי בחיי עד כה. אמנם כל האימהות טובות, וכל אחת מהיכן שלא תהיה עושה כמיטב יכולתה, אבל אני שבאתי מבית סטנדרטי ובלי איזה שאר רוח מיוחד, הרגשתי שבאתי ללא כלים וניסיתי למצוא תשובות וברוך השם שמצאתי אותן בחסידות. הלימוד, הקהילה, הנשים החסידיות שסביבי, קורס אימון, הרב ערד, כל אלו נכנסו לעולמי ולאט לאט התחלתי להרגיש שאני בונה לי בסיס שיכול להיות איתן. ואולי יש פה סיכוי למשפחה מסוג אחר.

אנחנו כבר נשואים למעלה משנתיים, שנתיים לא פשוטות ולמרות שהימים הטובים מתרבים וההבנה הולכת וגדלה, עדיין יש עוד כל כך הרבה עבודה לעשות. כל אחד מאיתנו יצא "מהמערה שלו" בנישואין האלו, וכמו איזה אדם קדמון ולא מתורבת שפתאום צריך להסתגל לחוקים של ציוויליזציה לא מוכרת — כך גם אנחנו מגששים את דרכינו בנפתולים של זוגיות טהורה וחסידית שעליה אמור להיות מושתת הבית הזה. זה לא פשוט, אני לומדת לדבר בשפה חדשה, וייקח עוד זמן עד שאשלוט ברזיה. החיים ביחד, הידיעה שאין דבר כזה לקום ולעבור למקום אחר רק בגלל שאין לי כוח (דפוס מוכר וזמין אצלי בשנותיי עד כה) מחייב אותי ללימודי שפה אינטנסיביים ביותר ולתקשורת בלתי פוסקת עם רגשותיי ומעשיי.

זה עדיין קשה לי, אני נעה כל הזמן בין הצורך להסתגר עם כל משבר ולחזור "למערה" המוגנת והמוכרת ששמרה עליי במשך כל כך הרבה שנים. אמנם היא קצת טחובה והריח לא משהו אבל לפחות שם לא צריך להתמודד עם כלום ולא צריך לדבר עם אף אחד. וכאן, בזוגיות הלא נגמרת הזאת צריך כל הזמן לעבוד, וזו עבודה קשה, ומתישה ולפעמים מתסכלת, מה גם שהצד השני הגיע מ"מערה" טחובה משלו. אבל העבודה הזאת, העבודה הקשה הזאת, היא זאת שמקימה אותי לחיים. אני מרגישה איך אחרי כל משבר ביננו, אנחנו גדלים. איך מכל אי–הבנה וקשיים בשפה, מתגלה הבנה חדשה ומחזקת ואנחנו ממציאים מילים חדשות, מאחדות ומחברות. וכשיש את החיבור הזה, אז גם השכינה שם ובדרך ממילא הילדות מתמלאות מזה וכל הבית מאיר. זה נס, וקורים לנו ניסים כאלו ומראים לנו את הדרך.

אחרי שלוש שנים ביחד, מתחילה רגיעה להיכנס למערכת לטווחי זמן גדולים יותר, וכשאנחנו כבר בדרך לילדנו השלישי, אנחנו יכולים להסתכל יותר לעומק מאיפה באנו ואיזו דרך ארוכה עברנו. לראות מאיפה הכל התחיל. מי היה מאמין שלפני ארבע שנים חיפשתי לאיזו מסיבה לצאת בערב, מי היה מאמין שלפני עשר שנים בעלי עוד היה יושב בתאילנד ומעשן ומעשן ומעשן עד שלא הייתה מציאות לעולם — אבל לא מהמקום הנכון. איך הכל התחיל שם בתאילנד, לפני שנים, באחת הערים הכי רקובות בעולם, שדווקא שם הוא מצא שורה אחת בתניא שהפכה לו את החיים…

רעש אדמה חריג בעוצמתו פגע אמש בנפאל – יעד פופולארי למטיילים ישראלים. בית חב"ד התגייס לעזרת המטיילים ומספק לכולם שקי שינה, שמיכות, וציוד חם ללילה. "אנו מבקשים מכל הישראלים המצאים כעת בנפאל שלא לישון בתוך מבנים סגורים הלילה מאחר ואנו חווים כל הזמן רעידות משנה והמבנים אינם בטוחים" אומרת השליחה חני ליפשיץ.

השלוחים בנפאל – חזקי וחני ליפשיץ, שיתפו אמש תמונות של המטיילים השוהים כעת בבית חב"ד, זאת כדי להרגיע קרובים מודאגים בארץ.