• פסיכותרפיה בראי החסידות • פרשת ויגש

    הגדלה

    אחד האירועים המכוננים המתוארים בארוכה בפרשה הנו סיפור התוודעות יוסף לאחיו לאחר 22 שנים שלא ראה אותם. כשלהתוודעות זאת קדמה דרמה עצומה בדמות מאבק אישי של יהודה מול יוסף על 'הצלת' הצעיר שבאחים בנימין • לקריאה

    היכולת לראות ולשאת בסבל הזולת עוברת בקשר של נפשו קשורה בנפשו!

    שלום לכולם
    השבוע נקרא בפרשת ויגש.
    אחד האירועים המכוננים המתוארים בארוכה בפרשה הנו סיפור התוודעות יוסף לאחיו לאחר 22 שנים שלא ראה אותם. כשלהתוודעות זאת קדמה דרמה עצומה בדמות מאבק אישי של יהודה מול יוסף על 'הצלת' הצעיר שבאחים בנימין.

    'התנכלות' שכל כולה אהבה שאנה תלויה בדבר:
    הסיפור מתחיל לאחר שרעב מתפשט בכל מצרים וסביבותיה. אחי יוסף יורדים למצרים במצוות אביהם לשבור בר עבורם ועבור משפחותיהם בארץ כנען. יוסף מכיר את אחיו ומחליט להתנכר להם. יוסף שהנו משנה למלך מצרים כעת מאשימם בריגול.
    האחים לא מבינים מאיפה נחתה עליהם האשמה הזו ולא יודעים את נפשם.
    הם מספרים בתמימות בכדי להוכיח את חפותם ליוסף על מקום מגורם על משפחתם על אביהם ששכל את אשתו, על היותם משפחה בת 12 נפשות שאח אחד אבד, והקטן נותר בבית עם אביו.
    יוסף קופץ על המציאה ומחליט שנאמנותם למצרים וחפותם תוכח אם יביאו עמם את אחיהם הקטן למצרים.
    ובכדי לדאוג שהאחים אכן יביאו איתם את אחיהם הקטן מארץ כנען, הוא אוסר את שמעון לעיניהם עד ישובו עם אחיהם הקטן.
    בנוסף יוסף דואג להשיב לאחיו את כספם אותו הוא 'מגניב' לשקי התבואה ששלח איתם עבור משפחותיהם.
    האחים מגיעים למלון הראשון בדרכם לארץ כנען ממצרים, הם פותחים את שקי התבואה כדי להכין לעצמם מזון ומגלים את צרורות כספם באמתחותיהם.
    הם נבהלים ולא מבינים מה פשר הדבר? ההתרחשויות המוזרות והתמוהות שפקדו אותם מציפים אצלם רגשות סוערים ומעורבים המעוררות אותם לתשובה וגורמת להם לחשוב ולהבין שכנראה יש קשר ישיר בין מעשיהם לפני 22 שנה כלפי אחיהם יוסף. הם מביעים בקול רם בינם לבין עצמם חרטה עמוקה על מעשיהם. על מכירת אחיהם יוסף לעבד ועל ההתעללות המקדימה בהשליכם אותו לבור המלא בנחשים ועקרבים ועל הדחיה הקשה אותה חווה מהם כאח לאורך שנים.
    הם מגיעים הביתה ומשתפים את אביהם יעקב בכל הסיפור, יעקב נחרד האם שוב מתרגשת לפתחו צרות? האם לא די לא בצרה הנוראית בהיעלמו הפתאומי של בנו יוסף לפני 22 שנה ושעדיין לא מצא נחמה בלבו עליו? וכעת האם צרה חדשה מתרגשת לפתחו?
    יעקב מחריש וחורק שיניים עם ולמרות הסבל הרב המתרגש עליו. בשלב מסוים שהאוכל אותו הביאו אחי יוסף ממצרים תם יעקב מבקשם לשוב למצרים ולשבור עברום שוב בר ותבואה.
    האחים שבים ומסבירים לאביהם שלא יוכלו לשוב למצרים ללא בנימין כפי שתבע מהם יוסף. יעקב לא מתרצה בקלות לבקשתם למרות הסבל במחסור במזון ולא ממהר לשלוח עמם את בנימין.
    האחים מנסים את כוחם כל אחד בתורו: ראובן מתחייב ליעקב אביו שאחריות בנימין על צווארו ובמידה ולא ישיב אותו חי אליו יהרוג יעקב את שני בניו. יעקב דוחה בשאט נפש ובשתי ידיים את דבריו של ראובן ואת ה'אחריות' התמוהה והמוזרה שהציע לקחת על בנימין ומבהיר לראובן שדבריו מופרכים ותמוהים ולא ראויים להיאמר, בניך אלו הם נכדי ואיך אתה מתחייב בחייהם בכדי להשיב את נפש בנימין אלי?
    יהודה הרואה את המצב ומחליט לנסות את כוחו: הוא מבהיר ליעקב שהוא מתחייב להשיב את בנימין אליו וכדבריו במקרא: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים."
    יעקב נענה בלית ברירה הוא שולח את בנימין עם אחיו מצרימה עם מתנות מזמרת הארץ עבור יוסף.
    האחים יורדים למצרים, ומציגים את בנימין לפני יוסף כבקשתו בכדי להוכיח שאינם מרגלים. יוסף משחרר את שמעון שנאסר לעיניהם ומצרפו לאחיו. יוסף פוגש ורואה לראשונה מאז נמכר לעבד, את אחיו הקטן מאמו בנימין, אז היה בנימין ילדון כשהתראו בפעם האחרונה, וכעת הוא מתרגש עד דמעות.
    יוסף משתדל להסתיר את התרגשותו מאחיו. הוא מבקש להזמין את אחיו לסעוד עמו צהריים, הוא מפתיע אותם בסדר ישיבתם מהגדול לקטן ובקריאת שמותם יוסף משתמש בגביע הכסף שברשותו כדי להרשים את אחיו שהנו 'מכשף' וחכם גדול שיכול לראות את הנעלם מהעין.
    הסעודה, משחררת את האחים שלראשונה מאז מכירת יוסף שתו יין בסעודה וגורם להם רוממות הרוח. לאחר הסעודה יוסף נפרד מאחיו ומשלחם לדרכם, לא לפני שהוא מבקש מנאמן ביתו (מנשה בנו) להחביא את גביע הכסף האישי שלו באמתחת בנימין אחיו הקטן.
    יוסף מחליט להעמיד את אחיו למבחן בו יבחן את מידת נאמנותם לבנימין, מבחן שיאפשר ליוסף לדעת האם אחיו לקחו אחריות מלאה על מכירתו ושבו בתשובה שלימה.
    האחים יוצאים לדרך שמחים על הסוף הטוב ועל התאחדותם יחד כולם, חוץ מיוסף עדיין. יוסף שולח את נאמן ביתו לרדוף אחרי האחים שלא הרחיקו לכת ומצאם בשערי העיר, הוא מתעמת איתם קשות ומאשימם בגניבת הגביע ובכפיות טובה כלפי אדוניו.
    האחים לא יודעים את נפשם וממהרים להכחיש את האשמות השווא: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה".
    וממשיכים להצהיר בכדי להוכיח את חפותם ונאמנותם: "הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב"?
    ובכדי להסיר את חשדות השווא נגדם לגמרי הם חותמים את הצהרתם: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים."
    יוסף לוקח את 'המושכות' לידיו ובג'לטנמיות הוא מצהיר: "וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם".
    החיפוש המדומה מתחיל והגביע נמצא כמובן באמתחת בנימין. יוסף עושה להם הנחת סלב, ומסתפק בכך שהגנב יהיה לעבד ויתר אחיו משוחררים לדרכם.
    הצהרה זו של יוסף עשתה את שלה, ונתנה את אותותיה לבאות. האחים קורעים את בגדיהם כאות אבל על בנימין ומצבם. מהר מאוד יהודה מתאושש וניגש לקרב מילולי נוקב מול יוסף במטרה אחת להרוג או להיהרג, יהודה החליט אני את מצרים לא עוזב ללא בנימין ויהי מה!
    כעת יוסף מחליט הגיע הרגע! כעת לאחר הצהרתו של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ", מבין יוסף ששיבתם שך אחיו הנה בלב שלם וכעת הוא מוכרח לחשוף את סודו הגדול.
    ואז ברגע אחד יוסף מטיל 'פצצה' לאוויר ומודיע לאחיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו."
    האחים מוכים בתדהמה ולא יכולים להוציא מילה מפיהם כשהם שומעים את ההצהרה הדרמטית הזו. יוסף מוכן לרגע הזה ובכדי לסייע להם במעט לעכל את דבריו הוא מוסיף מיד באצילות נפש שאין כדוגמתה: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".
    יוסף נופל על צאוורי בנימין אחיו הקטן וממרר בבכי מהתרגשות, ולאחר מכן עובר הוא אח, אח מאחיו ונופל על צאוורו מבכי רווי התרגשות ומרגיע אותם.
    יוסף מחכה שהאחים ירגעו במעט, וכשזה קורה יוסף לא משתהה עוד, הוא מבקש מאחיו לשוב ארץ כנען ולהביא את אביו ואת משפחותיהם ולהצטרף אליו לגור במצרים עד תום ימי הרעב לפחות.
    המפגש המרגש של יעקב עם יוסף בנו אהובו מתרחש הם מתאחדים שוב במפגש מרגש ועצמתי מאין כמותו בבכי ללא מילים..
    יעקב חי את שארית חייו ומיטב שנותיו במצרים לצד בנו שליט מצרים..

    הדרך לערבות הדדית עוברת בעמדה נפשית של 'ונפשו קשורה בנפשו':
    אחד הרגעים המכוננים במאבק בין יהודה ליוסף על הצלת בנימין מתואר כך במקרא: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". (בראשית פרק מ"ד פס' ל' עד סוף הפרק).
    יהודה מעמיד את עצמו בסכנה כערב לבנימין ומתאר ליוסף את המצב הרגיש בו נתון אביו ומה המחיר העלול להיגבות ממנו אילו בנימין לא ישוב אתו לאביו. שלשת המילים אותם הוא בוחר לתאר את משמעות הקשר בין בנימין לאביו הנם: 'וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ'.
    על מילים אלו כתב הרשב"ם: (נכדו של רש"י): ונפשו קשורה בנפשו: "ולכך בראותו כי אין הנער ומת".
    היסוד לערבות הדדית עובר בקשר הנפשי. בנפש אחת הקשורה לנפש אחרת. הקשר הבלתי מותנה, אהבה שאינה תלויה בדבר. היכולת להעמיד את עצמך במצב של מסירת נפש ללא חשבונות חייבת להיות מעוגנת בקשר עצמי.
    האדמו"ר ה'אמצעי' (האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חב"ד לדורותיהם) בספרו שערי תשובה במאמר (ביאור ביסוד ענין התפלה) המיוסד ע"פ פדה בשלום נפשי וגו' (תהילים פרק נ"ה, פס' ). מביא משל מאהבת רעים הנאמנים באהבתם אשר אהבת האוהב הנאמן לא תבא לידי ביטוי אלא כאשר תתרגש צרה על חברו. וביום צרת חברו הנה אנו רואים שישליך נפשו מנגד להצילו מצרתו ולא יחוס על ממונו ולא על נפשו להביא את עצמו בסכנה וגם יקבל ייסורי הגוף עד קצה האחרון.
    והנה אנו רואים שיש בזה חילוקי מדרגות בטבעי בני אדם. יש אדם המשליך נפשו מנגד לטובת חברו בממון ובגוף ומקבל באהבה כל ייסורי הגוף כל זאת רק בכדי להציל חברו, אך עדיין חש ומרגיש הוא מאד את כל הייסורים והסכנות בגוף ובנפש כו', ומה שמניע אותו בכל זאת להשליך עצמו מנגד להצלת נפש רעהו הוא תגבורות אור האהבה הגדולה בנפשו לרעהו אשר כנפשו ממש הוא, הנה אהבה זו גוברת על אהבת עצמו גופו וממונו וכו'.
    וגם בסגנון הנהגת אדם זה יש חילוקי מדרגות בטבעי בני אדם. יש בני אדם שכאמור סובלים בנפשם כל הצער והייסורים והסכנות וכו', אלא שמאהבתם לחברם מתגברים על צערם וסבלם למען טובת חברם. אך ישנם בני אדם שלמרות כל הצער והסבל המלווים אותם אינם חשים ומרגישים כ"כ הצער והייסורים וכו', כל זאת מצד התגמדות הצער והכאב הנפשי והרגשי האישי שלהם לגבי אור האהבה הגדולה שבנפשם כלפי נפש רעם ואהובם הנאמן.
    אדמו"ר הריי"צ (השישי מאדמו"רי חב"ד לדורותיהם) רבי יוסף יצחק שניאורסון מתאר בצורה נפלאה את פעולת הנפש באהבת רעים במאמר (אחרון של פסח תרצ"ט) וכך הוא כותב: "וכן הוא במידות שבנפש האדם דוגמת אהבה ויראה שהאדם מתפעל בהם בעצם, ולכן אנו וראים בבני אדם המתפעלים במידת היראה כלפי הזולת אשר יכולים להגיע לכלות כל הנפש, וכמו באהבת יעקב לבנימין שבחינת נפשו קשורה בנפשו, או אהבת דוד ויהונתן שאהבו אהבת נפש האחד את השני, שלמרות שאהבה היא רק כח אחד מהנפש, בכל זאת הרי כל נפשו קשורה בזה.
    וכן אנו רואים במידת כל אדם שעל ידי אהבה יכול להיות כיליון נפשו, כמו הביטוי המובא בשיר השירים 'כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי' (פרק ב', פס' ה'), וטעם הדבר הוא משום שהאהבה הוא המשכה וגילוי מהנפש. לכן הנה כאשר ישנה התגלות יתרה של הנפש יכול להיות כיליון כל הכוחות".
    ובמאמר אחר (מפרשת האזינו שנת תש"ב) כותב האדמו"ר הריי"צ בתארו את גודל אהבת הנפש בין שני בני אדם: "והוא על דרך משל ענין כריתת ברית שעושים שני אוהבים נאמנים בנפשם ממש, שעושים סימן ואות לאהבתם. וכמו הכרית ברית בין דוד ליהונתן, שעניינה הוא כדי שלא תתבטל אהבתם לנצח.
    והסיבה לכך היא מפני שברבות הימים יוכל להיות שתשתכח האהבה מלבם ויכבה אורה לגמרי, או שתתבטל אהבתם מפני איזו סיבה, אם בעקבות מריבה או כעס המפרידים ביניהם, או שהאחד יפגע בקשר ביניהם בשל הפרת הנאמנות של מי מהם כלפי חברו, שלכן נצרכה כריתת הברית כדי שדבר לא יפריד ביניהם לעולם.
    שואל אדמו"ר הריי"צ: לכאורה מה התועלת בכריתת הברית אם היא יכולה להיות מופרת על ידי מריבה או הפרת האמון מצד מי מהם?
    ומסביר על כך: שישנם שני סוגי אהבה:
    על דרך מה שכתוב במסכת אבות (פרק ה' משנה ט"ז) "כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְּדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר? זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְּדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן".
    האהבה הראשונה הנה אהבה שנולדה מסיבה כל שהיא המשקפת דרגה הרוחנית המכונה אור פנימי (הרומזת לאור השייך לעולמות ומתלבש בהם להחיותם) ואהבה זו נקראת אהבה התלויה בדבר. ואהבה זו עלולה להתבטל כאשר יתבטל הטעם שהוליד אהבה זו.
    והסוג השני של האהבה היא אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת ולא נולדה מאיזו סיבה שהיא רק אהבת הנפש מעצמה.
    והיא דוגמת אהבת יעקב לבנימין שנפשו קשורה בנפשו ממש וכמו אהבת דוד ויהונתן אשר אהבת נפש אהבו, שבאהבה מסוג זה לא יועיל שום דבר כלל ושום סיבה לא תפרידה. וגם אם יחטא האחד לזולתו לא תתבטל עצם האהבה לעולם.
    כעת שואל אדמו"ר הריי"צ: לפי הסבר זה שאהבה מסוג זה שלמעלה מטעם ודעת לא תתבטל לעולם לכאורה מדוע בכלל צריך את כריתת הברית?
    מסביר אדמו"ר הריי"צ: שזאת משום שאהבה זו אמנם עומדת לעד, אך היא עלולה להיות בהעלם לבם ובנסתרות מוחם של נפש האוהבים ברבות הימים בבחינת אהבה מסותרת. שעל זה ובשביל זה נצרכה הכריתת ברית ביניהם, כדי שעל ידי זה יזכור האחד את זולתו ויהיו שניהם כאיש אחד בלב ונפש ויבוא אור האהבה העצמי מהעלם אל הגילוי תמיד.

    לפעול למען הזולת ממקום בו אני חושב על הזולת רואה וחש את צרכיו:
    'בספרות הטיפולית ישנה התייחסות רחבה למושג: "חוסר יכולת לשאת סבל'. משמעותו של מושג זה משקף מצב בו אדם מתמודד עם קושי רגשי המציף את רגשותיו ולא מאפשר לו לעמוד מנגד כאשר הוא עד לחוויה רגשית של הזולת הגורמת לו טלטלה רגשית פנימית. מצב זה מניע את הצופה לפעולה שמטרתה היא להשקיט את הסבל האישי שלו על ידי פעולות שונות שאינן קשורות או נוגעות בצרכיו של הסובל, אלא בסבלו האישי של האדם המוצף מהאירוע שלעיתים עלולה להזיק לאדם הסובל באמת.
    תומס סאס -במקור שלזינגר, היה רופא יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי. פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטה של מדינת ניו יורק. סאס נודע כאחת הדמויות הבולטות בתנועה האנטי-פסיכיאטרית, כמבקר של המוסריות שבפסיכיאטריה המודרנית והיסודות המדעיים שלה והשימוש בפסיכיאטריה ככלי לשליטה חברתית בחברה המודרנית. ספרו המפורסם ביותר הוא: "המיתוס של מחלת הנפש".
    במאמר עומק נפלא שלו "תקשורת של מצוקה בין ילד להורה": The Communication of Distress Between Child and Parent Thomas S. Szasz The British j. of Medical Psychology. (1959).
    מרחיב סאס על משמעותה של תקשורת מצוקה בין ילד להוריו: "מקור התקשורת – המדַבר, כביכול – הוא הילד. הוא בוכה, מילל, מתייפח, צורח, מתייסר – בקיצור, מודיע על מה שאנו רואים כתחושת מצוקה, ככאב או כסֵבל. מה גורם מסר זה אצל המקבל? השומע – במיוחד אם הוא הורה שאוהב את הילד ואחראי עליו חוקית ומוסרית – יהיה מודאג, כואב, או נרגש. אין בזה, כמובן, כל מסתורין, אלא פשוט תקשורת. אנשים משפיעים איש על רעהו – ואפילו עמוקות – באמצעות מסרים. במקרה שלנו, הדבר נעשה על-ידי חשיפת אדם אחד לסבלו של השני.
    ברגע שתקשורת זאת מתרחשת, מתעורר במקביל הצורך להתגבר על ה"כאב". הכאב או אי-הנחת עשוי להתמקם באורח זמני בתינוק, בהורה או בשניהם גם יחד. בתחילה אין זה חשוב היכן מתמקם הכאב. לאחר מכן, כפי שנראה, יהיה זה חשוב.
    כיצד אפשר למתן או להשתלט על ה"כאב" או אי-הנחת של התינוק? ראשית, קיימים התכסיסים של האכלתו, החלפת החיתולים, חיבוקו, הליכה אתו וכדומה. אם אלה מצליחים והתינוק מפסיק לבכות ונעשה נינוח, הרי שהמעגל של מתיחות-והתגברות עליה מגיע לסיומו. לעתים תכופות, מעגלים אלה ניתנים לפתרון משביע רצון. על-כן נפנה מיד למקרים שבהם שידור המצוקה של הילד מתמיד לאורך זמן, כנגד כל מאמציהם של ההורים להקל עליו. מה שקורה עתה הוא שהמתח, הדאגה וה"כאב" של ההורים מתגברים גם הם, ומהר מאוד הם חשים שאינם יכולים לעמוד בהם עוד. הם חווים תחושת חרדה, כאילו המתח מציף אותם. זוהי אחת החוויות האנושיות המאיימות ביותר. תחושת ההצפה דומה לזו הנגרמת ממתחים הנובעים מבכי הילד, בכל המקרים הללו קיימת סכנה ש-'האני' יאבד שליטה על גורלו ויתפורר. זהו משבר שעלול להיגמר במעשה ייאוש.
    עם זאת, לפני שההורים נוקטים בצעדי ייאוש כאלה, הם פונים בדרך כלל לתכסיס אחד מתוך הבאים, כדי להקל על המתח שלהם:
    א) אם האם היא זאת שטיפלה בילד, היא עשויה לגייס מישהו אחר לקבל את תפקידה: בן הזוג, סבא או סבתא, מטפלת או אדם אחר עשויים להיקרא כדי לרכז את קשבם להקשבה לבכי התינוק לבדה.
    ב) אפשר להזעיק רופא ילדים לסיוע, מתוך הנחה ש"כאבו" של הילד נובע ממחלה. הנחה זאת עשויה להיות נכונה או לא, אך הרופא – אישיותו, עצתו, טיפולו – עשוי להיקרא כחיץ לשעת חירום שהאם מציבה בינה לבין הילד הבוכה.
    ג) אם המצב מחמיר, הצורך של ההורה (או תחליף ההורה) להפסיק את בכיו של הילד נעשה נואש יותר ויותר. מצב זה עשוי להוביל לדברים כגון: לתת לילד "לבכות עד הסוף" בפינה רחוקה של הבית וכד'.
    ד) אחרון-אחרון חביב, הורים ואחרים יכולים ללמוד להכיל את בכיו ו"כאבו" של הילד מבלי לפעול בכל צורה. הם לומדים פשוט להמתין.

    חששו של ההורה מן הבכי והאומללות של ילדו
    לאור יחסי הגומלין בין ההורה והילד כפי שהוצגו לעיל, אפשר להבין בנקל שהורים נוטים לחשוש מבכיו של הילד. חשש זה אינו שונה ביסודו מן הפחד שאנשים חווים כאשר הם עצמם נפגעים או סובלים מכאב. זהו אותו כאב, רק מרוחק מעט. בנוסף לאופייה המכאיב של החוויה להורה כמו גם לילד, בכי הילד מאיים על ההורה גם מזווית אחרת. מקור האיום הוא בעובדה שבכל יחסי אנוש קרובים המאופיינים בדרגה גבוהה של תלות הדדית, הסבל והאומללות של האחד מעניקים תפקיד לשני. פירוש הדבר שסבל התינוק יסמן לא רק את העובדה שהוא חולה או פגוע (דבר העשוי להיות נכון או לא) אלא גם שהמבוגר בדיאדה (באינטראקציה עם הילד) הוא רע, כי לא סיפק את צרכיו! מכאן עולה ההנחה הכללית שבכל סוגי יחסי האנוש, אומללות או אי-נחת של השותף מסמלים את הרוע של 'האני'. כאשר צעד זה ננקט, השלב הבא הוא שמירה על ההערכה העצמית או הגברתה על-ידי גרימת אושר לשני. הדוגמא שמסבירה זאת הנו המקרה בו התגובה לבכי עקשני של הילד, הנשמע כאילו הוא אומר, "אני כל כך אומלל. . .", ההורים עונים, "אנא, היה מאושר. . ." הפיכת ההערכה העצמית לתלויה באושרו או בסבלו (נוחות או אי-נוחות) של השותף מובילה לתסבוכות רבות בחיי האנשים".
    יהודה מלמד אותנו שהדרך לפעול על הזולת למען הסבל של הזולת הנה על ידי אהבה שאינה תלויה בדבר כאמור, קשר בלתי מותנה מלב אל לב מנפש אל נפש. היכולת לראות את סבלו של הזולת ולהעניק לו פתרון מדויק, מותאם ונכון עבורו, תלויה במניע של האדם. כאשר המניע הוא ממוקד שליטה פנימי הגישה שלי תהיה חשיבה על הסבל של הזולת ועל הדרך להפחית את סבלו. זהו המניע היחידי שמפעיל אותי למענו, ולא חוסר היכולת שלי לשאת את סבלו. לעומת זאת כאשר אני מונע ממוקד שליטה חיצוני אני פועל אמנם למען הזולת, אבל המניע הוא השקטת הסבל האישי שלי מחוסר יכולת לשאת את סבלו.
    ההשלכה בהבדלים שבין הגישות תהיה: התועלת או הנזק שיגרם לזולת כתוצאה מהפעולה אותה אני נוקט, כאשר המוקד יהיה סביב השאלה מהו כח המניע שלי?
    כאשר כח המניע שלי ובי נובע ממחשבה על איך וכיצד אני מפחית את סבלו של הזולת, אזי התוצאה תהיה הפחתת הסבל בפועל, משום שפעולה שכזו מגלמת תנועה אינטרסובייקטיבית (גישה המתארת שותפות וקשר בין אדם וזולתו כשני סובייקטים). פעולה הרואה את הזולת מתוך הכרה בסובייקטיביות שלו המשקפת מתן מקום לסבלו של הזולת ולצרכיו הסובייקטיביים דרך העיניים הסובייקטיביות שלי.
    לעומת זאת כאשר כח המניע שלי ובי הוא המחשבה על איך אני מפחית את סבלי שלי המציף אותי רגשית כתוצאה ממצוקת הזולת המעיקה עלי, אזי התוצאה תהיה הגברת הסבל אצל הזולת.
    משום שגישה זו מגלמת חוסר הכרה אינטרסובייקטיבית מצדו של האדם הנרתם לעזור לחברו. גישה זו לא מתייחסת לצרכי הזולת כסובייקט נפרד בעל צרכים ומאוויים ולכן כל פעולה שננקוט מעמדה זו לא יהווה מענה לצרכיו של הזולת למענו אנו פועלים, היא לא תהיה מדויקת או מכוונת צרכים אישיים סובייקטיביים ולכן היא בדרך כלל תגרום לנזק יותר מאשר לתועלת.
    וזה המסר העובר מיהודה ליוסף המחרף נפשו למען אחיו בנימין: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה. כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים. וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". (בראשית פרק מ"ד פס' ל' עד סוף הפרק).
    יהודה עסוק רק בדבר אחד- איך אני מפחית את סבלו של אבא, דרך השבתו של בנימין אליו בכל מחיר. ואם תשאל אותי למה אתה זה שאכפת לו יותר מכולם ונלחם עבור בנימין במסירות נפש שכזו?, משום שאני זה שלקח על עצמו את הערבות לשלומו של אבי דרך הערבות לאחי בנימין.
    ומכיוון שהקשר בין אבי יעקב לאחי בנימין הוא קשר עצמי 'וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ', אהבה שאינה תלויה בדבר, אני חייב לפעול ממקום נקי והוא הפחתת הסבל של אבי בכל דרך אפשרית, גם אם זה אומר להרוג או להיהרג!
    וזה המסר העובר אלינו: כאשר אנחנו רוצים לפעול בטובתו של הזולת אנחנו חייבים לשים את טובתו של הזולת לנגד עיננו, ולשאול את עצמנו מאיזה מקום אנו פועלים האם ממקום שרואה את סבלו ועסוק בלהפחית את סבלו ככל שניתן?, או שאנחנו מונעים ממקום של חוסר יכולת לשאת סבל אישי ובכך אנחנו עלולים להזיק לזולת במקום להועיל לו?!

    שבת שלום ומבורכת לכולם

    באדיבות מישאל אלמלם

    לעילוי נשמת אימו מורתי רחל בת זהבה ע"ה

     

     

     

     

     

    53

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.

גללי למעלה