פעולות קטנות הבונות אמון

כאשר חושבים על בניית אמון בזוגיות, נוטים לדמיין רגעים גדולים: עמידה בהבטחות משמעותיות, נאמנות בעת משבר או התמודדות משותפת עם קושי חריג. ואולם בפועל, האמון הזוגי אינו נבנה רק ברגעים הדרמטיים. הוא נבנה בעיקר בפעולות היום־יומיות הקטנות – אלו שאינן דחופות, אך בעלות ערך עמוק לקשר.

אלו הן פעולות של "הרביע השני" – מושג שטבע סטפן קובי בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד". לשיטתו של קובי, את כל המשימות שיש לנו בכל תחום בחיים, בעבודה, בבית, בזוגיות וכדומה, אפשר לחלק לארבעה רביעים: 

ברביע (הרבע) הראשון נמצאות כל המשימות הדחופות והחשובות, שבדרך כלל אנו מוצאים להן זמן. לעומת זאת, ברביע הרביעי נמצאות כל המשימות שאינן דחופות ואינן חשובות, שבדרך כלל איננו מוצאים להן זמן. ברביע השלישי נמצאות כל המשימות שהן דחופות אבל לא חשובות, שלפעמים אנו מוצאים להן זמן. ואילו ברביע השני נמצאות כל המשימות שהן חשובות אבל אינן דחופות, שבדרך כלל אנו לא מוצאים להן זמן. קובי טוען שדווקא המשימות שברביע השני הן הן שמעניקות איכות ומשמעות לחיינו.    

כך הן מתבטאות בזוגיות

ביחסי זוגיות הרביע השני כולל פעולות כמו הקשבה עמוקה, שיחה על רגשות, תכנון משותף של העתיד, השקעה בזוגיות, טיפוח קרבה רגשית והתעניינות אמיתית בעולמו הפנימי של בן הזוג. אלו כולן משימות חשובות שאינן דחופות. איננו מרגישים שאנו חייבים לבצע אותן כאן ועכשיו, ואין לחץ חיצוני בעניין. דווקא משום כך, קל מאוד לדחות אותן. אך באופן פרדוקסלי, דווקא הן שבונות את התשתית העמוקה ביותר של יחסי הזוגיות ושל האמון.

דני, למשל, חוזר הביתה עייף אחרי יום עבודה ארוך. אין לו "צורך דחוף" לשבת ולשוחח עם אשתו מיכל על מה שעבר עליה היום, ואין שום משבר שמכריח אותו להקשיב. הוא יכול בקלות לפנות למסך של הטלפון שלו, לנוח או להתנתק. אך כאשר דני בוחר להתיישב ליד מיכל, לשאול אותה בכנות: "איך היה לך היום?" ולהישאר נוכח בשיחה גם כאשר היא משתפת בקשיים – הוא מבצע פעולה שאינה דחופה אך חשובה מאוד. ברגעים אלו מיכל מרגישה שהוא רואה אותה, שהיא חשובה לו, ושאפשר להישען עליו. כך נבנה אמון רגשי.

לעומת זאת, כאשר פועלים רק מתוך היגיון של דחיפות – כלומר מגיבים רק כאשר יש בעיה, דרישה או לחץ – הקשר הזוגי הופך בהדרגה לתפקודי בלבד. יוסי, למשל, דואג לכל המשימות בבית, משלם חשבונות בזמן, מתקן דברים שנשברו, ונענה לבקשות קונקרטיות של אשתו נעמה. אך כאשר נעמה מנסה לשתף אותו ברגשותיה או מבקשת קרבה, הוא נוטה לומר:״כרגע אין לנו שום בעיה דחופה, למה להיכנס לזה?״ וכך בהדרגה נעמה נוכחת שאומנם אפשר לסמוך עליו מבחינה תפקודית, אך אי אפשר להישען עליו רגשית. האמון התפקודי נשמר, אך האמון הרגשי נשחק.

הדוגמה שנותן לנו הרבי

דוגמה נפלאה אפשר ללמוד ממה שסיפר הרבי לקרדיולוג הבכיר שטיפל בו אחרי האירוע בשמחת תורה תשל"ח. הרופא פתח את ליבו באוזני הרבי וביקש לשמוע את עצתו להצלת חיי הנישואים שלו. "הצלחתי להגיע רחוק בקריירה שלי, ואנשים מכל העולם פונים אליי. זה סיפוק אדיר להציל חיים, אבל המחיר של העומס כבד מדי. אני פשוט לא נמצא בבית. הימים שלי נגמרים מאוחר מאוד, וגם סופי השבוע מוקדשים לעבודה. אשתי והילדים כמעט לא רואים אותי, וגם כשאני סוף־סוף בבית, יש שיחות טלפון דחופות מהמרכז הרפואי. אני מרגיש שהזוגיות שלי קורסת ושואל את עצמי – איך אפשר להיות גם רופא מסור וגם איש משפחה?"

הרבי השיב לו שגם הוא מקדיש את כל כולו לאנשים, אבל הוא אימץ לעצמו כלל: "מדי ערב אני יושב עם אשתי הרבנית לעשרים דקות רגועות על כוס תה. מבחינתי, הקביעות הזו היא כמו הנחת תפילין. כמו שברור לי שלא עובר בוקר בלי תפילין, לא משנה כמה היום שלי עמוס, ככה ברור לי שהזמן הזה עם אשתי הוא יקר ביותר ולא אוותר עליו".

חייבים או בוחרים?

ההבחנה בין חשוב לדחוף נוגעת ישירות לאחת השאלות המרכזיות בסוגיית האמון: האם בן הזוג פועל רק כאשר הוא "חייב", או גם כאשר הוא "בוחר"? כאשר אדם פועל רק מתוך דחיפות, הוא למעשה מגיב ללחץ חיצוני. אך כאשר הוא פועל מתוך הכרה בחשיבות הדבר, הוא מבטא מחויבות פנימית. אמון רגשי נבנה בדיוק במרחב הזה – במקום שבו בן הזוג אינו מוכרח להיות, אך הוא בוחר להיות.

נועה מרגישה לאחרונה ריחוק מבעלה איתי. אין ביניהם מריבות גדולות, אך גם אין תחושת קרבה. ערב אחד איתי מציע לה לצאת להליכה משותפת. במהלך ההליכה איתי משתף אותה במחשבותיו, שואל לשלומה, ומקשיב באמת. בעבור נועה, הרגע הזה אינו "פתרון בעיה", אלא חוויה של נוכחות. היא מרגישה שאיתי רואה בקשר שלהם משהו שראוי להשקיע בו גם כאשר אין משבר. חוויה זו מחזקת את תחושת הביטחון שלה בו, ובכך מעמיקה את האמון.

בהקשר זה אפשר להבין מדוע הזנחה של הרביע השני עלולה להוביל לאורך זמן למשברי אמון מצטברים. כאשר בני זוג אינם משקיעים בדברים החשובים אך הלא־דחופים, הם עלולים למצוא את עצמם פועלים בעיקר ברביעים של "דחוף וחשוב" (משברים) או "דחוף ולא חשוב" (לחצים חיצוניים). התוצאה היא קשר שמתנהל סביב כיבוי שרפות, ולא סביב טיפוח מתמשך של קרבה. במצב כזה האמון אומנם אינו נשחק בבת אחת, אבל לאט־לאט הוא דוהה.

הפעולות מהרביע השני הן למעשה ביטוי של נכונות לִפְגִיעוּת. כאשר אדם בוחר לשבת ולשתף, להקשיב או להתקרב – הוא מוותר על שליטה מסוימת ונכנס למרחב של אי־ודאות. הוא אינו יודע כיצד בן הזוג יגיב, אם ייענה ואם ייפתח. אך דווקא הנכונות הזו להיכנס למרחב לא ודאי היא שמאפשרת בניית אמון עמוק. בכך הרביע השני אינו רק כלי לניהול זמן, אלא גם מפתח להבנת הדינמיקה הרגשית של קשרים אנושיים.

אפשר לומר כי אמון זוגי נבנה לא רק ממה שעושים בעת משבר, אלא גם ממה שעושים כאשר אין משבר. דווקא אז נבחנת השאלה אם הקשר הוא ערך בפני עצמו, או רק אמצעי לפתרון בעיות. בני זוג שמצליחים להשקיע באופן עקבי בדברים החשובים אך הלא־דחופים יוצרים לעצמם מרחב שבו כל אחד מהם מרגיש שהוא נראה, נשמע ומשמעותי. במרחב כזה האמון אינו רק תגובה למציאות – אלא בחירה מתמשכת ליצור אותה.

זאב קרומבי הוא דוקטור לטיפול זוגי.

moc.eibmorc@zeez

באדיבות מגזין עטרת חיה