אפשר לנהל ביעילות בית משותף – ובכל זאת לחוש בדידות. מאחורי התחושה המתסכלת הזו מסתתרת כמעט תמיד כמיהה אנושית עמוקה, שיראו אותנו.

הכמיהה הזו נובעת מכך שאיש ואישה קשורים זה לזו בקשר עמוק, וכדברי הרבי: "איתא בזוהר שאיש ואישה הם ב' חצאים של נשמה אחת… על ידי נישואין 'כדת משה וישראל' נתגלה שלאמיתתו של דבר הם… 'פלג גופא', שחוזרים ומתאחדים להיות מציאות אחת" (התוועדויות תשמ"ה, חלק ג', עמ' 6141). דווקא מכיוון שבני הזוג משמעותיים כל כך זה לזו, חשוב להם כל כך להרגיש שבן או בת הזוג שלהם רואים אותם.

אנו רוצים להרגיש שלא רק מבחינים בנוכחותנו הפיזית, ושלא רק שומעים את המילים שאנו אומרים, אלא שבן הזוג שלנו קולט את העולם הפנימי שלנו: מבין מה עובר עלינו, מתייחס ברצינות לרגשותינו, מכיר ברצונותינו ובצרכינו ומגיב אליהם.

במובן הזה, "לראות" אדם פירושו לומר לו, גם בלי מילים: אני מבחין בך; מה שאתה מרגיש חשוב לי; החוויה שלך ממשית בעיניי; אתה משמעותי בעבורי. אפשר לומר שזהו צורך קיומי, משום שהוא קשור לא רק לנוחות רגשית או לשביעות רצון מהקשר, אלא לעצם התחושה שאנו בני אדם בעלי ערך ומשמעות.     

אישור קיומי

אומנם האדם הוא ישות נפרדת, אך תחושת העצמי שלו מתפתחת ומתקיימת דווקא בתוך קשר עם אחרים. אנחנו לומדים מי אנחנו דרך התגובות של הזולת. כאשר אדם משמעותי מבחין בשמחה שלנו, מתעניין בכאב שלנו, מתרגש מהצלחותינו ומנסה להבין את הפחדים שלנו, הוא אינו רק מעניק לנו תמיכה; במובן עמוק יותר הוא מאשר את קיומנו הסובייקטיבי.

רעיון זה עומד במרכז התאוריה הָאִינְטֶר־סוּבְּיֶקְטִיבִית שפיתחו בשנות ה־07 כמה אנליטיקנים אמריקאים, ובהם הפסיכואנליטית היהודייה ג'סיקה בנג'מין. לפי גישה זו, הנפש מתפתחת ופועלת בתוך מרחב משותף ומפגש בין שני סובייקטים אנושיים עצמאיים. בנג'מין תיארה את ההתפתחות האנושית כתהליך שבו העצמי זקוק ל"הכרה" מצד סובייקט אנושי אחר. לטענתה, אין די בכך שהאחר רק ימלא את צרכיי; אני זקוק לכך שהוא יראה בי אדם עצמאי בעל רגשות, מחשבות, רצונות וחוויות משלי. בנג'מין הדגישה כי בלב האינטר־סובייקטיביות נמצאת ההכרה ההדדית: היכולת לחוות את עצמי כסובייקט אנושי נפרד, ובה בעת להכיר בכך שגם האדם שמולי הוא סובייקט אנושי נפרד, בעל עולם פנימי משלו.

חוויה של הכרה

מכאן נובע צורך אנושי עמוק: כדי לחוש באופן מלא את העצמיות שלי, אינני יכול להסתפק בעצמי. אני זקוק לאדם אחר שיכיר בי. דווקא משום שהאחר אינו חלק ממני, אבל עם זאת הוא משמעותי מאוד בעבורי, יש להכרה שלו משמעות גדולה כל כך. אם אשתי מקשיבה לי רק מפני שאני מצפה שתסכים איתי, אין בכך אותה חוויה של הכרה. אולם כאשר היא אדם נפרד ממני, יש לה מחשבות ורצונות משלה, ובכל זאת היא מתאמצת להבין את החוויה שלי – אני מרגיש שהיא רואה משהו אמיתי בתוכי. בנג'מין מדגישה שהכרה משמעותית אינה רק "שיקוף" מכני; ערכה נובע מכך שמעניק אותה אדם אחר, עצמאי ונפרד ממני.

רעיון דומה מופיע, מזווית אחרת, ב"פסיכולוגיית העצמי" של הפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי היהודי־אמריקאי ממוצא אוסטרי היינץ קוהוט. קוהוט ייחס חשיבות רבה לצורך של הילד ב"שיקוף" מצד הדמויות המטפלות בו. הילד מביט בהתלהבות על משהו שעשה ומחפש את פני הוריו; הוא אינו מחפש רק מידע על איכות הביצוע, אלא הוא מחפש בעיניהם אישור לכך שההתלהבות שלו ראויה, שההישג שלו משמעותי בעיניהם, ושעצם נוכחותו מעוררת בהם עניין. הצורך הזה אינו נעלם בבגרות, אלא שצורתו נעשית מורכבת ובוגרת יותר. גם אדם מבוגר זקוק לכך שהאנשים המשמעותיים בעבורו יכירו בחוויה שלו ויגיבו אליה.

להיות בלתי נראה

כך אפשר להבין מדוע אחת החוויות הכואבות ביותר בתוך נישואין היא התחושה ש"הוא לא רואה אותי" או "היא לא רואה אותי". הכוונה של האמירה הזו היא: הוא אינו קולט מה עובר עליי. הוא אינו מבין עד כמה הדבר חשוב לי. הוא אינו מבחין במאמץ שלי, בפחד שלי, בעייפות שלי או בתקווה שלי. מבחינה חיצונית בני הזוג יכולים לנהל בית משותף, לגדל ילדים, לעבוד, לשלם חשבונות ולתפקד כצוות יעיל – ובכל זאת אחד מהם עלול לחוות בדידות עמוקה מפני שאינו מרגיש נראה.

חוקרים העניקו לתופעה הזאת שם: "תגובתיות נתפסת של בן הזוג". תגובתיות היא תחושה שבן הזוג מבין אותי, מעריך ומתקף אותי, ודואג לצרכים ולרווחה שלי. במילים פשוטות, זו החוויה ש"האדם הקרוב אליי באמת קולט אותי". מחקרים בתחום רואים בתגובתיות מרכיב יסודי בהתפתחות האינטימיות ובשימורה.

חשוב במיוחד להדגיש שהמושג הוא תגובתיות נתפסת. דהיינו, לא די בכך שאני משוכנע שאני בן זוג קשוב; השאלה היא אם אשתי חווה אותי ככזה. אדם יכול לומר: "אבל אני עושה בשבילה הכול", ובכל זאת אשתו יכולה להרגיש בלתי נראית. הוא דואג לבית, מטפל בעניינים טכניים, עובד קשה ואפילו מנסה לפתור כל בעיה שהיא מעלה – אך אם כשהיא מספרת לו שקשה לה הוא מייד מסביר לה מדוע היא טועה, ממעיט בחשיבות רגשותיה או מציע פתרון לפני שניסה להבין אותה, היא עלולה לחוות פער כואב: "הוא אומנם דואג לי, אבל הוא אינו רואה אותי".

המחקר מצביע על כך שלתחושה הזאת עשויות להיות השלכות החורגות הרבה מעבר לרגע מסוים של קרבה. במחקר אורך שנמשך עשר שנים וכלל יותר מאלפיים מבוגרים נשואים נמצא כי תפיסת בן הזוג כמבין, מעריך ודואג ניבאה עלייה ברווחה ובתחושת משמעות, התפתחות ומימוש – גם כעבור כעשר שנים.

החמצת הצורך בהכרה

הצורך להיראות מסביר גם מדוע לעיתים מריבות זוגיות שנראות קטנות כל כך מבחוץ נחוות כגדולות כל כך מבפנים. בני זוג יכולים להתווכח על איחור בהגעה לפגישה, על כלים בכיור, על ביקור אצל ההורים או על משפט שנאמר בדרך הביתה. אבל מתחת לתוכן הגלוי עשויה להסתתר שאלה אחרת לגמרי: "האם אתה רואה אותי?" האם אתה מבין למה זה חשוב לי? האם אתה מבחין במה שאני נושאת? האם החוויה שלי קיימת בעבורך?

לכן גם משפט קטן עלול לעורר תגובה רגשית גדולה. כאשר אישה מספרת לבעלה על יום קשה, והוא משיב: "את לוקחת את זה יותר מדי קשה", מבחינתו זה ניסיון להרגיע אותה. מבחינתה המסר עלול להתפרש אחרת: אתה לא מבין את החוויה שלי. או כאשר בעל מספר לאשתו על כישלון בעבודה, והיא ממהרת לומר: "לא נורא, מחר כבר תשכח מזה". מבחינתה היא מבקשת לעודד אותו, אבל הוא עלול להסיק שהיא לא מבינה כמה הדבר הזה חשוב בעבורו. בשני המקרים הבעיה אינה בהכרח חוסר אהבה. לעיתים זו החמצה של הצורך בהכרה.

מכאן גם הקשר העמוק בין התחושה ש"רואים אותי" ובין נתינת אמון. כאשר אדם אינו מרגיש לאורך זמן שרואים אותו, הוא עלול להתחיל להסתיר את עצמו. מדוע לחשוף כאב אם ממילא יבטלו אותו? מדוע לספר על פחד אם התגובה תהיה ביקורת? מדוע להביע צורך אם הוא ייתפס כחולשה או כתובענות? כך עלול להיווצר מעגל הרסני: אדם שאינו מרגיש "נִרְאֶה" חושף פחות מעולמו הפנימי; ככל שהוא חושף פחות, לבת זוגו קשה יותר להכיר אותו; וככל שהוא מרגיש פחות מובן, הוא נסגר עוד יותר. האינטימיות הרגשית מצטמצמת, לא מפני שאין עוד אהבה, אלא מפני שהמרחב שבו שני אנשים יכולים להיראות זה לזה הולך ונסגר.

כשאהיה זקוק לך, לא אהיה לבד

לעומת זאת, כאשר אדם נוכח שוב ושוב שבן זוגו מתעניין בעולמו הפנימי, מנסה להבין אותו, מתייחס ברצינות לרגשותיו ומגיב לצרכיו, נוצרת בהדרגה תקווה: כשאהיה זקוק לך, לא אהיה לבד. אני יכול לחשוף לפניך את החלקים הפגיעים שלי, כי אני מרגיש שלא תתעלם מהם ולא תבטל אותם. מחקרי תגובתיות אכן קושרים את תפיסת בן הזוג כמגיב לצרכים עם שיפור באיכות הקשר, בשביעות רצון ובתחושת ביטחון ביחסים.

מחקר עדכני מתאר תגובתיות כתהליך שבו בן הזוג קולט את מה שנחשף לפניו ומעביר בחזרה הבנה, תיקוף ואכפתיות. הקשבה היא תנאי חשוב לכך, אך אין די בשמיעת המילים; האדם צריך גם להעביר לבן זוגו שהוא הבין את משמעותן בעבורו.

"לראות" את בן הזוג אין פירושו תמיד להסכים איתו. אני יכול לחשוב שאשתי מפרשת אירוע בצורה שונה ממני, ובכל זאת להבין שהעלבון שהיא חווה אמיתי. היא יכולה לחשוב שהחשש שלי מוגזם, ובכל זאת להכיר בכך שאני באמת חושש. הכרה אינה אומרת: "אתה צודק ואני טועה". היא אומרת: "אני מכיר בכך שזו החוויה שלך, והחוויה שלך חשובה לי מפני שאתה חשוב לי".

אולי זהו אחד הדברים היפים ביותר שבני הזוג יכולים להעניק זה לזה. איננו יכולים למנוע מבן הזוג כל כאב, לפתור כל קושי, או לספק כל צורך שיש לו. אבל אנחנו יכולים להעניק לו את הידיעה שבתוך הקשר הזה הוא אינו שקוף. שמישהו מבחין בו. שמישהו רוצה להכיר את עולמו הפנימי. שמישהו מנסה להבין לא רק מה הוא עושה, אלא מה הוא מרגיש ומה משמעות הדברים בעבורו.

בסופו של דבר, מאחורי חלק גדול מן הכמיהה האנושית לקִרבה מסתתרת בקשה פשוטה: "תראה אותי". תראה את הכוחות שלי וגם את הפחדים שלי. תראה את המעשים שלי, אבל תראה גם את הכוונות, את הצרכים ואת הכאב שמאחוריהם. וכאשר אדם מגלה שבתוך הזוגיות יש מישהו שמוכן לראות אותו, מתאפשרת חוויה עמוקה של ביטחון: אני יכול להיות כאן כפי שאני, מפני שהאדם החשוב לי רואה אותי – ובכל זאת נשאר איתי.

זאב קרומבי הוא בעל דוקטורט בטיפול זוגי

moc.eibmorc@zeez

באדיבות מגזין עטרת חיה