שעת צלותא שעת קרבא

אני מרגישה כאילו נשלחתי למשימה עיתונאית לסקר כוכב אחר שחוקי היקום אינם שולטים בו. למעשה אני נמצאת כבר שבוע בחדר ראשון ב־770 (תרגום: החדר של הנערות, בנות תיכון וסמינר, נשואות טריות וכמה מסתננות שעברו את גיל 20 והבנות מתייחסות אליהן בכבוד מלווה בחשדנות קלה).

הבנות מהממות, חדורות מטרה, רמת האנרגיה גבוהה מאוד, הדריכות עולה ככל שמתקרבים לשעת התפילה, שעת צלותא שעת קרבא; מי שרוצה לראות את התפילה בעיניה ולא רק לשמוע קולות עמומים מאחור, בהחלט תאבק על המקום שלה. כי כדי להגיע לשורות הראשונות, שלא לדבר על ה-שורה ה-ראשונה השמורה לנחושות במיוחד, צריך להתאמץ.

להילחם עם היצר, שרוצה שיהיה לנו נוח. הכי נוח.

להילחם עם האגו, שרוצה את כל המקום לעצמו. בהרחבה.

להילחם עם הריאות, שרוצות לנשום (מפונקות שכמותן).

להילחם עם העייפות ולקום מוקדם ולשמור מקום במקום להמשיך לישון.

מאבק מתמיד עם הרצון הפנימי, ומרהיב להביט על זה מהצד ולראות מה בנות מוכנות לעשות בשביל להיות קרובות יותר לרבי.

אודה שאינני מבינה מה הרעיון לעמוד בצפיפות המאפשרת לי להרגיש את מספר הצלעות, שלא לומר הגידים, המדויק של זו העומדת מלפניי, ובייחוד אם היא מעיזה לנשום עמוק מדי או לעפעף. איני מבינה את הרעיון של השורה הראשונה, אף שכמה מטובות בנותינו עומדות שם. איני מבינה איך אפשר להתפלל באזור נטול חמצן או אפשרות תנועה, כאשר הפיכת הדף בסידור מתאפשרת רק הודות לסיוע של החברה מאחור או בעזרת מהלך מתוחכם שכולל לשון, אצבע ופריקת כתף.

אז איני מבינה…

גיליתי שיש עוד כמה דברים שאיני מבינה, וטוב לי עם הגילוי הזה. כי בעולם שלי הכול צריך להיות ברור ומוגדר, אבל ב־770 שום דבר אינו מובן מאליו. בטח לא בתשרי. היום אינו יום, הלילה אינו לילה, והבנות שלנו מהבית – אותן בנות מתוקות שמתקשרות בדרך הביתה מבית הספר ותמהות מה הכינו בעבורן לצוהריים, אותן בנות שייתכן שעל אף חסידותן המתפרצת, אינן אוחזות בפרק הרמב"ם המדויק ואינן מתמידות בתפילת מנחה בכל יום מימות השבוע – מתמודדות בהצלחה מרשימה עם מציאות של כוכב אחר, כאילו נולדו כאן וחיו פה מאז ומתמיד, ומרגש כל כך לראות זאת. התנאים אינם תנאים, הצפיפות נוראית, שמחת בית השואבה בשלוש בלילה מפיקה יכולות הירדמות מרשימות. האוכל אומנם בשפע, ואין לתאר את נדיבות תושבי השכונה, האש"ל ורובשקין שאין לי איך לתאר את מה שהולך לו בבית, ברחוב, ובבית הסמוך… אבל אחרי חמישה ימים רצופים של פחמימות בצורותיהן השונות (עייני ערך פסטה שבלולים, פסטה קונכיות, פתיתים וקוסקוס), מלוות בלחם לבן ובחביתה חשודה למראה, כשל כוחי וכמהתי לסיר קינואה טרי וחם.

אבל מי בכלל חושב פה על גשמיות כשאת בחדר ראשון? אין זמן לזה, כי רצים מתפילה לטעימה זריזה, לשיעורים מרתקים, למנחה, לארוחה ולעוד תפילה ושיחה של הרבי וקצת לישון. מנסים להכניס עוד התוועדות באמצע, ולקום (אם מצליחים) לשמחת בית השואבה, לשאוב משם דליים של עוד ועוד שמחה וחיות עד שנופלות הידיים מרוב מחיאות כפיים. ואם העזנו (והעזנו!) לוותר על הגשמיות לגמרי, אז ממשיכים משם ל־770 ליטול לולב לפני שבע בבוקר ולצלול לתוך שיעור של הגב' דינה וילשנסקי, שפשוט מאכילה אותנו אלוקות בשפה פשוטה כל כך, בכנות שמנצחת כל נפש בהמית. ומשם, התרסקות קלה על הספסל הקרוב ו…תפילה ושיעור וחוזר חלילה.

למהות האימהות

רק מה, לא היה פשוט כל כך להיכנס לזה, בכל זאת יקום מקביל… רשמית באתי בתור אימא גאה לשלוש בוגרות חדורות התלהבות. אחת גרה בשורה הראשונה זו השנה השלישית, והשתיים האחרות באו לראות איך נראה תשרי מקרוב, ובתוך שתי דקות וחצי הצטרפו אליה, והשאירו אותי מאחור.

ביום הראשון נעלבתי. כן, מודה. כמו כל אימא פולנייה טובה, ודאי שאני רוצה מאוד לשחרר את ילדיי ולתת להם עצמאות. אך בפועל כאשר זה קורה, איני מאמינה שהם זנחו אותי ככה. היו לי כמה שעות של התמודדות עם האגו שלי, שעדיין לא הבין לאן הוא הגיע. רציתי שיהיה להן טוב, ושתלכנה קדימה להשתלב ולהסתדר. אבל במקום קטנוני כלשהו בתוכי רציתי מאוד שהן יצטרכו אותי, שלא יוכלו בלעדיי, שירוצו אליי בחיבוק ויודו על מזלן הטוב, על זה שאני כאן.

טוב, אולי זה נמשך קצת יותר מכמה שעות… בכל מקרה הבחנתי די מהר שאיני באיפוס, ועצרתי להתבונן מה אני רוצה. אני רוצה להיות פה האֵם, אני גם רוצה לחוות את 770 דרך העיניים של הבנות שלי, אין לי שאיפה להתנהל כמו בחורה, אבל אני חייבת לשחרר את ניסיון השליטה הפאסיב‏־אגרסיב הזה של "אם אינכן צריכות אותי, אז אולי חבל שבכלל באתי" (לא, לא הידרדרתי לומר את זה, אבל מחשבה כזו בדקוּת חלפה בראשי).

אז מה עושים? מתבטלים למהות. ומה מהות האימהות? לראות איך יוצרים תמהיל לא אנושי כמעט שבו טוב לי וטוב להן וטוב גם לכל מי שסביבי. הן גדולות דיין, בוגרות דיין וחסידיות דיין בשביל המשימה הזו. ומדהים לראות מה יצא מהן וגם ממני ברגע שנעשה הסוויצ'.

במבט ראשון נדמה שכולן כאן מכווננות על אותו תדר, אך למעשה ריבוי הניואנסים הפתיע אותי. מבחוץ נראה שכולן מאושרות להיות פה, אבל במבט מעמיק יותר רואים את אלו שקל להן יותר, ואת אלו שמתקשות להשתלב. את זו שחייבת לקבל אחריות לכל מה שקורה סביב, ואת זו שחוטפת התקף חרדה מהצפיפות. לא פשוט לעשות פה את תשרי, זו משימה שדורשת תעצומות נפש אדירות. איני יודעת אם אני הייתי עומדת בזה, בטח לא לבד. אבל ברגע ששחררתי את הצורך להוכיח משהו, ואת הרצון שיוכיחו לי כמה אני נדרשת, התענוג התחיל. לפעמים הייתי מאחור, לפעמים מקדימה, נצפיתי משפשפת את קרסוליי באנחות קורעות לב כששבעתי מלעמוד שעות בתפילה, וגם קופצת קדימה מעל ספסלים כאיילה שלוחה. הייתי כל הזמן בחדר ראשון, בעיקרון, אבל רק פעם אחת בשורה הראשונה, כי באמת, השורה הזו מעל טעם ודעת. איני רואה בזה אידיאל, אם כי מכבדת את אלו שמתעקשות לעמוד שם.

הכול היה טוב, הייתי מי שרציתי להיות, עשיתי מה שהתאים לי, ולא משהו שהכתיבו לי ציפיות הסביבה, הבנות או הנשים האחרות סביבי.

שאפתי את ההמולה לקרבי, וגם אפשרתי לעצמי זמן של שקט רחוק מהכול. הייתי עם הבנות הרבה, והיו שעות שלא התראינו, וכל אחת הייתה עסוקה בענייניה. היה איזון, היה שקט פנימי, הייתה שמחה, שמחה של סוכות, של הגעה למקום שלי. לרבי.

באדיבות מגזין עטרת חיה