חנה כוחונובסקי, משלוחות הרבי במערב ראשל"צ, אחות של השליח הרב שמואל חביב ע"ה

יום חמישי, כ"ט בניסן תשפ"ו.

הכנסת ספר תורה לעילוי נשמת אחינו האהוב, שמואל.

אי אפשר להסביר במילים את החוויה העוצמתית, את מערבולת רגשות שמחה עצומה יחד עם געגוע שאין לו גבולות.

עשרות נשים מצטופפות, מקיפות את אמי היקרה ואת דינה גיסתי. כולן עומדות בכניסה, המקום מלא עד אפס מקום, ממתינות בהתרגשות. למעלה רגעים אחרונים של כתיבת האותיות; דיו שחור על קלף לבן. כולם לבושים חג.

הסופר יושב, ספר התורה פתוח על השולחן, באותו מקום שבו שמואל ישב יום יום, בסיס העשייה והשליחות שלו. אווירה של חג.

אחיי האהובים ניגשים, בידיים רועדות ובלב נרגש, לכתוב אות בספר התורה. אחי הגדול מוזג לחיים, ואבי היקר מזמין את המכובדים, רבנים, ראשי ישיבות ואנשי קיבוצים, בלחיצת יד ובסבר פנים יפות, להזמינם לכתוב אות.

על הקיר תלויות תמונות של שמואל מתקופות שליחותו, עם החיוך הגדול והמוכר שלו. מורגשת תחושה ברורה, משהו עצום מתרחש כאן, התחדשות, התרוממות.

ילד קטן ומתוק, עם תלתלים וכיפה גדולה, בנו של שמואל, מלביש את המעיל על ספר התורה ומנשק את הכתר.

אבא והבנים מתחילים לרדת, נושאים את ספר התורה, מלווים בשירה מרגשת. הנשים מפלסות דרך, עומדות צפופות בצידי מסדרון צר. אני מתבוננת ורואה את הספר מתקרב, מלווה באבי היקר, כמו ביום חתונתו של שמואל, כשהוביל אותו לחופתו. מעמד מרגש ועוצמתי. רגע שנדמה נצחי, מלא הוד. הקדוש ברוך הוא, בהדרתו ותפארתו, נוכח שם איתנו.

ספר התורה נכנס מתחת לחופה, והתהלוכה מתחילה, שירה וריקודים.

אני מביטה בנהר האנשים, מאות אנשים הצועדים יחד עם ספר התורה, במעמד כה מכובד ומרשים. אפשר ממש להרגיש איך זה נוגע בכל אחד ואחד. שמואל נגע בלבבות רבים, תמימים בישיבה, אנשי צפת, חברים, רבנים, מקורבים ואנשי קיבוצים. כולם שמחים ורוקדים יחד עם ספר התורה.

בנו הטהור של שמואל מחבק ומנשק את הספר, עם חיוך מתוק במיוחד. גיסתי האהובה עומדת ומביטה, עיניה רטובות, ליבה רוטט.

אבי היקר, בתעצומות נפש ובאמונה גדולה בבורא עולם, שכל מה שהוא עושה הוא טוב גמור ומוחלט.

ואמא שלי, האהובה והגיבורה, אוחזת ומלטפת את ספר התורה, שעליו רקומות אותיות לעילוי נשמת בנה האהוב, שמואל ברוך חביב. כאילו היא אוחזת ומלטפת את בנה לאחר לידה. אמא של ספר התורה.

מאות בחורים, בני משפחה, אנשי הקהילה ומקורבים מתאספים במעגל גדול סביב אבי היקר האוחז בספר התורה. אחי הגדול עומד לצידו, מחזיק קרוב אליו את בנו של שמואל. כולם מניחים יד על כתף רעהו ושרים יחד:
"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".

הקול עולה, חזק, אחיד ועוצמתי. רגעים של דבקות טהורה. כמו ילד קטן המבקש את אביו, כך גם אנחנו. עומדים שם, מאמינים, מבקשים, מתחננים למשיח. רצון אמיתי לגאולה שחודר עמוק ללב, ולא משאיר אף עין יבשה.

אבי מכניס את ספר התורה לארון הקודש, והמעגל מתפזר לריקודים סוערים, קפיצות של חסידים סביב הארון.

"והוא גואלנו, משיח צדקנו".

תחושה של מעבר, מגלות לגאולה. כמו ב-770 אצל הרבי שמחה אמיתית, גאולתית.

אנחנו עוד נרקוד עם שמואל ועם ספר התורה בגאולה האמיתית והשלמה…

אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת אחותך הקטנה חנה.