• תני להם אמא

    הגדלה

    כולנו גדלנו על ברכי האמא שלנו, ועלינו להודות לה > את הדמות המשמעותית בגידול הילדים. גם במצבי משבר ותקופות עמוסות, אל תשכחי לתת לילדים – אותך. מאת: אריאלה אלהרר דאשיף • לקריאה

    בזמן מלחמת העולם השנייה ילדים יהודיים רבים נשלחו למנזרים מאימת הצורר. חלפה המלחמה והגיע העת לאחות את הקרעים – אחד מעיר, שניים ממשפחה.
    הרב יצחק הרצוג, שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל, הקים ארגון שאסף ילדים אלה מן המנזרים. המלאכה לא הייתה פשוטה. מעבר להוצאות הכספיות הגבוהות, מעבר לקשיים הנפשיים שחוו אותם ילדים, בראש ובראשונה היה הקושי הפשוט של הוצאת הילדים מתחת ידיהם של הנזירים. כשהגיע הרב הרצוג לאחד המנזרים התקבל בנימוס קריר: "אמנם יש כאן ילדים יהודיים, אך הם הגיעו לכאן בקטנותם. מבחינתנו אין כל הבדל בינם לבין ילדים אחרים, ואין אנו יודעים מי מהם יהודי ומי איננו… צר לנו אך לא נראה שנוכל לסייע לרב".
    "אבוא לכאן בשעת ערב, כאשר הילדים אך עלו על יצועם", ביקש הרב בקשה שנראתה תמוהה, אך נענתה בחיוב.
    הערב רד, באולם גדול ואפלולי, בעל תקרה גבוהה, שוכבים במיטותיהם עשרות ילדים. דממה בכל. הרב החל לנגן ניגון חרישי של "קריאת שמע" במבטא פולני, במבטא הונגרי, במבטא גרמני. ראשים קטנים הורמו מן הכר, בכי חרישי נשמע, מלווה בקריאות "מאמי… טאטי…"
    ושבו בנים לגבולם.
    מי היה זה שלימד את הילדים הרכים כל כך "קריאת שמע" בניגון? מי היה זה שישב לצידם במיטה לעת ערב, הידק את השמיכה ונשק על המצח נשיקת 'לילה טוב'?
    כוחה של האם היהודייה הוא ברגש שהיא ממלאת בו את הבית. זהו כוח עצום, יש לו השפעה עמוקה על הנפש. הוא מכין את הקרקע לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. הוא פותח את הנפש להכיל את הגדולה שבחיים היהודיים. האם, מתוך הרגש החם של האהבה, החינוך לדרך־ארץ, הקירבה, הדאגה ותשומת הלב, היא האמצעי לחבר את כל העומק והרחבות של החיים היהודיים עם חיי היום־יום של הילדים והבית. היא הסולם המוצב ארצה וראשו בשמיים. היא היא הבית היהודי, ששונה כל כך מכל בית אחר.

    אז והיום
    מלחמת העולם השנייה הייתה נקודת זעזוע לא רק מבחינה מדינית וצבאית. העולם אחריה הוא עולם שונה. כל הגישה לחיים השתנתה. לפני המלחמה המשפחה הייתה במרכז התרבות, גם אצל אומות העולם. אחריה – האדם הפרטי הושם במרכז. זוהי התרבות המודרנית, שהלכה והקצינה עד לתרבות הפוסט מודרנה…
    האמת היא שאין חדש תחת השמש, ותרבות הפוסט מודרנה דומה בקיצוניות טיפוח הפרט שבה לסדום ועמורה. "אל תפריע לי ולא אפריע לך" – "שלי שלי ושלך שלך" – זו מידת ומהות סדום, והתוצאה היא חוקים שממעטים את כוח החלשים ומטפחים ניצול. "זה לא יפה לראות קבצנים בכותל המערבי… נוציא אותם מחוץ לרחבה, ואל אראה בצער הזולת".
    מי שיש בכוחן לעמוד בפרץ הן דווקא אנחנו – האמהות היהודיות. בית חם היא התשובה הניצחת לפיזור הנפש. התכנסות, התאחדות, נתינה, רחמים ואכפתיות. אמנם התרבות של היום מאלצת את שני ההורים לצאת מן הבית, ולהקדיש שעות רבות לעבודה, ובמקרים רבים יש גם שליחות בעבודה, אבל הנפש צריכה להיות בבית. עיקר המחשבה והמיקוד שלנו צריך להיות בבית.
    האמצעים לכך הם ממש פשוטים. להקשיב, לבשל, ליצור קשר, לכפתר את הכפתור שנשאר פתוח, לרכוס את הסודר, לתת בקבוק מים ולשלוח בנשיקה… ולחשוב עליהם כל היום כולו.
    כל מי שנכנס לביתם של הרבי והרבנית, הרגיש את החום והאהבה; זו האהבה שבנתה את ליובאוויטש ותיבנה עד הגאולה האמיתית והשלימה. האהבה הזו, אל הבית והילדים צריכה לגלוש אל מעבר לבית, אל כל אחד ואחד מישראל, עד כדי לחשוב עליהם כל היום כולו.
    החזק שבכל האמצעים – שבת קודש. שבת נוטריקון שבו–בבית. זה היום שלנו לתת את כל־כולנו לילדים. צחוקים של בוקר, סיפור של שחרית בצוותא על הספה מתחת לשמיכה, בגדים יפים, ממתק לבית הכנסת, סעודה מלאה כל־טוב באווירה נינוחה ושמחה (כן, גם אם הילדים רבים, דף הקשר קצת קשה, והיין נשפך כמים כפשוטו). כוס תה חם עם עוגה לאחר הסעודה, ושנת אחר צהריים נינוחה – פינוקים, פינוקים ועוד פינוקים מכל הלב.
    בואו נבנה את הבית שלנו, וכך נבנה גם להשם את ביתו. הבית הוא הדבר היחידי שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם
    תנו להם אמא!

     

    באדיבות מגזין עטרת חיה

    תגיות:

    כתבות נוספות שיעניינו אותך:

    לכתוב תגובה

    עלייך להיות רשומה למערכת כדי לכתוב תגובה.