כמה זה נשמע רע! הילד האומלל הזה, חיים, נאמר, משתוקק ללכת לבקר חבר, ואמא או אבא אינם נותנים רשות. למה? ככה. עכשיו הילד נמצא במצור בבית. הקירות מקיפים אותו מ–ד' רוחות, הבית סגור ומסוגר, והבחורצ'יק שלנו מרגיש תקוע.

מצד שני, ההורים יודעים שצריך לשמור על הבחורצ'יק. לא כל חבר הוא חבר טוב. לא כל יציאה מועילה לחינוך. אכן ילד נצור! ילד שמור! ילד שההורים הם אלה שבמידה ידועה, קובעים גם בענייני חברות… ובלי בושה. כי אוצר יש לנצור.

אז באמת השאלה היא איך עוברים מקונספציה של מצור וסגירה, לקונספציה של נצירה ושמירה.

הכל בראש…של ההורה

לילד אין רעיונות בראש. מי שיוצר לו רעיונות בראש הם ההורים או הסביבה. ילד נולד עם לוח חלק, כמו שנאמר במשנה, וההורה, או המחנך הוא זה שכותב על לוח מוחו את המציאות, ההרגלים וההתנהלות בחיים. כל זה עד גיל מסויים. לאחר מכן, האדם הוא המוחק, כותב מחדש, או מוסיף מעצמו.

מה כל זה קשור לנושא? לכתחילה הילד לא חש שאם לא נרשה לו ללכת לחבר, הרי שכלאנו אותו. זה מושג שההורה מרגיש, ולכן הוא מנחיל אותו לילד. איך? ינקי מבקש לבקר אצל שלומי. אמא יודעת שאצל שלומי אורח–החיים שונה במובנים רבים, אבל לא נעים לה לומר 'לא'. שלומי בא אליהם כבר המון פעמים… חוץ מזה, לא נעים לומר לילד "לא!" זה חבר שלו! איך יש לאמא בכלל זכות להיכנס לנושא בחירת החברים של ינקי?!

אז התשובה של אמא נשמעת ככה: "ינקי, אני מצטערת, אבל זה לא ממש כל–כך מרגיש לי נוח שאתה תלך לשם…" ההססנות בתשובה של אמא שקופה כמו שקית סנדוויץ'. לא נעים לה לומר לילד ׳לא׳, לא נעים לה "לפגוע" בחבר, (למרות שהחבר כלל אינו יודע על השיחה הזו) והתוצאה היא "לא ממש מרגישה כל כך בנוח״.

אמא'לה, את המחליטה או הילד הוא המחליט? את? אז בואי נשמע את זה חד–משמעי ועצמתי בדיבור שלך! "ינקי, אינך יכול, ילד יקר שלי. אמא לא מרשה". אם התשובה הססנית, היא רומזת לילד לקחת את הפיקוד. הוא מפנים ש׳אם לאמא קשה להחליט, אני אביא אותה להחלטה… שנראית לי, כי זה סימן שללכת לכל חבר שרוצים, איננו דבר חד–משמעי, יש מקום לדיון׳…

אם נהיה חד–משמעיות תמיד, הילד יפנים שזו המציאות אצל הוריו, ומן הסתם הוריו רוצים את טובתו, ולא יגיע לוויכוחים.

אמהות יקרות, לא לדאוג. הסירוב לא יאמלל את הילד. הורה בלי עמוד שדרה יציב – הוא מה שמאמלל ילדים. חשוב לדעת שאת ההכוונה לחברות מתחילים כבר בגיל צעיר, כשם שכל עניין של חינוך טוב מתחילים בגיל צעיר.

"למה את לא מרשה????"

זו השאלה הצפויה לאחר הסירוב. והיא טומנת בקרבה את פח הוויכוח. זהירות! זה פח עמוק ומלוכלך. לא ליפול כאן.

התשובה הראויה היא: "זאת שאלה טובה. גם אני רוצה להסביר לך, אבל לא עכשיו".

קצת נדנודים צפויים, אבל אל תיכנעו: "לא עכשיו, בחורצ'יק. אנחנו נדבר…" ובאמת תדברו על זה! ובינתיים תנסו לעזור לו למצוא פעילויות או חברים חלופיים.

הנה, הגיע הרגע להסביר. השיחה חייבת להתנהל באופן מכובד. משני הצדדים! על ההורה לדבר בצורה יפה ומתקבלת אבל חד משמעית, ועל הילד לבטא את רצונותיו, תסכוליו או הסכמתו בצורה מכבדת. זו חובה! אם הבחורצ'יק לא מדבר יפה, אין שיחה. כי ההורה לא חייב להסביר דבר.

ההסבר הוא דבר רצוי מאוד משום שהוא מכין את לב הילד לקבל ולהבין את דרך החינוך של ההורה, ולא רק לפעול על פיה ברצון בהווה, אבל גם ללמוד ממנה לפעמים אחרות בעתיד, אבל לפני שלומדים על ביקור אצל חברים, צריך ללמוד על דרך–ארץ.

ומה נאמר בשיחה הזו? כדאי מאוד להסביר לבחורצ'יק שחבר לא תמיד הוא חבר טוב, לעיתים חבר עשוי לדרדר למקומות לא טובים. לכן, אמת–המידה שלנו היא התרומה של החבר לקיום תורה ומצוות, לקשר טוב ובריא עם ההורים (במקרה שחס ושלום החבר גורם לילד שלא לשמוע בקול ההורים). בנוגע לשיקול של היכולת של הילד להשפיע על החבר להתקדם, כלומר, לקרב אותו לתורה מצוות ודרכי חסידות, כל זה יכול להיעשות כאשר החבר מתארח אצלינו, אבל כאשר הילד מתארח אצל החבר, זה לא אפשרי, משום ששם אין ההורה יכול לפקח על הקורה, לכן לא מרשים לו ללכת.

אנרגיה פנימית – מה שבאמת יעשה לילדים חברים טובים!

ראוי היה לפתוח בקטע זה, כי הוא האמת לאמיתה של מה שיגרום לילדים להתחבר לחברים טובים, והוא עיקר האחריות שלנו כהורים.

יש כלל חשוב מאוד, שלומדים אותו בפיסיקה, ומשם הוא הפך לאמרה אמריקאית, שמלמדת את העיקרון של מה שגורם לאדם לבחור להיות בחברת אנשים מסוימים, ולא בחברת אחרים – "מים מחפשים להשוות את רמתם". זהו בעצם התיאור של חוק כלים שלובים. כשמוזגים מים לכלים שמחוברים ביניהם, המים יזרמו מן הפתח אל הכלי עד שישתווה גובה המים בכל חלקי הכלי. בחיים החברתיים שלנו, משמעות האמירה היא, שחברים בוחרים לפי הרמה האנרגטית שלהם; כלומר, אנחנו נוטים להתחבר עם אנשים שרמת האנרגיה, או יותר מדויק, התדר שלהם דומה ומשתווה לשלנו.

המסקנה המתבקשת היא, שאם רוצים שלילד יהיו חברים שטובים עבורו, שיש להם גישה חיובית, בונה ושמחה לחיים, זו האנרגיה שצריך ליצור בבית, וממילא הילד יזדהה ויתחבר דווקא עם חברים שכמותו. זו תהיה האנרגיה הבסיסית גם שלו.

איך יוצרים כאלה 'תדרים'?

זה בא מן ההורים, מפנימיותם. זה צריך להיות אמיתי, ורק אז זה עובר גם אל הילדים. ההורים אחראים לבנות בית שיש בו שמחה, אמונה בבורא ואמונה באדם, בית שיש בו חמימות ויציבות. בית שיש בו הודאה על האמת ועבודה עצמית פנימית. בית שיודעים לפתור בו קשיים באמצעות שיח מכבד בין ההורים לבין עצמם, ובין ההורים לילדים. על התשתית הזו של דרך ארץ, שנובעת מאמונה בבורא, מוסיפים יראת–שמים אמיתית, אהבת השם ודבקות ברבי ובדרכי החסידות.

זה אמנם פשוט אבל לא תמיד קל. דבר אחד חשוב מאוד לזכור, גם בזמנים של קושי: כל פעולה וכל תיקון של מידה, משפיעים על הילדים ועל האווירה בבית באופן חיובי ומצטבר.

היסודות שהזכרנו למעלה לא רק יוצרים 'מקיף' חיובי, אלא גם מחזקים באופן ישיר את התמונה העצמית של הילד, את הזהות העצמית שהוא יוצר לעצמו. והרי הילד שומע על מקרים של חילול שבת, חס וחלילה, של גניבה וכדומה, איך יתכן, אם כן, שזה לא הופך להיות חלק מראיית העולם שלו? התשובה היא: משום שבחייו המיידיים הקרובים אין התעסקות בעניינים האלה. הוא לא גדל עליהם, אין לו בזה דעת, אלא ידיעה כללית ביותר. בעצם זו הסיבה שבילדות יש להקפיד מאוד לשמור על הילד שלא יתחבר לכאלה שיקרבו את דעתו לעניינים לא רצויים, כי חברים מהווים, למרבה הפלא, חלק מן הצוות החינוכי של הילד. (זאת הסיבה שבגללה אומרים בעולם – ״כשנתת לילד סמארטפון – הפסקת להיות ההורה/המחנך שלו״).

אמנם, ילדים הרי הם ילדים עדיין, וחסרה בהם הדעת, ולכן הם זקוקים להכוונה. גם בגיל ההתבגרות עדיין זקוקים להכוונה ושיחות, אבל בעוד ההכוונה הצמודה היא עיקר השמירה בגיל הילדות, הרי שהאווירה החיובית בבית, פיתוח הזהות היהודית–חסידית וההערכה העצמית הן אלה ששומרות ואף מעצבות את האדם במהלך כל חייו. ההערכה והתמונה העצמית הן הן הגורמים ל"לא יסור ממנה".

מוכרחים להודות על האמת; קיימים מקרים בהם הכל היה כתיקונו, ובכל זאת היו קשיים, והילד או הנער חברו לחברים שאינם טובים עבורם, אבל לרוב, עם הזמן, גם נערים אלו בסופו של דבר חוזרים אל הבסיס עליו גדלו.

באדיבות מגזין עטרת חיה