תשרי עם ר' לוי'ק

"להיות בשליחות במקום הציון של ר' לוי יצחק זאת זכות גדולה, המעניקה ייחודיות שיש רק בעיר שלנו" פותחת ומספרת לייקי כהן, שליחה של הרבי מה"מ באלמא־אטא (אלמטי).

"אחד החודשים המיוחדים ביותר בשליחות שלנו הוא חודש תשרי. מראש השנה ועד אחרי שמחת תורה אין כמעט רגע של הפוגה בין התפילות, הסעודות, ה"מבצעים", האירועים לכל הקהלים, בניית הסוכות ועוד.

כשאני מביטה בקהילה היהודית החוגגת את חגי תשרי באחדות בסמוך למקום ציונו של ר' לוי יצחק, אבא של הרבי, אני מתרגשת וחושבת על כך שלפני שנים לא רבות היה אסור לקיים כאן תורה ומצוות בגלוי, ויהודים נאלצו לשמור על הגחלת היהודית בתנאים קשים ובמסירות נפש של ממש.

אנחנו מתחילים להיערך לחגים כבר בחודש אלול. צריך לארגן את התפילות, הסעודות, ה"מבצעים", וכמובן לדאוג שכל יהודי ויהודייה, גם אלו שלא מגיעים בשגרה, ידעו שיש להם כתובת לחגי תשרי.

הימים הנוראים

רגע מיוחד בראש השנה אצלנו הוא הזמן שבו נכנסים מאות יהודים, כל אחד מעולם אחר, לבית הכנסת, כדי להתפלל ולשמוע תקיעות שופר.

אחרי התפילה אנחנו עושים סעודה לכל האורחים, ומסבירים על המנהגים של החג. לאחר מכן אנחנו הולכים יחד לעשות "תשליך" בנהר הקרוב לבית חב"ד.

בעשרת ימי תשובה גוברת הפעילות, ולקראת היום הקדוש מתקיים מנהג הכפרות. הילדים שלי, ברוך השם, מעורבים מאוד בשליחות, ואוהבים לעזור ליהודים שמגיעים לקיים את המנהג. בכל שנה מחדש אני נהנית לראות איך הם עוזרים להם בחיוך ואומרים איתם את הנוסח, לומדים מגיל צעיר לעזור ליהודי נוסף.

ביום הכיפורים בית חב"ד שלנו עמוס ביותר. למעלה ממאה מתפללים נשארים במתחם במשך כל החג, כדי שיוכלו להשתתף בכל התפילות ולשמור את החג. עד מוצאי יום כיפור החנייה של בית חב"ד מלאה ברכבים של אנשים שהגיעו במיוחד.

הכי מרגש אותי מאוד לשמוע את כולם קוראים יחד "שמע ישראל" ברגעיה האחרונים של תפילת נעילה, החותמים את היום הקדוש. בצאת הצום בעלי שיחי', הרב אלחנן כהן, עושה הבדלה לכל האורחים, וב"מאורי האש" כולם מתקרבים לנר ומנסים להיות כמה שיותר קרובים. מדהים לראות איך הם מתכוונים אפילו בברכת האש בהבדלה.

סוכת שלום

עוד לפני יום כיפור אנחנו מתחילים לבנות את הסוכה הענקית בחצר בית חב"ד. נוסף על כך, אנחנו מקימים במקומות נוספים באלמא־אטא סוכות בחצרות הבתים, כדי שגם יהודים שגרים הרחק מבית חב"ד יוכלו לשבת בסוכה ולקיים את מצוות החג. אנחנו מזמינים מהארץ עשרות סטים של ארבעת המינים ושולחים לקהילות, לבתי חב"ד נוספים ברחבי המדינה וגם ליהודים פרטיים המבקשים מאיתנו. לאורך כל החג הסוכה המרכזית פתוחה, ויהודים רבים נכנסים ויוצאים, נוטלים לולב, אוכלים, וגם סתם מתיישבים לפגוש מכרים מהקהילה. זה היופי של חג הסוכות.

בחול המועד אנחנו עורכים במקביל לשמחת בית השואבה המרכזית גם אירועים נוספים מותאמי גיל – לבני גיל הזהב, לצעירים ולילדים. לכל אירוע יש תוכנית המתאימה לקהל היעד, ובכולם אנחנו משתדלים להתחיל לפני השקיעה, כדי שכמה שיותר יהודים יספיקו ליטול לולב ולשבת בסוכה, כי יש כאלה שמגיעים רק לאירועים אלו, המתקיימים בערבים. ההצלחה שלנו אינה נמדדת בגודל האירוע או באוכל ובעיצוב, אלא בכך שכמה שיותר יהודים קיימו היום את מצוות החג בהידור, כמו שהרבי מלך המשיח רוצה.

השיא – שמיני עצרת ושמחת תורה

אפשר לומר שהיומיים של שמיני עצרת ושמחת תורה הם השיא של החודש.

לפני החג אנחנו מדפיסים באנר מיוחד עם פסוקי ההקפות באותיות ענק. אנו תולים אותו על קיר בית הכנסת, כך שכולם יוכלו לראותו ולומר את סדר ההקפות תוך כדי ריקודי ההקפות.

אחרי ההקפות אנחנו עורכים בסוכה סעודת חג. לסעודה הזו יש סיפור מיוחד.

ניגון ההקפות של רבי לוי יצחק, שנמצא איתנו כאן בעיר, נהיה במשך השנים מעין המנון של שלוחי קזחסטן, אך בזמן ההקפות הוא חוזר למקום הטבעי שלו, ומקבל שם משמעות מיוחדת, בשל הקרבה לציונו של ר' לוי יצחק.

בקהילה שלנו היו בני זוג שבמשך שנים לא זכו לפרי בטן. בהקפות לפני כמה שנים, בזמן הניגון של ר' לוי יצחק, הם ביקשו מהנוכחים להגיד איתם "לחיים" ולברך אותם שזכותו של הצדיק תעמוד להם, ושיזכו בפרי בטן. כעבור שנה, בדיוק בשמיני עצרת, נולד להם ילד ראשון!

מאז הם תורמים בכל שנה את הסעודה של שמיני עצרת.

"ויעקב הלך לדרכו"

אחרי שמחת תורה, כשנגמר חודש תשרי, אנחנו חוזרים לשגרה, לפעילות הרגילה של בית חב"ד (עד כמה שהיא יכולה להיות רגילה), אבל בסיפוק גדול, ובידיעה שפעלנו על יהודים רבים ליטול ארבעת המינים, לשמוע שופר, ולקיים את המצוות הרבות של חודש החגים. ויש כאלה שזו הפעם הראשונה שבירכו "לישב בסוכה" או צמו ביום כיפור.

אני משתדלת ומכוונת לקחת את האורות הרבים של חודש תשרי ולהמשיך איתם אל עבודת השליחות של השנה כולה. וברוך השם, אנחנו זוכים לראות כאן, בעירם של רבי לוי יצחק והרבנית חנה, איך הגחלת שנשמרה בעבר במסירות נפש לא רק ממשיכה לבעור, אלא הולכת ומאירה כיום יותר ויותר.

מבצע ״תשליך״ ארגנטינאי

שמי רבקה'לה פלוטקא. אנחנו, ברוך ה', כבר 16 שנים בשליחות בבית חב"ד למאס בשכונת פלורס שבבואנוס איירס ארגנטינה.

בעלי הוא ארגנטינאי, וההורים שלו פה בשליחות כבר למעלה מ־30 שנה. אני הגעתי לפה מייד לאחר החתונה שלנו. השכונה שלנו, פלורס, היא בגודל של עיר ממוצעת בארץ ישראל, ובית חב"ד של חמי וחמותי נמצא באזור אחר של השכונה.

חגי תשרי בשליחות הם זכות גדולה, אבל גם מבצע מאד מורכב. אספר קצת על התשליך בשליחות. אצלכם בארץ ישראל הוא חלק אינטגרלי מהחג, אבל אצלנו הוא פרויקט בפני עצמו.

כשהגעתי לכאן, היה ברור לי בתור בת כפר שהכול זמין ונוח מבחינת קיום מצוות, ופה גיליתי שמקור המים הקרוב ביותר הוא אגם הנמצא במרחק של כשעה הליכה מבית חב"ד. כבר מהשנה הראשונה לשליחות לא יכולתי ללכת לתשליך בראש השנה, כי ברוך ה', הייתי בהיריון, ואחרי זה כבר היו לי ילדים, וזה פשוט לא היה שייך.

אז את התשליך אני והילדים עושים אחרי ראש השנה.

בעלי הולך עם החבר'ה מבית חב"ד בחג עצמו לאותו אגם גדול עם הדגים שנמצא בפארק באזור אחר של העיר. הוא סיפר כמה פעמים על האווירה הטובה שהייתה ושהם שרו וסיפרו סיפורים חסידיים בדרך, ועשו את התשליך וחזרו לבית חב"ד למנחה של ראש השנה.

מבחינתי היה לי ברור שאני צריכה למצוא לעצמי פתרון, ובאמת אחרי ראש השנה היינו נוסעים ברכב עם הילדים לפארק ועושים שם את התשליך.

ואז חשבתי על רעיון ששמעתי גם משליחות אחרות, וכתבתי בקבוצה של הנשים של בית חב"ד שאני מארגנת טיול לפארק, ונעשה שם יחד תשליך. מאז אנו יוצאות בכל שנה קבוצה של נשים לעשות ביחד תשליך באגם הזה.

נשים מתרגשות מאוד ומתחברות למצווה הזו, במיוחד בשלב של ניעור הבגד, כשהן מרגישות שזרקנו את כל העברות וממש ברגעים האלה זה קורה. הן מתעניינות למה דווקא במקור מים עם דגים ושואלות על פרטי המצווה, ואני מסבירה להן והן נהנות.

אחר כך אנחנו יושבות ללמוד משהו על הפרשה או על עשרת ימי תשובה, והאווירה מקסימה, כי זה מגוון, זה לא שיעור רגיל בבית חב"ד כמו תמיד, אלא שיעור הנערך באוויר הפתוח על הדשא הירוק וליד אגם מים… כל האווירה פסטורלית ומיוחדת, זאת חוויה חד־שנתית יפה ויוצאת דופן.

יש כאלה שכבר שואלות אותי מראש מתי זה יוצא השנה ואיך נתארגן. מי שיש לה רכב מתנדבת להסיע נשים נוספות, וכך כולן מסתדרות ומגיעות יחד לקיים את מנהג התשליך. יש שנים שיש מעט נשים ויש שנים שיותר, אבל תמיד האווירה טובה וזו חוויה משמעותית לכולנו.

כשאנחנו נמצאות שם חבורת נשים עם מחזורים בידיים מול האגם וממלמלות ומתלהבות, יש גויים שעוברים בפארק ופוקחים עיניים. מדובר במחזה שלא רואים בכל יום…

פעם אחת מישהי עברה לידנו, עצרה ואמרה לנו: "גם אני יהודייה". כנראה היא הבינה שזה אקט יהודי ולכן הצטרפה אלינו. הסברנו לה מהי מהותה של המצווה, והיא אמרה את נוסח ה"תשליך" מאחד המחזורים והתרגשה ושמחה מאוד מההזדמנות.

אנחנו כמובן עוד יותר שמחנו…

הסברתי לנשים באותה הזדמנות על השגחה פרטית ועל עוצמתה של נשמה יהודית שמתעוררת, וזה חיבר עוד יותר למצווה.

מעמד התשליך בשליחות שונה כל כך ממעמד התשליך בכפר חב"ד. אבל דווקא פה יש לי הרגשה מיוחדת שלא הייתה לי בכפר. הרגשה ש"מי כעמך ישראל", חיבור בין נשמות והתרוממות אמיתית.

המזרקה שאכזבה

הייתה שנה אחת שהחלטנו להיות חברה'מנים, ואמרנו שאם אין לנו אגם קרוב נביא את ה"תשליך" אלינו.

בית חב"ד שלנו ממוקם בבית עתיק בן למעלה ממאה שנים. כשהגענו אמרו לנו אנשים שמכנים אותו "למאסיון" – ארמון בספרדית, בגלל הארכיטקטורה המיוחדת. יש לנו תקרה גבוהה מאוד ומדרגות ועמודי שיש… לענייננו, מחוץ לבית חב"ד יש לנו מזרקה מאבן, גם היא בעיצוב עתיק ומעניין.

כל השנים אנחנו מחפשים את הדרך לגרום למזרקה לעבוד ולהוציא מים. הבאנו הרבה אנשי מקצוע, גננים ואנשי תחזוקה, אבל איש לא הצליח להפעיל אותה. אז החלטנו לסתום את הפתחים של הצינורות בטיט, ולמלא את הבריכה של המזרקה במים ולשים דגים, כדי שנוכל לעשות תשליך.

למעשה, במשך כמה שנים אנשים הציעו לנו לעשות זאת ופחדנו שהברכה לא תיסתם כמו שצריך, או שהדגים ימותו, אבל באותה שנה קיבלנו אומץ והתלהבנו מאוד מהרעיון. הבאנו מישהו שיעשה את השיפוץ, ומילאנו את הבריכה במים וקנינו דגי זהב ענקיים. סברנו שדגים קטנים ימותו מהר יותר ולכן קנינו גדולים. היינו מרוגשים שנוכל לקיים סוף־סוף את המנהג בזמנו ובעיתו ליד בית חב"ד, בלי צורך ללכת רחוק ולטרוח. ואולם כבר על הבוקר של ראש השנה ראינו שרוב הדגים מתו, וכשהגיע הזמן לעשות תשליך, כבר לא נשארו דגים בכלל…

התאכזבנו מאוד וגם הילדים התאכזבו, אבל לפחות הייתה לנו בריכה שדגים שוחים בה בראש השנה.

את המנהג עצמו עשינו לבסוף כמו בכל שנה – בעלי הלך עם הגברים לאגם הרחוק, ואני הלכתי עם הילדים אחרי ראש השנה.

ראש השנה בלי רימון

אני זוכרת את ראש השנה הראשון שלי בשליחות, כשגיליתי שאין פה רימונים…

עונות השנה פה הן בדיוק ההפך מהעונות בארץ ישראל. זאת אומרת שעכשיו שיא הקור פה, ולאט לאט יגיע האביב. ובחורף לא גדלים רימונים! אי אפשר לתאר את ההלם שהיה לי כשגיליתי את זה. לא הצלחתי לדמיין ראש השנה בלי רימון. לא הבנתי איך איש לא סיפר על זה. מאז ידעתי שאני צריכה להתארגן לחג מראש, ולהשיג רימונים. לא בכל שנה אני מצליחה, אבל ברוב השנים כבר מפסח מתחילים להתארגן לחגי תשרי, וקונים עם כל המצרכים לחג גם רימון.

תפילה בשליחות

אני מרגישה את הזכות להיות פה בשליחות של הרבי, ולאסוף את הנשמות בבית חב"ד שלנו. מרגש להתפלל, להתאחד, להתקשר, להתרומם בראש השנה, שהוא יום מיוחד כל כך, כמובן גם ביום כיפור שהוא השיא, ודווקא לצד אלו שכל השנה אינם מגיעים לבית הכנסת… יהודים "של ראש השנה" קוראים לזה…

פעמים רבות כשאני באמצע התפילה עליי לעזור לאישה לפתוח את העמוד הנכון או לגשת בחיוך לאישה חדשה שמגיעה, ורוב הזמן אני לא יכולה לשבת ולהתפלל בריכוז. אבל מרגש אותי מאוד לפגוש את הנשים היהודיות האלה, שמגיעות במיוחד בימים הנוראים. בימים אלו הקהל גדול ומגוון יותר. אנשים שלא מגיעים במהלך השנה מתעוררים ומגיעים בימים אלו. אני מוצאת את עצמי לפעמים תוהה: מאיפה האנשים האלה מגיעים לפה? במה הם התעסקו לפני שהם הגיעו לבית חב"ד להתפלל? יש שם אפילו אבות לילדים גויים, לצערי, ומרגש לראות איך הניצוץ שלהם מתעורר בכל שנה מחדש, והם מגיעים לבית חב"ד, פותחים מחזור ומתפללים.

מכינים את ארגנטינה לקבלת פני משיח

הנושא של משיח עומד בראש מעיינינו. אנחנו יודעים שהגענו לכאן בשביל לקרב אותו יותר ולהגיע לרגע הגדול הזה. כשאני לומדת עם נשים, תמיד אנחנו מסיימות בבקשה שמשיח כבר יבוא ונעלה לירושלים.

לאחרונה עשינו שיפוצים בבית חב"ד, ובחלון הגדול שמעל ארון הקודש שמנו תמונה גדולה של בית המקדש יורד מהשמיים, וזה נראה אמיתי וחי. זה גורם לאנשים להתרגש, לשאול ולדבר על הנושא של משיח עוד יותר. זה משהו שחי פה מאוד, נושמים את זה ומחכים לגאולה שתבוא.

בעזרת ה', שמשיח יבוא מייד, ונתאחד מכל קצוות תבל ומכל ארצות העולם לארץ ישראל, למקום האמיתי שיהודי אמור להיות בו – בית המקדש השלישי עם מלך המשיח, ונוכל לומר לרבי שעשינו את השליחות שלנו והגענו לרגע שבשבילו הגענו לכאן, לשליחות הזאת.

באדיבות מגזין עטרת חיה