"שוב זה קרה לי, מה יהיה איתי?" מבט עיניה הכבוי של אסתר בת ה־14 מספר לי על ייאוש עמוק. היא מרגישה חסרת אונים מול הכישלון שלה. היא כבר מיואשת מלנסות. שיטות וגישות רבות כל כך כבר התאמנו לה. ועדיין לא גילינו מה גורם לה ליפול שוב ושוב, למרות כל הטכניקות שהוכיחו יעילות אצל כל השאר.

כואב במיוחד לראות את הפער הגדול בין הרצון שלה להצליח ובין המציאות המכשילה. וזה אופייני מאוד בעיקר אצלנו, אנשי ה־ADHD. אנחנו אמביציונרים מאוד, והנפילה וההתרסקות ממרום הטרמפולינה המדומיינת הזאת (שאינה מציאותית כל כך גם לל"ו צדיקים, קל וחומר ללקויי קשב שהתברכו במתנת ההיפראקטיביות שעליה הם צריכים להתגבר) אל המציאות הכואבת, מותירה אותנו חבולים ומרוסקים כל כך, עד שאיננו מצליחים להכיל את החלום ושברו…

יש המתקשים לחוות הפסד או כישלון. אימהות מספרות לי על ילדים שבטוחים תמיד שהם עומדים לזכות במכירה סינית רבת משתתפים, מתפללים בדבקות על כך זמן רב, ואז האמת המרה טופחת על פניהם. רבים יחושו אכזבה כלשהי וימשיכו הלאה, אך הילדים האלו אינם יכולים להכיל את זה, "תמיד זה קורה לי".

זה פוגע בפצע פתוח אצלם – תחושה שהם חסרי מזל, שליימזלים, תמיד מועדים… "מאז ומתמיד אני נכשל ומאכזב"…

גם אם אומרים להם: "זה לא אומר עליכם כלום. זה פצע אנושי לכל דבר" – זה לא מנחם אותם. הם רגילים ליפול בשבי של האשמה והבושה. המוח שלהם סופר רק את הכישלונות. זו החוויה השולטת בחייהם. ואת זה הם מחפשים. ואיך אומר העולם? "מה שמחפשים, זה מה שמוצאים". הם מכתירים את עצמם בתוויות טוטאליות. או שחור או לבן, אין אמצע.

מה זאת אומרת? וכשהם פתאום מצליחים, ודברים מסתדרים להם בקלות, ומישהו מתלהב מהם, מחמיא להם, רוצה אותם מאוד – זה לא עוזר?

אז זהו, שממש לא. המוח פועל על אוטומט. הוא מחפש רק עדויות לכותרת ששולטת כרגע. אם היא כרגע בעמדת "מכוער" – היא תמצא רק את מה שמחזק את העמדה הזאת. כל השאר נמחק בעריכה. אינו נספר, אינו נקלט, נכנס מאוזן אחת ויוצא מהאחרת.

ומכאן הדרך לכאב קצרה מאוד… זו חוויה שהולכת ומתחזקת, וקשה מאוד לטשטש אותה. היא הראשונה שקופצת לנו בכל הזדמנות, וממש לא בצדק…

מנמיכים את גובה הטרמפולינה

יהיה לנו קל יותר לראות את האפור, כשנסיט את המבט הצידה:

"האם העובדה שחברתך לא ניצחה במשחק (כמו שקורה הרבה פעמים, ולזה אנחנו פחות שמים לב. כשאנו מסוחררים מההצלחה, איננו רואים את אלו שסביבנו) מוכיחה שהיא כישלון תמידי?"

"לא", אמרה גם אסתר. כשמדגימים על אחרים, השכל גובר על הרגש.

"ובכן, אני שולחת אותך למשימה. במשך השבוע תאספי לי עדויות על אנשים בסביבתך, שיש להם 'כישרון' להפסיד בכבוד. הסוד שלהם הוא שהם אינם מרגישים שההפסד הוא מוחלט. הם יודעים שזה לא קורה להם תמיד, ושזה לא אומר דבר על האישיות שלהם".

"אם יש אנשים בסביבה שלידם תחושת הכישלון שלך מתעצמת, את מוזמנת לערוך עבודת מחקר יסודית: האם יש משהו שהם מעריכים בך? משהו שעולה על כל החסרונות שהם רואים בך? האם יש לך הוכחה לכך שהם רואים בך מעלות?"

המוח שלנו אינו יכול להיות בהצלחה ובכישלון בעת ובעונה אחת. ברגע שהסטנו את המבט אל האור, נעלמת חוויית החושך והכישלון. מה שמחפשים, זה מה שמוצאים.

האם הפעולות שלנו הם האישיות שלנו? האם ה"פצעים" החיצוניים מעידים בכלל על מה שבפנים? בהכרח שלהפך. יכול להיות שהם מגינים על התוכן שלנו ואפילו משבחים אותו. בואו ניזהר שלא להגדיר את עצמנו באמצעות הכישלונות החיצוניים האלו. הם לא חלק מהזהות שלנו. בואו נשאיר אותם בחוץ… ניתן להם את מעט היחס המגיע להם, ולא נעניק להם כתר שאינם ראויים לו כלל. הם בסך־הכול פעולות… לא חלק מאיתנו.

"הפוצעים הראשיים" הם אנחנו. כן, כן. לעולם לא נשתכנע ממה שהסביבה אומרת, אם אנחנו חושבים להפך. גם אם כל השכונה תייחס לכם "פצעים", ואתם יודעים שהם אינם קיימים – לא תיפגעו. אתם יכולים לוודא (גם בעזרת המראה) שאתם "חלקים" לגמרי, ולהמשיך הלאה ללא כל שריטה. 'הם טועים!' כך תחשבו ותמחקו את כל המבטים והאשמות כלא היו (שטויות…).

אבל אתם פוצעים את עצמכם כשאתם מאמינים לכישלון, מסכימים שזה אומר עליכם משהו, ממשיכים לכאוב את המעשה החד־פעמי או את המראה החיצוני. אם אתם חוזרים על הפגיעה שוב ושוב, זה שלכם… ויש לכם בחירה להנמיך את ה"טרמפולינה" ולומר לעצמכם משפטים מרגיעים: "אני לא מרשה לעצמי ולא לשום גורם בעולם להחליט עליי רע, בגלל פצעים חיצוניים שלא אומרים עליי כלום".

אם נאזן את התמונה הקיצונית, נוכל להנמיך מאוד את להבות התסכול. נזכיר לעצמנו שלא תמיד… לא כולם… לא משמעותי כל כך… יש הוכחות הפוכות…  

ריקי שפיצר – יועצת חינוכית AM ומאמנת מומחית לקשב ותקשורת, מנהלת "פוטנציאל":

moc.liamg@4799238

לקבלת מדריך "הנוסחה היחידה לשיפור תפקודי קשב מתוך שיתוף פעולה ובלי ביקורת":

rikispitzer.minisite.ms/adhd

 באדיבות מגזין עטרת חיה