מי איתנו? מיכל מאור מירושלים, אם לארבע בנות מתוקות; הודיה סילבר מאחד היישובים בשומרון, אם למשפחה ברוכה ותוססת; אסתר בואנו מהמרכז, לה יש ב"ה גדוד שובב של בנים, ורבקה שטיין מהצפון, אם רב גילאית, שמחליפה עדיין חיתולים לקטן שלה, אבל גם לנכד החמוד… הגינה בה הן נפגשות היא וירטואלית כמובן, ובמקום חול ישנה מקלדת, ועדיין, האווירה היא אותה אווירה.

כשאת חושבת על החזרה ללימודים, למה את הכי מתגעגעת?

מיכל: "אני מתגעגעת לשגרה. השעות הברורות, סדר היום הקבוע, הידיעה מה בערך עומד לקרות ומתי… משהו ב'בלגן' השמח של החופש, בכך שאי אפשר כמעט לתכנן כלום מראש, מעייף ומתיש. אין כמו בוקר רגיל, בו קמים ומתארגנים ויוצאים מהבית בשעה סבירה. ולא שאני הולכת להנות מהשקט, אני בעצמי עובדת בחינוך! ועדיין, השגרה הברוכה הזו חסרה לי".

הודיה, בגעגועים של הנשמה: "אני הכי מחכה לנוח בבוקר. ללמוד תורה ולהתפלל בנחת. לא ממש אפשרי כשכל המתוקים מסתובבים סביבי וצריכים כל רגע משהו אחר"…

אסתר: "אחרי החופש הזה, אני מתגעגעת למעט זמן שקט לעצמי".

רבקה: "מה שאני הכי מחכה לו זה השובע הנפשי של הילדים. כמה שאנחנו מנסים לתת להם תעסוקה בחופש, תמיד הם מסתובבים בסוף משועממים וחסרי תעסוקה. מחפשים את עצמם. בזמן הלימודים הם עסוקים, לומדים, מכינים שיעורי בית, גם בזמן הפנוי שלהם, יש להם מבט רגוע של מישהו שלמד היום והתאמץ".

זה קשה לי!

למה בשגרת הלימודים הכי קשה לך לחזור?

מיכל: "לחופש… כל שנה, עד שמצליחים כבר להכניס את הילדים חזרה לשגרה נורמלית ובריאה, מגיעים מיד החגים, ושוב הכל יוצא מהמסלול. חודש וחצי של לימודים ושוב חנוכה. עד שמגיעים לתקופה רצופה של לימודים"…

הודיה: "עם כל הגעגועים לשגרה והצורך בזמן שקט לעבודת ה', יש בחופש מעלה: הבוקר רגוע, בלי לחץ. יהיה לי קשה לחזור שוב להתמודדות עם הקימה והיציאה מהבית בזמן. וכשהבית מלא בקטנים ברוך ה', זו בהחלט משימה".

אסתר מסכימה בהחלט: "אם יש משהו שיהיה קשה לי בחזרה ללימודים זה לקום מוקדם בבוקר"…

רבקה, נבוכה: "לא נעים לי להודות, אבל הכי קשה לי לחזור לשיעורי הבית… לפעמים, בתוך ה'בלגן' של אחרי הצהריים, ארוחות, כביסות, ניקיונות – הם לא מגיעים לי בטוב… לא מצליחה להבין מה המורה רוצה בדיוק ואיך אני אמורה לפנות לזה זמן".

ועכשיו לחלק המקצועי… מנסיונך – איך מעבירים ילדים משגרת חופש לשגרת לימודים בדרך בריאה וחיובית?

מיכל, שלדעתה הכל מתחיל בראש, בעצה כללית בטוחה: "מעבירה במחשבה טובה וחיובית כמה שאפשר. זה לא קל, לא לילדים ולא לנו. אבל כשאנחנו זוכרות שזה חיובי, שהקושי זמני, שכבר עשינו את זה בשנה שעברה, זה נותן לנו אורך רוח ורוגע לעבור גם את תקופת ההסתגלות הזו".

הודיה, בעצה פרקטית: "מרגילים אותם לאט לאט ללכת לישון בזמן. לא קל, אחרי חופש שהתרגלנו בו לשעות ערות שונות, ולכן זו ההכנה הכי חשובה לדעתי לשנת הלימודים".

אסתר משלבת בתשובתה גם פתרון טכני וגם אווירה: "חוזרים להרדמות וקימת בוקר מוקדמות כמה ימים לפני, ומכינים איתם את ספרי הלימוד, מחברות וקלמרים בילקוטים. הם נהנים וזה מכניס אותם לאווירה וציפייה לתחילת הלימודים".

רבקה: "עד רגע האמת שבו באמת קמים ויוצאים בתלבושת ללימודים לא באמת נכנסים לשגרת לימודים… אבל כן, מהרגע שהאחרון חוזר מ'אורו' אנחנו מפסיקים עם טיולים ארוכים וחגיגות לילה. נכנסים לאיזו שגרה סבירה של שעות שינה וקימה. ועדיין זה לא זה. בשנים בהן הבנות מתחילות הרבה אחרי ראש חודש אלול אפשר ממש לראות את זה. בנים קמים מוקדם ויוצאים ללימודים ובנות שממשיכות לדשדש עם הפיג'מה עד שתיים עשרה ולחשוב מה עושים היום"…

שנה חדשה זו הזדמנות לדף חדש, איזה דף חדש את מאחלת לילדייך בשנה הקרובה?

מיכל, החיובית, בהתרגשות: "אני מאחלת לבנות שלי התחלה חדשה עם התחלות טובות ומחשבות חיוביות שכל מה שיקרה להן השנה, הכל יקרה לטובה!"

הודיה, בתפילה מכל הלב: "אני מאחלת לילדים שלי שיצליחו להסתדר עם המורים והגננות והרבנים שלהם!

ושיהיו להם חברים טובים באמת!"

אסתר מצטרפת: "מאחלת להם מכל הלב שיהיו חברים של כולם. חברים טובים בהרבה מובנים זה הכל".

רבקה באנחה דואגת: "מאחלת להם שנה טובה. שה' ישמור עליהם מכל דבר רע – מחבר רע שיכול ממש להרוס הכל; ממורה לא אכפתי; מכל אותן סכנות שאורבות בכל פינה ואנחנו לא באמת יכולות להגן עליהם מפניהן חוץ מבתפילה חמה. שימצאו את עצמם, שיהיה להם סיפוק בלימודים והנאה. שלא יפחדו ממאמץ".

איזה דף חדש את מתכוונת לפתוח לעצמך?

מיכל, באנחה על השנה הלחוצה שהייתה: "אני מתכוונת לפתוח לעצמי דף חלק והרבה יותר רגוע, פחות לחוץ. כאמא לקטנות שגם עובדת במשרה מלאה הייתה לי שנה לחוצה מאד. מלחמה יומיומית לעמוד בכל המחויבויות שלי לניהול הבית, לילדות ולעבודה. השנה בעזרת ה' אפתח דף חדש, רגוע יותר".

הודיה, הדוברת של הנשמה בשיחה שלנו: "מאחלת לעצמי שנה של לימוד והתחזקות. שנה של פנימיות התורה".

אסתר, באהבה: "מקווה לפתוח דף חדש בחינוך הילדים. להצליח לא לוותר על אף כלל, מתוך אהבה כמובן".

רבקה, נבוכה: "מקווה לפתוח דף חדש בתמיכה שלי בלימודים של הילדים. לפעמים אני מרגישה לא מספיק מעורבת, לא מספיק יודעת בכלל מה קורה איתם שם בבית הספר ומה הם לומדים. להתעניין, לשבת איתם, ללמוד למבחנים, לעזור בשיעורי הבית".

למה את זקוקה כדי לפתוח דף חדש?

מיכל, צוחקת: "להוריד קצת מהמשרה שלי… סתם. מה שאני באמת צריכה אלו שלושה דברים חשובים: (כבר חשבתי על זה הרבה) קודם כל, סדרי עדיפויות. להחליט על מה אני מוותרת בתקופה הזו, בה העבודה וגם הבית מאתגרים כל כך. דבר שני זה סדר יום מאד מסודר. את כל המטלות שמקיפות אותי אני צריכה להכניס בשעות מאוד ברורות ועקביות. והדבר השלישי זה הרבה אופטימיות, להאמין שאצליח לעמוד בהכל ולהרפות. לסמוך על מי שנתן לי את העבודה ואת הילדות המתוקות"…

הודיה, מחייכת: "מה שאני באמת צריכה כדי לפתוח דף חדש של לימוד והתחזקות זה שהילדים לא יהיו איתי בשעות הבוקר… השנה הייתי עם שני הילדים הקטנים שלי בבית – הם לא היו במסגרות. זה לא קל. אין לך אפילו כמה דקות ספורות לעצמך, בטח לא פניות ללמוד ולהתפלל בנחת".

אסתר משועשעת: "כדי לפתוח דף חדש בחינוך הילדים אחרי החופש הזה, כל מה שאני צריכה זו חופשה טובה"…

רבקה מוטרדת: "אני באמת תוהה. הכי נוח לי להגיד פשוט, כל מה שאני צריכה כדי להיות יותר מעורבת בלימודים של הילדים שלי זה עוד כמה שעות ביממה. זה לא נכון. הרי כשאני בתקופה עמוסה, של בירורים בשידוכים, של הכנות לחתונה, אני מוצאת את הזמן לכך, נכון? נראה לי שמה שאני צריכה זה קצת התבוננות. כשאני אבין באמת כמה זה חשוב לי ולהם, אני כבר אמצא את הזמן לכך כמו שאני מוצאת את הזמן לכל דבר בסוף".

ברכה לילדיי לשנה החדשה:

מיכל, בעיניים מאירות: "ששנה זו תהייה שנה של פריחה, שנה של מחשבות חיוביות וטובות והצלחה בכל כיוון שיפנו"…

הודיה, בהתרגשות: "אני מברכת אותם שתהיה להם שנה מבורכת, מלאה בטוב הנראה והנגלה! שיסתדרו עם המורים/הגננות/הרבנים בשמחה ובקלות. שיהיו להם חברים טובים באמת! חברים שביחד הם יתחזקו בעבודת השם! שיהיו בריאים ומאושרים! שילמדו תורה בשמחה ובפנימיות!"

אסתר מכל הלב: "מאחלת להם הצלחה מופלגה בלימודים, שיהיו אהובים על המורים, ושיהיו להם חברים טובים".

רבקה בדבקות: "שיהיו שמחים, שיהיה להם פשוט טוב בכל מקום שהם יהיו בו. שיהיו בריאים, שה' ישמור עליהם מכל דבר רע, שיצליחו, שלאמא שלהם יהיה זמן וכוח לשבת איתם ולהנות מהם".

ושאלה אחרונה, רגע לפני שאנחנו מתחילות שוב לנער ילדים בבקרים ו'לגרד' אותם מהמיטות, כשאת מדמיינת גאולה, איך נראה בה הבוקר?

מיכל בחיוך: "בוקר מלא בשמחה ואושר".

הודיה בהשתוקקות: "לא צריכים לישון כי אין תחושה של עייפות… לומדים תורה כל הלילה. יש תחושה של רוגע, שלווה, כוח ושמחה פנימית. בבוקר כל אחד לוקח איתו מה שהוא צריך על מנת להמשיך ללמוד תורה במקום אחר. מתפללים באריכות ושוב לומדים תורה באושר עילאי! לא חסר כלום כי יש כל מה שצריך בגשמיות וברוחניות. יש גויים שמטפלים בכל הקטע הטכני בצורה ישרה בלי צורך לחשוש… הנאה בלתי פוסקת של קדושה!"

אסתר בערגה: "מתארגנים בנחת ויוצאים מהבית אחרי שכל ילד קיבל את מלוא תשומת הלב, חיבוקים ונשיקות".

רבקה מופתעת: "איזו שאלה מעניינת! מאמינה שזה יהיה כמו ב'תשרי', כשאת רוצה להגיע בזמן לשחרית עם הרבי. ההתרגשות הזו, שלא נותנת לך להישאר במיטה גם אם אתמול השתתפת בהתוועדות עד השעות הקטנות של הלילה. אנרגיה אמיתית, רוחנית, שלא קשורה בכלל למספר השעות שישנת בלילה קודם, ולא לטעם הדלוח של הקפה".

ובאווירה גאולתית ומלאת ציפייה אנחנו מסיימות את הפגישה שלנו. אוספות דליים, כפות וילדים מזיעים ומלאים חול וחוזרות הביתה, לעוד ערב אינסופי מתיש של חופש. בתקווה עצומה שעד שאתן תקראו את הכתבה הזו, כבר נדע בדיוק איך נראה בוקר של גאולה וכל הברכות שלנו לילדים יתקיימו באופן הכי טוב ופשוט.

שגרה של גאולה!

המחונך יכול להתפתח ולצמוח ל-'עץ השדה' רק כאשר המחנך מייצג בעיני המחונך את היותו 'עץ השדה' בעצמו ומאפשר את התפתחותו הסובייקטיבית!
שלום לכולם
השבוע נקרא בפרשת שופטים

אחד המסרים הנפלאים בעיניי הנלמד בפרשתנו הנו מהפסוק: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ',י"ט).
הפסוק עוסק במצב מלחמה. בני אדם הצרים על עיר ומונעים מתושביה אוכל ומים כדי שיכנעו להם.
ואז מגיע המסר הנוקב לבן האדם המצר את חייהם של תושבי העיר (אמנם מדובר על אויב אך עדיין התורה מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג בבני אדם), "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.
ורש"י עם הרחבה של פירוש שפתי חכמים, מאירים באור יקרות את פירוש המילים בפסוק "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר", שמא (כי משמש גם בלשון שמא/אולי) תאמר האדם הנו כמו עץ השדה המעניק לכל הברואים ליהנות מפריו? לא ולא, האדם הנותן בני אדם במצור ומונע מהם לחם ומים נוהג ההיפך מהעץ המשרת אך ורק את רצון בוראו ומעניק לכל ברואיו ליהנות מפריו.
וזה הציווי לבני האדם הנלמד מהמילים "כי האדם עץ השדה": נהגו בבני האדם כמו עץ השדה המעניק בכוחו חיים לכל חי ואל תשתמשו בכוחכם כדי ליטול חלילה חיים מבני אדם.
שינוי אצל הזולת מתאפשר רק כאשר אני דורש מעצמי להשתנות:
כשאני בא לחשוב על מה מביא את האדם להתנהג 'כעץ השדה' אני נשען על ה-'אני מאמין' שלי במפגש הטיפולי. והוא: "לעזור לעצמי למצוא את עצמי, על מנת לאפשר לזולת למצוא את עצמו".
מ. בובר מיטיב לתאר את הדרך להיטיב עם הזולת ולסייע לו להשתנות: "כאשר בן אדם מאמין הוא שבכל אדם טבוע כוח הישר והייחודי בו הוא מוציא אל הפועל ומממש את ייחודיותו. הוא סבור ששום אדם אינו ראשי לכפות עצמו על אדם אחר, אמנם באופן פעולה חינוכי בו פועל האדם כמחנך אשר רשאי המחנך וחייב לגלות ולטפח את הישר הוא עושה ככל יכולתו לסייע לכך שיהיה מתפתח והולך. המחנך מאמין בייחודיותו של כל אחד ואחד. הוא בוטח בכך שגידול זה אינו זקוק לעזרה אלא לפי שעה, הניתנת בפגישה עמו" (בסוד שיח, 1953).
בעיניי הזכות עליה מדבר בובר לרצות להיטיב עם אחרים ולסייע להם להשתנות מעצמם ובעצמם, הינה ההכרה בכך ששינוי עצמי עובר דרך מפגש עם עצמנו. כלומר: מעצם היותנו בני אדם, מהווה מפגש אנושי את אבן הדרך לידיעה אמיתית של- מה ומי אנחנו. כאשר אנו מעניקים כלים לאחרים לממש את עצמם, בעצם המפגש האנושי בו אנו פוגשים את עצמנו בני האדם, אנו מאפשרים לזולת לממש את עצמו.
שינוי משמעותו יצירת מרחב מאפשר ואנושי עבור הזולת: זוהי ייחודיותם של בני האדם משאר הבריאה, בעצם היכולת שלהם להיות מאפשרים וביכולת ליצור מרחב מאפשר עבור הזולת. ובמילים אחרות: להעניק את היכולת למימוש עצמי לזולת, פירושו להניח את עצמך בצד בכדי לא להפריע לזולת לממש את עצמו. לפעמים התערבותנו מונעת מהזולת לממש את עצמו.
ואם נשכיל לאפשר לזולת לממש את עצמו, נאפשר ממילא לעצמנו להשתנות. לרצות לשנות אחרים איננה מילה גסה, משום שהיא תובעת מאתנו בני האדם לרצות להשתנות, ולהשתנות זוהי משימה קשה, ומכאן מתחילה ראשית העבודה.
כאשר האדם מודע לתנאי שמקנה לו את הזכות לרצות להשפיע על אחרים, והוא הרצון להשתנות בעצמו, רק אז מתחיל אצלו מסע אישי פנימי ועמוק, שבסופו של מסע הוא ימצא את עצמו משתנה מעצם הרצון לשנות אחרים שהחל לפעם בו.
שינוי אמיתי בזולת הינו להביאו למימוש עצמי בכוחות עצמו. שינוי שעל כולו חתום הזולת ואנו רק שותפים ומורי דרך בו. תובנה זו כאשר חודרת היא אל לבנו ומוחנו בני האדם, בכוחה לגרום לנו לרצות להשתנות ובעצם מקנה לנו את הזכות להיות שותפים בשינוי הזולת.
זוהי בעניי אמירתו של בובר המשקפת את מאוויים של כל בני אנוש להיות חלק משינוי עצמי שבעצם פותח צוהר לשינוי כלל עולמי. היחס לבני אנוש הינו הצינור והמפתח למימוש הצלחת השינוי העצמי, המאפשרת לזולת להשתנות. היחס בא לידי ביטוי במפגש שלנו בני האדם עם בני האדם. כאשר אנו פוגשים בן אדם על שלל היבטיו מעלותיו וחסרונותיו, ותפיסתנו אותו הינה כתפיסת עצמנו את עצמנו כבני אדם על שלל היבטנו מעלותינו וחסרונותינו אזי מתרחש לו מפגש שבסופו של יום יביא אתו את השינוי המיוחל בעצמנו ובזולת.

להיפגש עם ה-'הינדיק' שבתוכנו:
"אני מאמין בפיזיקה אמר הרבי מליובאוויטש, ובפיזיקה כוח אינו יכול ללכת לאיבוד, להיעלם. מה שהיה קיים פעם, קיים לעולם. ובדיוק בשל כך אני מאמין בכוחו של עם ישראל בכלל ובפרט בכוחו של הנוער אשר כמו אנרגיה אטומית יכול לשמש לטוב " (כשדיבר על הנוער הישראלי בראיון לעיתון מעריב 18.12.64 מתוך ויקי-ציטוט).
במשל 'ההינדיק' המפורסם ממשלי ר' נחמן מברסלב: שיח שרפי קודש. (ח"א אבני'ה ברזל, סי' תקפ"א). מסופר כך: "פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק' וצריך לישב עירום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו 'הינדיק'. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. המלך היה בצער גדול מזה, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפואתו.
הלך והפשיט גם כן את עצמו עירום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני 'הינדיק', אמר לו: אני גם כן 'הינדיק' וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה.
אז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות. ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב ש-'הינדיק' אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות 'הינדיק'? וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים.

אחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אז לא יכולים להיות 'הינדיק'? אפשר לאכול ולהישאר 'הינדיק' ואכלו. ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, ש-'הינדיק' מוכרח להיות דווקא תחת השולחן? יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי".
אני רוצה להתייחס לחלק במפגש של הרופא ה-'אידיאלי', היכול להיות גם המחנך, ההורה, המטפל/ת, המשפיע/ה, הרב/נית, המדריך/ה האידיאליים שבחיינו עם ההינדיק.
כאשר אנו מדברים על העמדה/על הנכונות של הרופא כמטפורה לשאר הדמויות המשמעותיות לנו בחיינו,' להתפשט מלבושיו', להיכנס מתחת לשולחן ולהתנהג כ-'הינדיק' אנו מדברים בעצם על ההסכמה של 'הרופא' ושאר הדמויות המשמעותיות הנלוות לחיינו להיפגש עם עצמם.

כלומר: ההסכמה למפגש עם הזולת ממקומו של הזולת טומנת בחובה מסר ולפיו- הנכונות של הרופא לשמש בתפקיד 'ההינדיק' אינה לשם 'משחק' הנועד לעזור לזולת, אלא בכדי להיפגש עם ההינדיק שבתוכי. על מנת שהעזרה שאני מציע לזולת תהיה יעילה ואפקטיבית, אזי ההסכמה להיות בתפקיד ה-'הינדיק' חייבת להיות ממקום מאפשר, מקום בו אני נמצא בעמדת נכונות מול עצמי, במטרה להיפגש ולהכיר את ה-'הינדיק' שבי ובתוכי.
הסכמה זו יש בה בכדי לספר את סיפור ההצלחה של אותו רופא שהסכים לפגוש את בן המלך ולסייע לו. מעשה זה יש בו בכדי ללמד על פקחותו של הרופא החכם. פקחותו איננה רק בעצם הרעיון של להיפגש עם בן המלך ממקומו, אלא ההסכמה של החכם לפגוש את בן המלך 'שהשתגע' והחל להתנהג 'כהינדיק' בתוכו, בעצמו, ברופא החכם שבו ומשם לפגוש את בן המלך המתנהג כ-'הינדיק' ולסייע לו לצאת ממצבו . רק אדם המכיר ומבין מי הוא ומה הוא 'הינדיק' יכול לסייע ל-'הינדיק', ולשם כך יש לפגוש את ה-'הינדיק' שבתוכנו.
בשלב קריטי זה בחיי הנער מופיע 'הרופא החכם' הדמות המשמעותית לנו בחיינו ומזכירה לנו שגם אם רוצים להיות 'הינדיק' לא חייבים להתנהג 'כהינדיק', אפשר להישאר 'הינדיק' וללבוש בגדים, אפשר להישאר 'הינדיק' ולאכול כבן אדם…
ההבנה שאין צורך לשנות את בן המלך הביאה לרפואתו:
הרופא הצליח לחבור אל בן המלך כאמור משום שהצליח לחבור לעצמו ולמצוא את ה-'הינדיק' שבתוכו ובו. אבל ישנה נקודה משמעותית נוספת בהקשר זה ההסכמה הפנימית של הרופא- שלא לשנות את בן המלך. סוד ההצלחה של הרופא הנו בכך שבתוכו ובגישה עמה בא לסייע לבן המלך הייתה הנחת יסוד ולפיה אין לי ובי צורך לשנות את בן המלך, שיישאר 'הינדיק' מחד, אך ללא כל הגינונים של ה-'הינדיק' מאידך. גם אנו כשמזדמן לנו ואנו זוכים להיות בעלי השפעה על הזולת, המתאפשרת מההסכמה ומהגישה שלנו לפגוש את עצמנו ואת ה-'הינדיק' שבנו ומשם את הזולת כאמור.

נעצור לרגע ונזכור דבר נוסף: אין לי ובי רצון לשנות את הזולת, כן יש לי ובי צורך לפגוש את האדם שבזולת ולהראות לו שאפשר להישאר 'הינדיק', אך יחד עם זאת להתנהג כבן אדם. מה שברור הוא: שבשום מצב ושום אופן אני לא פועל מתוך רצון לשנות את הזולת, או לקחת ממנו משהו שנכון לו, ומשרת אותו בשעת משבר!
'עוף גוזל'-האתגר מנקודת מבט של מחנך דגול הנו לדעת להוביל את המחונך להיות מי שהוא ולשחרר עצמו מלערבב את רצונו האישי!
נפגשו רב יצחק ורב נחמן ושוחחו בדברי תורה שעה ארוכה. לפני שנפרדו, ביקש רב נחמן: "יברכני, רבי"! השיב לו רבי יצחק: "אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין, וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: "אילן, אילן! במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא, יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך". אף אתה, במה אברכך? אם בתורה, הרי (יש לך) תורה. אם בעושר, הרי עושר. האם בבנים, הרי בנים. אלא יהי רצון, שיהו צאצאי מעיך (ילדיך) כמותך". (תלמוד בבלי, מסכת תענית דף ה' עמ' ב').
הברכה האמתית בנטיעות ובחינוך ילדים הנה דור ההמשך. היכולת ליהנות לאורך ימים ושנים טובות מהפירות.
בכדי לאפשר מצב כזה נדרש מאתנו לדאוג שהיום נוכל ליהנות מהם בכדי שמחר אחרים ייהנו מהם.
במילים אחרות: נדרש מאתנו לטפח היום את הקרקע הקיומית לפני הנטיעה של השתיל בקרקע , בחרישה, עידור, זיבול, השקיית הקרקע והכשרתה בכדי לזכות לראות נטיעות ופירות נאים ומשובחים מחר.
האתגרים בדרך, הנם חלק מהצמיחה עצמה. היכולת לעמוד מול האתגרים, להביט בהם נכוחה ולחוות אותם, הנה ההבנה וההפנמה לעצם היותנו בתפקיד ההורה, המחנך המדריך, משפיע, רב..

רק מי שניצב מול אתגרים בתהליך ההתפתחות והצמיחה של ילדינו יכול לצלוח אותם!
רק מי שנדרש לתפקיד חינוכי מסוגל להוביל לצמיחה והתפתחות אישית ובין אישית!
רק מי שמסוגל לחיות לצד ההוויה הקיומית וההתפתחותית בשלבי ההתפתחות של יקירנו זכאי ויכול להוביל אותם אל עצמם ואל מי שהם!
רק מי שמוכן לשהות לצדם של יקירנו ברגעים המיטיבים כמו גם ברגעים המאתגרים ראשי להוביל תהליך חינוכי התפתחותי של ילדנו!
רק מי שבוחר לראות את עצמו נשקף מתוך הילד בדמות הילד שהיה והילד שהננו, ישכיל להוביל את יקירנו לחוף מבטחים!
רק מי שיודע לשהות יחד עם ילדינו בשתיקה הרועמת ברגעים שאין מילים לרגש, ימצא עצמו גדל עם ומגדל את השתיל אותו הפקדנו בידיו.
את זה יודע מחנך דגול: ההבנה שכל ההתערבויות החינוכיות אותן הוא מציע לכל אורך הדרך, נועדו אך ורק בכדי לגלות את המחונך בעצמו ולהוביל אותו להיות מי שהוא ומה שהוא אמור להיות, ולא מי שאנו חושבים או רוצים שהוא צריך להיות!
יש רגע בו אנו מבינים שתפקידנו הסתיים, כלומר: ההתערבויות החינוכיות בהם הובלנו את המחונך אל עצמו פעלו את פעולתן והמחונך מחובר אל עצמו ואל מי שהוא, הנו הרגע בו אנו אמורים לאפשר את ההתפתחות העצמאית של העץ מכאן ואליך ולאפשר לטבע האלוקי לעשות את שלו, בכדי לשמר ולהמשיך להעצים את העץ!
לאפשר למחונך לצאת לעולם ולהפוך בעצמו למחנך ומשפיע, בידיעה שציידנו אותו בכלים הנדרשים לו לעמוד בפני 'כל רוחות שבעולם'.
את הרגע הזה ניתן לראות בעצם בקשתו של רב נחמן מרב יצחק. על מה רב נחמן מבקש בעצם ברכה? הרי רב נחמן הכיר היטב וידע מי הוא ומה מעלותיו? אז על מי הוא מבקש ברכה?
היכולת של רב נחמן לבקש ברכה נובעת מעצם היותו, מהמלאות שבו ומתוכו. לבקש ברכה כאשר אתה יודע שלא חסר לך דבר, מעידה על השלם הגדול מסך חלקיו של רב נחמן. ההבנה וההכרה שלזכות ולראות את דור המשך כבר לא תלויה בך! אלא במחונך עצמו, שלכן יש צורך לבקש ברכה על דור ההמשך, זוהי גדולה של מחנך!
וכאן גם ניכרת גדלותו של רב יצחק היודע ומכיר היטב את רב נחמן ואת אישיותו הדגולה, ודווקא בשל כך הוא מברך בדיוק את הברכה המדויקת והמותאמת לרב נחמן.
להיות שלם בעצמך ומעצמך זוהי מעלה נפלאה בפני עצמה, אבל היכולת לשמר את היותך ולהנחילה לבאים אחריך שיהיו כמוך, כבר לא ממש בידיך 'ולא עליך המלאכה לגמור'! ובשביל זה צריך ברכה מיוחדת!
זוהי דמותו של מחנך דגול. הוא מעניק את הבסיס האיתן למחונך ומעמידו על רגליו, עד כדי כך שהוא יודע בטוח ומשוכנע שתלמיד זה יעמיד תלמידים רבים אחריו לא פחות טובים ממנו. אך בכל זאת הוא לא סומך על עצמו, הוא מבין שזה כבר בידיים של המחונך, ולכן הוא מתפלל ומבקש ברכה: "יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך" וגם אז הוא לא נח לרגע הוא עומד על משמרתו יומם ולילה!

זהו הרגע המשמעותי ביותר בחייו של המחנך ושל המחונך! היכולת להבין מהו הרגע הנכון ומתי הוא הרגע בו יש לאפשר 'לגוזל לעוף מהקן' אל עצמאותו וחירותו, תוך ידיעה ברורה ומוחלטת שאני הענקתי לו את הכלים הנדרשים לו לצאת 'לעולם הגדול' ולצלוח אותו!
וזוהי הברכה והכח הנדרשים לשם כך: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", רק מי שמבין את משמעותו של התהליך החינוכי העמוק, השורשי והיסודי הנדרש בכדי לקיים את עץ השדה, את הזהירות והרגישות הגבוהה כלפי העץ, שמעצם היותו הוא מלא טוב לב וחמלה כלפי העולם וכל רצונו הנו להעניק להם מפירותיו המתוקין, לאפשר להם לחסות בצלו וליהנות מאמת המים העוברת תחתיו, מסוגל להיות מחנך דגול!
הוא ייקח את ההזדמנות הנפלאה שנקרתה בדרכו ואת הזכות העצומה שהתגלגלה לפתחו בכדי לאפשר לעץ זה להתקיים בדיוק כפי שהוא עצמו רוצה להתקיים!

מחנך שכזה לא זקוק לאלפי שעות השתלמויות (מבלי להמעיט מחשיבותן, כאשר הן באות יחד עם האישיות החינוכית הדגולה ומהוות תוספת ברכה בעבודתו החינוכית) הוא מכיר ויודע את נפש תלמידו ומובילו בתבונה אל עצמו, הוא מגלה אותו כפי שהוא, ומעניק לו את מה שהוא צריך ולא את מה שהמחנך היה רוצה לראות בו!

זוהי הברכה המופלאה וההוראה הייחודית ממשל האדם לעץ השדה: פשוט תן ל-'עץ' (למחונך) להיות מי שהוא אל תפריע לו לבטא את אישיותו, הוביל אותו אל עצמו והוא כבר יידע בדיוק מי הוא ומה הוא ומה בדיוק נדרש ממנו להיות!
יהי רצון שנזכה בפתיחת השנה הבאה עלינו לטובה לאפשר לילדנו/לתלמידנו להיות מי שהם ומה שהם, שנגלה אותם בעצמם ונוביל אותם למה שהם צריכים להיות ואיך שהם צריכים להיות!
"יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך".. "יהי רצון, שיהו צאצאי מעיך (ילדיך) כמותך"!

שנה טובה ושבת שלום ומבורכת
מישאל אלמלם

סיכום שיחת דבר מלכות פרשת שופטים

מצגת שיחת דבר מלכות פרשת שופטים

מתחילים עם ההורים

כשאנחנו רוצים נחת מהילד, לראות אותו 'מקושר' ו'תמים' אמיתי – חשוב להחדיר בו את זה מגיל אפס. שזה מה שהוא יראה וינשום בבית.

אין הכוונה חלילה לייאש מישהו או לעשות נקיפות מצפון – ואם נזכור שאף פעם לא מאוחר, נדע שהרגע הזה הוא הרגע הנכון להתחיל מחדש, ועל מנת להצליח חשוב שהעניין יחדור בתוכי עצמי. צריך לשנן לעצמי שאכן הילדים 'שלנו' הם פיקדון מה' שנועד בין היתר לאפשר לנו להיות שותפים להקב"ה במעשה בראשית ולהביא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" – הרבי שליט"א מה"מ – (ורק אליו!) את הגידולים שגידלנו.

גישה כזו, אם נצליח לאורך כל הדרך לזכור ולהזכיר אותה לעצמנו (או כאמור, לפחות מרגע זה ואילך) עוזרת מאד למתן תחושות קשות במקרים של קושי בחינוך הילד ולצקת רגיעה וביטחון בשעת נפילות או התמודדויות שמצויות לא מעט בגיל הזה.

יש לי מה לומר

אחת השאלות המרכזיות שמתעוררת היא – באיזו ישיבה ילמד הבחור. יש מכתב מרתק מהרבי מה"מ באשר לבחירת מקום הלימודים. לאחר שהרבי מסביר להורים שלא ענה להם עד כה כדי לא להחריף את היחסים בין ההורים לבן, ושהרי זו הלכה מפורשת בהלכות כיבוד הורים שהבן ילמד במקום שליבו חפץ! ממשיך הרבי וכותב: "עתה בהתקרב זמן הרישום לשנת הלימודים הבעל"ט ארשה לעצמי להביע תקותי חזקה אשר שניהם כבודו וזוגתו תחי' ירשו בנם שי' ללמוד במקום שלבו חפץ ומשתוקק מזה כמה זמן, והרי טוב ביותר שיעשה כל זה בהסכמתם המלאה…" (מכתב כ"ד תמוז תשכ"ג)

אם הבחור הצעיר (שיש לקוות שעד כה די היה עדיין 'תחת הסינר של אמא ואבא') רוצה ללמוד בישיבה שלא הייתה ב'רשימה' של הישיבות שרציתם שילמד בה, אבל מדובר בישיבה טובה וחסידית ב"ה, הרי חשוב מאוד לשדר לו שהעיקר הוא שיהיה 'תמים' של הרבי ויצליח למלא את השליחות שלו, ואנחנו שמחים עם הבחירה שלו ומתפללים תמיד להצלחתו.

בפני עצמנו חשוב לזכור שהילדים שלנו הם לא חלון הראווה של כבוד המשפחה וגם לא תוצר פרטי שלי. הם העתיד של עם ישראל! – כל אחד מהם עם הנתונים המדוייקים שנתן לו הבורא, ומשכך עלינו לשמור ולטפח אצל כל אחד את היכולת לנצל את כל כוחותיו לשליחותו המיוחדת בעולם.

כשנזכור, נפנים, נחיה ונשדר את זה – כבר עשינו כמחצית מהדרך.

נכון שאין אנו מובטחים בהצלחה, וכמו שאומרים: "ילדים זה כמו צ'ולנט – את יודעת מה הכנסת, לא מה יצא לך"… אבל הרבי אומר (בנוגע ל'תמימים') שחוסר הידיעה בנוגע להמשך לא מעוררת בכייה של עצבות אלא בכייה של שמחה – "כי בהיותו ה'רגל' וה'שליח' דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו . . הנה בהיותו במעמד ומצב כזה הרי הוא יודע 'באיזה דרך מוליכין אותו' – אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו!". (משפטים תשמ"ב)

איזו זכות!

ואחרי שהוא יצא לישיבה?

אחרי שכבר ברכנו אותו ודאגנו לו לכל מה שיצטרך בישיבה, הגיע הזמן לשנן לעצמנו חזור ושנן:

"…על כל תלמידי תומכי תמימים, כעת אשר חרפו עקבות משיחך, צריך הצבא בפועל, לכתוב גט כריתות לכל ענייני העולם". (פורים תשי"ח)

כעת הגיע הזמן קצת 'להתנתק' מהבית ולהתחבר ל'בסיס ההטענה' החדש שלו.

אצל חלק לא מבוטל מהילדים מדובר במעבר שמלווה בחששות ואף געגועים הביתה בהתחלה, אולי קושי מסויים להסתגל לסדרי הישיבה והפנימייה, האוכל והחברותות – בקיצור, שינוי לא פשוט!

עוגה, פתק עידוד, הקשבה וחיזוק כשצריך (ואפילו ביקור במידת הצורך) בוודאי יעזרו מאוד, אך עם זאת חשוב ביותר גם לעמוד בקשר עם צוות הישיבה בכדי לשמוע מה שלום הבן והאם יש צורך בהתערבות קלה או כל דבר אחר. כמובן לא נתחיל 'לחפור', אבל בהחלט כן להתעניין ואם צריך – גם להתייעץ, והכל מתוך חשיבה על הבחור ותחושותיו.

אינה דומה מודעות הצוות לבחור – שהוריו מתעניינים בשלומו באופן קבוע – לבחור שהצוות 'לא שומע' מהוריו; לא בגלל אינטרס, אלא בשל האופי האנושי הבסיסי שגורם לאדם לזכור יותר ולשים לב יותר לאדם שהוזכר בפניו מספר פעמים.

כללים וזמנים…

אם כבר הזכרנו טלפונים – מן הסתם שלחתם את הבן עם טלפון שמתאים להוראות הישיבה תוך העברת המסר שברור שבהנהלת הישיבה יש ניסיון ורצון לעשות את הטוב ביותר עבור חינוך הילדים, וגם אם לפעמים אנחנו לא מבינים, ואפילו חושבים שיש איזו הטיה או 'חוסר הבנה' (אתם בטח זוכרים שהם כעת בגיל הנחרץ של 'יודעי הכל הכי טוב'….) הרי הרבי מצפה מה'תמימים' לקבלת עול ומשמעת גם בדברים לא מובנים כל כך:

"…שעל כל פנים מכאן ולהבא יראה את המצב כמו שהוא לאמיתתו, ואשר שמירת סדרי הישיבה, שמירת הזמן, המשמעת, קבלת עול וכו' אין בזה עשיית טוב מצדו למי שהוא, אלא שכל זה טובתו האמיתית הן ברוחניות והן בגשמיות בטוב הנראה והנגלה.

ואל ישלה נפשו באמתלאות – שעל פי שכלו שהוא שכל נעלה, יכול לסדר זמנו באופן יותר טוב . . ולפי גודל המעלות שלו אין נצרך לקבל עולו של אחר ולמשמעת בהנוגע לאחר…" (ממכתב כ"ה כסלו, תשי"ז).

מה קורה עם "זמנו הפנוי" של 'תמים'? "זה שבידו זמנים פנויים להתעסק בהפצת המעיינות וכו', הרי זה (לא מפני שזמנים אלו הם בבעלות שלו, כי אם) מפני שניתנו לרשותו (מאת רבותינו נשיאנו) להשתמש בהם לעבודתו יתברך כפי רצונו ובחירתו". (משיחת אחרון של פסח תשל"ו)

כמה אחריות יש עלינו לדרבן ולעודד את הבחור לקבל את עול שמירת הזמנים וכללי ההתנהגות שקובעת ההנהלה.

האם זה תלוי בנו? בעצם כלום לא "תלוי בנו", אבל בחכמה של אמא יהודיה אפשר לעודד ולדרבן לזה (ובוודאי להשתדל שלא להפריע להתנהלות כזו): "צריך ללכת לישון בשעה כזו שלמחרת יהיה כל היום כדבעי". (מיחידות כ"ה סיוון תשכ"ז)

אבל מה עם שיחת טלפון שקטה אחרי שעת "כיבוי אורות"? קצת נחת מהילד, קצת להשקיט את הגעגוע?

במענה לשאלה שהופנתה לרבי כיצד ניתן לפעול אצלו נחת רוח ותענוג, אמר הרבי: "ובנוגע לתלמידי תומכי תמימים בייחוד, הרי בזה לכל לראש – שמירת סדרי הישיבה בדיוק". (ממכתב א' אדר תשכ"א)

ומה עם כיבוד הורים? "שבת חופשה".

סוף סוף שבת בבית עם הבחור שגדל פתאום כל כך! ברור שלא נלחץ עליו להגיע מוקדם יותר מהישיבה, אבל אם כבר הגיע הביתה – למה חצי מיום שישי לא רואים אותו בכלל? – מקווה, תפילה, 'מבצעים'… מה, הוא הגיע רק כדי שנכבס לו את הבגדים??? ומה עם לשבת לדבר ולשמוע ממנו איך לו, ומה עובר עליו ובכלל…

ובכן, אולי זו שעת מבחן קטנה, בעיקר אם גם רוצים ממנו קצת עזרה בבית. הבחור באמת של הרבי… והרי כולנו שואפים להיות מקושרים, ובוודאי שהילדים יהיו מקושרים, נכון? והרבי מתבטא בצורה חריפה כל כך על מי שמונע מיציאה למבצעים וכו':

"…מי שאומר לו שב ואל תעשה עדיף, או מרפה ידיו, באיזו פעולה שתהיה מפעולות המתנהלות ברוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אינו בגדר עסקן בכלל ואינו מאנ"ש של כ"ק מו"ח אדמו"ר כמובן". (ממכתב ימי אלול תש"מ)

ומרובה מידה טובה וכו', וכשהילד רואה את המאמצים שלנו לקבוע לו תורים וסידורים רק לימים ושעות שהוא ממילא בבית ופנוי, את האכפתיות שלנו שאירועים משפחתיים לא יפגעו בסדרי הלימוד שלו, ושומע את השדר עד כמה חשובים ויקרים בעינינו מאמציו בלימוד ושמירת הזמנים – בוודאי שנזכה בעזרת ה' להצביע ולומר – "הנה ילד של הרבי, הנה חייל השורה הראשונה בגאולה!"

חומרים:

4 ביצים

קצפת צימחית

רבע כוס סוכר

3 כפות פודינג ריבת חלב

4 כפות חמאת בוטנים

אופציה: שקדים קלופים לקישוט

אופן ההכנה:

מקציפים את החלמונים עם השמנת, לאחר שמתקשה מוסיפים את הפודינג, לקראת סוף ההקצפה מוסיפים את חמאת הבוטנים. מקציפים באיטיות עוד כדקה, עד שהכל מתאחד ועוצרים.

בכלי נפרד: מקציפים חלבונים לקצף יציב, מוסיפים את הסוכר תוך כדי הקצפה.

מערבבים בתנועות קיפול את תכולת שתי הקערות יחד, מעבירים לתבנית, מפזרים שקדים מעל, ומקפיאים ל6- שעות לפחות.

אופציות שידרוג נוספות: לערבב שוקולד מומס עם חמאת הבוטנים/ לערבב פצפוצי אורז או קורנפלקס בפנים או שברי עוגיות. אפשר גם להכין שני טעמים של גלידה ולשפוך אחד מעל השני, בחיתוך זה יוצא יפהפה!

כנפיים. יש לי שתיים, אני דואה במהירות מסחררת בין נופים מרהיבים, מביטה למטה – עמקים. למעלה – שמיים טהורים. אין כלום בעולם. חוי'ה שהיא חלום. ממש לקחת את התמונות ולהצמיד ללוח ליבי.

לשמאלי הרים בגובה אינסופי. בפסגתם שלג צח.

מתחתי, נחל זורם בינות לעצים מוריקים. זה מפחיד— עוד רגע ואפול למטה. אין זמן לחשוב. התמונות רצות לפני כמו סרט. הנה אגם גדול, בגווני הטורקיז. המים זורמים בו בלאט. והנה אני משתקפת ביחד עם השמיים התכולים, התמימים.

כאן, אני מעבר למקום. מעבר לזמן. עבר ועתיד אינם.

רק אני וריבונו של עולם.

כל כך קרובה אליך, ואתה אלי.

מלך, שתמיד מסתכל עלי.

באהבה.

מרגישה אותך חזק בתוכי, רוצה להיות רק איתך, תמיד.

איזה עולם מדהים יש לך. ואני הקטנה, גם חלק ממנו. זכיתי. להיות בריאה שלך. חלק אלוקה ממעל. ישראל עלו במחשבה, כן, יהודי הוא מעל הזמן והמקום, מעל הגבלות העולם. להתרומם, יש לי נשמה.

בחיי היומיום האבק מסתיר עליה, אך באלול אתה זורק עלינו מים טהורים, מתוקים, מי – אהבה. המסירים את האבק מעינינו. ומגלים אותנו – במלוא תפארתנו.

נפש אלוקית. נקייה וזכה. רוצה לעשות רק רצונך. בלבב שלם.

והקריאה חודרת ומהדהדת. ילדים אהובים שלי! שובו אלי ואשובה אליכם! אני פה כדי לקבל אתכם, איך שאתם. עם הכשלונות שלכם, עם התסכולים, האכזבות, התהיות והטעויות.

ככה בראתי אתכם. אינני רוצה שתהיו מושלמים. אתם טובים בדיוק כך. ולא אחרת.

תאהבו את עצמכם. ותתקדמו הלאה. זכרו שהכי חשוב להתקדם ולא לדרוך במקום.

ואל תשכחו, אתם לא לבד! אני צועד כאן איתכם. לאורך כל הדרך. כי אתם בנים של המלך.

אוהב אתכם עד אינסוף, אבא.

מיתר ישראלי, כתיבה שנוגעת

להזמנת כתיבה (שירים ברכות וכו') 0587135770

את יוצאת מביתך. קצת חוששת, הרבה מקווה. בידייך את אוחזת מזוודה גדולה, כהה. את בולעת בכוח את הבכי בשפתייך, ובמקומו נותנת מקום לחיוך קטן, מתוח. למרות הקושי, ישנו הביטחון בליבך שבחרת בצעד הנכון.

מה הייתה הדרך אותה עברת כדי להגיע לפנימיה?

פאני סמדג'ה, קריית מלאכי: "הייתה לי שכנה שהחליטה להחזיר אותי בתשובה. מאוד היה חשוב לה שאני אלמד בבית ספר דתי, על אף שלא זכיתי להיוולד כזו. בפעם הראשונה היא הכניסה אותי לאחד מבתי הספר החרדיים באזור. 'את תצמחי שם, פאני!' היא אמרה לי בחיוך מבטיח. אבל למזלי, הקדוש ברוך הוא רצה אותי במקום אחר, ישירות למוסד של הרבי שליט"א מלך המשיח. לא רק לצעוד באחת מדרכי התורה השונות והרבות, אלא לפסוע בדרך הישרה והקלה, להיות שליחה שלו.

"מהתיכון ההוא ברחתי אחרי שבוע. לא התאים לי, לאופיי. לא חשתי חיבור. למזלי השכנה התעקשה והכניסה אותי ל'בית רבקה' בכפר חב"ד. היא עבדה היטב על מנת לשכנע את הוריי ואותי ללכת לפנימייה לא מוכרת… ובאמת נסעתי, ושם החזקתי מעמד עד ליום בו הקמתי משפחה. זכיתי 'להיבחר בפינצטה', להיות בגלוי בת של הרבי שליט"א מלך המשיח, עד עצם היום הזה".

שושי לדרמן, לוד: "יש לי אחות גדולה שהמשיכה בזמנו מבית הספר היסודי בלוד ל'בית חנה' צפת, שהיה רק בשלבי הקמתו דאז. היה ברור לי שאלך בעקבותיה. יחד איתי ובשנים שלאחרי זה הצטרפו עוד חברות ובנות משפחה לשמע שמו הטוב של 'בית חנה'".

שרה דואק, מגדל העמק: "לאחר שסיימתי את לימודיי בבית ספר חב"ד בנוף הגליל, מורותינו התוו לנו דרך וכיוונו אותנו להמשיך בתיכון ובפנימיה בצפת. היה זה התיכון היחיד שהיה אז באזורינו. אני ועוד כמה מחברותיי נסענו לשבת להתרשמות, להכיר את המקום, למצוא את הדרך שבה נתקשר יותר לרבי שליט"א מלך המשיח.

אך להוריי היתה זו גלולה קשה לבליעה. הדרך שאותה הם סללו לי לא הלכה בנתיב אחד וחלק עם הליכה לפנימייה בצפת. הם חשבו שהפנימייה לא תתאים לי, חפצו שאשאר בבית, שאלמד בתיכון כלשהו באזורי. ואכן, בימים הראשונים שהתחילה שנת הלימודים, כל חברותי הטובות צעדו לפנימייה יחד, בלעדיי. אני נותרתי בבית, כואבת. רוצה בכל מאודי ללכת גם, להיות חלק מהחוויה האחת של תיכון חב"די חסידי יחד עם כל חברותיי, אבל ההחלטה שאשאר הייתה נראית חד משמעית.

על אף זאת ולמרות הכל, לא התייאשתי. התחננתי להוריי, בכיתי. בעקשנות של יהודים, של נערה שחפצה במשהו, הלכתי עם רצוני זה עד הסוף… רציתי כל כך שהם יבינו, יאשרו לי ללכת לשם. ו…אחרי שלושה ימים, עם תרמיל על הגב ומזוודה ביד, הוריי אישרו את תחינותיי עם חשש עמוק בלב. אני יצאתי לשם".

מה הייתה התמודדותך בפנימייה, כיצד גילית שם את פנימיותך?

פאני: "הקושי ללכת לפנימייה היה רב. הניתוק כביכול מביתי שאליו הייתי קשורה מאוד, היה ממש בבחינת 'לך לך' בשבילי. אני השלישית בבית, בת מפונקת של אמא, שלא יכולה לראות יותר ממטר אחר סינרה. היציאה מהבית היתה בשבילי כקריעת ים סוף. הייתי בוכה המון. השתדלתי להפנים ולעבוד על עצמי שאם אני פה, וה' שם אותי כאן, כנראה זה מה שטוב לי. עדיין לא הבנתי עד כמה…

התמיכה במקום של הצוות מחד ומאידך הרצון לחזרה בתשובה שמשך אותי כבמטה קסם, נתנו לי כח וחשק להמשיך עוד, לנסות עוד קצת. להתאפק מלהתקשר להוריי ורק לומר להם שאני רוצה לחזור הביתה. השוני שלי בתור מישהי שאינה חב"דניקית לעת עתה לא בלט לאור כך ש'בית חנה' המה והיה מורכב מסוגים שונים של בנות המחפשות את דרכן. החברה סביבי משכה אותי. התחברתי אליה בקשר של אחיות לגדילה, למציאת דרך האמת של מלכינו".

שושי: "הקושי שבמרחק מהבית הוא טבעי, אך מטבעי אני מסתגלת לכל מקום ולכל חברה, ב"ה. האתגר הגדול הוא להיות 'את' באמת. גם כשאת רחוקה מהבית ומוקפת חברות מכל מיני רמות רוחניות, בלי קליפות למיניהן וכל מיני כיסויי חברה. כי כשרחוקים מהבית, לא ליד הסביבה המוכרת והרגילה, לא תמיד קל להישאר מי שאת באמת, להיות חזקה בדעותייך. פתאום הים של הגוונים, הסוגים והדעות, מבלבל. מציב בסימן שאלה עניינים שהיית בטוחה בהם עד היום. אבל הרבי שליט"א מלך המשיח מביא כח לא להיות זיקית, לא להשתנות לפי הסביבה שלי, אלא להיות מושפעת רק מעניינים טובים, עניינים שאני פותחת להם דלת בתוכי, ולהשפיע. להיות 'אני' האמיתית עד הסוף, חלק אלוקה ממעל ממש, ניצוץ של 'יחידה כללית', ניצוץ משיח.

ואכן, בזכות ההכלה של הצוות שהיה חסידי ומסור, מכיל ומלא דבקות במטרה, הצלחתי להיבנות ולגלות מי אני באמת, מהי הדמות החזקה והיציבה שלי גם כשאני לא בסביבתי המוכרת, בבית עם המשפחה. הפעילויות העשירות והלהט החסידי גרמו לי להיות פנימית יותר, ולא ממש להתחשב במה שיגידו, מה שהיה נכון לפעם…

כמו שאומר הרבי שליט"א מלך המשיח שה"לך לך" האמיתי הוא לצאת מעצמך וכך לגלות את הכוחות הנעלמים שבך. במקום בו כל אחת שונה, האישיות מתחדדת, ומשתבחת עם התוספת מהפנימייה, יחד עם כל שאר גווני הסביבה שמלווים את אישיותך המיוחדת".

שרה: "היה לי קשה. מאוד. בכל כוחי חשקתי שיניים מול הוריי הדואגים, כי הייתי חייבת להיראות גיבורה. לא יכולתי להתחרט על הצעד שכבר עשיתי לאחר ששכנעתי את הוריי בכל התוקף.

השינוי מילדה של בית שמקבלת הכל כמעט שבר אותי. המרחק הרב מביתי לצפון עם מספרן הרב של הנסיעות שהיו נצרכות פעם, האוכל שלא התאים למה שהייתי רגילה אליו בלשון המעטה, הכללים והמנטליות השונה, חברו יחדיו ונהיו לגל עצום של קשיים שאיימו להפיל אותי. קשיים שצריך לחפור בהם חזק ולגלות בהם את האמת שלהם. להבין שהם חלק מהעלייה שלא בערך המגיעה לאחר מכן, רק אחרי העבודה הנדרשת. אך אז לא ידעתי את כל זה וההתמודדות הייתה סוחטת, מתישה.

"נקודות האור שהקב"ה נתן לי בתוך הבלבול הזה, האירו לי את הדרך והפכו הכל לזרקור אדיר של צמיחה והתקדמות בפנימייה. הצוות היה קשוב מאוד, מסייע. החברה שלי תמכה בי מאוד ונתנה גב יציב לי ולבנות שהתקשו ורצו לעזוב – אם מרצונן האישי ואם בהוראת ההנהלה.

בער בי רצון וצמא עז ללמוד ולשמוע. בזכות הפנימייה נחשפתי לשיעורי החסידות של הרב צייטלין ז"ל. יצאנו ל'מבצעים' בקביעות, התפילה הפכה להיות מלאת חיות והתחברתי באמת לענייניו של הרבי שליט"א מלך המשיח. התלהבות שכנראה לא היתה מנת חלקי אם הייתי נותרת בבית.

כל אלו ועוד סייעו למאמציי הכמעט הישרדותיים לצלוח ברוך השם. בסוף העבודה המייגעת למצוא את האור בקצה המנהרה, חשתי את המתיקות והקדושה של כל רגע בו זכיתי להיות במקום. קיבלתי העצמה אישית, וכוח לתת ולפרסם לעולם את האור שיש לנו. אינני מתחרטת על הרגע בו נבחרתי לשהות שם, להתקשר עוד למלך, ולבסוף גם לשכנע את הוריי לטוס ל'בית משיח', 'בית המקדש גופי' דלעתיד'.

משפחות גאולתיות שלמות הוקמו בזכות הפנימיה הזו!".

האם את ממליצה לבנות בגיל הנעורים ללכת ללמוד במסגרת עם פנימייה?

פאני: "כשלושים ושתיים שנים חלפו עברו מאז סיימתי את הפנימייה עם מבט קדימה, ואני חושבת שהחוויה הזאת של נערה מתבגרת בפנימייה, אכן שינתה אותי למשהו חדש, בנוי ויציב יותר. לדעתי החיים בפנימייה הם מומלצים וחיוביים בהחלט, אם מצד ההתמודדויות שהם מקנים, העצמאות הבריאה שהיא מנת חלקן של הנערות, וכן השהייה יחד עם בנות בעלות אופי שונה משלך במשך ימים רצופים, נותנת הסתכלות רחבה והבנה מעמיקה יותר בחיים שלאחר מכן. אך כל מקרה הוא לגופו, ולא לכולן מתאימים חיים מחוץ לבית, חיים של לימוד לחיים".

שושי: "האמת שהיה ברור לי עוד כשהבנות שלי נולדו שהן תלמדנה ב'בית חנה' צפת. אך ככל שהגיע וקרב הגיל, היה קשה לי לוותר על נוכחותן בבית. מה שהיה פעם אינו דומה לימינו. אז בזמנו היה קשה עד בלתי אפשרי למצוא תיכון חסידי כל כך בסביבה הקרובה, מקום שיעניק את האמת המוחלטת בלי פשרות. אך היום, הכל בהישג יד.

לעומת זאת בזמן הסמינר, אני כן ממליצה לצאת לפנימייה. אז האישיות היא בנויה וברורה יותר, וישנם כוחות רבים יותר להתמודד עם אתגרים למיניהם. מרגישים מספיק חוזק פנימי להישאר מי שאת באמת בלי פחד מ'מה יגידו', כיצד יגיבו ומה עושים כולן.

אני מודה להורים שלי על האומץ וההקרבה לשלוח אותי ואת אחיותיי לצפת. בזכות 'בית חנה' אני מי שאני היום, עם שאיפה להתקדם עד להתגלות נאו!"

שרה: "בדור שלנו אני לא ממליצה לצאת לפנימייה בגיל העל־יסודי, כי הרי הכל נגיש כל כך. יש הרבה תיכונים ליד הבית, ישנן תוכניות אחר־הצהריים. העולם מוכן לגאולה ובכל מקום בימינו ישנם שיעורי חסידות, התוועדויות, פעילויות ועוד.

שלחתי בת לפנימייה והתחרטתי כי האופי שלה לא היה בנוי לזה, לחופשיות הזאת. אמנם ההחלטה וודאי משתנית מילד לילד, אך לפי דעתי אין צורך ללכת רחוק כשהאוצר נמצא מתחת לתנור ולא אי־שם מתחת לגשר… הכל נגיש. הבנות שלי לא הולכות לפנימייה אלא רק בהיותן בסמינר. היום הכל מתחת לאף שלנו, רק צריך לפקוח את העיניים ולראות את זה!"

מכינים מיץ מתרכיז של פרי טבעי (כמו למשל של 'בטר אנד דיפרנט'). יש מבחר עצום של פירות: תפוחים, תפוזים, מנגו ועוד (על הקופסא כתובות הוראות הכנה). לאחר מכן אפשר ליצוק לתוך כלים מיוחדים לארטיקים, ואפשר לתוך כוסיות לחיים, ולשים כפית קטנה בפנים, ולהכניס להקפאה (אפשר גם לקנות חבילת מקלות ארטיק עץ פשוטים בכל חנות יצירה ולהכניס מקל לתוך הכוסית, זה ייתן תחושה של ארטיק אמיתי).