רחלי בן חיים, עטרת חיה
שעת אחר צהריים. מירי חוזרת הביתה אחרי יום לימודים ארוך בפנים חמוצות ועונש באמתחתה: לכתוב 400 פעמים "תמיד אציית לדברי המורה". מיד כשפוגשת באמא, היא מתפרצת בכעס: "המורה הזאת שונאת אותי! שירה דחפה אותי ונפלתי לרצפה, היא התחילה לצחוק ואני צעקתי עליה, ואז המורה הסתובבה אליי ואמרה לי להיות בשקט. ניסיתי להסביר לה ששירה היא האשמה כאן, אבל היא לא הקשיבה בכלל ועוד נתנה לי עונש".
לכל אמא סיפורים רבים באמתחתה, אם מצד היותה אם לילד הלומד במוסד חינוך או כאשת חינוך. במסגרת כתבה זו, נדבר עם אלו העומדות משני צידי המתרס וננסה לגעת כמה שניתן בצדדים השונים של הקונפליקט החינוכי. המורה תמיד צודקת? ובכן, מסתבר שהתשובה היא ממש לא שחור או לבן.
לחתור לשיתוף פעולה
שושי מכפר חב"ד, אמא למניין פלוס: "בני הבכור נמצא בישיבה בעיר אחרת ומידי שבוע הוא מוזמן לסעודת שבת אצל קרובי משפחתנו. לאחר כמה שבועות, הודיע המשגיח לבני כי מעתה יוכל לסעוד מחוץ לישיבה רק שבת אחת בחודש, ללא סיבה. בני מאד נשבר מזה, כאח בכור הוא התגעגע לאחיו הקטנים, והחוויה המשפחתית מידי שבת הקלה על הריחוק מהבית. שמענו את כאבו, השתתפנו בצערו וגם כאשר כינה את אותו משגיח 'איש מרובע' לא נבהלנו, רק שמרנו שהדיבורים לא יצאו מפרופורציה ויגיעו למילות גנאי ללא שליטה. הבהרנו לו שאנחנו כואבים אתו יחד וזה מאד קשה, אך כרגע הוא באחריות הישיבה, והוא צריך לציית להנהלה. יחד איתו, ניסינו לחשוב על פתרונות כמו שליחת עוגות ואוכל שהוא אוהב שינעים לו את הסעודה בישיבה, ועוד.
במקביל, בעלי התקשר ללא ידיעת בנינו לר"מ, והסביר את הצד שלנו בסיפור. ברוך ה', הוא ילד חסידי והמשפחה שהוא הולך אליה גם היא חסידית. הוא מחובר למסגרת הישיבתית ואפשר לסמוך עליו שלא יסתובב במקומות אחרים. בעלי דיבר בנועם והסביר שהוא מבין את המערכת ומבקש בכל אופן חשיבה מחודשת ולבסוף, ההחלטה שונתה.
בעלי הדגיש לר"מ שהוא לא מספר לבנינו שהם דיברו והכי טוב שהוא בעצמו יאמר לבחור שחשב על זה שנית והוא בחור חסידי שאפשר לסמוך עליו ולכן הוא מקבל אישור. כמה היה משמח לקבל את הטלפון המבשר: "אבא, אמא לא תאמינו, נפל על הר"מ מצב רוח טוב! הוא קרא לי ואמר שאצא למשפחה שתי שבתות בחודש". בנינו – וכמובן גם אנו – הרוויח מהסיפור רווח כפול: הוא למד לציית להנהלה וגם נוצר קשר מיוחד בינו ובין הר"מ המדובר. הוא בחר בו למשפיע האישי שלו ועד היום הוא מקבל ממנו רבות".
"אמא שתמיד תגבה אותה"
זהבי מהצפון, אמא ומורה: "היות שאני משמשת בשני הכובעים של אמא ומורה, חורה לי מאד כאשר יש מקרים שילד סובל שלא באשמתו בשל אי שימת לב של המורה. להיות מורה זה לא דבר פשוט, זו עבודה עם נשמות ואפשר לפגוע בילד לכל החיים, ואין כאן המקום לספר סיפורים נוראים של ילדים שנפגעו לכל החיים מאמירות לא מתאימות של מורה, מחוסר טיפול הולם ועוד.
בשנה שעברה, כשבתי הייתה בכיתה ז', החליטו לערבב את הכיתות. כל בת ציינה שלוש חברות שאיתן היא רוצה ללמוד והבטיחו שישבצו אותה לפחות עם אחת מהן, אך בתי נותרה ללא חברה בכיתתה. היא בכתה ודיברה עם המורה ודבר לא עזר. בזמני כתלמידה היה ציות מוחלט למוסדות, אבל ילדינו גדלים בדור אחר בו להורים יש כוח לשנות ולעשות. הגעתי עם בתי בבוקר לבית הספר, דיברתי עם המורות והמנהלת עד שהעניין סודר לשביעות רצון.
כאבתי שלא עשיתי את זה מוקדם יותר. יש מקרים שבהם הורים צריכים להתערב למען הילדים, אחרת הצדק לא ייעשה. לעתים קיימת סחבת במוסד ולוקח זמן עד שדברים מטופלים, אם בכלל, אך כאשר הורה מתערב, הצוות שם את המקרה בראש מעייניו ומטפל מידית. בתי יודעת שיש לה תמיד אמא שתגבה אותה".
לתת צ'אנס להסתדר לבד
מרים מירושלים, אמא לבת אחת וארבעה בנים: "כשבתי הייתה בכיתה ח', היא חזרה מבית הספר וסיפרה שהמורה אוסרת עליה להצטרף לטיול השנתי. בנות השחיתו קישוטי קיר, בתי בדיוק נכנסה לכיתה והמורה חשבה שהיא אחת מהן. למרות שבתי הסבירה שהיא לא קשורה לעניין, המורה לא הקשיבה לה. מיד חיבקתי אותה והבטחתי שמיד אתקשר למנהלת להבהיר את העניין ולקבל התנצלות מהמורה על הטעות החמורה.
לקחתי את הטלפון ביד, ובהשגחה פרטית זיהיתי שיחה נכנסת מאחותי. עניתי לה וסיפרתי לה על העוול החמור ועל כך שאני בדיוק בדרך לדבר עם המנהלת. ואז שמעתי את המילים ששינו את חיי וחיי ילדיי. בכל כושר השכנוע שלה, אחותי ביקשה שאתן לבתי צ'אנס להסתדר לבד, לצאת מהביישנות החמורה שלה ולגשת למורה על מנת לדבר אתה בעצמה. היה לי קשה לשנות את הראש, כי העוול שנעשה לה היה באמת גדול, אך הדברים מצאו מסילות ללבי. ישבתי עם בתי ושידלתי אותה לגשת למורה ולהבהיר לה מה אירע. לבסוף היא השתכנעה, ולמחרת ליוויתי אותה בתפילות מרובות שלא תתבייש ותיסוג ברגע האחרון, שהמורה אכן תבין, תקבל ותתנצל.
ולא רק שהמורה הבינה, אלא גם הסבירה בפני כל הכיתה שהיא טעתה וכי בתי תיסע לטיול. מאז, נהגה לשבח את בתי: "את, אפשר לסמוך עליך. את ילדה גיבורה שמתגברת על היצר ויודעת לבוא ולהסביר את עצמך בצורה יפה ונעימה". התייחסות זו חיזקה את הביטחון של בתי, היא השתנתה לבלי הכר והביישנות שליוותה אותה במשך שנים פחתה באופן ניכר".
להזדהות, לא להצדיק
שורי מקרית מלאכי, אמא עובדת: "איך אפשר לדון בשאלה האם המורה צודקת או לא? המורה היא הסמכות, וגם עבור ההורים והילדים הטוב ביותר הוא שהמורה תהיה 'המילה האחרונה' בכיתה. אם אנחנו מבקרים אותה לעיני הילדים, היכן האחריות החינוכית שלנו? הילדים לא ידעו להבחין מתי כן להקשיב למורה ומתי המורה טועה, ועלולים לאבד את האמון במורה או במבוגרים בכלל. המקום שלנו בהורות הוא לעזור לילדה להתמודד גם עם מצבים שאינם נעימים לה. יתכן שהמורה הייתה יכולה לנהוג בצורה אחרת או אפילו טעתה, אך לעולם לא אנהל דיון עם הילדה על טעויותיה של המורה.
תפקידנו כהורים הוא – קודם כל – להזדהות, להכיל, לתת גיבוי לרגשותיה של הילדה ולסייע להתמודדות שלה מול המצב. כשהיא תגדל ותצא לעולם היא תיפגש פעמים רבות במצבים לא הוגנים. אנו צריכים ללמדה כבר מעכשיו שלפעמים עדיף להיות חכם מלהיות צודק.
יש לאפשר לה להתמודד ולא למנוע זאת ממנה על ידי סידור העניינים עם המורה / המנהלת / האמא של החברה שהציקה / החברה בעצמה. בדקו יחד איתה: מה היא מציעה כתלמידה, מה לנו יש להציע כהורים? אפשר לכתוב ארבע השערות על הסיבות שגרמו למורה להתנהג ככה, זה עוזר להבין שגם המורה היא בן-אדם וגם אם נהגה באופן שלא נראה נכון, יש לה סיבות. לדוגמה, היא הייתה חייבת להספיק את החומר לקראת המבחן ולא יכלה לעצור עם כל פטפוט או שלא הבינה שיעל היא זו שהפריע.
חשוב לזכור שאם אכן נראה לילדנו הזדהות ואמפטיה ונקדיש זמן איכות של דיון רק אתו, נחזק את הקשר האישי עם הילד. הילד ירגיש שההורה מקבל אותו בכל מצב. זה יוצר סיכוי שתמיד הוא יבוא ויספר כאשר יחווה מקרים לא נעימים, גם כאלו שילדים לרוב מחביאים מהוריהם.
כמובן שכאשר יש מקרי קצה של אלימות או פגיעה אמיתית, יש להתערב באופן מידי ולפנות למנהלת / ליועצת. אני מדגישה: פגיעה אמיתית ולא מדומה, כי היום מרבים להשתמש בשימוש מושאל במושג התעללות. המורה "התעללה" בבתי כשאמרה לה שהיא לא מכינה שיעורי בית אף פעם, המורה השאירה את בתי בודדה בכיתה לאחר יום הלימודים והתעללה ברגשותיה. אני סולדת ממילים המגדילות כל תקרית לממדים כמעט פליליים".
לא לערער על הסמכות
רבקה מלוד, אמא במשרה מלאה: "יש לי שבעה ילדים, כן ירבו, מתוכם שישה רגילים שהלכו בתלם ודיני אחת מקסימה שקיבלה במתנה מאלוקים תחושתיות יתר. לצערי, עם כל המודעות שיש כיום בנושא, אני נתקלת במורות שחושבות ש"אלו סתם תירוצים, והיום לכל ילד מוצאים בעיה כדי שיקלו עליו".
יתכן שמירי, הילדה מתחילת הכתבה, היא ילדה עם תחושתיות יתר, והדחיפה של החברה מעבר להיותה קשה, הורגשה אצלה כמו תקיפה רצינית מלווה במכות חזקות. בפעם הראשונה שנתקלתי במורה שלא הבינה שדיני מתמודדת עם קושי אמיתי, ניסיתי להסביר זאת למורה והוספתי שזו הסיבה שתגובותיה קצרות רוח ומעט תקיפות, כדי שבתי תקבל את היחס המתחשב במצבה. אך כשזה לא קרה, בכיתי, הו, כמה בכיתי על אותה אטימות לב, וצעקתי, וגם כעסתי.
אתן דוגמה. לדיני מציקים תפרי הגרביים. אנו קונים לה גרביים מיוחדות, אך לעתים בחום, גם התפר העדין ביותר מגרד לה. דיני חלצה את הנעליים בשיעור וחברתה התלוננה שזה עושה ריח לא טוב ודרשה שדיני תנעל את הנעליים. דיני כעסה ודיברה בתקיפות והמריבה יצאה מכלל שליטה. כמובן שהמורה כעסה והסבירה שלא חולצים נעליים בשיעור. בלית ברירה היא נעלה את הנעליים, אך ביקשה לצאת החוצה להירגע – דבר שלימדנו אותה לעשות, אך המורה לא הסכימה. אז דיני יצאה בלי רשות ולא נכנסה עד סוף השיעור.
כאשר דיני חזרה הביתה וסיפרה לנו את המקרה, כאב לי מאד לשמוע. אחרי שהזדהיתי איתה, ניסיתי לחשוב כמה המורה הזדעזעה מילדה בכיתה ה' שלא מוכנה לנעול נעליים ועוד מתחצפת ויוצאת בלי רשות. בכיתה שלמה קשה להתמודד עם חריגות.
רק אחרי שראיתי את המורה במבט חיובי, הצלחתי להרגיע את בתי ממקום שלם ונקי. לבסוף, העזרה הגיעה דווקא מיועצת בית הספר שסייעה למורה להבין יותר והציעה לנו להתחיל טיפול בדרמה תרפיה, דבר שעזר מאוד לדיני לשקול את התנהגותה ותגובותיה מול מקרים מעצבנים שאצל ילדים תחושתיים קורים לעתים תכופות.
כיום המצב לא תמיד מזהיר. יש מורות שמבינות יותר, ויש שפחות. הלכנו לייעוץ וקיבלנו כלים איך להתמודד מול המערכת, כיצד להסביר, מתי להתעקש ומתי להרפות, ובעיקר הרווחנו קו לחיים: לעמוד לצידה של בתנו בכל זמן ועת, ועדיין להשאיר את הסמכות הבית ספרית 'קדושה'".
להצטרפות למשפחת המנויים חייגי עכשיו: 03.9602601
