ארגון 'אחות התמימים באה"ק' פועל במשך השנה בכל התיכונים והסמינרים ברחבי הארץ. בעקבות כך לקח על עצמו הארגון לארגן קבוצה רשמית ומסודרת לבנות התיכון הצעירות המגיעות לשהות בחודש תשרי בחצרות קודשנו. הקבוצה פועלת בקרב האורחות כבר למעלה מעשור ומספקת תנאים רוחניים וגשמיים מן המעולים.

גם השנה, דואגים בהנהלת הארגון למספר לא מבוטל של דירות מפוארות ומאובזרות הקרובות ל770, זאת על מנת להעניק לבנות הצעירות חוויה רוחנית וגשמית מעולה, ובכדי למנוע שוטטות מיותרת ברחבי השכונה.

בנוסף, בעקבות העומס ברישום ופניות רבות מהנהלות והורים יוכפלו השנה מספר הדירות המיועדות לקבוצה, זאת על מנת לאפשר למספר רב יותר של בנות לזכות להשתתף במסגרת הקבוצה.

מהנהלת הקבוצה נמסר כי טרם חלף שבוע מפתיחת הרישום ו280 בנות נרשמו והתקבלו לקבוצה, מספר המקומות מוגבל ביותר והרישום עומד לקראת סגירה בעקבות העומס הרב. ועל כן על הבנות המעוניינות להצטרף לקבוצה – להירשם בהקדם.

התוועדויות מרתקות, שיעורים, ימי עיון, יציאות מאורגנות למבצעים, מדריכות מסורות, דירות מפוארות ומאובזרות, ארוחות מושקעות ומפנקות – כל זה מצפה ל350 בנות קבוצת 'אחות התמימים' שיעשו את דרכן לחצרות קודשנו לקראת חודש החגים הבעל"ט.

בלוח "היום יום" מובא אשר מראש חודש אלול מתחילים לנהוג שלושה מנהגים: א. לומר "לדוד ד' אורי" בתפילה. ב. לומר שלושה פרקי תהלים מידי יום. ג. מיום ב' דראש חודש מתחילים לתקוע בשופר אחר התפילה.

בתאריך ל' אב נכתב:

מתחילים לומר "לדוד ד' אורי". המנהג בבית רבינו שבמשך היום תוקעים להתלמד, ומתחילים לתקוע אחר התפילה מיום ב' דר"ח.

בתאריך א' אלול נכתב:

"כשהיה ה"צמח צדק" בן תשע שנים אמר לו רבינו הזקן: קבלתי ממורי (הרב המגיד) שקיבל ממורו (הבעש"ט) בשם מורו הידוע [=אחיה השילוני], אשר מיום שני דר"ח אלול עד יום הכיפורים, יאמרו בכל יום ויום במשך היום שלשה פרקי תהלים, וביוהכ"פ שלשים וששה פרקים. ומי שלא התחיל ביום ב דר"ח יתחיל באותו יום שהוא עומד בו, ואת אשר החסיר ישלים.

המעשה הוא העיקר – הוראות הרבי:

א. חודש אלול (החל מיום א' דר"ח) הוא חודש החשבון והתשובה – שבו עושים חשבון-נפש על כל העבודה במשך כל השנה כולה, כדי לתקן ולהשלים את החסר כו', ועיקר שעי"ז נעשית ההכנה לעבודה דשנה הבע"ל.

ב. יש לעורר ולזרז אודות כל עניני העבודה דחודש אלול, חשבון-נפש ותיקון ושלימות השנה החולפת והכנה לשנה הבעל"ט, בכל פרטי עניני העבודה הנרמזים בחמשת הר"ת ד"אלול", תורה עבודה וגמ"ח, תשובה וגאולה.

ג. והדגשה מיוחדת בנוגע להוספה בלימוד התורה – שהענין דמלך בשדה קשור בעיקר עם לימוד התורה, ובפרט שגם השלימות דעבודת התשובה שבחודש אלול – תשובה עילאה – היא ע"י לימוד התורה.

ד. בההוספה בלימוד התורה שבחודש אלול צריך להיות הדגשה מיוחדת על ענין התפלה שבתורה, ובפרט ע"י לימוד פנימיות (סתים) התורה, שעל ידה נעשית ההתקשרות דפנימיות (סתים) דהקב"ה.

ה. לפרסם ולעורר בכל מקום ומקום ע"ד העבודה המיוחדת דחודש אלול המרומזת בחמשת הראשי-תיבות דתורה תפלה וגמ"ח תשובה וגאולה ובהדגשה מיוחדת בנוגע לענין הגאולה, כפי שחודרת בכל עניני העבודה.

ו. החשבון צדק דחודש אלול – שצריך להיות במיוחד בנוגע להמצב דעקבתא דמשיחא, לעורר עצמו ולעורר אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – שלפי כל החשבונות הי' צריך הקב"ה מזמן להביא את הגאולה.

ז. להשתדל לברך (ולהתברך) איש את רעהו ואשה את רעותה (וכן הטף, ילד לחבירו, וילדה לחבירתה), לכאו"א בפרטיות ולכלל ישראל, בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, הן בע"פ, פנים בפנים, והן בכתב.

ח. "בחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם, וכל אשר ימצא שם בדק משאר מצוות" – שעי"ז יתוסף בברכת ה' בכלל, ובפרט בברכת כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

ט. כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחת ישתדל לפרסם זה [הנ"ל אות ז. ח.] (נוסף על הקיום בעצמו) בכל מקום שידו מגעת, בכל מקום ומקום, לכל אחינו בנ"י – שליט"א.

י. חודש אלול הוא גם הכנה לקראת ראש השנה והמועדים דחודש תשרי בכלל. ולכן ה"ז זמן המתאים לספק את צרכי החג לכל אלו שזקוקים לכך, מתחיל מראש השנה ועד"ז צרכי החג דערב יוהכ"פ ומוצאי יוהכ"פ, וכו'.

יא. השמחה דחודש אלול, הבאה מזה שה"מלך בשדה", מזה שבנ"י קשורים עם עצמותו ית' – הרי זה למעלה ממדידות והגבלות, [ולכן אין זה בגדר ציווי וחיוב].

אלול. מה המילה הזאת אומרת לכן?

אצלי ישר קופץ בגאון תשרי!!

צריך להתחיל להתכונן!! רוחנית נהוג אצל חסידים להתכונן לתשרי הבא עוד כשהם במטוס חזרה ואפילו לפני… ואנחנו החסידות ממשיכות בדרכם.. אבל כששומעים את אלול מתקרב זה כבר רציני.. מתחלים מממשש להתכונן!! זו הקריאה האחרונה שבה כבר כולן נחלצות להכנה מידית ורצינית..

אבל בואו נחשוב על זה רגע…

אנחנו בעצם לפעמים מדלגות על חודש אלול ישר לתשרי כאילו זה פסח   כאילו אנחנו הקב"ה שירד למצרים וכאילו אלול זה איזה בית של מצרי ח"ו..  וקצת שוכחות מאלול..ומכל העבודה המיוחדת לחודש הזה

הרעבע אומר במאמר לש"פ ראה תשמ"ג- שכל העניין של אלול זה- אני לדודי ולפי העבודה שלנו בחודש אלול לפי הקבלת פנים שנערוך למלך  ככה יהיה הברכות והשפע שנקבל בחודש תשרי, ככה יהיה הייחוד שלנו איתו בנעילה ובהמשך בשמיני עצרת ובשמח"ת  – דודי לי!

אז כמובן שלהתכונן לתשרי צריך כל השנה ובחודש אלול במיוחד כי תשרי כבר ממש קרוב.. אבל לא לשכוח שבהכנות האלה של  חודש

אלול יש דרישות מיוחדות שמתאימות לחודש הזה במדויק!! שבלעדיו כל תשרי שלנו לא שייך כי "הדודי לי" הוא לפי ערך "האני לדודי"

ועכשיו יוצא…

תשרי? אלול!

קיבלתי על עצמי השנה החלטה טובה, אני ממתיקה להן סוד. קבוצת הנשים שמולי מטה אוזן, מרותקת לשמוע מהו הדבר שהתחדש ואיזו עוד החלטה טובה יכולה להתקבל שעוד לא התקבלה.

החלטתי לעבוד פחות, ולהרוויח יותר! הכרזתי בנימת ניצחון. ההבעות היו מגוונות: חלקן מבולבלות, חלקן מופתעות, מעט מאוכזבות וזו שלידי הגדילה לעשות ופרצה בצחוק רועם.

מה נותר לי לעשות? הצטרפתי אליה.

כשנרגעה, שאלתי אותה בתמימות מעושה: מה מצחיק?

נו באמת, היא ענתה לי. לעבוד פחות- ולהרוויח יותר? זו ההחלטה הטובה שלך? זה נשמע לך בכלל הגיוני?

קודם כך, עניתי לה, כן. זו החלטה מעולה, לא רק טובה. חשבתי והגעתי למסקנה שאני עובדת המון, על חשבון דברים חשובים בהרבה, ומרוויחה מעט יחסית להשקעה שלי, ולשאלתך השניה- בוודאי. למה נראה לך יותר הגיוני לעבוד קשה והרבה ולהרוויח שלא בהתאם? זה נשמע לך יותר סביר?

היא שתקה לרגע.

ראי יקירתי, המשכתי: התכנית הגלותית כמעט שהצליחה לשכנע אותנו. שנעבוד המון, נרוויח מעט, נגיד תודה כי זה מה יש ואין בכלל מקום לתלונות פה. אז נכון אני לא מתלוננת ב"ה, להיפך. אבל מי אמר שאי אפשר להגביה את הרף? לעבור ממצב "גלות" למצב "גאולה"? ואני החלטתי שעבורי מצב גאולה הוא בראש ובראשונה, פחות מאמץ, יותר רווח. זו נראית לי משוואה מתוקנת יותר.

היא הקשיבה בשקט, והרהרה. נראה שהמחשבה הזו, החדשה מתקשה להתאקלם אצלה אף על פי שיש בה הגיון פנימי ברור. ואיך לדעתך זה הולך לקרות? הקשתה שוב

בעיה שלי? עניתי לה. אני קודם כל קיבלתי החלטה מתוך שכנוע פנימי שזה מגיע לי. לקב"ה יש את הדרכים המגוונות שלו, אני ממש לא מודאגת.

המדהים מכל הוא, שלא ארך הזמן והתחלתי לראות סימנים בדרך לכך שההחלטה הטובה שלי קורמת עור וגידים. לא מהפכות גדולות או דרמות קיצוניות, רמזים קטנים, הבלחות של תקווה, ניצוצות של גאולה.

זה הזכיר לי את השיחה של הרבי לפרשת שמות, בה הוא מתאר כיצד בני ישראל היו תקועים כל כך בגלות הנפש עד כי מצרים היו אלו שאילצו אותם להתקפל ולעוף משם כבר. עד כדי כך התרגלו שפחדו לנסות משהו אחר, גם אם הוא טוב יותר. מישהו היה חייב ללחוץ אותם החוצה אחרת הם- ואנחנו- היינו תקועים שם עד עצם היום הזה.

בהיותנו גלגול נשמות של דור יוצאי מצריים, אין הרבה הבדל. התרגלנו לחיים של מאבק. כל דבר, בכוח, בעבודה קשה. במאמצים. בזיעה. ארנונה, מים, חשמל, גנים. תפילה, לימוד, עוד מצווה, עוד הידור, הכל בעבודה קשה. כמובן, אינני טוענת שעלינו להישען אחור ולתת למישהו אחר את ההגה או להסיר אחריות. אבל אין שום סיבה שלא נדרוש את המגיע לנו אחרי שנים רבות כל כך של השקעה. והדבר האלמנטרי ביותר לדרוש בנקודת זמן זו- זה גאולה.

כן, כן. זה מגיע לנו. הרווחנו את זה בעמל וביזע, בדורות של סבל, דם אש ותמרות עשן. זהו, לא עוד. הגיע הזמן שנקבל החלטה טובה, פנימית, כזו שמשוכנעים בה מבפנים, שאנחנו ראויים לגאולה. וברגע שנבין שאנחנו ראויים לזה, שזה מגיע לנו, שהגיע הזמן, שהשעה כבר כשרה, זה יתחיל לקרות, מעצמו.

זה כבר קורה אבל אנחנו גם נראה את זה, בעיניים שלנו. נתחיל לחבר 1+1 ונבין שזה לא קורה סתם. ומה שעוד יפה זה שלא רק שזה מגיע לנו אלא שהקב"ה כל כך משתוקק לתת לנו את זה שאם לא נתעורר בעצמינו, הוא יעביר לנו את המסר דרך גורמים חיצוניים, ולי אישית, זה לא נשמע כיף גדול לחטוף בומבה מ"מצרים". הרבה יותר נחמד לקחת אחריות ולקבל החלטה טובה. לצאת מהגלות.

בצער רב התקבלה הידיעה על פטירתה של מרת גיטל שפרינצא גוטליב ע"ה מביתר עלית, שהלכה לעולמו כחודש וחצי לאחר פטירת בעלה הרב נפתלי צבי גוטליב ע"ה.

הותירה אחריו את יבדלחט"א – ילדיה הרב חיים גוטליב, השליח בשכונת תלפיות בירושלים; הרב שלום גוטליב, רב ושליח ראשי בעיר ניקולייב שבאוקראינה, עיר הולדתו של הרבי; הרב משה גוטליב, ארה"ב; הרב שמעון גוטליב, ארה"ב; הגב' דונין, רעיית הרב מנחם-מענדל דונין, סגן מנהל התלמוד תורה במגדל העמק; גב' לאה רעיית ר׳ יוסף רבינוביץ מביתר עילית; גב' אסתר רעיית ר׳ מוטי שיינר מביתר עילית; נכדים ונינים.

ויה"ר שתיכף ומיד יקויים הייעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והיא בתוכם.

נשימה עמוקה, ועוד אחת. זהו, אני נכנסת. "חניל'ה מותק, נשמה שלי, מה שלומך צדיקה? איך את מרגישה?" היא מסתכלת לעברי. אויש. שוב פעם. "אז מה את מספרת? איך הנשימה שלך? היא לא מסתפקת במבט ועוטפת אותי בחיבוק. אני מסמיקה. "ומה עם הפצעל'ה? ירד קצת?" הפעם זה מבט לכיוון הצוואר שלי. "אוי, אני רואה שלא. לא נורא. ה' יעזור לך וירפא אותך. חברות" היא מגביהה את הקול, משחררת אותי מהחיבוק ושמה את ידה על כתפי, תוך כדי העפת מבט לשאר המתנדבות – המומות יותר או פחות על משקל ותיקות יותר או פחות "עכשיו כולכן עונות אמן אחרי, בקול. רפואה שלמה לחנה ברכה בת לאה. רפואת הנפש ורפואת הגוף. שכל המחושים שיש לה ירדו ממנה ויעברו לכל שונאי וצוררי ישראל. א-מ-ן. תענו אמן" והמתנדבות עונות. מי בקול גבוה ומי בפחות.

אוף. שיגמר כבר. נמאס לי. הפעם היא עוזבת אותי די מהר. אני חושבת שזה פשוט כי הגיעו מתנדבות חדשות. היא חייבת להסביר להן מה יש לי (פצע מזעזע ואסטמה חמורה, לדעתה), איך היא יודעת את זה (השתעלתי פעם כשהייתי בהתנדבות), ושיזהרו לא לפגוע בי כדי שאני חס ושלום לא יעלב. אני מתקדמת לארגזים, מתיישבת ומתחילה לסדר מצרכים. הידיים שלי כבר מורגלות, והראש שלי חושב.

כן, אני בהתנדבות הקבועה שלי של ימי רביעי. התנדבות שאני מרגישה בה מסירות נפש כפשוטו. לא בגלל העבודה, אלא בגלל חדוה שרה. חדוה שרה היא האחראית על חלוקת המזון לנצרכים, באמת אשת חסד אמיתית. היא דואגת לאנשים מכל הבחינות, ולא רק מהבחינה של קבלת המצרכים. אבל מה? חסר לה קצת טקט. ואולי לא קצת, אלא קצת יותר. אותי היא לקחה כפרויקט האישי שלה. כאילו לא חסרים לי המבטים חסרי הטקט של האנשים, כשרואים את הפצע שיש לי בצוואר, אני צריכה לספוג גם אותה.

בפעם הראשונה שהגעתי להתנדבות, היא הייתה בהלם, ולא כל כך ידעה מה לאמר. אני רק יודעת שבערב היא התקשרה לאמא. שאלה אותה בלי סוף שאלות, הציעה לה בלי סוף רעיונות ולקחה ממנה את השם המלא שלי, לרפואה שלמה. מאז, בכל פעם שאני מגיעה היא מקבלת אותי בלבביות יתר. אולי היא חושבת שהעיגול הסגול הזה בצוואר השפיע לי על משהו בשכל. היא מברכת אותי בלי סוף, וגורמת לי להסמיק ולהסמיק כל פעם מחדש.

לבטל את ההתנדבות אני לא רוצה. כיף לי פה, יש לי חברות ואני מרגישה תורמת. אבל זה קשה לי כל שבוע מחדש. חוץ מזה, שאם אני לא מגיעה – שיחות הייעוץ שלה לאמא גדלות לפעמיים או שלוש בשבוע, ואת זה אני לא רוצה. לאמא מספיק קשה. היא רצה איתי לרופאים ומקפידה שאני אמרח את המשחות שלי. לא חסרה לה שיחת ייעוץ מחדוה שרה.

בדרך כלל אחרי שחדוה שרה מברכת אותי איזושהי ברכה מיוחדת, למשל כמו: "שתמיד תרגישי טוב בכל איברייך וגידייך ושום פצע או מחלה שיש לך לא יתפשט בך לעד ולעולמי עולמים, ושתמצאי חתן במהירות בקלות ובזריזות (אני רק בת 17) ותמיד רק תחייכי אמן" (תמיד הברכות שלה ארוכות) אני ממש מאדימה. לפעמים, אני גם רואה את אחת המתנדבות החדשות מאותת לה עם הידיים או רומזת לה בעיניים. אבל אני יודעת שזה פשוט לא יעזור.

פעם, ראיתי מתנדבת שדיברה איתה והתקרבתי קצת לשמוע. 'חיפשתי' שם גליל סלוטייפ. "אבל את לא מבינה" הרצתה חדוה שרה בלחש קולני. "היא מסכנה, היא חולה, והיא פשוט זקוקה לתפילות האלו. ממש כל ברכה, כל אמן. אצלי בבית הדבקתי את השם שלה על ברכת אשר יצר ובכל שבוע אני עושה הפרשת חלה לרפואתה. תתפללי הרבה, חובה להתפלל עלי'ה, זה הכרח הדור". אותה מתנדבת גמגמה משהו וחזרה מקום.

אני 'מצאתי' את הסלוטייפ וחזרתי לאריזה. כן, גם זה קורה לפעמים. גם פצע קטן ולא מורגש אצל מישהו יכול לעורר עניין גדול אצל אחרים. גם התקפת שיעול אחרי דלקת גרון יכולה להיות אסטמה. אני בטוחה שחדוה שרה עושה הכל בכוונה טובה (ולקח לי הרבה זמן להגיע למחשבה הזאת), אבל לפעמים אנשים לא יודעים א-י-ך לעשות. אולי על זה נאמר המשפט: הדרך למטה ולא למעלה מתחילה מטעות קטנה במדרגות.

מקצה השמיים

זה התחיל בשמיים, המשיך לארץ – הגשמית והרוחנית, והמסע טרם נגמר. או כמו שנכתב בדברים, ל', ד'-ט': "אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך…ואתה תשוב ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצוותיו" | אריאלה דאשיף

ילדים מתוקים

המילה השנייה בשמה היא "נעורים", אך היא יכולה להתפרץ בכל גיל ולהכניס את החיים למסלול אחר – לתמיד. מהי סוכרת מסוג 1, כיצד מתמודדים איתה בלי לפגוע בשגרה והאם ניתן למנוע אותה? | עפרה בדוסה

אמא'לה! מה עושים?

שחור, לבן ומה שביניהם  | שמחה קוסשוילי

זה רק נדמה לך |  רחל שאבי

אחד הדברים שאישה הכי מתקשה בהם במהלך היום יום הוא ה- מה להכין לארוחת צהריים/ערב.

כל יום מחדש אני מנסה לגוון מעט את התפריט, לעשות אותו יותר בריא, טעים ונעים לעין.

גם הפעם שלפתי את העוף להפשרה ותהיתי מה אני הולכת לעשות איתו.

עדיף משהו שכולם יאהבו, עם כמה שפחות עבודה וכמה שפחות כלים אחר כך. מה שאומר: ארוחה בסיר אחד.

מתכון שאימצתי מזמן אומר שאת העוף מבשלים קודם וכשהוא מבושל מוסיפים את האורז. זאת כבר התחלה טובה.

טיגנתי בצל, כמה ירקות, הוספתי עוף ותבלינים ובסוף את האורז. קישטתי יפה וקיבלתי מנה חגיגית לסתם יום חול (:

אני והקטן ניסינו להמציא שם ראוי למנה כל כך מכובדת. בסוף המצאנו איזה מילה. כבר לא זוכרת. אבל זה מה שעושים בכל מסעדה לא?

גם הפעם עשיתי שימוש בזרעי הסלרי. שימו לב לשים מעט כיוון שטעמם מודגש.

טיפ קטן: את האורז לפני הבישול (גם בקטניות רצוי) אני שמה בקערה עם מים וכף מלח מערבבת היטב, והנה זה פלא, המים נהיים עכורים. שוטפים היטב ומסננים.

מה צריך?

חלקי עוף

4 כוסות אורז בסמטי

3 גזרים גדולים

גמבה

אופציונאלי- פטריות/ כוס חומוס מבושל

לתבלון:

מלח, פלפל, חצי כפית כורכום, קורט אגוז מוסקט, רבע כפית זרעי סלרי, קורט קינמון, כף פטרוזליה יבשה/ טריה קצוצה דק.

לקישוט: גבעול בצל ירוק קצוץ, פרוסות שקדים/ גרעיני חמניה קלויים, פלפל שחור

מכינים:

קוצצים את הבצל ומטגנים עד להזהבה

חותכים את הירקות לרצועות דקות ומוסיפים לבצל

מוסיפים את העוף יחד עם התבלינים וסוגרים עד להזהבה.

מכסים במים ומבשלים 40 דקות עד שהעוף התבשל.

לבנתיים שוטפים את האורז היטב. רצוי להשרות במים חצי שעה.

מוסיפים את האורז המסנון לעוף שהתבשל ומכסים במים. מבשלים עד שהאורז מוכן. בודקים שלא חסר מלח. אם חסר, מוסיפים ויחד עם עוד מעט מים ומבשלים עוד כמה דקות.

מקשטים ומגישים.

בעקבות ההצלחה בשנים שעברו, לקח על עצמו ארגון אחות התמימים בארץ הקודש להמשיך את ההצלחה ולדאוג במסירות אין קץ לבנות התיכון הבאות להסתופף במחיצת הרבי מלך המשיח בחודש תשרי הקרוב, אם זה בתנאים מעולים, מדריכות מצויינות, התוועדויות חסידיות, יציאות מרוכזות למבצעים ועוד.

הקבוצה פועלת בקרב האורחות כבר למעלה מעשור ומספקת תנאים רוחניים וגשמיים מעולים.

השנה, ממשיך הארגון למנף את ההצלחה וכעת עובדות מספר משפיעות מרחבי הארץ לדאוג לתנאים משופרים כיאה לאורחות המלך. זאת על מנת להעניק לבנות הצעירות חוויה רוחנית וגשמית מעולה.

הקבוצה פועלת תחת ובתיאום מלא עם הנהלת תשרי – ארגון אש"ל 'הכנסת אורחים'.

הזדרזו להרשם – מספר המקומות מוגבל ביותר!

אני עדיין זוכרת את הימים ההם, הרחוקים, בעלומיי החביבים. כמו כל תלמידה, חיכיתי לחופש הגדול בכליון עיניים. השבוע הראשון היה שכרון חושים של חירות. אין לימודים. אפשר לקום מאוחר, לאכול ארוחת בוקר בצהריים, ולא להכין שיעורים. יש! בשבוע השני התחיל האקשן: ים, בריכה, חברות, טיולים. בשבוע השלישי ארזתי תיקים למחנה קיץ וחזרתי מלאת חוויות וזכרונות. איזה כיף. ממש. מאוד. רגע, מה עכשיו? עוד חודש חופש לפניי.
בשלב מסויים, אני זוכרת את עצמי מטפסת על הקירות משעמום. מיצינו כבר הכל, טחנו. מה עוד אפשר לעשות? חוזרת לחוברות החופש השנואות (כן, גם זה עובר בשרשרת הדורות) ומתחילה לספור את השעות לאחור. גם לחופש יש גבול.

***
"למה אתם עושים לנו את זה?" אני שואלת את חברה שלי, מורה. "רוצים חופש? תביאו מחליפה. כמונו, האנשים הרגילים. למה בגללכם כולם חייבים לסבול?" היא מתבוננת בי במשטמה. "את חושבת שאני נהנית מזה? ממה שנקרא 'העונש הגדול'??" היא רושפת. "אני מוכנה לוותר למפרע ולאלתר על הדבר הזה. מה את חושבת, שלי אין ילדים קטנים? שאני לא צריכה להעסיק אותם? לבזבז כסף על קייטנות ובילויים ולספור את הדקות לאחור? נוסף על זה, מחייבים אותי להגיע לימי עיון, הערכויות, השתלמויות ושאר מרעין בישין. תאמיני לי, הייתי מעדיפה לעבוד כרגיל!" היא חותמת ומשאירה אותי עם פה פעור. הנה מורה שגם לא סובלת את החופש הגדול.
***
נכון, יש סדר יום. תפילה. חתת. שומרים על מסגרת. קצת בילויים, חברות, יש קעמפ וברגעי מצוקה שמים 'ראלי' במחשב. אבל כל אלה משובצים כנקודות עניין ספורות על פני יום ארוך ומשמים. ועוד אחד. ועוד אחד ועוד ואחד ועוד….כיוון שלצערי, אינני מהאמהות שבכל יום עורכות לילדיהן סדנא מהטבע, עם עיסת נייר, שתילת צנוניות ונגינה על כפיות אני מנסה לאלתר מיני הפעלות ותעסוקה לזאטוטים עם 'נופש משפחתי בצפון'- כמצוות חג החופשגדול אבל האמת היא שכל מה שאני רוצה זה רק לשבת ולבהות מול קיר ושקט. שקט מוחלט סביבי.
***
ואז אני חוזרת לדברי הרבי שלנו, הגאוניים כל כך. הרבי שדיבר על כך שדווקא בימים החשובים שלפני חודש אלול והימים הנוראים צריך להגביר את קצב הלימוד. להוסיף בעיון וחסידות, לשמור על מסגרות במקום לתת לנוער להתפרע ברחובות ולחפש מפלט מהשעמום. כמו בכל דבר גם כאן, כמה חבל שלא מקשיבים לרבי. אמנם, חופש משפחתי הוא דבר חיובי ונכון, אבל במידה ובשום שכל. לא ברור מי הגדיר חודשיים כזמן מספק למנוחה, אבל מנוחה אין כאן. גם לא חופש. ורק נחמה פורתא היא שא' דראש חודש אלול כבר מציץ מעבר לפינה ועימו השגרה המבורכת, האויר הסתוי הצלול, וימים של התחדשות.

'בין-הזמנים-שמח' שיהיה

הכנס שכולו בשבילך קורם עור וגידים, שבילי התכנית נסללים, וזה הזמן בו ניגשנו להציץ אל מאחורי הקלעים.

עצרנו את הרבנית הינדה גערליצקי, יו"ר הכנס הנמרצת, באמצע המרוץ, וביקשנו להציץ אל ההפקה המורכבת. מה זה אומר לארגן כנס? ביקשנו להבין. לפני שנכנסה לפרטים, היא משתפת בסיפור מרגש מלפני כמה עשורים, שמסביר את הטרחה הרבה על מנת שהכנס יהיה הכי מדהים ומושקע, חדשני וחווייתי.

"זה היה בערב הכנס הארצי של שנת תש"מ, הכנס ה- 17. אנחנו גרנו אז בצפת, בקריית חב"ד הצעירה והמתפתחת כשלוחי הרבי, לצד שלוחים נוספים לארץ הקודש. ארגון הכנס הארצי הוטל באותה שנה על נשות חב"ד בצפת. הכנס התפרס על פני שלושה ימים, שישי- שבת קודש – ראשון. העבודה וההכנות היו רבות. נשות הקריה התגייסו לארח את האורחות המגיעות לכנס מכל הארץ, למשך שני לילות, ליל שבת ומוצ"ש. חשבנו שזה יספיק, כמה נשים תגענה עד צפת הרחוקה? אך הרישום להפתעתנו הוסיף וגדל. בתי תושבי קריית חב"ד כבר היו בתפוסה מלאה. חשבנו להלין את האורחות הנוספות על מיטות צבאיות שניקח מבסיס צבאי סמוך, אותן נציב בחדרי הכיתות של התיכון המקיף בצפת, שבו התקיים סימפוזיון בשבת אחר הצהרים. לא היה בידינו תקציב בשביל לינה בתנאים משופרים יותר. כשבוע לפני הכנס, קיבלנו טלפון מהמזכירות של הרבי. הרב חדקוב התעניין בהכנות לכנס, שאל על הלנת הנשים, ואמר – בצפת יש הרי כל כך הרבה בתי מלון, ודאי אין בעיה למצוא מקום לארח את הנשים. הוא הורה לנו לשכור חדרים במלונות בצפת עבור נשות חב"ד המגיעות לכנס, ואמר שהמזכירות תממן את ההוצאות. אני זוכרת איך רצנו בין המלונות והזמנו חדרים עבור הנשים, במלון אחד תשעה חדרים, ובמלון אחר עוד עשרה, וכן הלאה, כהוראת הרבי.

מדהים כמה הרבי היה מעורב בהצלחת הכנס, הרבי דאג שהנשים תקבלנה תנאים מעולים, שהכנס יהיה ברמה הגבוהה ביותר, זה היה כל כך חשוב לרבי. זה מה שמנחה אותנו בהפקת הכנסים הארציים, להגיש לנשים את המיטב מכל הבחינות, כך רוצה הרבי".

"הרבי רוצה שתהיי כאן" – כך אומרות המודעות לקראת הכנס, מסתבר שזו לא סתם סיסמה….

גם הגב' דבורה בוטמן מהנהלת הארגון, נזכרת באנקדוטה המוכיחה את הקשר והיחס המיוחד של הרבי לארגון נשי ובנות חב"ד ולכנסים הארציים:

"אני זוכרת שהיינו בכנס שהתקיים במלון "תמיר" בירושלים. בעיצומו של הכנס, בין ההרצאות לארוחה, לפתע קוראים לנו לטלפון במשרדי המלון. על הקו הרב חדקוב, ששואל בשם הרבי – איך הולך הכנס, האם הכול כשורה, האם אנחנו מרוצות, איך מתנהל… אין לתאר את ההתרגשות והתחושה המיוחדת שפשטה בלבנו מהידיעה שהרבי מלווה אותנו בכנס, ודואג בזמן אמת להביע את ההתעניינות והדאגה להצלחת הכנס" ההתרגשות הרבה ניכרת בקולה של גב' בוטמן כשהיא מתארת החיבה של הרבי לארגון נשי ובנות חב"ד ואת שימת הלב המיוחדת לקהל הנשים. היא מעלה זיכרונות משנות הכ"פים, עת התגוררה בקראון הייטס, ומספרת איך הרבי ייחד מדי התוועדות שיחה עבור הנשים, ואיך נערכו התכנסויות לנשים בהן הרב וינברג היה מתרגם את אותן שיחות של הרבי לנשים, ומגיש אותן לפני קהל הנשים דוברות העברית. אחר כך, היא מקריאה ברטט את מכתבי הרבי להנהלת נשי חב"ד, את המסרים המיוחדים של הרבי לנשות חב"ד ואת ברכותיו הקדושות למשתתפות הכנס הארצי.  לסיום היא מצטטת אגרת של הרבי ובה קריאה ל'עזרת הגברים' דווקא, לעמוד לצד נשותיהם בעבודת הקודש – "לפלא שאין האנשים עוזרים להנשים בעבודתן בקודש בארגון נשי ובנות חב"ד, למרות שכבר נתפרסם בתוככי אנ"ש זמן רב דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר… בגודל נחיצות עבודתן זו".

חזרנו אל הגב' גערליצקי, מצאנו אותה אוחזת בידה ספר גדול בכריכה בצבע בורדו, שעורר את סקרנותנו. האותיות המסוגננות על הכריכה, מוטבעות בזהב ומכריזות: "אשת חיל". מהו הספר הזה?

"זהו אלבום הכנס משנת תש"מ. הכנס בצפת היה מיוחד ומכונן, ובאלבום זה מתועדים התכנים, ההרצאות והווי הכנס. באותה שנה לראשונה יצא אלבום כזה. היוזמה וההוראה על כך הגיעו מהרבי, כמו גם העידוד והמימון להוצאת האלבום".

האלבום – ספר של ממש – מעוצב בטוב טעם. למרות השנים שחלפו וההתפתחות המואצת בעולם העיצוב והדפוס, ניכר כי האלבום מושקע בתוכן ובצורה, והתוצאה ברמה גבוהה ומכובדת. איורים מרהיבים מעטרים את דפי הספר, לצד רישומים גרפיים אמנותיים, ותמונות מקצועיות,  בשחור לבן אמנם, אך הן משקפות פעילות ועשייה, חיים תוססים וצבעוניים.

רגע לפני שהרבנית גערליצקי מגלה את הסיבה בשלה היא שלפה את האלבום הישן מן המדף,  נופלות עינינו על הכיתוב המופיע בעמודים הראשונים: "יוצא לאור על ידי המרכז לענייני חינוך, 770 איסטערן פארקוואי, ברוקלין נ.י." מסתבר שלא הייתה זו הוראה מגבוה בלבד, אלא הרבי עמד מאחורי הוצאת האלבום הזה, כפשוטו. "לאחר שהתקבלה הוראת הרבי לתעד את כל תכני הכנס המוצלח באלבום מפואר. לא ממש ידענו איך עושים את זה" מתארת הרבנית גערליצקי. "לא היה לנו שום מושג בעניינים אלה, עיצוב, גרפיקה, הדפסות… הרב אפרים וולף, כממונה על ביצוע הוראות הרבי, תמך וסייע להוציא את הדבר לפועל. בדיוק אז עברנו לתל אביב, כך שעסקתי בהוצאת האלבום באזור המרכז. הרב וולף הביא אותנו לייעוץ אצל הרב מוטי גל שעסק בהפקות, הרב גל הפנה אותנו לאיש מקצוע בחולון. אחר כך הסיע אותנו הרב וולף ברכבו אל המעצב והגרפיקאי בחולון, שהוא גם אייר את האיורים האמנותיים המעטרים את האלבום. וכמובן שהוא גם שילם את כל ההוצאות. הרבי ביקש שיהיו גם תמונות, אך אנו לא תיעדנו את הכנס, מה גם שרובו נערך בשבת. ממזכירות הרבי שלחו אפוא את הצלם ר' לוי יצחק פריידין, שצילם תמונות רבות בקרית חב"ד בצפת, ותיעד את פעילות נשי חב"ד בשיעורים ובמבצעים".

אבל לא רק נוסטלגיה מביאה אותה לעלעל בין דפי הספר בעיצומן של ההכנות לכנס. היא מצביעה על העמוד הפותח את האלבום, בשיר נוגע ללב – " פמוטות הכסף". שירה של המשוררת זלדה, בת הדודה של הרבי, לצד תמונתה. "אני לא זוכרת איך הגיע השיר הזה לאלבום" אומרת הגב' גערליצקי . "לכאורה אין לו קשר ישיר לתכני האלבום ולכנס. לא הצלחתי לאמת זאת, אך יתכן שהיה אז מסר מהמזכירות, לפנות למשוררת… זכור לי במעורפל ואני חושבת שזה היה 'מגבוה'" העמוד הזה מהווה חוליה מקשרת לכנס הנוכחי, וזו הסיבה שהגב' גערליצקי ניגשה לדפדף בין דפי האלבום המרתק. היא חושפת "השנה בכנס ניגע בדמותה המיוחדת של זלדה, המשוררת מבית רבי. יהיו ראיונות מכלי ראשון עם דמויות שהכירו אותה, ניחשף לקשר שלה עם הרבי, ולרעיונות חינוכיים מעוררי השראה פרי עטה, ועוד".

מה עוד קורה בתהליך ה'בישול' של הכנס? ומה צפוי בתכנית הכנס?

"אם את שואלת על בישול הכנס, המרכיב והתבלין העיקרי במתכון הזה, הוא ההשגחה הפרטית…" מחייכת הגב' גערליצקי, "בהכנות לכנסים אני רואה מדי שנה השגחה פרטית מופלאה שמכוונת ומנווטת אותנו אל האנשים, אל הסיפורים, אל הרעיונות. לפעמים אנחנו מתחילים ומתקדמים בכיוון אחד, ולפתע הכול משנה כיוון ואנחנו מגיעים למקום לא צפוי שדווקא הוא מביא את התוצאה הקולעת". היא ממחישה בדוגמה טרייה: "אחד מנושאי הכנס הקרוב הוא" בשבילך – אם  ובת בשביל אחד". בתכנון היה אמור להיות שיר מסוים בנושא, אך בפועל זה לא הלך לפי התכנון, השיר לא הביע את הרעיון ולא היה מוצלח, והוחלט להוריד אותו. הבנתי שאין לנו שיר, ואנחנו קרובים כל כך לכנס… ביקשתי ממישהו שיציע לי שיר אחר, והפנו אותי להתקשר לזמרת גב' דבורה הסופר. לא מצאתי את שלה, ניסיתי דרך הבת שלה, התקשרתי לבת והסברתי מה אני צריכה והיא מספרת לי, שאחותה הוציאה לאחרונה דיסק ובו שיר בדיוק בנושא הזה, שהיא שרה יחד עם בתה הקטנה. שמעתי את השיר, ונפעמתי. השיר מביע את הרעיון באופן מיוחד, והביצוע מדהים ומופלא. הרגשתי שמעבר לביצוע הנהדר, יש בשיר הזה עוצמה, משהו יוצא מן הכלל. דיברתי עם הזמרת, בתה של הגב' דבורה הסופר, ושמעתי ממנה שאכן, מאחורי השיר הזה עומד סיפור מרגש ונוגע. התוצאה החודרת אל הלב יצאה מתוך החיים, ומעומק הלב. בכנס נפגוש את השיר ואת הסיפור שמאחוריו.

את שואלת על התהליך לקראת הכנס, אני חייבת לציין שהשנה שותפות לתהליך החברות מחוג הידידות של הארגון, "הנשים מהשורה הראשונה". הן נרתמו כשותפות מלאות לארגון, בנוסף לתרומתן הכספית, הן תורמות מזמנן, מכישרונותיהן ומיכולותיהן. מי בהשתתפות בוועדת ההיגוי ומי בגיוס מוצרים למכירה הסינית או בעזרה לוגיסטית, ההירתמות שלהן מרגשת ומעצימה.

לגבי תכנית הכנס, הנה טעימה ממה שהולך להיות שם:

• הפתעה מוזיקלית – חסידית שכמוה עוד לא הייתה: "המתוועדות", ההתוועדות הנשית הגדולה בעולם. בהשתתפות הזמרות המובילות, שלצד השירה תשלבנה סיפורים אישיים ודברים מתוך הלב: לאה דרור, דנה ורון, ציפי קולטיניוק, יפוש ברכהן, סמדר מורג, קטי גל, ועוד.
• הרצאות מעמיקות מפי רבנים ומרצים דגולים, הרב י. שוויכה, הרב רייצס, הרב משה אורנשטיין.
• ראיונות וידאו עם נשים מכל הגילאים והגוונים. תהיינה שם משפיעות מוכרות כמו הגב' סטערנא אלפרוביץ', הגב' ברכה טברדוביץ', הגב' פראדי ברוד, גם השליחה גב' אלה וורזוב תשתף בסיפורה, לצד נשים ממגוון סגנונות, עדות וקהילות.
• סיפור חייה הייחודי של הגב' שמש מעטוף, אישה חסידית פעילה במבצעים ובשיעורי תורה, שהיא בת למעלה מ-90. נכדותיה האמניות יעלו מופע מוזיקלי בליווי מחול תימני מיוחד לכבודה, בהשתתפות כל השבט – בנותיה, נכדותיה ונינותיה.
• ראיונות עם צעירות שחושפות מהו שביל היסוד בחייהן, השביל שנותן להן כוח והעצמה אישית להמשיך לצעוד.

כל אלה, לצד אלמנטים מקוריים נוספים, סוללים את השביל המיוחד של כנס 'בשבילך'.

כולנו נהיה שם,  בכנס הארצי, במפגן העוצמתי של העצמה נשית, לנחת רוח הרבי. השביל אל הכנס הוא השביל המוביל אל הגאולה, שביל הסלול מאז בריאת העולם אל התכלית, הקרובה כל כך, ובזכות נשים צדקניות.

אם עוד לא רכשת כרטיס – הזדרזי להבטיח את מקומך… אוטוטו כולנו נפגשות בשביל הזה, כי הרבי רוצה שנהיה כאן!