עשרים ושש שנות אור

מירה רות שארף הי"ד (תשמ"ו–תשע"ג), נולדה בירושלים למשפחת כהן, חסידי סדיגורה. בשנות נעורי'ה התקרבה לחסידות חב"ד. בשנת תשס"ז נישאה לר' שמוליק שארף (ביתר עילית) חסיד חב"ד ושליח צעיר של הרבי בדלהי בירת הודו, מתוך ידיעה שהם עומדים לצאת לשליחות מאתגרת מטעם הרבי שליט"א מלך המשיח, לקירוב יהודים והכנת העולם לקבלת פניו.

ה'מיין בזאר', בדלהי בירת הודו קשה לתיאור, מקום שמשאיר כל ישראלי המום מחוויית הנחיתה בהודו. ברחוב הצר והסואן חולפים ריקשות ואופניים לצד פרות וכלבים. בצדי הדרך בתי עבודה זרה דחוסים לצד חנויות צפופות, קריאות קבצנים בעלי מום נישאות מעל לניחוחות משונים ומרתיעים, ובעצם מה לא…

בלב הרחוב מתגוררת לה משפחה חסידית למופת בתוך בית חב"ד נעים ומקבל. בשל צניעותה של מירה הי"ד, לפעמים קשה אפילו היה להבחין בנוכחותה, בו בזמן שבשקט ו'מאחורי הקלעים' ניהלה הכל. עבור כל מטייל/ת היוותה מירה נקודת אור, תחושה ביתית חמימה ואימהית; עבור כל  חברה הייתה  מירה לקרובה ביותר; עבור הורי'ה ואחי'ה סיפקה מקור בלתי נדלה לנחת רוח; עבור כל גיסה הייתה כאחות; לחמה וחמותה כבת; לבעלה וילדיה…

אי אפשר היה להישאר אדיש לאישיותה, הצורה בה העניקה את מלוא תשומת הלב לכל פרט בו עסקה… כמה התמסרה לזולת, אך מעולם זה לא גרע מיחסה לבעל ולילדים. עם כל צניעותה ועדינותה לא הייתה נמנעת מלהעיר כשזה נגע לחינוך ילדיה ולצניעות, אך בזכות עדינותה וגודל אהבת ישראל שלה, היה זה מבלי לפגוע באיש.

ימים ספורים לפני מותה, בשיחות שונות עם חברותי'ה ומשפחתה ביקשה להעביר להן מסר שקיבלה בשיעור כמה ימים קודם לכן "אין רע יורד מלמעלה" אמרה להן מירה, "כל תחושה של רע מעידה על חוסר ביטחון בה". מירה הי"ד נקטפה בדמי ימיה בעת אמירת תהילים עם ילדיה מפגיעת טיל מרצחים בבוקר א' כסלו תשע"ג.

מירה בעיני המשפחה

מושקא גורביץ', גיסה

מירה אחותי!

מירה, את חלק מחיי. כן, אחות, משפיעה, פסיכולוגית, מדריכה, הכל! דיברת איתי שעות, ניהלנו שיחות ברומו של עולם, סידרת לי את הראש, איך לחשוב נכון ולעשות באמת מה שהרעבע רוצה ממני…

ללמוד איתך שיחה, נתן לי כח לתקופה. השקעת בי המון ותמיד עם חיוך…

אחרי חתונתכם גרתם בביתר, התחלת מיד מועדון צ"ה בבנין שלך – תמיד דאגת שכולם יידעו מה נכון וחשוב לעשות, מה הרבי רוצה ממנו עכשיו. לא רק דיברת ואמרת, אלא עשית זאת!

כמה היה חשוב לך להתעקש וללמוד את ה"דבר מלכות", והכי חשוב לחיות עם זה. אני נזכרת בטלפון האחרון שלנו, סיפרת לי את כל הסיפורים על יוסף, חנה וגאולה… זה היה בזמן ששמוליק נסע לאסוף כסף לבית חב"ד ואמרת לי שאת מפחדת קצת להיות בלילה לבד ואת רק מוודאית "שהדלת תהיה נעולה"…

ואז השכבת את חנה'לה על ידייך ופתאום היא אומרת לך בלי שום סיבה, "מאמא, הנה הרעבע" ואז מיד קפאת ואמרת: "אני לא יודעת אם היא ראתה באמת או שזה מה שהיא חשבה… אבל עצם האמירה גרמה לי לחשוב שהרבי באמת נמצא איתנו בכל מקום! גם אם אני מזמינה אותו או לא, לכן צריך להיות כל הזמן גם בבית במצב שהרעבע כל רגע מגיע"…

נתת לילדייך את החינוך היהודי החסידי עם שלווה בשלמות! את זוכרת שסיפרת לי על יוס'לה שראה סרט שהרבי מחלק 'לעקאח', והתחיל לבכות שהוא רוצה גם 'לעקאח' מהרבי… ואז אמרתי לך, "מירה, הלוואי שלילדי יהיו את אותם רצונות. איך עשית את זה?" ואת ענית:  "מושקא, תדעי לך זה לא אני. זו פשוט מתנה משמים" בכזו פשטות כאילו שום דבר לא עשית…

גידלת אותם בצורה הכי טהורה. עוד כעוברים, אמרת איתם את 12 הפסוקים ו'יחי'. ישבת איתם, סיפרת להם פרשת שבוע וסיפורים חסידיים… השקעת את הנשמה, ורואים זאת עכשיו על ילדייך!

את יכולה עכשיו לבוא להקב"ה לתבוע ולבקש (וכמו שיוסל'ה אמר השבוע לאמא שלי: "בובע את יודעת, אמרתי לה' שישלח מהר את משיח כי אמא שלי מאוד מתגעגעת לילדים שלה"…), לצעוק להתחנן: ה' שלח כבר את הגאולה, שהרעבע יתגלה. שהסבל יפסיק, שכולם יצליחו לראות רק אור. שלילדים שלך יהיה אותך – אמא מוחשית. מגיע להם! ולבעלך – יהיה אותך לידו בגוף גשמי… זה לא בקשה ענקית! ומותר לדרוש את האמת.

רעבע, למה אתה מחכה? נכון שאסור לחפש תירוצים… אבל למה? למה סתם כך ביום של חול קורים דברים שנראים לנו עצובים ולא מובנים? למה לחכות? תתגלה כבר! מבטיחה לך שיש המון אנשים שמחכים לך – שתבוא ותגאל אותם… רעבע, מדובר כאן ביהלומים… במשפחה בת שלושה ילדים ובעל, שמחכים ומצפים שמישהו יבוא לגאול אותם הכי מהר! ורק אתה יכול לעזור עכשיו למירה שם ולפעול שבאמת זה יהיה. רעבע – זה מגיע לה, היא עשתה הכל כדי להגיע ולהתקשר אליך… ומתוך שמחה. מבטיחה לך רעבע שנהיה שותפים בפעולה, נעשה הכל! נוסיף בלימוד חסידות, נוסיף באור וננסה לעשות הכל מתוך שמחה…אבל רעבע שזה יהיה מהר! ו'עכשיו' במושגים שלנו, לא עוד רגע אחד מיותר בגלות, ונעמוד כולנו ונכריז: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"

רותי קירשנבוים, בת דודה

מאז שהלכת – חיי נחצו לשניים. כל דבר מתויג: לפני מירה ואחרי מירה. וה'אחרי' הזה כל כך קשה לי ולכל מי שאהב אותך כל כך. את הרי נדירה, יחידה בדור ואולי אפילו יחידה בדורות. מירה יקרה שלי. כמה דיברת איתי על גאולה ומשיח ואני לא הבנתי כלום. ועכשיו מי כמוני מחכה לו, כל כך מחכה לו למשיח שיבוא ויביא אותך איתו.

את יודעת מירה, הזרעים ששתלת לא היו לשווא. כל עבודתך, מסירות נפשך, הביטול העצמי שלך, הכל נשאר. כמה אנשים קיימו איזו מצוה, כמה חזרו בתשובה, כמה נשים שמרו טהרה, והכל בזכותך. לדוגמא אותו אברך שביקר את בעלך וסיפר לו שממש בשנה הראשונה שלכם שם בהודו הוא הגיע עם עוד כמה מטיילים. נכנס אליכם ואת קיבלת אותו שם במאור הפנים ששייך רק לך ודיברת איתו, לאו דווקא על אמונה ויהדות. והוא כל כך התרגש, מהאישיות שבך, מאורך ומליבך הפתוח לכל אחד. הוא חזר לארץ ישראל, חזר בתשובה, הקים בית יהודי כשר, והיום הוא אברך חסידי לכל דבר. כל זה בזכותך מירה. והוא רק אחד מתוך אלפים שעברו אצלך בבית חב"ד. כמה זכויות.

ולמרות הכל תמיד היית ביקורתית כלפי עצמך, וחשבת שאת לא עושה מספיק, לא מנצלת את הזמן. את עשית מעל ומעבר, נתת את כל כולך עד נשימתך האחרונה. ולבסוף הקרבת גם את עצמך.

מירה אהובה. את היית ותהיי תמיד סמל. סמל לבת מסורה, לרעייה תומכת ולאמא מדהימה. סמל להתגברות, לצמיחה, לצדקות אמיתית ולא מזויפת. דוגמא לכל אישה יהודיה באשר היא.

אני רק רוצה לבקש ממך מירה: תבקשי רחמים שם למעלה על היקרים לך. על אביך ואימך שאין רפואה למכתם, בעלך שאת היית המפרשים שלו וכעת הוא נאלץ להשיט את הספינה בלעדייך, ילדייך המתוקים שכל כך מתגעגעים ולא מפסיקים לשאול "איפה מאמי?" ולנסות להבין שמאמי בשמים… תפעלי שם בכל כוחותייך, ויש לך כוחות, ותשובי אלינו במהרה בגאולה השלמה.

מירה בעיני השליחות להודו

רוחלה קופצ'יק, שליחה בפונה, הודו

דבר אחד שמאפיין את מירה: יהודי, חסיד, שליח אמור לתת מעצמו. מירה נתנה את עצמה.

ככלה צעירה היא הגיעה ל'מיין באזאר' (אחרי כ–3 חודשים מהחתונה). לא לדירה או אפילו דירונת, חוץ מהחדר העלוב, אין לה סלון או מטבח או מקום אחר לשבת בו ביחד בפרטיות, בשקט עם בעלה הצעיר…

כולם ידעו שהבית חב"ד שייך לכולם וגם המקרר שייך לכולם וגם שמוליק וגם היא… מי מכם חשב פעם עליה? איך ילדונת בת 22 שרק נישאה, ואין לה טיפת פרטיות, טיפת פינוק, סנטימטר של מקום לעצמה ולבעלה. זאת הייתה מירה שלנו… ותדעו זאת על מנת שעד שתהיה תחיית המתים, שיהיה עוד מישהו שילמד ממנה, מה זה לתת את עצמך.

אפשר להיזכר בנשים צדקניות לאורך כל הדורות. אפשר להיזכר ברחל, שמסרה את עצמה, את סימניה לאחותה – ובזכות המסירות, קולה נשמע ברמה "ושבו בנים לגבולם". אפשר להיזכר ברות, שעזבה את בית מפואר של מלכות במסע עצוב לארץ לא נודעת, בה היא נאלצת ללקט שיבולים להשביע את נפשה – ובסופו של ענין היא אמה של מלכות. אפשר לזכור את הרבנית דבורה לאה, שמסרה את נפשה ובזכותה קיים אילן החסידות. והרבנית חנה והכתבים… אבל רבונו של עולם, דייי…

אם הרבי אמר, שזה שהגאולה עדיין לא באה, הוא "דבר שאינו מובן כלל וכלל", אם הרבי מלך המשיח אמר ככה, אז אנחנו בטח ובטח לא אמורים בכלל לחשוב ולהבין. אנחנו לא אמורים להבין. אבל אנחנו רוצים לראות את מירה עם שמוליק השליח והילדים המתוקים. והרבי אמר, שמותר לנו לצעוק ולתבוע כמו משה: למ–ה? למה ה–רי–עות לעם הזה?? מותר לנו להתמרמר כמו מרים – ולצעוק: עד מתי????

רבי! רוצים להגיע כבר לרגע של "ותקח מרים את התוף" ועימה בראש תפזז מירה, וכולנו, וכל הנשים- אחריה… "אודך השם כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", צלילי תוף, חיוכים, חיבוקים, ואיזה ריקודים יהיו!!!

נטע מרילי, שליחה בגוקארנה, הודו

שיחה האחרונה שלי עם מירה, שסיפרתי לה כמה קשה לי לחזור למקום השליחות ולוותר על הנוחות של הארץ בעיקר בעניין החינוך. היא אמרה לי, שאם אנחנו לא נבין שזה הדבר הכי טוב לילדים שלנו – אז באמת לא יהיה להם טוב.

והיא סיפרה שכמה ימים לפני כן היא ובעלה נסעו לבקר זוג שהכירו בבית חב"ד וגרים בהרצליה, ועשו אצלם בבית "מבצע מזוזה"… והאישה שואלת את מירה, "אבל איך את עושה את זה? איך את עוזבת את הארץ והולכת לחיות במקום כל–כך רחוק וכו' איך יש לך כוח?" ואז מירה אמרה שעוד לפני שהספיקה לפתוח את הפה הבעל התערב ואמר לאישתו: "מה זאת אומרת?!?! לה יש כח! יש לה כח!! היא חב"ד ולחב"ד יש כח!!!" ומירה אמרה לי שהמשפט שלו ממש הלך איתה כמה ימים ולא יצא לה מהראש… שכנראה יש לה את הכוח.

ליבי גרומך, שליחה בהאמפי, הודו

מירה, כשיצא לנו לדבר מלב אל לב על חיי השליחות, במקרים רבים היית איתנה בדעתך ששליח צריך לחיות טוב! תמיד הגעתי למסקנה שאומנם אין לך בגשמיות, אבל יש לך אמונה איתנה שהרבי שליט"א מה"מ הוא שם אותנו בשליחות והוא זה שמסדר עניינים. המבט שמבין, החיוך המעט ביישני שכה משתתף, גרמו לי להבין מהי מסירות נפש בשליחות – מסירות נפש למשלח, ונותנים לי הרבה כוחות לשליחות.

בפן האישי מירה מאוד השפיעה עלי בשנה האחרונה… אם זה בחינוך בנותיי, מירה הייתה דוגמא למופת של אם חסידית במקום כה רחוק מהוויה חסידית. במקרים של התלבטות, יצר הרע, או עצלות בנוגע לחינוך, התמונה של מירה קופצת לי מול העיניים… גם בצניעות! לא פעם עמדתי מול המראה וחשבתי שהבגד הזה לא מתאים, מירה הייתה בראש שלי בסיטואציה הזו… ובבית חב"ד… כששאלו את מירה פעם "איך את מסתדרת"?! מירה התבטאה "שלא הגענו לשליחות כדי להסתדר", כמה אמת תובעת יש בזה וכמה כח זה נותן בשעת קושי! מירה, בשנה האחרונה הכנסת לי הרבה פרופורציות לחיים!

שרה קופצ'יק, שליחה בדלהי, הודו

לא סתם אומרים שה' לוקח את הטובים. מירה, את היית מיוחדת, קדושה כל ימיך. בית חב"ד בחדר עלוב של 'גסט האוס' (בית הארחה) לא הרתיע אותך ולא עצר אותך. מה שבית חב"ד דלהי היה אז ומה שזה היום – הכל בזכות כוחך, הדרבון והאמונה היוקדת שבך! הגשמתם את כל היעדים! מבנה חדש, מקווה טהרה ומסעדה כשרה.

בערב נשים הראשון לנשות הקהילה. לא התארגנו נכון. יצאנו באיחור. בקושי מצאנו מונית, הרכב התפנצ'ר ונעצר באמצע חבורת פרות. נסיעה של 20 דקות ארכה וארכה נתקענו בכל פקק אפשרי. ישבנו מתוסכלות, מלאות רגשות אשם, מיואשות ומבוישות, התחלנו למלמל פרקי תהילים ו'יחי'. ואז מירה בחכמתך ובאמונה פשוטה אמרת… "גם אם אנחנו לא היינו בסדר ולא התארגנו נכון, למדנו את הלקח ובפעם הבאה נתארגן כמו שצריך. אבל להיום – זה הערב של הרבי, לא שלנו והרבי כבר ידאג שיהיה בסדר". כך נכנסנו לאווירה טובה ורגועה. המתינה לנו קבוצה נחמדה של נשים. הערב היה מוצלח, פתיחה טובה להרבה ערבים. הרבי דאג! המסר שלך מלווה אותי הרבה. בערב הבא לימדת, בעדינותך ריתקת את הנשים עם תוכן עשיר.

מירה, היית מסורה לשליחות באש ובמים. בגשמיות וברוחניות. באש החום של דלהי בקיץ הלוהט כשהמעלות מטפסות מעל 40 והלחות… שעות רבות ללא חשמל כשאף מאוורר אי אפשר להדליק. באש… בזמנים מפחידים, היית גיבורה אמיתית, לא ברחת מבית חב"ד באזור רגיש שחיילים שומרים עליו 24 שעות ביממה. ובמים – מי המונסונים. סמטאות מצחינות מוצפות. ילדים מקפצים, פרות בשלוליות ואת בתוך כל זה.

ואז באו הילדים, ולי היית דוגמא חיה לאמא יהודיה עם חינוך חסידי ללא פשרות. עדיין  בחדר אחד. שלושה ילדים! איך שמחתם שספחתם לעצמכם חלק ממסדרון ה'גסט האוס' לחדר ילדים!

השקעת בהם את כולך, לא התבלבלת בין השליחות לבין התמסרות לילדים. הילדים תמיד היו מטופחים בגו"ר. בגדים נקיים גם כשאין לך מכונת כביסה בכלל. גם כשסוף סוף היתה מכונה בבית חב"ד – והיית צריכה לסחוב. רק מי שהיתה שם יכולה להבין מה זה לכלוך אמיתי שדבוק בבגדים.

בבית חב"ד במיין באזר לא היה מקום לגן, כך שבחרנו בביתנו כגן לילדינו. לא הבנתי מאיפה הכח שלך לנסוע נסיעה שלקחה לפעמים שעה כל צד, לא אחת עם נהגים מפוקפקים. במוניות ישנות עם שני הילדים ובהריון עד שילדת. תמיד התעניינת בתכנים, בסדר יום, כמה חשובה הייתה בעינייך צניעות הבנות השלוחות – שתמיד תהיה דוגמא חיה הכי טובה שרק אפשר לילדים. עד היום אני מתפעמת מאיך שדיברת עם ילדייך, בכזה כבוד מהול ברוך אימהי, מעולם מעולם לא שמעתי אותך מרימה את קולך על הילדים. ואיזה ילדים! התנהגות לתפארת, עדינות.

שלושה ילדים בחדר של גסט האוס זה כבר יותר מידי. סוף סוף החלום של מירה התממש – מגורים פרטיים בקומה שלישית של הבית חב"ד. איזה אושר. יום לפני ליל הסדר בית חב"ד עובר דירה. אין עדיין מים זורמים במקלחות, "'לכתחילה אריבער'. עוברים!". אחרי 4 וחצי שנים של מסע יומי ב'מיין באזר' כדי להגיע לבית חב"ד. פתאום בית חב"ד והבית הפרטי באותו מקום. יחידת מגורים צנועה עם שני חדרי שינה קטנים וסלון פרטי. איזו שמחה! הגן עבר ל'מיין באזר' ותחת פיקוחך האישי הכל רק נהיה יותר טוב. תכנים חסידיים, תפילה מלאה יותר ועוד. חינוך הילדים היה כל הזמן בראש מעייניך. וכאמא כזו טובה אני רואה אותך עכשיו מתעקשת להביא לילדים שלך חיים טובים יותר. חיים בגאולה האמיתית והשלמה. ימות המשיח, יעוד שעבורו הקרבת את כל ימייך.

מירה בעיני מקורבי'ה – מטיילים ואנשי קהילה בדלהי 

אייל ואסנת אלימלך, שגרירות ניו דלהי

רק עם אמונה חזקה אפשר לנסות להבין את חשבונות שמיים ולהנהן "זה כל כך ברור". במי השם הרחום והחנון יבחר כקרבן ראוי לכפר על עם ישראל בעת צרה אם לא את מירה.

אולי זה עצוב ואכזרי, ויותר מידי צירופי מקרים יש בסיפור הדרמטי הזה, אבל בוא נודה על האמת: בחורות כמו מירה לא פוגשים במציאות אלא קוראים עליהן בסיפורי צדיקים. היה בה משהו אחר, שונה, עילאי ומנגד כל כך פשוט שליו ותמים. ולא, לא בגלל לכתה וכאילו בדיעבד קל להתפאר בה, הערצנו אותה על אמת גם בחייה.

קודם כל ובראש ובראשונה ויסלח לנו ידידינו הטוב… להיות אשתו של שמוליק, איש שכל כולו רדיפת מצוות הרבי – רק על זה מגיע לה צל"ש!

דבר שני – לחיות במיין באזאר כדרך חיים. את זה, אפילו אמיצי המטיילים הישראלים לא הצליחו לבצע, אלא רובם ככולם רואים בדלהי כתחנת מעבר דביקה, מציקה ומסריחה.

מירה הייתה שם. בפשטות, ברוך ובאהבה ללא קושיות, ללא גינוני טקס. על הנתינה האין סופית לא נרחיב, זוהי תכונה שפגשנו בכל נשות השלוחים הצדקניות. אבל אצל מירה היה משהו אחר, בקצב התנועה, במיעוט הדיבור, בחיוך המבויש, פשוט צניעות.

הכרנו אותה בימיה הראשונים בדלהי ולאורך ההריון הראשון, לא הגיוני היה לראות את המלאכית הלבנה הקטנה הזאת זכה וטהורה בתוך הביב שופכין של דלהי –
הפאהר–גאנג'.

אנו זוכרים שכל פעם התפעלנו עד כמה החיוך שלה אמיתי וכנה, חרף כל הקשיים הרבים מסביב. אבל כנראה שזה כל העניין איתה, שאולי יש קשיים, או בטוח יש קשיים, אבל הם רק מסביב – הם לא עברו דרכה. אתה לא חש ברחמים כלפיה אלא מתפעל מתעצומות הנפש ומהאישיות הצנועה והכובשת שלה שבמקום להיות מושפעת, משפיעה.

עליה נאמר "נר קטן מגרש הרבה מהחושך". כן זוהי מירה בשבילנו: ילדה טובה מירושלים שבאה למקום טומאה וחושך של עבודת גילולים והפיצה אור חזק של קדושה.

יוגב נמשיץ, מטייל

בראש שלי מירה היא כדמות מלאך. מאז סיימתי את המסע שלי, מסע בו ניסיתי להבין ולחפש משמעות והבנה, אני חושב לא מעט על דברים שעברתי. ההרגשה של נטע זר בארץ נוכרייה, ארץ בה הכל מותר ומופקר לטוב ולרע. ארץ בה אין אפור, רק שחור ולבן. מהמקום הזה הסיפור שלי מתחיל. ממצב בו בן אדם מחפש נקודת מוצא, שורשים, עבר, הווה, חום, אהבה. כך ליבי נפתח לבית חב"ד דלהי וכך נפשי נחשפה למלוא ענוותה האיתנה ולכוחה השקט של מירה ז"ל.

אחד המפגשים המשמעותיים ביותר שחוויתי התחיל כשבנחישותי העיוורת, בעמק תלוש בצפון הודו החלטתי לחזור את כל הדרך אחורה לדלהי כדי לחגוג את חג השבועות במקום בו הפרצופים מוכרים ובו אני אוכל לחוות אווירת חג. על הדרך אמרתי לעצמי שזו הזדמנות מצוינת לקנות כרטיס ולנסוע ברכבת דרומה כמה שעות בכדי לראות את אחד משבעת פלאי עולם – הטאג' מאהל.

בעודי מרוצה מייעול הזמן, בהגיעי לבית חב"ד הבנתי משמוליק ושלום שאת הכרטיס קניתי ליום החג עצמו. כמה שניסו להציע, להניע, לבקש ולשכנע, דבקתי בעמדתי ולא חשבתי על אופציה לבטל את הכרטיס ולעכב את זמן הטיול "היקר" שלי.

זיכרוני טוב ולרוב לא מתעתע בי, אבל את הרגע בו ישבתי ליד השולחן בבית חב"ד ומירה בקולה העדין הסבירה לי בפשטות רכה את חשיבות חג השבועות ואת הצער שאגרום לנשמתי כאשר תחמיץ את הרגע בו אנו מרגישים את מעמד הר סיני – משהו נדלק בי. בלי יותר מדי מחשבה. דווקא מירה שלא ביקשה ושיכנעה, רק חייכה חיוך קטן, חיוך מלאכי שלא מכיל בתוכו את מימד הזמן, חיוך שהלך איתה לכל מקום והקרין תום ואמת. ניצוץ, אור, ברק. אחרי השיחה החד צדדית, הלכתי לשנות את כרטיס הנסיעה, הייתי בערב החג, השתתפתי כל הלילה בתיקון ליל שבועות, טבלתי במקווה ועליתי לתורה מתוך תחושת הזדככות נפש.

בערב בו שמעתי את הבשורה חלחלה בי העובדה שזיכרונותיי ממירה הם למעלה מנפש גשמית. ככל שניסיתי להתאמץ יותר ולזכור התהוותה למולי דמות אחת, דמות מחייכת עטופה בהילה, דמות מלאך, שהכילה בתוכה במודע או לא במודע משהו שהוא למעלה מבינתנו. ניצוצות, ברקים.

אלי, בעלת חנות במיין בזאר

מירה, אתמול עליתי שוב כבכול יום במדרגות ההארי–ראמה כדי להיתקל בפנייך המחייכות אלי, אלא שהפעם הן ניבטו אלי מתוך מודעה לזכרך.

דלהי בפרט והמיין בזאר בעיקר מהווים קושי יומיומי: הליכלוך, הרעש, הכאוס מביאים אותך לקצוות לפעמים. ואותך מעולם לא ראיתי מתעצבנת או כועסת. תמיד הכל ברוגע ובחיוך. הערצתי את התכונות האלה שלך, תמיד מקרינה כזאת שלווה, אני הייתי יכולה לצאת מדעתי שלוש פעמים ביום לפחות… אבל ברגע שפוגשת בך החיוך שלך היה ממיס כל כעס ומרגיע. יש שאומרים שרק משוגעים נשארים כל כך הרבה זמן בדלהי. כנראה שאת קורצת מאותו החומר.

כששמוליק חזר לראשונה ביחד איתך התרגשנו לקראתך. כשפגשנו אותך לראשונה לא האמנו שהבחורה הקטנה והשברירית, העדינה עם החיוך התמים תוכל להחזיק מעמד יותר מיומיים. מהר מאוד הבנו שבחורה עם עוצמות נפש עומדת מולנו. משהו במבט שלך הקסים אותי ושמחתי כל כך שהנה מצאתי שותפה, אישה לחלוק איתה בעולם.

טל וייל, מטיילת

מירה התייחסה אל כל אחד כחשוב ושווה, וכל פעם שהגעתי לבד או עם עוד אנשים הרגשתי שמירה שמחה בנו. באחד הימים הלכתי איתה ועם הילדים לפארק במרכז דלהי. לקחנו מונית, ומירה ביקשה מהנהג שיסגור את המוזיקה. מירה אמרה שהיא לא רוצה שהילדים ישמעו את המוזיקה ההודית… היא רוצה שהילדים ישירו שירים יהודיים… בפארק כל כך הרבה הודים עברו ליד יוסף יצחק וליטפו אותו, הרי לא בכל יום פוגשים בילד בלונדיני. שאלתי את מירה אם זה לא מפריע לה, והיא צחקה ואמרה שבשבילם זה מיוחד… לקראת סוף הבילוי בפארק הילדים מאוד התעייפו, ולא רצו ללכת, קצת בכו. ומירה הייתה כל כך רגועה, שקטה, ובוטחת, היא דיברה ולא איבדה משלוותה. זה היה רגע מעורר הערצה בעיני.

לכל אורך הדרך שאלתי את מירה הרבה שאלות והדרך השקטה והבטוחה שבה היא ענתה לי הדגישו לי את היופי של היהדות. הרגשתי שהערכים הללו נטועים עמוק בנשמתה וכשהיא הסבירה הכל היה נראה כל כך טבעי ויפה.

מירה חיבקה אותי בסוף והרגשתי שאני נפרדת מחברה טובה. למדתי ממירה סבלנות, ושלווה, שמחה פשוטה וקבועה, אדיקות, נתינה, קבלת אורחים ויכולת הקשבה נדירה לכל כך הרבה אנשים שונים, האזנה כנה לסיפורים שאני בטוחה שכבר חזרו על עצמם ואהבה, כל–כך הרבה אהבה כלפי כל יהודי.

בעריכת הכתבה, נעזרנו בחוברת על מירה שיצאה לאור ביום הבהיר ג' תמוז תשע"ג, בעריכת השליחה ליאת שמיר ובעזרת הרב זלמן ברנשטיין.

(הכתבה פורסמה במגזין עטרת חיה של עיתון בית משיח, ביום השנה הראשון לפטירתה)