בשנים האחרונות (13, אבל מי סופר?…) תשרי שלי היה ביתי, שליחותי ומשפחתי מאוד. הפעם האחרונה שטסתי לתשרי הייתה במצב הריוני מתקדם, חודש שביעי לפניי ושלושה זאטוטים מאחוריי. בכורתי, שעוד ימים מספר תחגוג את יום ההולדת ה־18 שלה אצל הרבי מה"מ, הייתה אז בת חמש, והשניים האחרים עוד בעגלות.

הגענו ביום הכי חסום בשנה, לייבור דיי, שמי שיודעת, יודעת – שזה לא יום להסתובב בו בכבישים או בכלל, אלא אם כן את אפרו־אמריקאית במצב שתוי מתקדם. איני עונה לשום חלק בהגדרה הזו. מה שכן, מצבי המתקדם וטיסות קונקשיין עם שלושה עוללים הביאו אותי לקצה, והקצה הזה נחצה כאשר נתקלתי במחסום הראשון – מחסום כבישים פיזי שלא אִפשר למונית שלנו להמשיך.

כשכל הכבישים נפתחו

הנהג בישר לנו שכל הכבישים חסומים מכאן ועד פלורידה, והסיכוי היחיד שלנו להגיע הוא על כנפי נשרים… מבט קצר לבעלי בישר לו שהגעתי לקצה ואני הולכת לפעול, וברגע הבא פתחתי את דלת המונית לרווחה ויצאתי לתפוס שיחה מלב אל לב עם השוטר המקומי.

בדיעבד זה אולי לא היה המעשה החכם ביותר שעשיתי בחיי. באמריקה לא מתייחסים בסלחנות לדיבור לא מכבד לשוטרים או ליציאה מרכב ללא בקשה מפורשת. אך אני לא באתי לזלזל או לצעוק חלילה. אני פשוט פרצתי בבכי. לא תכננתי, לא ניסיתי להפעיל מניפולציות נשיות כלשהן, זה פשוט יצא לי טבעי כשהבנתי שייתכן שנגיע ל־770 בסוף תשרי בקצב הזה.

השוטר היה חביב מהצפוי, ולאור מטר הדמעות ומצבי ההריוני הסכים בצעד חריג לפתוח את המחסום, וגם דיווח למחסום הבא שמונית עם יולדת (היסטרית?) בדרך ו"תנו לה לעבור". כך נפתחה בפנינו הדרך. נסענו לאורך רחובות ריקים לגמרי, עברנו מחסום אחרי מחסום, וכנגד כל הסיכויים, סידר לנו הקדוש ברוך הוא את "כנפי הנשרים" שלנו, והגענו ל־770 באופן ניסי לחלוטין. הנהג, שעדיין היה בהלם משהו, שיחרר אותנו בפליאה לרחובות השכונה ההומים, ונשאר לעמוד בפקקים כל הדרך חזרה.

הייתי מוכנה לנשק את הקרקע, אבל מצבי לא ממש אִפשר לי להתכופף או לראות איפה הקרקע נמצאת. איך שלא יהיה, היה לנו תשרי מדהים, ועליו נכתב הטור הזכור (לי) לטוב "להגיע עם הילדים לתשרי" – דגש על הילדים. זו הייתה חתיכת שיעור, ולמדתי שם המון על האימהות שלי וגם על גבולות היכולת שלי. אולי זה לא מקרה שמאז לא טסתי לתשרי עם הילדים, חיכיתי קצת שהם יגדלו. 

חוזרת לרבי בתשרי

חמש שנים מאותו תשרי חליתי ויצאתי להפסקה מהכול. ואז הגיעה הקורונה, והעולם נכנס לסגר, וגם אני הסתגרתי לי בעולמי ובפחדי. ורק לפני חמש שנים חזרתי לרבי. זה היה שבועות פ"ב, נסענו עם כל הילדים, אחרי שמונה שנים שלא הייתי אצל הרבי. נסענו לשלושה שבועות, וזה היה מטורף לגמרי. עברנו שם סיבוב מדהים, והייתה חוויה עוצמתית ממש לעשות כזו נסיעה ביחד כולנו. שם גיליתי את היופי של שבועות, ומשם הכול כבר היסטוריה. היו ביקורים נוספים וטיסות מרגשות, אבל הרגשתי שתשרי גדול עליי. 

בשנים האחרונות הילדים כבר גדלו, ומקצתם כבר קונים כרטיסים וטסים לבדם לתשרי, ואני מתבוננת מהצד, גאה בהם כל כך ומרגישה שזה עדיין לא שלי. גם ככל שעובר הזמן אני יודעת כמה עבודה עוד יש לי לעשות לפני שאהיה ראויה לבוא לתשרי. צריך להיות כלי לחודש הזה, צריך להיכנס אל המלך במלוא תפארתו, ואיך אבוא ואני לא במלוא תפארתי?

אלא שזו יכולה להיות לגמרי עצת היצר, כי מתי אי פעם אהיה במצב מושלם? נראה שלעולם לא. אבל לקראת תשרי הזה הרגשתי שמשהו השתנה, ויכול להיות שתהיה לי אפשרות, בנפש פנימה, לבוא לחצרות קודשינו. כבר לפני חצי שנה התרקמה התוכנית והתגבשה לכדי מסע שיכלול אותי ואת שתי בנותיי שנותרו איתנו כאן ולא נסעו לרבי. ואכן כבר לפני פסח התקבלה החלטה וכרטיסים נקנו והרבה מכתבים נכתבו לרבי כדי לוודא שזה אכן הדבר הנכון לעשות. והנה אני פה, שבוע לפני הטיסה, מלאה בהתרגשות וחששות. 

איננו נוסעות לכל החודש, רק לחצי השני של סוכות ושמחת תורה, ועדיין, זה שבועיים, זה עומס, זה תשרי, זה להשאיר את בעלי לבד לחג, זה לעמוד מול המבחן של עצמי – האם אני ראויה להיות שם בכלל? זה צפיפות, זה להיות בסיס אם לארבעה ילדים, שעם כל עצמאותם המתפרצת, עדיין הם ילדים. וזה משאיר אותי עם הרבה סימני שאלה. 

איני מתחרטת על הנסיעה הזו, היו חודשים שחשבתי שזו הייתה טעות ומה אני בכלל עושה, אבל היום, שבוע לפני, אני רגועה ובטוחה שזה אכן הדבר הנכון. הרבי נתן ברכה, וברור לי שצפוי לנו מסע מרתק. אני סקרנית ומתרגשת לראות איך זה יהיה. גם בעבורי, גם בעבור שתי בנותיי, שעדיין לא חוו את תשרי מאז היו קטנטנות, ואינן זוכרות מאותן נסיעות כלום ושום דבר, וגם בעבור כולנו כיחידה משפחתית כזו או אחרת. 

מאחר שיש לי נטייה לדיכוטומיות מסוימת, לראות את המציאות בשחור או לבן, בלי אפור ובלי גווני ביניים, נעתי בכל החודשים האלו בין דרמה לדרמה בנפש. בזמן האחרון, כשנרגעתי, אני מבינה שיש פה אפשרות לכל מיני סוגי חוויות שיעברו עלינו. 

זה לא חייב להיות התשרי המדהים, הרוחני, המספק והנעלה ביותר שאחווה בחיי, כמו שזה לא חייב להיות התשרי הגרוע, המעצבן, הצפוף, המייאש והלא ראוי של חיי. 

זה יכול להיות בדיוק כמו שזה הולך להיות. וזה הולך להיות בדיוק כמו שהקדוש ברוך הוא יחליט שזה יהיה. 

החלק שלי בכל הפאזל הזה הוא לשמור על ראש פתוח, לבוא בלי ציפיות, לא לבנות תרחישי אימה ולא תרחישי התעלות. פשוט להיות. ואולי כמו בתשרי האחרון, לפני 13 שנה, פשוט לגשת לשוטר שעומד במחסום (בלב ובראש שלי), ולפנות אליו מכל הלב, בדמעות של אימא, ולבקש שיפתח לי את הדרך.

באדיבות מגזין עטרת חיה